כמה ימים אחרי, צבי גיל, אבינו , נפטר בשיבה טובה, בביתו, אהוב ומחובק בשבט משפחתו גם יחד.
בן תשעים ושבע וחצי שנים בדיוק במותו
ובחייו ילד פולני למשפחה חרדית במאה שעברה, שורד שואה שהגיע ארצה בגיל 16 והתגייס לצבא. עיתונאי, איש רדיו וממקימי רשות השידור, מנהל החדשות, מפיק וסופר.
בשבילנו – אבא סבא וסבא רבא, מופלא, חם אוהב ודואג
איש חכם, גדוש הומור ושימחת חיים, ידען מופלג, פועל ללא לאות למען זכויות האדם, להנצחת זיכרון השואה ולקחיה, ובעיקר תרומתם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ושיגשוגה.
הבלוג הזה קיים מאז שנת 2003, ובו למעלה מ-1000 פוסטים!
ואתם, חברים, ידידים וקולגות, הקוראים הנאמנים, הייתם חלק חשוב מאין כמוהו בחייו. התגובות, החיזוקים, תיקוני שגיאות, שיתוף הרעיונות ועוד יצרו מפעל אינטלקטואלי חי ופועם.
אבא אהב לכתוב על הכל- אירועים בחייו האישיים ״אנקדוטות״ כפי שקרה להם. פוליטיקה. תקשורת. על הארץ היפה שלנו ועל העולם הגדול. תמיד הביא הסתכלות אמיצה ונוקבת אך בד״כ אופטימית על המציאות.
אנו כואבים את מותו, קיוונו שיחייה לנצח
כמו בחייו גם במותו היה גיבור.
זכות גדולה הייתה לנו להיות איתו, לקבל את אהבתו, ללמוד ממנו, ולהמשיך את דרכו.
יש אמירה המיוחסת לגנרל ג'ורג' פאטון , מפקד קרבות השיריון האמריקאי המהולל במלחמת העולם השנייה."אני לא הולך להלוויות, אני מעדיף שמפקדים גרמניים יילכן להלוויות של פקודיהם". ויש עוד אחת , אף היא נוגעת לנפילה בקרב:""לא מנצחים במלחמה ע"י מוות למען המולדת, אלא ע"י גרימה לממזר המסכן בצד השני למות למען מולדתו שלו"
קרוב לוודאי ששיניהם שייכים לגאון הצבאי הזה שהיה ידוע בלשון בוטה וגסה אבל ביסודו היה אדם משכיל בעל ידע היסטורי רב,שהאיסטרטגיה שלו נבעה ממחקר וניסיון ויישומם בזמן ובמקום בזירת הקרב, ותפיסתו החדה לגבי הטקטיקה שיש לנקוט כדי להשיג את המטרה.הוא נחשב לאחד המפקדים הדגולים והנועזים.
George Patton
תמונה: וויקיפדיה
אצלנו , לעומת זאת , נהוג לצטט את טרמופלדור אשר לפי המסופר, וזה נתון במחלוקת, אמר "טוב למות בעד ארצנו".
מבין השניים אני בוחר בפאטון,שלחם נגד הנאצים כאוייב אף שראה בהם גזע אציל בהשוואה לרוסים שאותם תיעב ,והיה גם אנטישמי מובהק. הוא בחר בחיים. לאמור "טוב לחיות למען המולדת" .
בהקשר זה אני רואה לנכון לצטט את אלכסנדר פופ מגדולי המשוררים האנגליים במאה ה-18 שכתב fools rush in where angels fear to tread. טיפשים רצים למקום שמלאכים חוששים לרחף. נושא עָצוּב וכּאוּב. כשאני, אדם למוד שכול, שומע ורואה כיצד בהספדים מעלים על נס את תכונותיו היפות של החייל ליבי מתכווץ -גם נוכח עצם האבידה וגם לגבי הסיבות של האובדן. אך זאת עובדה שאנו,ככה או אחרת, מקדשים את פולחן המוות. ולא ברור מניין העתקנו תכונה זאת שכן התורה "היא עץ חיים למחזיקים בה" ו"קדושת החיים" תקפה לא רק ביהדות אלא גם בנצרות.
אולם הדבר חמור ביותר בדבר הוא שהמוות מנוצל באופן ציני לצרכים פוליטיים. זה לא ייסלח ולא יישכח לאלה שגם גורמים לכך וגם מטפחים פולחן זה.מדי פעם בפעם כשאני מתייחס לשואה שאותה חוויתי אני מדגיש חזור והדגש כי אני ושכמוני שעברנו את כל מדורי המוות-הרי בעלותנו לכאן מן האפר כעוף החול, את בשורת החיים הבאנו.את התקומה.זאת הבשורה שהעם ראוי לה תמיד ובייחוד לאחר יותר משנה של תלאות המלחמה.פטטון הביס את היריבים. גם אנו נצליח בזה אם נדע להתמיד במערכה בנחישות ובאמונה בצדקת דרכנו.טוב לחיות בעד ארצנו.
היכן למדנו להיות אלימים במקום להיות סובלניים ואמפטיים.
לכאורה אנו מדינה מאוד מחונכת. ה OECD -שהינו ארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי בינלאומי של המדינות המפותחות נותן לנו ציון גבוה בחינוך.. בדו"ח משנת 2023 לישראל ציונים גבוהים בכול הקשור בחינוך. הנתונים שמתייחסים לשנת 2022 מלמדים שישראל היא מדינת עתירת השכלה. אחוז בעלי ההשכלה בוגרי חינוך גבוה בישראל עומד על 50.6% בהשוואה ל- 40.4% בשאר המדינות המפותחות. במקביל,אחוז מיעוטי ההשכלה נמוך למדי – 11.8% לעומת 19.8% .כ-88% מאוכלוסיית ישראל השלימו השכלה תיכונית. ושוב מעל לממוצע ה OECD שעומד על 81%%. מדינה משכילה ומלומדת.
אלא שבחינוך כמו בכל דבר אחר לוז החשיבות הוא באיכות ולא בכמות. איך אנו מחנכים. גם אותי חינכו בגיל צעיר בחיידר. האם חינכו אותי ערכים תרבותיים כמו שוויון, כיבוד הזולת והשונה, או אפילו הצמידות בין השנאה לבין חורבן בית המקדש. התשובה היא לא. ובהקשר זה אחטא אם לא אזכיר את האפיזודה העצובה והמקוממת כאשר תלמידה ערבייה בבית ספר בבאר שבע הזכירה את הסבל של ילדי עזה חבריה בכיתה צעקו "שיישרף לך הכפר". הילדה הושעתה. וזה במסגרת חינוכית ממלכתית. האסוציאציה היהודית עם שריפות ידועה, החל משריפת ספרים ועד לשריפת אנשים בשואה וגם ב- 7 באוקטובר.
אני זוכר בזום בנושא לימוד השואה בהשתתפות ח"כ מירב כהן, שעוסקת בתיעוד והנצחת השואה, מישהי שאלה אותי כיצד מחנכים ילדים קטנים על השואה. עניתי שמחנכים ילדים לא להיות אלימים, לכבד את הזולת ,את השונה . כאן מתחיל העניין. וישראל חרף הציונים של חינוך היא חברה אלימה ובמקרים רבים שונאת את השונה ולא מכבדת את הזולת כפי שהוא.זאת בעידוד ברור של השלטון.
יש איזה מלכוד בנושא מורכב כמו חינוך ובייחוד בישראל. נתחיל בעובדה שאת הבסיס החינוכי הילד מקבל בבית. וכאן יש להביא בחשבון את האופן שבה מחונך הילד, מספר הילדים בבית ,מספר הילדים בכיתה, שניתן להקדיש להם תשומת לב ראויה .זה קשור בין היתר בדת ובגורמים אחרים. השכונה משפיעה, צה"ל משפיע, הרחוב משפיע והשלטון משפיע ובראש וראשונה טיב מערכת החינוך לאמור טיב המורים יש לו השפעה רבה מאוד. לצערנו אצלנו מורים טובים לא מתוגמלים ולכן אין לנו רבים מהם בהוראה. אשר להשכלה גבוהה ,רבים מקרב בעלי השכלה גבוהה באו אלינו מקרב העליות בראש וראשונה מברה"מ בעבר.זכורה לי אמירה של דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב , שאת שמו אני לא זוכר, כי " אני מוציא רופאים טובים, אבל אינני יודע אם אני מוציא אנשים טובים"
עם זאת חינוך נאות בגן ילדים ברוח של ליברליות,פתיחות, הדדיות וכיו"ב אורחות חיים יש להם השפעה לעתיד לבוא. ובהקשר זה שיח שהיה לי עם אחד המנהיגים הבולטים של היהדות הרפורמית.ריצ'ארד ירש. את דיק (אשר) ריצ'ארד הירש,הכרתי זמן קצר לאחר שהוא ורעיתו עלו לארץ בשנת 1973.כבר אז כשהוא עדיין אדם במיטב שנותיו היה מאחוריו עבר עשיר כאחד ממנהיגי התנועה הרפורמית היהודית והפיכתה לתנועה ציונית.הכרתי אותו באמצעות עמית למקצוע וידיד אישי אלי אייל, והפכנו לידידים קרובים.אף שהוא קבע את מרכז האיגוד העולמי של התנועה הרפורמית בארץ, התנועה עצמה לא הכתה שורשים בארץ עד היום הזה.חבריה הקימו שני קיבוצים בערבה, "יהל" ו"לוטן" ובשניהם יש ייחודיות חברתית ותרבותית אך הן היחידות שהתנועה הרפורמית הקימה.הסיבה היא העדר חינוך.
ד"ר נחמן שי ,דיקן הקמפוס בירושלים של ה"היברו יוניון קולג'" המרכז האקדמי של התנועה הרפורמית, כותב במסר לתנועה כי "החינוך לדמוקרטיה הוא המפתח לקיומה של ישראל ,לשגשוגה ולהצלחתה. כמדינה יהודית דמוקרטית ישראל מצויה במאבק ציבורי קשה על השיטה השיפוטית, הממשל וערכים דמוקרטיים.עלינו להטביע את הערכים האלה במערכת החינוכית". הבאתי דברים אלה כי באחד השיחות עם דיק הירש ,שאותו הזכרתי, בשלהי שנות 2000, אמרתי לו שאם התנועה רוצה להכות שורשים בישראל ולהיות בעלת השפעה מן ההיבט הרוחני,תרבותי, פלורליסטי ,עליה להשקיע בחינוך. הצבעתי כדוגמה על "אל המעיין" רשת החינוך שהרב עובדיה יוסף מנהיג ש"ס הקים בראשית שנות ה- 80 שכינפה במסגרתה כמעט כול דבר שיש לו נגיעה בחינוך,החל בגני ילדים, בתי ספר, קיטנות, מוסדות תרבות וספורט ועוד, בעיקר בפרפרייה ובכך הקימה דור של תומכיה, בראש וראשונה הפוליטיים.כיום הם עמוד השדרה של ש"ס. עניין של חינוך.
התנועה הרפורמית היא השנייה בגודלה בקרב יהדות ארה"ב וחבריה נמנים עם המעמד הבינוני או העליון. אבל היא לא הצליחה להגדיל את כוחה בישראל בין היתר בשל האופי של הציבור הישראלי בכלל, אשכנזי או ספרדי, שהוא שמרני או סמי שמרני. אבל להשקיע בגני ילדים בכלל ובמערכות תרבות וחינוך בפרט היא יָכלָה ולדיק הירש לא הייתה תשובה.הוא הניע את ראשו בעצב.
אולי את "החינוך" הגדול ביותר האזרח מקבל מממשלת ישראל, החל בראש הממשלה שעליו חל המילון האורווליאני, דרך הצפע שהוא שר המשפטים יריב לוין, וישראל כץ שר ביטחון -כפיל בחנות חריסינה, ולקינוח- גדעון סער שלימד אותנו "יושרה" מהי.
אני חושב שאילו חלק מן הכספים שמושקעים להפגנות ולעצרות נגד השלטון האנטי דמוקרטי הנוכחי היו מושקעים בתחומי החינוך והתרבות מצבנו היה טוב יותר. זאת לא לומדים בגן אלא בבית הספר של החיים.אומר זאת בוגר של בית ספר זה.
מקור השיר בגרמנית gedanken sind frei הוא עתיק יומין כנראה במאה ה-13 אך הוא חובר כשיר- עָם בשלהי המאה ה-18 .ואלה המילים:
"המחשבות הן חופשיות
איש אינו יכול לנחשן.
הן עוברות ביעף
כצללים בלילה אפל.
איש אינו יודע אותן
אף צייד לא יכול לצוד אותן
כי בסופו של יום
המחשבות הן חופשיות."
השיר הזה שימש בין השאר קומץ גרמנים במלחמת העולם השנייה, אנשי מוסר וערכים שנאבקו ככול יכולתם בנאצים ושילמו על כך בחיייהם.
איור" פוטופיק"
חשבתי על השיר הזה היום ,יום שישי-21.11.2024 ,לאחר שקראתי בעתון "הארץ" את הרשמים של מילואימניק ששרת בעזה. בתארו את החורבן וההרס בכול מקום ,היה לך הרושם שלא את עזה הוא מתאר אלא את הירושימה ונגאסקי, הערים היפניות שהופצצו בפצצות אטום בשלהי מלחמת העולם השנייה. הדבר היחיד שייחד את התיאור הוא שההרס לא היה רדיו-אקיבי והרבה כלבים שוטטו בין הערמות של עיי ההרס ופה ושם גם ילד נסע על אופניים ונעלם לתוך איזה כוך אפל.
חורבן.וזה התפרסם, במקרה ,לאחר ההחלטה של בית הדין הבינלאומי שמאשים את ההנהגה המדינית ביטחונית בפשעים נגד האנושות.ואולי אפשר להוסיף עוד הבדל. שם ביפן זה נעשה בכוונה תחילה הואיל והמשך המערכה הרגילה, בים באוויר וביבשה, הייתה גורמת להרבה יותר אבידות ליפנים ובעיקר לאמריקאים. הפצצה האטומית הפסיקה באחת את המערכה הקשה במלחמה באוקיינוס השקט,מאז שהיפנים תקפו את "פרל הרבור", בסיס הצי האמריקאי הראשי, בדצמבר 1941 והמערכה העקובה בדם של מאות אלפי קרבנות נמשכה עד האביב 1945 . בעזה זהו הרס בשלבים וחלקים רבים של הרצועה כמעט נמחקו, אבל לא החמאס שמנהל את המערכה -שעדיין לא חוסל ואת סוף המערכה לא רואים באופק.כי האופק הוא שחור.
ואם אתה מפקפק בכך -לך אל התקשורת הכתובה ,זאת שרושמת היסטוריה. בעיתונות הכתובה, אשר בניגוד לטלוויזיה הצבעונית ,השחור המודפס בולט לעומת לובן הנייר. לאחר שאתה קורא את הרשמים של המילואימניק, שהם לא חדשים אך כתובים על ידי חייל שחווה אותם ,נעשה לך שחור יותר בעיניים. והמחשבות החופשיות שואלות: לאן הגענו. לאן הגיעה המדינה היהודית של עם למוד סבל כה רב ,זמן כה רב, שהשיא היה השואה- הכוונה להשמיד את העם היהודי.ואנו אלה שגורמים להרס ולהרג כמתוארים על ידי חייל, או קצין, מילואים שהיה שם זמן די ממושך.
כשאתה קורא את התוכן יש לך תחושה קולקטיבית, שאתה חלק מן המהרסים והמחריבים. צה"ל הוא צבא העם. וקשה המשא מנשוא.
לגדל בנים בישראל היא להכין אותם למלחמה אך זה יכול היה להסתיים בשלום כולל אלמלא שלטון מנוכר ואכזר.
זה היה בשלהי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 כשהייתי כתב רשות השידור בארה"ב וראש ממשלת ברה"מ אלכסיי קוסיגין נשא נאום בפני העצרת הכללית של האום והגיש החלטה אנטי ישראלית חריפה שבסוף נדחתה. בעוד אני מתכונן להשלים כתבה ליומן הבוקר בעקבות הנאום אני מקבל טלפון מרעייתי יהודית שאחזו בה צירי לידה. אמרתי לה: "יהודיתקה אנא ממך עוד קצת ואני מכין את הכתבה לשידור ובא לקחת אותך לבית החולים".
אכן סיימתי להכין את הכתבה ואני רץ למטה ומתרוצץ למצוא מונית. שוטר אחד מן הסיירת ששומרת דרך קבע ליד מרכז האו"ם שאותו הכרתי שאל אותי. " מה קרה?". הסברתי לו והוא אמר לי no problem mr gill I"ll fetch you . אין בעיה אני אקח אותך. הסברתי לו כי אנו באו"ם במורד ליד "הנהר המזרחי" והבית שלי הוא במעלה , מעבר השני במערב של מנהטן ,ליד נהר האדסון ואחר כך לבית החולים "הר סיני" I"ll get you there-הוא אמר לי. אביא אותך לשם.
נאמן להבטחה שלו נכנסתי לרכב ,הוא הפעיל את האורות המהבהבים ואת הצופר ותוך פחות-מ 20 דקות הגענו לביתי. אספתי את יהודית ותוך עשר דקות הייינו בחדר הלידה בבית החולים " הר סיני". כעבור קצת למעלה מחצי שעה הייתה הלידה. זאת הייתה בת, הצעירה מבין שלוש בנותינו. כשרעייתי התאוששה מעט אמרתי לה " מזל טוב, נולדה לנו בת" . שמתי לב שהיא עיקמה קצת את הפה. לימים שאלתי אותה לפשר תנועת הפה והיא ענתה לי בגילוי לב: "צביקה, רציתי בן".
אמרתי לה. אצלנו בנים זה לצה"ל, הצבא זה מלחמות, מלחמות זה קרבנות. תשובתה של מי שלא הייתה אופטימית במיוחד הייתה שהנה ניצחנו במלחמת ששת הימים ועד שהבן יגדל לא תהיינה עוד מלחמות. אמרתי לה "מפיך לאוזני אלוהים".
מאז לפי אומדן גס שאני אספתי נהרגו במלחמות כתריסר אלפים חיילים, ואפשר שהמספר גדול יותר, מתוכם יותר מ 800 חיילים מאז ה – 7 באוקטובר.רבבות נפצעו מהם רבים נכים לכל חייהם,ומדובר בחיילים ואנשי ביטחון בלבד. שפיכות הדמים הזאת נמשכת יום יום, בדרום ובצפון. ואם עד כה הייתה לכך סיבה,באחרונה אין כל סיבה ואנו יכולים להגיע לשלום, דבר שלא חלמנו עליו.מדובר לא רק עם הפלשתינאים אלא עם כול העולם הערבי.העדר הפתרון אינו נעוץ בצה"ל. מבחינתו המטרות הושגו וההחלטה היא מדינית. ליתר דיוק של ראש הממשלה שלנו.הביתרי הזה אימץ את שיר הפלמח.: "ממטולה ועד הנגב, מן הים ועד המדבר, כל בחור וטוב לנשק וכל בחור על המשמר."
אלא שכמו אז במלחמת העצמאות, הבחורים לא רק היו על המשמר הם נפלו. אז למען מטרה ראוייה- הקמת המדינה. כיום מטרה לקויה. הישרדות של ראש הממשלה על כיסאו. קרבנות שווא.
אשר לנו ,הבנות שרתו בצהל כמו גם כל עשרת נכדיי, אך לא בתפקידים קרביים. הבנים זה סיפור אחר.אחד מהם היה כחצי שנה במערכה בעזה וכיום כעבור כמה חודשים נקרא לשרת בצפון. אילו רעייתי חיה הייתי אומר לה: "יהודיתקה-שוב -צדקתי".
זרקור 