יואל גיל

תוך 24 שעות נוספו לי 200 עוקבים. אז או שאין הרבה רופאים בטוויטר או שכחלק מהמאבק איגוד הפנימאים מפעיל רשת של בוטים.

בן 89. התדרדרות כללית. התנהגות אגרסיבית. מסרב לאכול. מתמצא היטב ונעלב כשבוחנים אותו על התמצאות. אני מנהל איתו שיחה חדה על אקטואליה: "אני בסדר גמור. אני יודע מה קורה אותי. אבל אני מתחיל לשכוח דברים. נהיה איטי יותר. אני לא רוצה להיות כזה. אז נמאס לי. רוצה שה' ייקח אותי".

בת 95, לא ישנה כל הלילה: "זה שוק מחנה יהודה פה. עד 2 בלילה אף אחד לא ישן. כל הזמן קולות ורעשים. מתי אני משתחררת?"

ויש עוד: בת 100 במיון. הובאה על ידי בני משפחתה בחשד לדלקת ריאות: "תקשיב. אני בסדר. הם בטוחים שאני כדורגל ולוקחים אותי מפה לשם ומשם לפה. אני לא כדורגל. אני בת 100. תשחרר אותי". שוחררה.

בת 94, צלולה. תמט בריאה הימנית. דסטורציה משמעותית. מברר אתה על רצונותיה. מסמנת לי להתקרב. קשה לה לדבר בגלל קוצר נשימה. "יואל, אני בת 94. הספקתי הכל. נפרדתי מכולם. אף אחד לא חי לנצח. אני לא רוצה צינורות. תבטיח לי שאתה לא תתן שיכאב לי". אין פאנצ'. זכות לשרת את האנשים האלה.

אז הייתי תורן כשהזיזו את השעון שעה קדימה. לא שמתי לב, אבל גם זמן ההמתנה של המטופלים במחשב קפץ פתאום שעה אחת קדימה. כל הערב התנצלתי בפני המטופלים על זמן ההמתנה הממושך והחריג שלהם ולא הבנתי למה אף אחד לא עצבני.

ה2-4 של ישראל על אוסטריה הזכיר לי, שאני זוכר בדיוק איפה הייתי בכל אחד ואחד מרגעי הספורט הגדולים בשנים האחרונות. בתורנות.

לומד לשלב א'. ברגע זה אני כנראה האדם היחיד בעולם שיודע מתי נותנים tranexamic acid בהמופיליה. עוד דקה שוב לא יהיה אף אחד.

הרצאה על ברוצלה. מתמחה מהמגזר הערבי (שהוא חבר טוב ומושא להערצה!): "אצלנו קוראים לזה מחלת העז המשוגעת (+משהו בערבית), איך קוראים לזה אצלכם"? אני: "אצלנו מפסטרים את החלב". הוא צחק! קצת הומור!

אתמול בתורנות, שיחה מאחות. היא: היי יואל זו מיכל מהמיון.... אני: בואי, את בהשהייה.

מחוץ לבית החולים בו אני עובד יש אזור שלא כל כך ברור אם מותר לחנות בו. סימון בעייתי עם מסורת של חנייה. לאחרונה התחילו לחלק שם דוחות. אז מתמחה שהייתה בתורנות אתמול, הגיעה לאוטו שלה בבוקר ומצאה עליו שני דוחות. כן, זה בדיוק השכר שהיא גם קבלה עבור התורנות.

אם יש משהו שאני אוהב, כשאני מסתובב במסדרונות שערי צדק, זה לכוון אנשים למחוז חפצם. אני באמת יודע איפה כל דבר נמצא. אבל היום זה השיא: היא (ממהרת): סליחה, איפה זה בניין דווידסון? אני: אממממ... בהדסה.