שתי שאלות חוזרות בשיח או בקשקשת המתלהמת הנלווית תדיר לפרשיות אונס. האחת היא השאלה מה מבדיל אלימות מינית מאלימות סתם, ולמה היא גרועה יותר במנעד של השיח הציבורי.

השאלה השניה היא, מהי ההתלהבות מההקשרים הלאומיים המתלווה לדיון באונס? למה ככל שעסקינן באונס – נושא השייכות והלאומיות חשוב כל כך ומעורר יצרים? האם זה משנה מיהו האונס?

אין זה פשע כנגד נשים: זו כמעט דרך לגיטימית לכיבוש; זו פגיעה בבעלה של האישה, שעל ידי אינוסה מוטל ספק באבהותו, וכך האויב לוכד את נפשו

שתי השאלות הללו, ולא רק הן, עשויות לספק סיבה טובה לשוב ולהתבונן באמנות וללמוד גם ממנה על מקורותיה של תרבות האונס.

יש המון, המון ייצוגים לאונס בתולדות האמנות המערבית (ולא רק בה, כמובן: גם  באמנות היפנית ובאחרות, אבל על כך בפעם אחרת). כמעט שאין צורך לשוב ולומר שעד לפני כמה רגעים היסטוריים, כל הציורים והפסלים נוצרו מנקודת מבטם של גברים  (על עפעוף הרגע הפמיניסטי – ברשימה אחרת).

ברשימת התֶמות של אונס באמנות – אונס/חטיפת אירופה, חטיפת/אונס הנשים הסביניות, אונס הנשים מהרצגובינה, האונס במיתולוגיה היוונית, וגם הרבה לאחר מכן, הוא בעצם כיבוש, חטיפה, מעשה מלחמה, והוא מסופר כהיסטוריה של מלחמות.

אין זה פשע כנגד נשים: זו כמעט דרך לגיטימית לכיבוש; זו פגיעה בבעלה של האישה, שעל ידי אינוסה מוטל ספק באבהותו, וכך האויב לוכד את נפשו.

אירופה פותתה על ידי זאוס שלבש דמות פר, ואחרי שהנערה חובבת הפרות ליטפה אותו ושיחקה איתו, חטף אותה על גבו לכרתים והפך אותה למלכתו.

בציורי הכדים היוונים המתעדים את הסיפור – ואפילו בציורו של רמברנדט – הנערה אכן רוכבת בבִטחה על גב השור; אבל במשך הזמן משמש הנושא הזה לציורי עירום, גופה פרוש לראווה על גב הפר, שגם הוא מושא נחשק לציור, והציורים נעשים אלימים והרואיים.

גישה רומנטית כזו מתארת עלילות גבורה ואהבה, ומהווה תירוץ מושלם לציורי עירום מתובלים באלימות. ככל שהם מבוצעים טוב יותר, כך נדמה שהאונס הוא לגיטימי, רומנטי ואפילו נחשק

בעוד שבתקופה הקדומה ציורי הכדים היו תיאורים עובדתיים למדי, שבצד התיאורים המילוליים של אובידיוס, ובדומה להיסטוריה כתובה ציירו מאורעות היסטוריים, קרבות, אסונות וכיוצא באלה – הרי בתקופת הרנסנס והבארוק, החיבה הגדולה של ציירים ופַסָלים נוצרים לתֶמות המיתולוגיה היוונית והרומית מתאפיינת בגישה רומנטית.

גישה רומנטית כזו מתארת עלילות גבורה ואהבה, ומהווה תירוץ מושלם לציורי עירום מתובלים באלימות. ככל שהם מבוצעים טוב יותר, כך נדמה שהאונס הוא לגיטימי, רומנטי ואפילו נחשק.

הבעת הסבל על פני הנשים הנאנסות עשויה להיתפס גם כצווחות עונג. לעתים קרובות מאוד – בהתעלמות מהסיפור המיתולוגי – מצוייר האונס כסצינת פיתוי. כך למשל כיבושיו הרבים של זאוס/יופיטר בתחפושותיו – בדמות ענן שחור הוא מפתה את אִיוֹ, שבציור של קורג'יו כבר אין זכר לאלימות.

אין בנמצא כמעט ציורים המתארים אונס "סתם". האונס באמנות הוא נשגב ורומנטי, ומגיע לשיאים ביצירות נהדרות כמו הפסל "אונס הנשים הסביניות" של  ג'יאמבולונה. הנשים הסביניות נחטפו על ידי הרומאים משכניהם, כי מייסדי העיר רומא היו רק גברים, ונזקקו לנשים.

במלחמה שפרצה בתגובה לחטיפת הנשים היתה ידם של הרומאים על העליונה. והנשים התייתמו מאבותיהן ואחיהן הסביניים. במקרה הפוך הנשים היו  מתאלמנות, ולכן הנשים הן אלה שביקשו להשכין שלום.

התערבות הנשים – מעשה היסטורי מיתולוגי לא פחות מרתק, לא זכה להיות אייקון אמנותי כמו חטיפתן, שצויירה בידי  פרנץ האלס, ניקולא פוסין,  טיציאן, רובנס,  פיקאסו, ואחרים, ומגיעה לשיא של פיסול בארוקי בפסל של  ג'יאמבולונה.

שפע מעשי אונס הרואיים מתוארים באמנות. הציור הידוע מכולם, אולי, הוא חטיפתן של בנות לוסיפוס. כמו אבא זאוס, גם בניהם התאומים של זאוס והֶרה חוטפים לעצמם נשים, ופיטר פול רובנס, הצייר הכי פופולרי באירופה, צייר כנראה לפי הזמנה לחגיגת נישואין כפולה של זוגות אריסטוקרטים.

אולי יש בציור אפילו איזו ביקורת מעודנת על נישואים פוליטיים או נישואים כפויים, אבל בלי ספק הרי יש לנו הזדמנות פז לציור מלא תנועה של חוטפים שריריים ואלוהיים, ובייחוד נשים שופעות בעירום ואברים פרושים לראווה.

הנה לפנינו ציור כל כך פופולרי, שאפשר להזמין אותו במחיר שווה לכל נפש על חולצה או ספל, ומי שהדבר לא יגרום לה לנדודי שינה, אפילו על שמיכה רכה ומפנקת.

אולי יש בציור איזו ביקורת מעודנת על נישואים פוליטיים או כפויים, אבל בלי ספק יש הזדמנות פז לציור מלא תנועה של חוטפים שריריים ואלוהיים, נשים שופעות בעירום ואברים פרושים לראווה

גם במקורות העבריים המילה אונס אינה ייחודית לאונס מיני, כשם שהיא מתַפקדת  בשפה העכשווית המדוברת, אלא לכל מעשה כפיה, ולמרבית הזוועה, אחת הדרכים האפשריות לקידושין. ההלכה מבטלת נישואים אם נכפו על הגבר, אבל לא אם נכפו על האשה.

רק בתקופה מאוחרת נטו חז"ל לבטל נישואים שנכפו על האשה, מתוך רחמים, לא משום שנפל פגם בעסקה עצמה. יש גם נסיונות אונס – כמו אפולו הרודף אחרי דפני, שניצלת בכך שהפכה לעץ, וגם הסיוט הכפול הזה – גם אונס וגם להפוך לעץ נראה בפסל פשוט נפלא.

גם לאונס של לוקרציה מעמד היסטורי ופוליטי חשוב,  לוקרציה, אשת אזרח רומי, נאנסה על ידי הקיסר, וזעם העם נגד העריצות התעורר. בעקבות האונס היתה מהפיכה שלטונית: לא עוד מלכים וקיסרים, ונוצרה הרפובליקה של רומא. לכן כמובן לוקרציה זכתה גם להיות גיבורה ספרותית ומושא ליצירת אמנות רבות.

מהמאה ה15 ובעצם עד היום – באירופה כולה –  פטרוני אמנות אצילים יותר ופחות רכשו ציורי אונס, והאמנים סיפקו את הסחורה. המפורסמים שבהם נמכרים ברשת בהדפסים רבים ומגוונים.

הציור היחיד שאני מכירה שצוייר על ידי גבר ומתאר אונס באופן ביקורתי הוא "שלושה גברים לבנים ונערה שחורה" של כריסטיאן גיליץ ואן קוורברג מדלפט, שאינו הרואי בכלל, ופני הנערה השחורה מביעים אימה ופלצות

הציור היחיד שאני מכירה שצוייר על ידי גבר ומתאר אונס באופן ביקורתי הוא "שלושה גברים לבנים ונערה שחורה" של כריסטיאן גיליץ ואן קוורברג מדלפט, ציור שאינו הרואי בכלל, ופניה של הנערה השחורה מביעים אימה ופלצות. ציור מאוד "ביתי" –  הווי יומיומי, ומאוד יוצא דופן.

המבט הגברי אינו אטום לחלוטין – אפשר פה ושם לראות ציורים כמו "לוקרציה" של רמברנדט – שבו  לוקרציה עומדת לשים קץ לחייה; אבל מבט ממשי על הקורבן או מנקודת מבטו, ללא אירוטיקה גלויה או מרומזת במעשה האונס, קיים בציורי נשים. ההיסטוריה היתה צריכה לחכות למשל  לקתה קולביץ

אז מה המסקנה מכל זה? שיש לטפח יותר ויותר אמנות נשית, כפיצוי על הסאגה המתמשכת של אמנות גברית?  לא ברור, ולא שייך, כנראה לעניין. הבה נחוג את ט"ו באב בסערה ובשמחה, אבל באין אונס.

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע בו אהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות בתנועה נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה.

כשהייתי בכיתה ב' ייחלתי לרגע שאהיה בכיתה ג' ואוכל להצטרף לתנועת הנוער "בתיה". המדריכות שם נראו לי מלאכיות בדמות אדם, ומעגלי הבנות הילכו עלי קסם. מגיל צעיר הבנתי את הכוח העוצמתי שיש לקבוצה

החיים הדתיים מאורגנים ומובנים בתוך חיי קהילה אינטנסיביים במיוחד. השכונה, הישוב ובית הכנסת יוצרים מעטפת מארגנת ותומכת ומאפשרים לחוות בתוכה רגעי שיגרה ורגעי שיא וקושי.

החיים הקהילתיים מסיטים את חוויית הבדידות הקיומית לשולי התודעה או לפחות ממתנים אותה. תמיכה חברתית נמצאה כגורם משמעותי בהתמודדות עם משברי חיים ומחלות.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מחזק ומרפא אך לצד כל היתרונות הללו יש בהם גם פוטנציאל נזק עצום. כאשר קהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, כאשר היא מכחישה סכנות ופגעים שקיימים בה, כאשר היא נטולת יכולת לביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות.

במקרים של פגיעה מינית הקוטביות הזו מופיעה באופן בולט. פגיעה מינית מתרחשת תמיד בתוך הקשר חברתי. הנפגעות והנפגעים זקוקים לטיפול מקצועי ואחראי אבל לא פחות מכך הם זקוקים למענה משמעותי בתוך הקהילה. הן זקוקות לאמון, לתמיכה ולהכרה בעוול שנעשה להן. מהמטופלות והמטופלים שלי אני לומדת כמה חשובה להם ההכרה הממסדית בעוול שנגרם להם.

לחיים קהילתיים יש פוטנציאל מרפא אך גם פוטנציאל נזק עצום. כשהקהילה יוצרת מצג שווא של הרמוניה מזוייפת, מכחישה סכנות ופגעים בתוכה ונטולת ביקורת עצמית – היא עלולה להפוך למלכודת מוות

פגיעה מינית על ידי דמות סמכות נחוות כבגידה אולטימטיבית, היא גורמת לקריסה של כל העולם הרגשי ויחד איתו של העולם החברתי. לאחר ההלם הראשוני הקורבן מתעשת ומחפש קרשי הצלה להאחז בהם. הוא מבקש לתקן את הסדר החברתי שנפגע, ובמקרה של מי שנפגע על ידי דמות סמכות הוא מבקש לתקן את גם את עולמו הדתי והרוחני שנפגע.

הוא מבקש להיווכח כי הפגיעה שחווה הייתה טעות מרה, סטייה מהדרך. הוא מבקש להוכיח לעצמו שהעולם הוא מקום מתוקן שאפשר לחיות בו, שלחברה יש דרכים לטפל במי שסרח וניצל את מעמדו לרעה. לכן הוא פונה לסמכויות. כאשר הממסד בוגד בו ומשיב את פניו ריקם הוא חווה בגידה על בגידה, שבר על שבר.

או אז הוא נוכח שהחברה כולה חולה, שלחברה בה הוא חי אין רצון לתקן את עצמה, שהמבוגרים האחראים לא מזדעזעים ממה שקרה לו ומה שעשוי לקרות לאחרים.

מניסיוני בקליניקה השבר בשלב זה קשה מנשוא, התקפי החרדה גוברים, הלילות הופכים ליותר ויותר לבנים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי מגיעים לשפל חסר תקדים. זהו גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים.

להבנתי זה השלב בו הפער בין מה שאת כנפגעת יודעת על העולם לבין מה שמספרים לך – נעשה קשה מנשוא ומוביל לתחושת שיגעון. תחושת הבדידות מתעצמת לממדים שקשה לשאת אותם.

מניסיוני בקליניקה, כשהממסד בוגד בנפגע/ת – השבר קשה מנשוא. התקפי החרדה גוברים, תחושות ההשפלה והפגיעה בערך העצמי בשפל חסר תקדים. זה גם השלב בו לעיתים מופיעים ניסיונות אובדניים

לכן חשוב  כל כך לתת מענה חברתי וקהילתי בכל מקרה ובכל פרשה שנחשפת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנפגעת שמתייצבת בתוך קהילה סגורה ונוקשה, קהילה שמשתיקה באופן שיטתי את הנפגעות והנפגעים שבתוכה.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי מינית, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות".

נחמה תאנה עושה זאת כבר 4 חודשים. מי שמקשיבה לה ולמשפחתה מבינה שהמניע המרכזי שלה הוא תיקון חברתי. מידי שבוע היא מתייצבת עם אביה, אחיה ואחיותיה מול הכנסת, מספרת את סיפורה ומציגה תוכנית פעולה.

נחמה תאנה, מופת של אומץ לב, יצאה לאחד הקרבות הקשים עם מחירים בלתי נתפסים. התלוננה על הרב טאו החלאה שפגע בה, לא סתם אחד, אלא מי שיש לו כוח של 14 מדנטים בכנסת וכמה לא מפתיע, צבא שלם של מאמינים משתיקים. כמה לא מפתיע #2, הוא תמך פומבית באינסוף פוגעים מינית מפורסמים מהשנים האחרונות. pic.twitter.com/xcNTYcyFhH

— Stav Arnon (@StavArnon) November 28, 2022

בפוסט שפרסמה בשבוע שעבר היא כתבה "קביעות לריפוי, קביעות למוגנות, קביעות לתיקון". כך היא תמצתה פרקים רבים שלמדתי בספרי פסיכולוגיה בשלוש שורות. המאבק שלה ושל משפחתה ראוי להילמד בקורסים העוסקים בטראומה והחלמה.

בעיני המאבק שלה  הוא מאבק חוצה מגזרים. פגיעה מינית היא מגיפה אפידמית ברמה בין לאומית, עוד לא פותחה האפליקציה שהצליחה למגר אותה. מידי שבוע אני מקבלת פניות על פגיעות חדשות. בין אם מדובר בקהילות דתיות סגורות ובין אם בעולם האקדמיה, בעולם המשחק, בעולם העסקי, בצבא, במערכת החינוך, בתנועות הנוער, בעולם הטיפול ועוד ועוד.

אין דרך לתאר את האומץ של אישה לקום ולומר לקהילה שלה – "המנהיג הנערץ שלכם פגע בי באופן אכזרי, אני מבקשת לקיים ברור רציני של העובדות ולתקן את המעוות"

תמיכה במאבק של נחמה היא הזדמנות לומר לנפגעים ולנפגעות באשר הם – אנחנו אתכן, אנחנו רואים את העוול והעיוות הזה ואיננו מקבלים אותו, אנו שותפים לתחושות שלכם, הצורך לתקן את העוול הוא גם צורך שלנו. הצורך לדרוש ממוסדות החברה והמדינה להציב את הטיפול במגפה הזו בראש סדר העדיפויות הוא צורך של כולנו.

"קוראים לי נחמה תאנה, אני בת 38 עוד מעט, גרושה, ואמא ל5 ילדים. ולקח לי כמעט 30 שנה כדי להצליח לספר את האמת". ככה פתחה אישה אמיצה אחת פוסט בפייסבוק לפני 3 חודשים. "אני יודעת כמה קטנים הסיכויים שהקול שלי יישמע ובכל זאת, אני בוחרת להשמיע אותו. הרב טאו פגע בי מינית בתור קטינה" >> pic.twitter.com/MWamau0Rf2

— kereneubach (@kereneubach) November 13, 2022

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה בתוכנית סוגיות חיים, היברו יוניון קולג'. נשואה, אם וסבתא.

הפסיקה האחרונה של בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים, ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה או לא.

פסיקת בית הדין האזורי לעבודה, שעסקה במתן משימות לעובדת בזמן חופשת לידה, מוכיחה שוב שהגיע הזמן לעדכן את חוק עבודת נשים ולאפשר לנשים לבחור אם נכון ומתאים להן לעבוד בזמן חופשת הלידה

המקרה הנדון עסק בעובדת שהגישה תביעה נגד המעסיקה שלה לאחר 6 שנות העסקה, וטענה, בין היתר, כי לאורך כל התקופה בה שהתה בשמירת הריון ולאחריה בחופשת לידה, היא נדרשה לבצע משימות ולהמשיך לתת מענה ללקוחות.

לטענתה, המעסיקה הבהירה לה שכדאי לה להמשיך לעבוד אם היא רוצה לשמור על מקום העבודה שלה. אבל המעסיקה הכחישה את הטענה, והשיבה שהעובדת היא זו שביקשה להיות מעורבת, וכי מאחר שבין השתיים שרר קשר ידידותי, היא נעזרה בה "ממש מעט ורק כדי לסגור קצוות".

את בית הדין זה לא ממש עניין. מי יזמה או למה הן טענות לא רלוונטיות. זה נורא פשוט – חוק עבודת נשים קובע איסור גורף: אין להעסיק עובדת בחופשת לידה. נקודה.

"בסופו של דבר, גם אם בין מינץ לתובעת שררו יחסי קרבה חמים והתובעת בחרה לעבוד בזמנה הפנוי ומשיקוליה, הטענה שהתובעת היא זו שביקשה להיות מעורבת בנושאים הקשורים לעבודתה אינה רלוונטית, שכן האיסור המוטל על המעסיק בהעסקה בזמן תקופת הלידה והורות הוא מוחלט".

אם נבחן את תכלית האיסור, מובן שכוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בגידול וטיפול בתינוק/ת שלה בלי הפרעות ולחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, ישנן נשים רבות שהאיסור הגורף מתאים להן מאד.

הפרקטיקה, אגב, לא ממש סרה מן העולם למרות האיסור, ומעסיקות רבות נוהגות בדיוק כמו זו שבפסק הדין – נותנות משימות לעובדות כאילו "בקטנה", ואלה מבצעות אותן מתוך חשש. זה אסור. אין ויכוח.

כוונת המחוקק הייתה שהיולדת תתמקד בטיפול בתינוק/ת שלה בלי לחצים מהעבודה, ותהיה זכאית בד בבד לדמי לידה עבור תקופה זו כדי שלא תהיה לה דאגה כלכלית. ואכן, האיסור הגורף מתאים לרבות

אבל אני רק שאלה – חוק עבודת נשים נחקק בשנת 1954. האם הסעיף (ה-מאד) פטרנליסטי לא איבד לפחות חלק מהלגיטימיות שלו?

לצורך הדיון נגיד את המובן מאליו: משנת 1954 קרו דברים. "דברים", רוצה לומר, נשים התקדמו. הן התפכחו, צמחו וגדלו במימוש העצמי שלהן, באמונה בעצמן, בעצמאות שלהן, בקריירה שלהן ובבחירות שלהן. הנשים של שנת 2023 הן לא הנשים של שנת 1954.

מה למשל עם כל אותן נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת וכל הכרוך בו, מה עם נשים שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן (בלי אבחנה לצורך הדיון של דרג, משרה או ענף). מה עם נשים שאשכרה בוחרות ורוצות (גם) לבצע משימות ולשמור על קשר רציף עם מקום העבודה ו(גם) לא לוותר על חופשת הלידה, אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

בתור מי שמצויה בעולם העבודה, יש נשים כאלה, המון, ובפועל הן אכן פעילות. הן מגיעות עם התינוק/ת מדי פעם למקום העבודה ועובדות מרחוק, הכל מבחירה מודעת ובלי שום כפיה. אבל הנה הבעיה – הנשים הללו לא מתוגמלות (לכל הפחות פורמלית) משום שהדבר אסור.

אז מה המסקנה? הסעיף המיושן צריך לעבור תיקון. תיקון ולא ביטול. להשאיר את האיסור אבל לצדו לאפשר אופציה לבחירת הצדדים ולפי הסכמתן ההדדית.

מעסיקה ועובדת שתרצנה להמשיך בקשר עבודה במתווה כלשהו, ולא כמשרה מלאה, יהיו זכאיות לעשות כן לפי מתווה מוסכם או לפי אחד המתווים שייקבעו בחוק.

העובדת תהא זכאית להיות מתוגמלת ללא פגיעה בדמי הלידה שלה (ואני חוזרת: ללא פגיעה בדמי הלידה שלה) ותיפתח בפניה האופציה להחליט אם מתאים ונכון לה או לא, כל עוד המעסיקה תאפשר זאת כנגד תגמול.

מה עם נשים שלא בא להן להתעסק רק עם גידול התינוק/ת? שרוצות להיות בקשר עם מקום העבודה שלהן? מה עם נשים שרוצות לשמור על קשר רציף עם מקום העבודה אבל המחוקק חונק אותן עם ה"הגנה" שלו?

כן זה מורכב, אפשר להגביל בשעות עבודה או במקום הפיזי בו תתבצע העבודה וכו', אבל זה אפשרי כל עוד ההסתכלות הפטרנליסטית תוחלף בהסתכלות שבוטחת בנשים, שרואה את הנולד – חברה שוויונית שמאפשרת הזדמנויות שוות (גם אם לא על מלא). כי בישראל 2023 צריך לאפשר לנשים לבחור! באמת שהן יודעות לעשות את זה.

עו"ד הילה אראל-שמש היא בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה ומרצה בנושא הטרדות מיניות ומניעת התעמרות בעבודה (צילום: ינאי יחיאל)