לקראת 2025 בקולנוע הישראלי: סקירה

הגיעה העת הזאת, רגע לפני סיכומי שנה, זמן הצפייה לעתיד. לנסות להבין מה יוצרי הקולנוע הישראלים מבשלים לנו לשנה הבאה. בשנה האחרונה הם היו צריכים לצלם סרטים חדשים בתנאים לא פשוטים, תחת טילים ואזעקות. תחת מתח לא רגיל. עם התעניינות פחותה מהרגיל מחו"ל.

סקירות שכאלו, כמו תכניות אירוח, בדרך כלל מתחילים עם: יש לנו ליין-אפ מרגש! אז לא, השנה הבאה בקולנוע הישראלי נדמית לי פחות מרגשת מהרגיל. אמנם אנחנו עדיין מחכים לחשיפה של פרויקטים מהשאריות מהשנה שעברה (אתי צ'יקו והסרט הישראלי-גיאורגי שלה הוא הכי מסקרן מביניהם), ובקרוב יעלו למסכים באופן מסחרי "הטבעת" של אדיר מילר (אהבתי), "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס (מאוד אהבתי) ו"סודה" של ארז תדמור (גם אהבתי). בפוסט הזה אני מנסה לצפות קצת קדימה יותר, אל הפסטיבלים הישראלים והבינלאומיים של השנה הקרובה, ואולי גם להקרנות מסחריות בהמשך השנה (אני נמנע מלהזכיר כאן את "לשחרר את שולי 2" ואת "ההילולה 2" ואת "גולסטאר". הם פחות מעניינים אותי).

הפרויקטים המתעסקים ב-7 באוקטובר עדיין בדגירה (וטוב שכך. אירוע בסדר גודל שכזה מצריך פרספקטיבה של זמן), והתותחים הגדולים של הקולנוע הישראלי (ניר ברגמן, שמי זרחין, אבי נשר) לא יורים השנה. בכל זאת אספתי לכאן כמה פרויקטים מסקרנים שיחשפו בשנה הבאה, והנה הם:

כן – נדב לפידnadav lapid

הבמאי הישראלי עם השם הכי מפוצץ שיביא השנה סרט חדש הוא נדב לפיד, אבל אני, מערכת היחסים שלי עם הקולנוע של לפיד מאוד מעורערת. את סרטו הראשון, "השוטר", ממש שנאתי. את השני, "הגננת", שנאתי פחות (אהבתי הרבה יותר את הרימייק האמריקאי). סרטו השלישי, "מילים נרדפות", זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין, אז הלכתי לראות גם את זה. לטעמי, לצד רגעים ממש לא טובים, היו שם גם רגעים מרגשים. ואת סרטו הקודם, "הברך", ממש אהבתי. משהו שם בסערת הרגשות העצומה של אהבה גדולה וכעס גדול על המדינה הזאת שנקראת ישראל – משהו שם תפס אותי.

אז השנה נדב לפיד יביא את סרטו הארוך החמישי, שיקרא פשוט "כן". אני לא ממש מ להמשיך לקרוא

פרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע 2025: המועמדויות

התפרסמו המועמדויות לפרסי האקדמיה האוסטרלית לקולנוע. יש מעט סרטים, אבל כל אחד מהם קיבל כמות גדולה של תשומת לב. אלו הם השמות הבולטים ברשימת המועמדויות:

פיוריוסה (Furiosa: A Mad Max Saga) – ג'ורג' מילר

בחלק הראשון של השנה הגיע לקולנוע (גם בישראל) הפריקוול של "כביש הזעם". נדמה לי שהמבקרים התלהבו (אם כי פחות מ"כביש הזעם"), אבל הקהל הגיב בעיקר במשיכת כתף אדישה. על כל מקרה, אני לא ראיתי אף אחד מסרטי "מקס הזועם". מרדפים אינסופיים במדבר, מסכות מטופשות על הפנים, ועיצוב של מכוניות כמו קיפודים – לא בדיוק מעניין אותי. אישה עם פס שחור על הפנים – בסרט הקודם זאת הייתה שרליז ת'רון, כאן אניה טיילור ג'וי, כריס המסוורת' בתור נבל, ומה זה חשוב העלילה. כמו רוק כבד מאוד בקולנוע, ואני לא אוהב רוק כבד. Furiosa Posterהסרט הקודם היה הזוכה הגדול של טקס פרסי האקדמיה האוסטרלית ב-2015 (כתבתי על זה כאן). הוא ינסה לעשות את זה גם השנה. האקדמיה האוסטרלית העניקה ל"פיוריוסה" (טריילר) 15 מועמדויות: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, שחקנית (אניה טיילור ג'וי), שחקנית משנה (אליילה בראון בת ה-15, שמשחקת את הפריקוול של הפריקוול, כלומר, הגרסה הצעירה של אניה טיילור ג'וי, שהיא בעצמה הגרסה הצעירה של שרליז ת'רון), שחקן משנה (כריס המסוורת'), תסריט, צילום, עריכה, עיצוב אמנותי, מוסיקה, תלבושות, ליהוק, סאונד, אפקטים, ואיפור ועיצוב שיער.

אז הסרט הכי מוכר ברשימת המועמדויות האוסטרלית קיבל 15 מועמדויות, אבל הוא לא הסרט המוביל את הרשימה. התואר הזה שייך לסרט שאמור להגיע לישראל ממש בקרוב, והוא:

Better Man: סיפורו של רובי וויליאמס (במקור פשוט Better Man) – מייקל גרייסי

אני מודה שאני לא יודע הרבה על רובי וויליאמס. אני כן יודע שהוא היה חבר בלהקת בנים בשנות ה-90 (משהו שנקרא Take That. אני יודע שהם היו מאוד מצליחים. אותי המוסיקה שלהם לא מעניינת), אבל לאחר מכן הוא להמשיך לקרוא

מבעד לעדשה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Lee)

אם אתם אנשים נורמטיביים, אנשים שמאמינים באהבה, בטבע האדם שהוא טוב, אנשים כמוכם מגיבים בבכי, בצער, באבל כשהם נפגשים ברוע עצום וגדול. אני לא בטוח שלי מילר, האישה שבמרכז "מבעד לעדשה", הייתה אישה נורמטיבית שכזאת.

קשה לי להגיב רגשית לסרט שכזה. נדמה לי שלי מילר, הדמות הראשית, אינה אחת שמאמינה בטוב שבאדם. תחילת הסרט תופסת אותה חיה במעין קומונה. על סף מלחמת העולם השנייה, נדמה לי שלא אכפת לה משום דבר ומאף אחד. היא מעבירה את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן (כמאמר פוגי). יש לה שתי חברות צרפתיות (השחקניות המצוינות מריון קוטיאר ונעמי מרלן – מבוזבזות כאן לחלוטין על אין-תפקיד) שנדמה לי שהיא לא באמת אוהבת. אפילו אלכסנדר סקארסגארד בתפקיד בן הזוג – גם כאן נדמה לי שאין באמת אהבה גדולה. אולי תשוקה מינית. אולי גם זה לא. אולי סקס גם הוא פעולה שנועדה להעביר את הזמן. "אני שותה יותר מדי, מעשנת יותר מדי, מזדיינת יותר מדי" – לי מילר מעידה על עצמה כבר בשלב מוקדם של הסרט. הרי אפילו הצילום, האלמנט שלכבודו התכנסנו לצורך סרט זה, הרי אפילו זה לא עובר כאן בסרט כתשוקה יוצאת דופן של לי מילר. אין כאן אף רגע של "אבא שלי קנה לי את המצלמה הראשונה שלי בגיל 12". גם המצלמה זה משהו שהיא עושה כי…ככה. נדמה לי שאין לי באמת דרך לתקשר עם אישה צינית כל כך.ואז מתחילה המלחמה. ולא סתם מלחמה – מלחמת העולם השנייה. ההיא עם היטלר ועם השואה. הייתי חושב ש להמשיך לקרוא

אנורה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Anora)

את השם של שון בייקר אני שומע כבר כמה שנים, אבל לא יצא לי לראות סרט שלו עד עכשיו. השנה הוא עבר לליגה של הגדולים, והסרט האחרון שלו, "אנורה", זכה באחד הפרסים הכי חשובים בעולם הקולנוע, הפרס הראשון בפסטיבל קאן. ועכשיו הסרט מגיע גם להקרנות מסחריות בישראל. אז הלכתי לראות.

ואחרי הצפייה: מצד אחד, אני איכשהו מבין את הזכייה. מצד שני, לא, לא ממש אהבתי את הסרט. מצד שלישי, בסך הכול יש כאן סרט חביב. מצד רביעי, אני לא בטוח שזאת הייתה כוונת המשורר.

כי אם שון בייקר כיוון את כל הסרט שלו אל הסצנה האחרונה, זאת שאמורה להיות סצנה "מרגשת", אז לא, הסרט נכשל בגדול. יש כאן סיפור התבגרות. סיפור על גבר צעיר ואינפנטיל שלא גדל, ועל אישה צעירה שחולמת על אהבה באושר ועושר עד עצם היום הזה. בסצנה האחרונה היא מבינה שזה לא קיים.

אבל הסרט הזה כל כך שטחי עד שאי אפשר באמת ללכת איתו דרמטית. כול החלק הראשון של הסרט הוא חגיגה ניהיליסטית חביבה ואפילו סוחפת למדי. אבל מי הן הדמויות האלו? עד סוף הסרט אני לא באמת יודע. יש סצנה אחת של גיבורת הסרט בבית בו היא ישנה (היא כנראה חולקת את הדירה עם אחותה. כנראה. לא ממש הבנתי). וזהו. אני לא יודע כמעט דבר על הבחורה הזאת עד סוף הסרט. היא לא באמת חולקת עם אהובה או איתנו, הצופים, את הרקע שלה ומה יש או אין לה בחיים. היא עובדת בתעשיית המין. איך הגיעה לכאן? למה לכאן? אין לי דרך לדעת. כך שאני לא ממש מכיר את הבחורה הזאת שאמורה להוביל את הסיפור הזה.

ואני בכלל לא מדבר על הבחור, האהוב.כל החלק הראשון של הסרט הוא חיקוי חסר בושה של "אישה יפה". איש עשיר מאוד (אבל חסר קלאסה לחלוטין. ריצ'ארד גיר הוא לא. ממש לא) שוכר את שירותיה של להמשיך לקרוא

פרסי איריס 2024: הזוכים

אתמול שודר בקנדה טקס חלוקת פרסי האיריס של האקדמיה לקולנוע בקוויבק. רשימת הפרסים ארוכה, ולכן חלוקת הפרסים בעצם התפרסה על פני כמה ימים בשבוע האחרון. עם זאת, הטקס המרכזי התקיים אמש (הבוקר שעון ישראל). את רשימת המועמדים המרכזיים סקרתי כאן לפני חודשיים, אבל יש סרט אחד שבלט מעל כולם, והוא להמשיך לקרוא

כאן ולתמיד: הביקורת

(שם הסרט במקור: Here)

לפני הקריאה, ואם עוד לא ראיתם את הסרט, לפני שתלכו לראות – כדאי לקחת לעצמכם 7 דקות ולראות את זה. "כאן ולתמיד" הוא כמו עלעול באלבום תמונות אמריקאי. חבל שהוא לא לקח את העצה של הארווי קייטל – Slowdown.

אני חייב להודות שבאתי מוכן לקטסטרופה. רוברט זמקיס כבר בן 72. כשהוא פרץ, בשנות ה-80, הוא היה בן טיפוחיו של סטיבן ספילברג, אבל הוא יצא מתחת לצלו והפך לבמאי מוצלח ומצליח בזכות עצמו. עם זאת, כבר כעשרים שנה שזמקיס לא מצליח להחזיר לעצמו את ההילה. לא מצליח לתקשר עם קהל ועם מבקרים כמו בעבר. אז הנה סרט שעושה את המהלך הנואש – מאחד אותו עם שני השחקנים ששיחקו בלהיט הכי גדול שלו (וסרט נהדר בזכות עצמו) – "פורסט גאמפ". טום הנקס חוזר לשתף פעולה עם זמקיס (איתו עבד יותר מפעם אחת בעבר), ואיתו מגיעה רובין רייט, אהובתו הנצחית של פורסט גאמפ. זמקיס תמיד ניסה לעקוב אחרי חידושים טכנולוגיים בקולנוע (למשל: ב"פורסט גאמפ", הדמות הראשית בגילומו של הנקס נפגשה עם נשיאי ארה"ב. הסצנות המתארות את הפגישות האלו היו עבודות טכניות שהונדסו באולפן), אז לצורך "כאן ולתמיד" זמקיס משתמש בטכניקת הדי-אייג'ינג כדי לתאר את טום הנקס ואת רובין רייט כאנשים צעירים שמזדקנים לאיטם. זה אולי נראה לא רע טכנית, אבל זה גם מגוחך, כי טום הנקס כבר בן 68, ומאוד קשה לי לקבל אותו כבן 20.מצד שני, זמקיס אולי יצא לדרך כדי להחזיר לעצמו קצת זיק של התלהבות מעשיית הקולנוע, אבל הוא לא עובד על ריק. ל"כאן ולתמיד" כן יש מה להגיד על אמריקה ועל להמשיך לקרוא

הנכס: הביקורת

צילה של השואה עדיין כאן, במאה ה-21. לובש ופושט צורות שונות. נעלם וחוזר, משפיע על אנשים שונים בצורות שונות, אבל לא עוזב. גם עכשיו, כ-80 שנה לאחר המאורע ההוא.

מכירים את הסרטים האלו שכולם אוהבים? סרטים שאף מבקר קולנוע לא ישים באף רשימת "הגדולים ביותר בהיסטוריה", סרטים שלא יגיעו לאף פרס אקדמיה, ובכל זאת, גם מבקרי קולנוע יודו שהם אוהבים אותם, וכל העולם ישמח לראות אותם שוב ושוב? סרטים כמו, נגיד, "כשהארי פגש את סאלי". אם אני נופל עליו באמצע זפזופ, אני תמיד נשאר איתו. מצחיק אותי, מרגש אותי גם היום. כיף של סרט, מבלי לאבד רגש. סרטים כאלו, מכירים?אז "הנכס". זה הסרט.

כי, לכאורה, זה סרט קליל. לא מחייב. על נושא כבד. אבל אנחנו כבר 80 שנה אחרי השואה. אין כוח לכבד. ויש כבר דור שלישי ורביעי. זה היה פעם. זה רחוק. והנה, הסרט הזה, הצבעוני והמאוד נעים הזה (באדיבות הצילום מחמם הלב של ירון שרף), יודע לספר כמעט קומדיה רומנטית, אבל יודע כל הזמן לשמור על הצל של השואה, להראות את ההשפעה של האירוע של אז גם על אנשים צעירים מהיום שלא קשורים בשום דרך לאז.

התסריט, די מהר, מתפצל בעצם ל להמשיך לקרוא

פחד אלוהים: הביקורת

(שם הסרט במקור: Heretic)

הדיסקליימר הרגיל: אני לא מחובבי הז'אנר הזה, סרטי אימה. את רובם אני לא רואה. אבל כבר כחודשיים אני שומע תשבחות על הסרט הזה, ועם בונוס של יו גרנט החביב בתפקיד הראשי – השתכנעתי להשקיע זמן בצפייה בסרט הזה.לא אהבתי.

צריך לומר מראש: כל תפיסה פילוסופית היא אולי בסיס מעניין לדיון, אבל אם היא נשארת תיאורטית, ולא נבחנת באמת, היא לא מעניינת אותי. "פחד אלוהים" מציב תזה פילוסופית, ולכאורה בודק אותה, אבל מכיוון שהוא מסור כל כולו למסר, הסרט הזה הוא למעשה סוג של הרצאה פרונטלית בכיתה, אבל הוא לא ממש סרט. כלומר, הוא כן עושה קולות של סרט, אבל ה להמשיך לקרוא

היפהפייה מעזה: הביקורת

(שם הסרט במקור: La Belle de Gaza)

בסינמטק תל אביב מוקרן בהקרנות חצי מסחריות הסרט "היפהפייה מעזה". סרט דוקומנטרי על נשים טרנסיות פלסטיניות בתל אביב. נשמע לי מעניין. מה גם שהתחלת הסרט מקסימה. חמש דקות ראשונות שבהן שתי דמויות, שתי נשים טרנסיות, אחת צעירה והשנייה מבוגרת יותר, מספרות אנקדוטות משעשעות יותר או פחות על חייהן כנשים טרנסיות. האנרגיה שלהן, הדיבור המאוד ישיר, מאוד כן ואמיתי הופכים את חמש הדקות הראשונות של הסרט לפתיחה נהדרת לסרט. משהו שגורם לי לחשוב: אני ממש רוצה להיות חלק מהחיים של הנשים האלו למשך שעה וקצת. פתיחה נהדרת לסרט.ואחרי חמש דקות, הסרט מת.

למעשה, במשך כשעה ורבע (זה לא סרט ארוך) יש כאן כמה וכמה להמשיך לקרוא

יופי מסוכן: הביקורת

(שם הסרט במקור: The Substance)

אתה מתחיל הכי מהר שאתה יכול, ולאט לאט מגביר (קרמבו, "מבצע סבתא")

כלל אצבע בסרטים שכאלו: אם יש משהו מוזר, בוטה, מוגזם, שנמצא בסביבה מוכרת, נורמלית, אז יש כאן סיפור מעניין. מסקרן. למה הוא מוזר? איך המוזר משתלב בנורמה? מה היחס של הנורמליים למוזר? ועוד שאלות שונות שיניעו את העלילה.

אם יש משהו מוזר, בוטה, מוגזם, בסביבה מוזרה, בוטה, מוגזמת, אז הוא לא מעניין, כי הוא רק אחד מתוך הרבה משהואים מוזרים, בוטים, מוגזמים, אז למה שאני אתעניין דווקא בו?קוראלי פארז'ה כתבה וביימה את "יופי מסוכן", ולפי הסרט הזה, היא לא באמת מעניינת אותי. הרי כבר בהתחלת הסרט, בסצנה בשירותים, היא להמשיך לקרוא