דני גוטוויין

אבי גבאי מוביל להעלמות רעיונית ופוליטית של "העבודה". דבר זה היה צפוי, שכן גבאי הוא איש ימין מדיני וכלכלי שהשתלט על "העבודה" השתלטות עויינת. פחות צפויה היא שתיקת ח"כי העבודה לנוכח אובדן הדרך של המפלגה וקריסתה, וחמור מכך, שיתוף הפעולה הנלעג של חלקם עם תעתועיו במקום לפעול להחלפתו.

"הימין החדש" נחשף כתרגיל עוקץ פוליטי של הנהגת המתנחלים, שע"י פוליטיקת הזהויות - "השסע הדתי-חילוני" - מטשטשת את אי-השוויון הכלכלי-חברתי. הסיכוי של השמאל טמון בקידום סדר יום סוציאליסטי של שוויון חלוקתי, הממוקד בקידום הביטחון החברתי והתעסוקתי של המעמדות הנמוכים ומעמד הביניים הפגיע.

האידיאולוגיה כן משנה: מסתבר, שהתעתוע של מפלגת העבודה להשתיל בראשה איש ימין כלכלי ומדיני כמו אבי גבאי כדי להעביר קולות מן הימין, מתגלה ככשלון מוחלט. זיגזוגיו של גבאי דוחקים את המפלגה לעבר החידלון. לכן, במועד בחירת הרשימה לכנסת על העבודה לבחור גם יו"ר חדש, אמין פוליטית ורעיונית.

שקד ובנט הקפידו להסתיר יסודו מרכזי של מדיניותם: תצ'אריזם אכזרי המכוון לחיסול שאריות מדינת הרווחה ושבירת איגודי העובדים. התצ'אריזם משרת את ההתנחלות והכיבוש: הרס מדינת הרווחה מגדיל את כח המשיכה של ההטבות המוצעות בהתנחלויות כתחליף לשירותים (חינוך, דיור, למשל) שקוצצו והופרטו בישראל.

החלוקה ל"שבטים" היא חלק מתעמולת הכזב של הניאו-ליברליזם הישראלי. פוליטיקת הזהויות מטשטשת את העובדה, ששיסוע החברה למיגזרים, ע"י אי-השוויון הכלכלי-חלוקתי שיוצר משטר ההפרטה, הוא המחולל את "השבטיות". על השמאל לעבור לניתוח כלכלי של המצב הישראלי כבסיס למאבק מעמדי, החותר לשוויון חברתי.

הצעה לפתרון המשבר ב"עבודה": בחירת יו"ר חדש למפלגה במועדד בחירת הח"כים. הסבר: בניגוד להבטחות תומכיו, גבאי אינו מביא בוחרי ימין, אלא כפי שהזהירו מתנגדיו, כאיש ימין כלכלי ומדיני בתחפושת, תעתועיו מרחיקים בוחרים ומפוררים את המפלגה. יו"ר חדש, אמין רעיונית, יאפשר איתחול פוליטי למפלגה.

בבחירות יתמקד הימין ב"שלטון הנאמנות": נאמנות לנתניהו, רגב, הדתה, והתנחלויות, והסתה נגד הערבים, השמאל ורשויות החוק כתנאי לקבלת תקציבים. כדי להתמודד עם "שלטון הנאמנות" על השמאל לקדם מדינת רווחה אוניברסלית, אלא שהשמאל חושש להציע זאת כדי שלא לקומם את תומכיו המבוססים תומכי ההפרטה.

חשיפת ההתעמרות במעמדות הנמוכים עושה את משפט "באים לבנקאים" לכתב אישום נגד השיטה הניאו-ליברלית. ההכרח לרכוש את השירותים החברתיים שקוצצו והופרטו הגדיל את תלותם של העניים בהלוואות שלא היה ביכולתם להחזיר. הבנקים עשו את הגבייה הפוגענית של החובות לדרך לפיקוח על העניים ולאמצעי לדיכויים.

מחאת האפודים חוזרת על הטעות של מחאת האוהלים: היא מתמקדת בעליית מחירי המוצרים ולא בהפרטת השירותים החברתיים (חינוך, בריאות, דיור וכו') שהיא גורם-היסוד ליוקר המחיה. בכך מאשררת המחאה את הסדר הניאו-ליברלי ומשטר ההפרטה , במקום לפרוץ אותם ולהציע סדר סוציאליסטי הממוסד במדינת רווחה רחבה.

בעקבות ראיון של אורי פסובסקי עם מנואל טרכנטנברג ב"כלכליסט" יניב כרמל מתמצית את "התרמית שנקראת מנואל טרכטנברג ככלכלן שמאל". תזכורת: טרנטנברג היה המועמד של "המחנה הציוני" לשר האוצר. "התרמית שנקראת טרכנטנברג" - כמו תעתועיו של גבאי - מסבירה מדוע הציבור לא רואה בשמאל אלטרנטיבה כלכלית.https://twitter.com/YanivPodCarmel/status/1076528339811254273 …

באיחור רב תומכי אבי גבאי מתחילים להכיר בנזק שגרמה בבחירתו למפלגת העבודה. אלא, שהגינוי המאוחר מגבאי נעשה מטעמים עסקניים של "התנגדות לשריונים". כדי לשקם את מפלגת העבודה יש להדגיש את הסיבות הרעיוניות שבשלהן יש להחליף את גבאי: כאיש ימין כלכלי ומדיני הוא מסכל את התחדשותה הסוציאליסטית.

מחאות ה"לא ימין ולא שמאל" משרתות את המשך הסדר הניאו-ליברלי ושלטון הימין. מחאות 2011, הגז והשחיתות כשלו משום שהבריחה מהמושג "שמאל" מונעת את הפיכתן לבסיס לבניית מפלגת שמאל-סוציאליסטי - שתחליף את השמאל הניאו-ליברלי הקיים- שהיא תנאי לשינוי המדיניות שבה הניאו-ליברליזם מזין את הכיבוש.

נתניהו מנצל את כהונתו כשר ביטחון ומקדם הפרטה של 25% מהתעשיה האווירית. כך, כמו נפרטת תע"ש, ממשיך נתניהו להפריט לידי ההון חלקים גדולים של כלכלת הביטחון של ישראל שיש לה השלכות עומק מדיניות. חמור שהשמאל אינו מתנגד נחרצות למהלך הפרטה זה, שחומרתו אינה נופלת מתיקי השחיתות של נתניהו.

ההפרטה היא אם ההשחתה. ההפרטת תשתיות, שרותים ומפעלים חיוניים היא הבסיס ליחסי הון-שלטון. הפרטת בזק היא הגורם הראשוני שאיפשר את ההתדרדרות לפרשת 4000. צעד הכרחי במאבק בשחיתות הוא החזרת התשתיות, השירותים והמפעלים החיוניים לבעלות הציבור, כלומר הלאמתם. לכן דרושה אופוזיציה סוציאליסטית.

איכשהו מהווטסאפ שלי נשלח קישור בעניין המפכ"ל לכתובות רבות. אז חשוב להבהיר: *זו טעות*

ההדתה היא עוד פן של מהפכת ההפרטה. יבוש תקציבי של בתי הספר החילוניים הופך אותם לשדה ציד לכל עמותה שמוכנה לממן "שעות", ובנות השירות הלאומי הן רק דוגמה אחת. כדי למנוע הדתה יש להיאבק בהפרטה. ואולם כחלק ממעמדות הביניים, השמאל הניאו-ליברלי תומך בהפרטת החינוך, וכך הוא מקדם את ההדתה.

אין להפריד את סירוב ממשלת נתניהו להעלאת קיצבאות הזיקנה מ"חוק הלאום" ו"הנאמנות בתרבות" כגילויים של "שלטון הנאמנות", המחבר בין תאצ'ריזם, פופוליזם והתנחלות. כדי לנצח את הימין על השמאל להדגיש את זיקת הגומלין בין מרכיבי "שלטון הנאמנות", בניגוד להפרדה הניאו-ליברלית בה דבק השמאל היום.

המהפכה המשפטית של שקד משלבת שמרנות דתית וניאו-ליברליזם כלכלי: על כך מלמדים האישרור של בית המשפט העליון לפס"ד של בית הדין הרבני המחוזי בחיפה המנשל אישה מרכוש בשל "בגידה"; ופסיקת בית הדין האיזורי לעבודה נגד שביתת המרצים במכללת רופין. אין ספק, מערכת המשפט מסתגלת לרוח המפקד של שקד.