Figure it out

לפני שטסתי לכאן, הייתי במלא חתונות (אפילו הספקתי לחזור לארץ כדי להגיע ל2) וכבר מזמן הבנתי שככל הנראה לא אתחתן בארץ (בתקווה שהחתן, כשיגיע, לא יהווה התנגדות) אבל לא על זה רציתי לכתוב, רציתי לכתוב על שיר החופה. אותו השיר שנכנסים לצליליו לחופה. לא יודעת איך זוגות בוחרים שיר חופה ובכל חתונה אני מנסה לנחש איזה שיר זה יהיה ובכל פעם מחדש, מתאכזבת. כמות שירי החופה שברור שהזוג לא הקשיב כלל וכלל למילות השיר היא עצומה. אם היו מקשיבים, קוראים את המילים, היו מבינים שרוב שירי החופה הם בכלל על שיברון לב ופרידה. עד שהגעתי לחתונה של זוג שאינם בין חבריי הקרובים ביותר אבל מספיק קרובים בכדי שאטרח ואגיע.

בשנות העשרה המוקדמות שלי הקשבתי בפעם הראשונה לקייט בוש. התקליט הראשון שלה The kick inside שבה את ליבי, חרשתי עליו יומם וליל ושרתי את השירים בקולי קולות ברחבי הבית (בעקבות זה אמא קנתה לי את הספר "אנקת גבהים" ופתחה צוהר לסופרות אנגליות רבות נוספות ובכלל לספרות ולשירה אנגלית וסקוטית אבל זה לפוסט אחר) ולילה אחד החלטתי לתרגם את כל השירים באלבום, וזה לא עצר שם. תירגמתי אלפי שירים. אני חושבת שאולי בצבא זה הפסיק. אני כבר לא זוכרת אבל זה הוביל אותי להבין את השירים טוב יותר, באיזשהו שלב גם התחלתי לחפש מידע על מי ולמה נכתב השיר, כל העניין הזה ריתק אותי ועדיין, גם היום מאוד מעניין אותי הסיפור מאחוריי השיר. בכל אופן, שיר אחד שהקשבתי לו מתישהו בתיכון, התאהבתי, תירגמתי, קראתי כל מה שאפשר עליו ומיד ידעתי שזה יהיה שיר החופה שלי, לא יודעת למה, הייתי בתיכון ומי חשב אז על חתונה, לא היה לי מעולם חבר באותה נקודת זמן אבל הרגשה טובה התפשטה לי בגוף ואני ממש זוכרת את זה, את הרגע הזה של בחירת השיר, כאילו שזה הדבר הכי חשוב, ההחלטה הכי חשובה ובכל אופן, במהלך השנים כבר היה לי ברור שאף אחד אחר לא יבחר בו….ובכן, עד לאותה חתונה.
עמדתי בצד, כוס יין ביד ובעוד שכולם מחכים לכניסת הכלה והחתן, אני רק חיכיתי שיתחיל שיר החופה וכשהתחיל השיר, התחילו לרדת לי דמעות. של הפתעה, של היי זה שיר שלי, של התרגשות, של אושר, של געגוע… לא הבנתי בעצמי למה אני ככ מתרגשת אבל הלב שלי התמלא באושר מוזר. היום אני מבינה שזה פשוט. מישהו סוף סןף הבין את השיר, כמוני וכמה הוא ראוי להיות שיר חופה.

אמש נכנסתי לבר ובחור צעיר עם גיטרה ומפוחית ביצע את השיר, כבר ברור לכם כמה התרגשתי …

תלחצו play. בשבילי.

רבות דובר על המעבר ועל המשרד בארץ. הכל עדיין מקרטע משם ומפה והספקתי להגיע לארץ כבר פעמיים, פעם אחת לחלק מהחגים ופעם נוספת לחתונה של חברה טובה, כבר עודכנתי שאני מוזמנת לעוד חתונה במאי אז תהיה עוד הבלחה. כל הגעה לכאן הייתה כמו סופת טורנדו, ניסיתי להספיק כמה שיותר ועדיין הרגשתי שלא הספקתי כלום.
החיים שלי לא משעממים רגע, הרילוקיישן הזה הגיע במתנה משמיים. בזמן הנכון, בגיל הנכון ואני נהנית פה מכל רגע ועם זאת אני מודה: התאים במוח כבר לא כפי שהיו פעם. פעם הייתי חריפה ומהירת תפיסה והבנתי עניין די מהר וכאן…לעיתים אני צריכה רגע לסדר את המגירות במוח כדי להבין איך כל העסק הזה אמור לעבוד, בלית ברירה למדתי לקשקש סמול טוק תוך כדי ניסיון להבין מה נאמר לי. סוג של ג'יבריש עד שאצליח שנייה לחבר את הנקודות. לפעמים זה הולך ולפעמים אני פשוט אומרת "סליחה אבל לא הייתי מרוכזת, אתה מוכן לחזור על זה שוב?" ומחייכת במבוכה. אני שונאת שזה קורה לי, בעיקר כי אני חוששת להתפס חלשה או לא מתאימה לתפקיד ובכלל, אני מאוד מתאמצת ובהחלט לא מזלזלת וניסיתי להבין אם זה חוסר בטחון או שבאמת אלה התאים האפורים ושמתי לב שזה קורה לי בעיקר כשאני קוראת סמסים כשאני באמצע פגישת עסקים או ישיבה או סתם מישהו מנסה להסביר לי משהו. אני חסרת סבלנות ולא מצליחה להתאפק לא לפתוח הודעות אולי כי אני רוצה להשאר עדיין חלק מחיי היום יום בארץ ותגובות להודעות בקבוצות משאיר אותי בתודעה אבל זה קורה אפילו בקבוצת ציור שהצטרפתי אליה (מין חוג ציור בזום, באמת כיף גדול לצייר בפיג'מה בלי צורך לנסוע לסטודיו), מה דחוף לי לקרוא הודעה של איזו טיפני שרק עכשיו סיימה את הציור שעבדנו עליו שבועיים קודם… אולי בגלל שאני צמאה לחברה, לתשומת לב ואולי..לא יודעת ולא רק זה, גם את ההודעות אני קוראת מהר, לא תמיד עד הסוף, לפעמים גם מגיבה ורק אחכ מגלה טעויות כתיב וחוסר ריכוז. לפעמים אני מתעצבנת מאיזו הודעה, מגיבה לה ורק שעות אחרי מבינה ש…מה? הבנתי את הכל לא נכון. הבוקר עמדתי מול המראה ואמרתי בקול "תתאפסי על עצמך" אז היום אעשה משהו קיצוני והנייד יהיה על שקט כל היום. וויש מי לאק.

בהמשך לאותו נושא, לפעמים אני מעלה סטטוס בוואצאפ לכל אנשי הקשר, פעם היתה לי קבוצה אבל קרה שמישהו אמר משהו על הסטטוס ואז הסתבר למישהו אחר שהוא לא "שם" ופשוט הפסקתי עם זה. או כולם או אף אחד.
אתמול העליתי תמונה שלי בשמלה כחולה, לא שמישהו הבין שהיא כחולה כי התמונה בשחור לבן, השמלה לא חשופה. הצלמת היתה שירלי והיינו בדרך למסיבה. באמת תמונה ממש יפה לפחות לדעתי אבל אז קיבלתי מלאאא תגובות ושתי תגובות לא סימפטיות, יש לציין שהן מאותו אחד. אני מבינה שהוא הגיב מתוך מרירות או משהו אבל אני תוהה למה אנשים מרשים לעצמם להעיר לאחרים על הלבוש או החיים או…לא משנה מה. לא מתאים, תחסום. לא בא לך לחסום, פשוט אל תגיב! הביקורתיות פשוט עיצבנה אותי ממש. סתם, לא יודעת בכלל למה אני מספרת את זה. אולי הייתי צריכה רק לפרוק.

קצת אחרי שאבא נפטר שמתי לב שאמא מעט מבולבלת, שוכחת מדי פעם מה רצתה להגיד או למה נכנסה לחדר.. לא משהו שהדליק נורה אדומה ובכל זאת, קפצנו לרופאה. הרופאה אמרה זה האבל, היא מדוכדכת, היא בודדה, זה רק הגעגוע לאבא, היא בסדר גמור אבל משהו בי התחיל לכרסם. דאגתי להתקשר אליה המון, להשאר לישון, להגיע לקפה, לארוחה. לקחת אותה איתי לכל מיני סידורים, שתהיה כמה שיותר איתי. זה לא היה קשה בכלל, אהבתי את הזמן הזה ביחד אבל התחלתי לשים לב שהיא חוזרת על משפטים. מצד אחד, רציתי מאוד לברר מה היא זוכרת, עד לאיפה, מה הזכרון הראשון, האחרון, מה היא זוכרת מאבא, מהילדות שלי אבל פחדתי. פחדתי מהמציאות. פחדתי שאגלה.

היא חשבה שאולי אם תחזור לגרמניה, היא תרגיש טוב יותר ואז היא נסעה לחודש שהתארכו לחצי שנה וזהו, היא החליטה להשתקע חזרה במולדתה. זה הזכיר לי שבילדותי היא החליטה לעזוב אותנו ולחזור לגרמניה, החיים פה סגרו עליה, בלי שפה, בלי חברים, בלי משפחה. בעל שכל הזמן במשרד, מנסה להקים עסק וילדה בגן שמתעקשת לדבר רק עברית. אני מבינה הכל עכשיו. אז זה גרם למשבר אמון ביני לבינה. היא לא יודעת, אולי ניחשה, אף פעם לא באמת אמרתי לה אבל אז היה בי כעס גדול עליה והיום, אני בעיקר ומאוד אוהבת אותה. אמא שלי אישה יפהפיה, טובת לב, אמא נהדרת שרק היתה שם בשבילי. אישה עם סטייל אופנתי אירופאי, שאוהבת מוזיקה קלאסית, מנומסת להחריד והדבר שהכי הטריד אותה, זה לא להטריד אחרים.

האיבחון האחרון היה חד משמעי – מחלת השיכחה. המצב לא הכי טוב אבל גם לא הכי רע, שזה אומר שהיא עדיין לא שכחה אותי. שתשכח הכל, אני אומרת לעצמי, רק לא אותי. אסור לה לשכוח אותי. באבחון השני, היא החליטה להחליט מתי היא תמות וסגרה עיסקה בשוויץ אבל איך איך אסביר לה שהיא לא תדע, שעם הזמן היא תשכח שהגיע הזמן ואיך אני אדע שהגיע הזמן?. כבר אין שיחות טלפון רגילות, רק וידאו. לפעמים אני סתם מתקשרת כדי לשאול שאלה מטופשת, שאלה שאני יודעת עליה את התשובה רק כדי שהיא תענה ואני ארגע. אני דואגת להגיד לה המון פעמים שאני אוהבת אותה ומתגעגעת אליה מאוד ושהיא האמא שתמיד רציתי. הבוקר היא אמרה שהיא לא זוכרת בת כמה אני ושאלה כדי לרשום למקרה ותשכח שוב. אני לא יודעת אם אצליח להכיל את המציאות בה אבא שלי נפטר ואמא שלי לא תזהה אותי. זה גדול עלי. הלב שלי כבד מהמחשבה על כך והעיניים מתמלאות דמעות.

הוא אהב אותי, כמו שאני, איך שאני כבר כמעט שנתיים. גם כשאני בניו יורק הוא מתחזק את האהבה הזו, גם כשאני אומרת שאצלי זה אחרת. לא אכפת לו. זה לא משהו שאני יכול לשנות, זה פשוט ככה. גם אם תתחתני עם אחר, תלדי לו ילדים ותהיי מאושרת וגם אני, אם אתחתן ויהיו לי ילדים ואהיה מאושר, אני אמשיך לאהוב אותך כל חיי. אני לא מתבייש להגיד לך את זה וגם לא להרגיש את זה כי ככה זה, זה מה שזה. אין לזה הסבר ואני גם לא מחפש הסבר, אני חי עם זה בשלום, אני פשוט אוהב אותך, הנה את רואה? המבוכה הזו, אני מת, אין להשיג כזו מבוכה. ההומור הדרך אגב שלך, את מצחיקה ואז מתממת "מה כבר אמרתי..?" אל תלחצי, את גם ככה טסה בשלישי. אני לא אומר את זה בשביל משהו, טוב אולי בשביל חיבוק, תתני לי חיבוק? ואולי .. רק אולי בשביל הסיכוי הקטן שתחשבי על זה, אני אבוא לניו יורק, בלי מחוייבות, בלי הצהרות, אגור בדירה אחרת, אהיה על הקו, מה שנוח לך, אין לי בעיה לעבוד מכל מקום בעולם. תחשבי על זה..?