הבחור הישראלי הזה פיזר תמונות משפחתיות שלו ברחבי אושוויץ כדי להוכיח שסבתא שלו ניצחה את השואה

ע"י רועי פרבשטיין עודכן לאחרונה אפר 12, 2018

היום מציינים ברחבי ישראל והעולם היהודי את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. נועם חן, צלם ישראלי מוכשר, החליט לאחרונה לחלוק עם העולם את המתנה הקטנה שהכין לסבתו ניצולת השואה ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ, הקימה משפחה בארץ ונפטרה לפני 10 שנים. לאורך חייו נמנע חן מלהגיע לבקר במחנה בו העבירה סבתו את המלחמה, אך לאחרונה עלה במוחו רעיון שהוביל לסדרת תמונות מרגשת ומצמררת שקשה להישאר אדישים אליה. הנה הסיפור המלא כפי שמספר נועם חן, ואז התמונות העוצמתיות.

סבתא שלי, מרים שריר, היתה ניצולה אשר שרדה את מחנה המוות אושוויץ. 1.1 מליון בני אדם נרצחו בברוטליות במחנה האימה הזה. רק 7500 ניצולים שהצליחו לשרוד את הזוועות נותרו בחיים ביום שחרור המחנה ב-27 בינואר 1945. העוצמה והחוזק המנטלי שלה הם אלה שהוציאו אותה משם בחיים. גורלם של 9 בני משפחה נוספים שלה שנשלחו גם הם לאושוויץ היה שונה, והם מצאו בו את מותם.

גדלתי לצידה של סבתי שתמיד היתה בסביבה. במהלך שנות ההתבגרות שלי, היא החלה לספר ולחלוק עמנו כמה מהחוויות הנוראיות שלה, יחד עם סיפורים על רגעי גבורה הירואים שלה בזמן השהייה במחנה.

היא לא רצתה שאסע לשם. היא לא חשבה שיש סיבה לכך. קצת יותר מעשור חלף מאז שהיא עזבה אותנו. מאז, צפיתי באחיינים והאחייניות שלי, דור 4 מאז השואה, מתבגרים לנגד עיני ואז מצאתי את הסיבה שחיפשתי.

רק לשניים מהם היתה הזכות לפגוש את סבתא שלי כשעוד היתה בחיים, אבל הם היו בסה"כ בני 6 כשהיא נפטרה. לא יכולתי שלא לתהות, איך הם יזכרו את מה שקרה בשואה? איך הם יעבירו את הסיפורים הלאה? הם לא שמעו שום דבר מהאישה שהיתה שם, הם אף פעם לא חיו בצל ההשלכות. הבנתי שאני, בתור דור שלישי, הוא החוליה המקשרת האחרונה בין אלו שחוו את הזוועות, לבין הדורות הבאים שרק ישמעו את הסיפורים.

בשנה שעברה נסעתי למחנה ההשמדה אושוויץ ותיעדתי את החיים של 4 הדורות החדשים בעץ המשפחה שלנו מאז שסבתי שרדה את השואה. אספתי תמונות משפחתיות, מסגרתי אותן ופיזרתי ברחבי המחנה. סצנות שכוללות חתונות יהודיות, חגיגות בר מצווה, הדלקת נרות חנוכה – את כולן ניסו הנאצים להשמיד ולמחוק מעל פני האדמה, ובאותו המקום בדיוק בו התבצעו הפשעים הנוראיים, ניצבת כעת הוכחה כי הם נכשלו.

באותו יום היתה סערה בחוץ. מזג האוויר היה קר ואפרורי, הרוחות נשבו בעוצמה והגשם ירד גם ברגעים בהם שמש שקרנית בצבצה מבעד לעננים. המסגרות נפלו ונרטבו וגם אני. זה היה מאבק פיזי ומנטלי, אבל בכל הזמן הזה חשבתי ששום דבר ממה שאני חווה עכשיו לא יכול אפילו להתחיל להשתוות לדברים שסבתא

שלי חוותה על אותה האדמה בדיוק.

למרות שכל הסיפור הזה נורא אישי, החלטתי לפרסם את סדרת התמונות שצילמתי כדי שכמה שיותר אנשים יבינו עד כמה חשוב לזכור מה שהתרחש לפני 73 שנים. ה-27 בינואר הוא גם התאריך בו חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, היום בו שחרר הצבא האדום את מחנה אושוויץ מידי הנאצים. הלוואי והיום הזה היה מצוין בכל מקום בעולם. כולנו חייבים לדעת שאם נשכח את העבר שלנו, העתיד שלנו לעולם לא יכול להיות מובטח.

אני מקדיש את התמונות לסבתא שלי, לבני המשפחה שלה שנספו באושוויץ ול-6 מליון היהודים שמצאו גם הם את מותם במהלך השואה ולא זכו לראות את הדורות הבאים אחריהם.