בית המשפט המחוזי דחה כמעט את כל טענות המשטרה בערעור שהגישה. פסק הדין המקורי קבע כי המשטרה עצרה עיתונאי ללא סיבה וערכה עליו חיפוש לא חוקי. כמו בית משפט השלום, גם המחוזי קבע כי השמטרה עשתה שימוש כוחני ונקמני בסמכות העיכוב שהוענקה לקצין המשטרה, שימוש שנועד "להעניש" עיתונאי, בניגוד לחוק וללא כל הצדקה.

העיתונאי, יאסר עוקבי, הגיע בחודש ינואר 2022  לסקר מבצע נטיעת עצים בנגב. כשבאזור התפתחו עימותים בין תושבי המקום לכוחות המשטרה דיווח על כך עוקבי בשידור חי לעוקביו בפייסבוק, ואז לדבריו נדחף על ידי נצ"מ יורי מזובובסקי.

לפי התביעה שהגיש עוקבי, באמצעות ארגון העיתונאים על-ידי עורכי-הדין אמיר בשה וחן ויסברג, הוא נלקח בכוח לניידת ובתחנת המשטרה עבר שני חיפושים גופניים בטרם שוחרר ללא כל חקירה. עוקבי דרש פיצוי בסך 70 אלף שקלים בטענה, בין היתר, כי המשטרה התרשלה וגרמה לו עוגמת נפש.

להגנתה טענה המשטרה, באמצעות עו"ד נג'מי חאיק-מסעד מפרקליטות מחוז דרום, כי עוקבי לא הזדהה כעיתונאי, לא "נשא תג מתאים (כמתחייב מתפקידו)", הפר את הסדר הציבורי, נופף באצבעו לעבר קצין משטרה ואז "החל להתסיס את ההמון תוך שהוא מצלם את קצין המשטרה במכשיר הטלפון שלו".

בחודש ספטמבר האחרון השופט עמית יריב, נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, דחה את טענות המשטרה וקיבל את התביעה.

לפי פסק דינו, גרסת מזובובסקי "אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד האובייקטיבי ממצלמות הגוף שלו עצמו"; כי ה"איום" כביכול שבגינו עיכב את עוקבי היה בסך הכל אמירה של עוקבי כי יפנה ללשכת העיתונות; כי לא היתה כל הצדקה לעכב את עוקבי ובוודאי שלא להביא אותו לתחנת המשטרה; כי החרמת מכשיר הטלפון של עוקבי "בוצעה שלא כדין"; כי היחס אליו היה כאל עצור ולא כאל מעוכב וכי החיפוש על גופו היה בלתי חוקי; וכי יש לייחס למעשים "חומרה יתרה משום שמזובובסקי ידע שעוקבי הוא עיתונאי".

השופט יריב חייב את המשטרה לפצות את עוקבי ב-20 אלף שקלים ולשלם עוד כ-17 אלף שקלים הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

במשטרה החליטו לערער למחוזי וטענו כי שופט השלום "התעלם מקטעים נרחבים" של תיעוד האירוע במצלמת הגוף של הקצין, וכי השופט "שם מילים בפי הקצין, מילים שלא נאמרו" בחקירתו ו"הסיק מסקנות בהתעלם מהראיות האובייקטיביות שעמדו בפניו".

לפי הערעור, הקצין לא עיכב את עוקבי בשל איום כי העיתונאי יפנה ללשכת העיתונות אלא בשל דברים אחרים שאמר, מה גם שמזובובסקי לא ידע לכאורה שעוקבי הוא עיתונאי.

עוקבי טוען מנגד כי לא נפלה כל טעות משפטית בפסק הדין של השלום. לפי עוקבי, הגרסה של המשטרה בערעור סותרת את הגרסה הקודמת שלה בכמה נקודות עקרוניות. בין היתר משיב עוקבי כי השופט לא "שם מילים בפי הקצין", שכן הציטוט שאליו התייחס לקוח מתוך חקירתו של הקצין במח"ש ובעדותו בבית המשפט אישר  הקצין כי כל מה שאמר למח"ש נכון.

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט אריאל ואגו, דחה את הערעור.

בהחלטתו של הקצין מזובובסקי לעכב את עוקבי בשל "סירוב להזדהות", קובע שופט המחוזי, "אכן, נעשה שימוש לא מידתי, לא מוצדק, כוחני ונקמני, בסמכות העיכוב".

בהתבסס על תיעוד האירוע קובע השופט כי עוקבי לא סירב להזדהות אלא ביקש להשלים את דבריו טרם ימסור את פרטיו לקצין. "כל נסיון לראות זאת כסירוב הוא מלאכותי לחלוטין", קבע השופט.

לפי פסיקת המחוזי, "במקום לתת לעוקבי להשלים את המשפטים הספורים שהחל בהם, הקצין ממנף את ה'סירוב להזדהות' לאחיזה פיסית בגופו של עוקבי, הולכתו, עם עוד שוטר, לרכב המשטרה, ולעיכובו. ליד הרכב מתפתח שיח, אשר בעקבותיו כבר אין ספק, שעסקינן בעיכוב 'עונשי', נקמני, מיותר, ובלתי חוקי.

"עוקבי מתבקש להמציא תעודה. הוא עושה זאת מיד. נשמע אף מאזכר (כנראה) את מס. תעודת הזהות שלו. מנקודה זו אין שום צורך להביאו לתחנה לשם זיהוי. העילה הלכאורית, המאוד בעייתית מלכתחילה, לעיכוב, חדלה אף היא להתקיים. הוא מבהיר לקצין שמדובר בעיכוב שלא כדין של עיתונאי הממלא תפקידו. הקצין, תוך הרמת קול, מתעקש שיעלה לניידת וכי הוא מעוכב. על מה ולמה? עוקבי אינו מתנגד, אלא, מוחה מילולית, והקצין מסרב להפנים ועומד על העיכוב.

"ברובד האנושי - ניתן להבין, שעוקבי פשוט 'מעצבן'. מוחה, מטיח את טרונייתו ואת כוונתו להתלונן, ונחזה כמשדר הכל 'און ליין'. ברובד החוקי - מעט מתינות ואיפוק מצד הקצין, ופחות אימפולסיביות, היו מונעים עיכוב לא חוקי ושולל חירות (למשך שעות), של אזרח שלא עבר כל עבירה.

"לא הייתה כל הצדקה, חוקית או עניינית, לעיכובו של המשיב, ובוודאי שלא מהרגע שבו שלף תעודה מזהה ופרטיו היו בידי השוטרים, בטרם הועלה לניידת והוסע מהזירה. בלשון עממית הייתי מגדיר ש'אין מצב' שהקצין יורי סבר, בתום לב, בסבירות, ובכנות, שהוא משתמש כדין בסמכות העיכוב המסורה לו בחוק. הכעס על 'העיתונאי המעצבן', גבר על שיקול הדעת המקצועי ועל הריסון הנדרש מעובד ציבור במגע עם האזרח - עיתונאי כמו גם אזרח 'רגיל'".

בשל כך קבע השופט ואגו כי אין מקום להתערב בקביעות ומסקנות בית משפט השלום בכל הנוגע לעיכוב הבלתי חוקי של עוקבי והדרישה לפצותו. עם זאת, השופט כן קיבל את טענות המדינה לגבי קביעות בית משפט השלום על החיפוש השני שנערך לעוקבי בתחנת המשטרה, בתא המעוכבים.

"נכון, שעוקבי מוחה על כך שזהו חיפוש נוסף - שני, ולטעמו - מיותר", כותב השופט, אולם השוטר בתחנה "מסביר לו, בסבלנות ובכבוד, את הצורך לאתר חפצים מסוכנים או אסורים, ומרגיע אותו שהכל יוחזר לו. ברור לי לחלוטין שהשוטר, אשר לא היה מודע, מכלי ראשון, להתרחשויות שקדמו לפועלו שלו ולאחריותו לשכן את עוקבי בתא המעוכבים, התנהל בתום לב ומתוך אמונה מלאה שהוא ממלא את משימתו כדין ובאורח מיטבי. אין מצדו שום תוקפנות, או מלל בלתי מכבד".

לפיכך, קבע השופט ואגו, "איני מאתר רשלנות, המקימה חבות נזיקית שאינה חוסה תחת ההגנות. בנקודה זו איני תמים דעים עם קביעת בימ"ש השלום. המדינה צודקת בטענה, על כי מקטע זה של האירועים אינו מזכה את המשיב בסעד בנזיקין".

יחד עם זאת, גם לאחר שקיבל את טענות המדינה בדבר החיפוש השני שבוצע בעוקבי, לא מצא לנכון להפחית מהפיצוי שנזקף לחובתה. סכום הפיצוי, קבע, "יש בו לשקף את הפגיעה המשמעותית בזכויות אשר נגרמה בשל ההתנהלות שתוארה במקטע העיכוב".

2256-12-24
55027-02-22

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 168KB)