נתניהו מסכן את הגרעין הישראלי

אף שישראלים מעטים שמו לב לכך, בתחילת מאי התחוללה רעידת אדמה של ממש. על רקע המלחמה באיראן, שלחו כ־30 מחוקקים דמוקרטים מכתב למזכיר המדינה מרקו רוביו ובו דרשו שיפרסם את הערכת המודיעין האמריקאית בנוגע ליכולות הגרעין של ישראל. השתיקה הרשמית של וושינגטון בנושא, בעיצומו של מאבק אזורי שיש לו ממדים גרעיניים, חותרת לטענתם תחת האינטרס האמריקאי. המחוקקים גם דרשו לדעת האם ישראל הבהירה לארצות הברית מהם הקווים האדומים שלה, שחצייתם תגרום לה לשקול שימוש בנשק גרעיני המיוחס לה. מבחינת ישראל, העלאת הדרישה הזאת היא תקדים מסוכן ושבירה של טאבו ארוך־שנים בפוליטיקה האמריקאית: היא פערה סדק ראשון בתמיכה של מקבלי ההחלטות האמריקאים במטריית ההגנה שארצות הברית מספקת לפרויקט הגרעין הישראלי זה עשרות שנים. 

הדרישה של חברי הקונגרס היא ביטוי נוסף לקריסה במעמדה הבינלאומי של ישראל. ככלל, נראה שהן ישראל הרשמית והן הציבור הישראלי אינם מקדישים את תשומת הלב הראויה לקריסה הזאת. היא מגיעה על רקע התנהלותה המדינית והצבאית של ישראל בעזה ובחזיתות נוספות; שאיפות הסיפוח של הממשלה ביהודה ושומרון, המגובות באלימות קשה של מתנחלים; חרחור המלחמה באיראן – כאשר ישראל והעומד בראשה, בנימין נתניהו, נתפסים כמי שגררו את הנשיא דונלד טראמפ להרפתקה עולמית חסרת אחריות; וההפיכה המשטרית ששחקה את הדמוקרטיה הישראלית. כל אלו מעלים חשש לעלייתו של שלטון סמכותני, אלים ובלתי‏־רציונלי בישראל, האוחז לפי הפרסומים בנשק גרעיני. הקשחת העמדות העולמית נתפסת בישראל כאנטישמיות, כצביעות וככניעה אינטרסנטית ואופנתית לנרטיבים של "שונאי ישראל", ושלוּ רק נשפר את הצגת העמדה הישראלית – קרי, "ההסברה" – התמונה תשתנה.

הגישה הזאת מונעת מישראל להבחין בהשלכות המסוכנות של הקריסה הזאת ולהתמודד איתן, אפילו כשהן נוגעות לאינטרסים שהם בליבת הביטחון הלאומי. לישראל דיפלומטיה גרעינית ייחודית, שכן היא נשענת על כך שמדינות וגופים בינלאומיים יסכימו לשחק משחק כפול. מחד, הם מניחים כולם זה עשרות שנים שלישראל יש תוכנית גרעין צבאית ויכולות גרעיניות מתקדמות, חרף העובדה שישראל אינה חתומה על האמנה למניעת תפוצה גרעינית (Nuclear Non Proliferation treaty – NPT), ושתוכנית הגרעין שלה, למעט הכור בשורק, אינה תחת פיקוח. מאידך, הם מקבלים את ההצהרות של ישראל לפיהן היא לא תהיה הראשונה ש"תציג נשק גרעיני במזרח התיכון". ישראל, מצדה, לא מתייחסת בפומבי להערכות בנוגע ליכולות הגרעין שלה. 

הדיפלומטיה הגרעינית הזאת מתבססת הן על האשראי הבינלאומי שממנו נהנית ישראל, והן על ההכרה של השחקנים העולמיים המרכזיים בייחודיות המקרה הישראלי. ההבנה שישראל היא שחקן דמוקרטי, מערבי ורציונלי מזה, וזוועות השואה והסיטואציה הגאופוליטית הייחודית של ישראל מזה, הן שמאפשרות לאותם שחקנים – ובראשם ארצות הברית – להעניק לה את מטריית ההגנה הדיפלומטית יוצאת הדופן שהיא זקוקה לה כדי להחזיק ביתרון אסטרטגי מוחלט על שכנותיה, מבלי לשלם מחיר בינלאומי כבד. ייתכן שרבים בישראל רואים את המטריה הזאת כמובנת מאליה, אבל ההיסטוריה מלמדת שהדברים יכולים להשתנות ברגע. 

קריצת עין אסטרטגית

ישראל ייסדה את תוכנית הגרעין שלה בשנות ה־50 וה־60, תחת מעטה של חשאיות. הקמת הכור בדימונה לא נשמרה בסוד, אך אחרי הפעלתו ב־1963, ישראל מעולם לא דיווחה רשמית מה קורה בתוכו. בניגוד לכור בשורק שאותו ישראל העמידה תחת פיקוח – תחילה של ארצות הברית ולאחר מכן של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) – הכור בדימונה נשאר מחוץ למנגנון הבקרה של סבא"א, וישראל הפומבית אינה מתייחסת כלל למטרתו. הכרסום העיקרי במעטה הסודיות סביב הכור התרחש ב־1986 בסאנדיי טיימס הלונדוני, עם הראיון הדרמטי עם מרדכי ואנונו ובו גם תמונות שצילם בתוך הכור. לפי אותו פרסום, ואנונו חשף שישראל מפיקה בדימונה פלוטונים בכמות גדולה מכפי שהעריכו בעולם עד אז, ועושה בו שימוש לייצור פצצות גרעין מדגמים מתקדמים. 

לפי פרסומים עיתונאיים שונים, ישראל חצתה את הסף הגרעיני בתקופת ההמתנה ב־1967, כמה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כאשר הרכיבה מתקנים גרעיניים מתוך כוונה לפוצצם בסיני, במטרה להרתיע את מצרים מפני פלישה או שימוש בטילים בעלי ראש קרב קונבנציונלי או כימי (המצרים עשו שימוש בנשק כימי באותה תקופה במלחמתם בתימן). הניצחון המהיר של ישראל במלחמה "ייתר" את התוכנית. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במהלך שנות ה־60, פרויקט הגרעין הישראלי יצר חיכוך מתמשך בין ירושלים לוושינגטון. הלחץ האמריקאי להטיל על ישראל פיקוח החל בתקופת הנשיא ג'ון קנדי והמשיך אצל יורשו לינדון ג'ונסון, שקידם ביחד עם ברית המועצות את גיבושה של ה־NPT, שנפתחה לחתימת מדינות העולם בקיץ 1968 ונכנסה לתוקפה ב־1970. הפקידים במשרד החוץ של ג'ונסון – אם כי לא הנשיא עצמו – ציפו וקיוו שישראל תצטרף לאמנה כמדינה ללא נשק גרעיני. הלחץ של פקידי הממשל התחיל לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ונמשך אחריה, אך אין עדויות ברורות לפיהן הממשל ידע האם ישראל חצתה את הסף הגרעיני ערב המלחמה. 

על פי האמנה, מדינה שמצטרפת אליה במעמד של מדינה ללא נשק גרעיני רשאית לפתח תשתיות גרעיניות לצורכי שלום, אך מתחייבת שלא לפנות לאפיק צבאי. משכך היא מתחייבת שלא לפתח, לייצר, לרכוש או לקבל שליטה על נשק גרעיני, ולאפשר פיקוח של סבא"א על מתקני הגרעין ועל החומר הגרעיני שברשותה, כדי לוודא ששום מרכיב בפרויקט אינו מוסט לצרכים צבאיים. ישראל בחרה שלא להצטרף לאמנה ולפיקוח שמגיע איתה, והשאלה האם ארצות הברית מתכוונת לכפות זאת עליה, משכה תשומת לב בינלאומית רבה באותן שנים. 

בספטמבר 1969, קיימו ראשת הממשלה גולדה מאיר והנשיא ריצ'רד ניקסון פגישה מכרעת בבית הלבן, שמשמעותה האסטרטגית עבור ישראל ניכרת עד היום. השניים הגיעו להבנות ההיסטוריות שפרסו את מטריית ההגנה האמריקאית מעל הגרעין הישראלי. ישראל וארצות הברית מעולם לא אישרו רשמית את קיומן של ההבנות והן נשמרו בסוד עד נובמבר 1991, אז חשף אותם העיתונאי אלוף בן בהארץ, מפי מקורות אנונימיים ישראליים שציטטו מקורות זרים. בהמשך דלפו לתקשורת פרטי מידע נוספים על ההבנות. 

לפי אותם דיווחים, מאיר התחייבה שישראל לא תחשוף את היכולות הגרעיניות שלה בהצהרה, בניסוי או באיום על שכנותיה, ואילו ארצות הברית התחייבה מצדה להסיר מהשולחן את הדרישה שישראל תצטרף ל־NPT. עוד דווח כי בשלהי כהונתו של ביל קלינטון, לקראת שנת 2000, ההבנות הפכו כתובות וכי מאז ועד היום הן חודשו בכל מפגש של נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי.

המשמעות של הבנות אלה ושל החידוש המתמשך שלהן היא שמאז 1969 ועד היום חוסה תוכנית הגרעין של ישראל תחת מטריית הגנה דיפלומטית אמריקאית. כאשר עולה הצעת החלטה הדורשת מישראל לפתוח את תוכנית הגרעין שלה לפיקוח בגופים בינלאומיים כגון מועצת הביטחון של האו"ם או מועצת סבא"א, ארצות הברית פועלת על מנת לבלום אותה. הבנות אלה שרדו חילופי ממשל רבים בארצות הברית ונהנו מקונצנזוס דו־מפלגתי ארוך־שנים – עד למכתב חברי הקונגרס הדמוקרטים בחודש שעבר. 

הזעם האפי של רייגן 

עם זאת, למדיניות האמריקאית העקבית היו מספר חריגים לאורך השנים. בכל פעם שהתרחשה סטייה כזאת, היא המחישה עד כמה התלות של ישראל במטריית ההגנה האמריקאית גדולה, ואת הסכנה הגדולה הטמונה באובדן – ולוּ רגעי – שלה. אחד האירועים הבולטים התרחש אחרי שישראל הפציצה את הכור העיראקי אוסיראק ליד בגדאד, ב־7 ביוני 1981. כעבור פחות משבועיים, ב־19 ביוני, עלתה להצבעה במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה מספר 487, שיזמה עיראק, שקראה במפורש לישראל להעמיד תחת פיקוח את "מתקניה הגרעיניים" – שם קוד לכור בדימונה. הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן, שהופתע מהתקיפה, הורה לפקידי הממשל לשתף פעולה עם עיראק ועם מדינות ערב ולא להטיל וטו על ההחלטה, אף על פי שעמדה בסתירה להבנות ניקסון-מאיר. 

ההחלטה במועצת הביטחון העניקה למשלחת העיראקית לסבא"א תחמושת פוליטית ואפשרה לה להעביר במהלך שנות ה־80 מספר החלטות נגד ישראל, בשל סירובה לשתף פעולה עם החלטה 487. מאז ועד היום, ארצות הברית בדרך כלל סייעה לישראל להדוף את הקמפיין הדיפלומטי הערבי בישיבה השנתית של סבא"א, שדרש להעביר החלטות נגד תוכנית הגרעין. אולם בשל ההחלטה ההיא של רייגן, נוצרה נקודת לחץ שבעטייה ישראל שבה ומצאה את עצמה במצב פגיע, כשהיא נזקקת לתמיכה אמריקאית אקטיבית כדי להמשיך ולקיים את מדיניות העמימות שלה.

בספטמבר 2009, בשנת כהונתו הראשונה של הנשיא ברק אובמה, הצליחו מדינות ערב להעביר בפגישה השנתית של סבא"א החלטה חריגה שקראה לישראל להצטרף ל־NPT ולהעמיד את מתקניה הגרעיניים לפיקוח בינלאומי. ההחלטה אף הטילה על מנכ״ל סבא"א להכין לראשונה דו״ח רשמי בנושא הגרעין הישראלי. כבסיס המשפטי להחלטת סבא"א, הוצגה אותה החלטה 487 מ־1981. בישראל סברו שממשל אובמה – שקרא לפירוק הנשק הגרעיני בעולם והתכונן למשא ומתן עם איראן על תוכנית הגרעין שלה – לא התאמץ לבלום את ההחלטה. לא בכדי; הדו״ח שסבא"א התבקשה להכין על ישראל ממילא היה מוגבל בהיקפו, ובשנה שלאחר מכן נכשל ניסיון להעביר החלטה דומה. אולם ההשתלשלות הזאת מלמדת עד כמה תלויה מדיניות הגרעין הישראלית במטריה האמריקאית, ועד כמה רעידות קלות בדרך יכולות להצטבר לכדי מפולת המציבה את ישראל בעמדת חולשה אסטרטגית.

ישראל קורסת בקונגרס 

האם זה המצב שבו אנו חוזים היום? מספר שבועות אחרי 7 באוקטובר 2023, החלה להירשם מפולת דרמטית במעמדה הבינלאומי של ישראל, ובפרט בארצות הברית. בסקר מכון גאלופ בפברואר השנה התרחש מהפך היסטורי, כאשר לראשונה פחות אמריקאים הזדהו עם ישראל (36 אחוז) מאשר עם הפלסטינים (41 אחוז). הקריסה בולטת בעיקר במפלגה הדמוקרטית, שם 65 אחוז תומכים בפלסטינים לעומת 17 אחוז בלבד שתומכים בישראל. ב־2022 הכף עוד נטתה במפלגה הדמוקרטית לטובת ישראל; אלא שמאז הפכה המדינה הקטנה מהמזרח התיכון מקונצנזוס לנושא מפלג ורעיל. כיום, רוב גדול בין תומכי המפלגה מביע עמדות שליליות כלפיה ומתנגד להעניק לה סיוע צבאי בלתי־מותנה. 

בין הרפובליקאים התמונה נוחה יותר לישראל, אבל גם בזירה זו מופיעים סדקים משמעותיים, בעיקר בקרב צעירים שבאופן כללי תומכים יותר ויותר בבדלנות אמריקאית. חלק מהם אינם אנטי־ישראלים במובן המסורתי, אך הם מתנגדים להמשך הסיוע הצבאי לישראל מכספי משלם המסים האמריקאי ובכלל למעורבות צבאית אמריקאית במזרח התיכון. כך או כך, המגמה בשתי המפלגות מצביעה על שחיקת הקונצנזוס הישן של תמיכה בישראל.

הרוחות הסוערות בציבור האמריקאי בנוגע לישראל לא נעצרות בקונגרס. באפריל דן הסנאט בשתי הצעות חוק שהגישו הדמוקרטים במטרה לבלום סיוע צבאי לישראל – האחת התמקדה בעצירת הייצוא של כלים הנדסיים כבדים והשנייה בייצוא פצצות מסוג מסוים – ושתיהן נהנו מתמיכה חסרת תקדים מצד מרבית הסנאטורים הדמוקרטים. הן נדחו בזכות התנגדותם של הסנאטורים הרפובליקאים, הגם שהיו בהם בודדים שתמכו בהצעות. הארגון הציוני־ליברלי "ג'יי סטריט" אף תומך בהפסקת הסבסוד האמריקאי של מערכות נשק ישראליות משום שבראייתו, התלות בכספי משלם המסים האמריקאי הפכה מנכס אסטרטגי לנטל פוליטי שמעמיק את הקיטוב בארצות הברית סביב ישראל.

סבב המלחמה האחרון באיראן, "שאגת הארי" (פברואר עד אפריל 2026), רק החריף את המגמה. ישראל, שתקפה ראשונה ולכן לא נתפסה כמי שפעלה מתוך הגנה עצמית, סייעה בכך לשחרר זרמי עומק משמעותיים של התנגדות למעורבות הצבאית האמריקאית במזרח התיכון, ותדלקה את הטיעון שישראל גוררת את ארצות הברית לעימותים יקרים ומסוכנים שאינם בהכרח משרתים את האינטרס האמריקאי. גם בקרב יהודי ארצות הברית ניכרת אי־נוחות מן המלחמה ומן הזיהוי הגובר בין ישראל לבין מדיניות חוץ כוחנית. לפי סקר ממרץ, 55 אחוזים מהיהודים בארצות הברית מתנגדים למלחמה באיראן, לעומת 32 אחוזים בלבד שתומכים.

הכישלון האסטרטגי בתום המלחמה פגע גם הוא משמעותית במעמדה של ישראל בארצות הברית. ישראל לא השיגה את המטרה הרחבה – הפלת המשטר בטהרן; לא את המטרה הצרה – פירוק תוכנית הגרעין של איראן; ולא את מטרות המשנה הקשורות לשלוחים האיראניים ולטילים. בד בבד, זירת לבנון נותרה פתוחה ומדממת. אקורד הסיום הזה שחק מאוד את "היחסים המיוחדים" בין ישראל לאמריקאים, העמיק את החיכוך עם הממשל, הדגים לאיראנים ולעולם שישראל ניצבת בתחתית סדר העדיפויות האזורי החדש של הממשל, בניגוד למדינות המפרץ שזכו לאוזן קשבת, ותרם לבידודה הבינלאומי של ישראל. בשורה התחתונה, המלחמה באיראן רק האיצה את שחיקת המעמד של ישראל. 

טרור המתנחלים המקצין בגדה מוסיף דלק למדורת הדה־לגיטימציה. בעולם מבינים היטב שלא מדובר ב"70 ילדים מבתים הרוסים", כדברי נתניהו, אלא בדפוס חוזר ונשנה של אלימות, הצתות, תקיפות, עקירת קהילות פלסטיניות וערעור על שלטון החוק, המתרחש באקלים של אכיפה חלשה, עצימת עיניים ולרוב גם גיבוי פוליטי. 

אולם כל זה מתגמד, כך נראה, למול ההרס בעזה. הדרך שבה ממשלת נתניהו הקיצונית ניהלה את המלחמה ברצועה, שחקה – ועודנה שוחקת – את מעמדה הבינלאומי. ההרס הנרחב, הפגיעה המכוונת במערכת הסיוע ההומניטרי, והסירוב העיקש של הרשויות לחקור גם את החשדות הכבדים ביותר – ועל פניו המבוססים – לפשעי מלחמה, מציבים את ישראל מול ביקורת קטלנית. התוצאה היא אובדן הדרגתי של נכונות בעלות הברית של ישראל להתחשב בעמדותיה ובשיקוליה. בהשקפה זו מחזיקים גם הקולות בקהילה הבינלאומית ששוללים, ובצדק, את הטענה השגויה משפטית שישראל ביצעה רצח עם ברצועת עזה.

על רקע כל זה, בלט מאוד המאמר שפרסם בסוף מאי הסנאטור הדמוקרטי ממרילנד, כריס ואן הולן, בניו יורק טיימס, תחת הכותרת: "המציאות הקשה שהמפלגה שלי צריכה להכיר בה". ואן הולן, משפטן בהכשרתו, מכהן בסנאט מאז 2017 ונחשב לדמות מרכזית במפלגה. במאמרו קרא ואן הולן לרוויזיה עמוקה בכל הנוגע ליחסה של המפלגה הדמוקרטית לישראל, בין היתר באמצעות התניית הסיוע האמריקאי בהתקדמות לעבר פתרון שתי המדינות. ואן הולן מזהיר שהמצב בשטחים מוביל לאחת מהשתיים: מדינת אפרטהייד שבה הפלסטינים הם נתינים שאינם שווי זכויות, או גירושם, ולכך יש לשים סוף. 

לדבריו, אם המאמץ לסיים את הכיבוש ייכשל, ארצות הברית תצטרך לבחון את תמיכתה בפתרון המדינה האחת שתהיה דמוקרטית ושוויונית ליהודים ולפלסטינים כולם. למותר כמעט לציין שפתרון זה יהיה אקורד הסיום של המפעל הציוני, שכן לא יהיה במדינה האחת רוב יהודי, ושהדרך אליו כרוכה, קרוב לוודאי, בשפיכות דמים רבתי. העובדה שסנאטור ותיק ומרכזי במפלגה הדמוקרטית מציג אופציה שהיא במהותה מחיקת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי, היא לא פחות מאזעקת אמת לגבי מצבה של ישראל.

הקריסה מתקרבת לגרעין

ישראל, אם כן, נמצאת בסיכון להפוך ל"מדינה מצורעת" המתקשה לקיים קשרים כלכליים, אקדמיים וביטחוניים עם מדינות אחרות; והפגיעה בתפיסת ישראל כלגיטימית עלולה בתורהּ להוביל במהירות לשחיקת הלגיטימיות הגרעינית שלה. האזהרות בנושא אינן חדשות. קולות בולטים בקהילת הביטחון בישראל מזהירים מתרחיש כזה כבר עשרות שנים, במיוחד בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני והשחיקה במעמדה של ישראל כדמוקרטיה יציבה שמכבדת נורמות בינלאומיות. 

כדי להבין לעומק את הקשר בין מדיניות הגרעין ללגיטימציה הבינלאומית של ישראל, יש לחזור לסוף המלחמה הקרה. במהלך שנות ה־80 העניין הבינלאומי בתפוצה הגרעינית במזרח התיכון, שמעבר לישראל, היה מוגבל יחסית. השינוי התרחש עם סיום מלחמת המפרץ הראשונה (1991), אחרי שהעולם גילה במהלכה כי לשליט עיראק סדאם חוסיין היתה תוכנית גרעין חשאית מתקדמת למדי. התברר כי אחרי שישראל הפציצה את הכור העיראקי ב־1981, סדאם הורה על ייסוד תוכנית חדשה להעשרת אורניום. התוכנית הוסתרה היטב והגיעה לנקודה מתקדמת למדי כאשר פרצה המלחמה במפרץ – לפי הערכות מודיעין במערב, מרחק של שנה עד שלוש מיכולת לייצר ראש נפץ גרעיני ראשון. עם גילוי זה גבר העניין הבינלאומי במניעת תפוצה גרעינית במזרח התיכון. 

באפריל 1991, ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' בוש האב קידמה במועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 687 שקראה לפירוז עיראק מתוכנית הגרעין שלה. כעבור חודש הכריז בוש על יוזמה אמריקאית לפירוז המזרח התיכון מנשק לא קונבנציונלי ומטילים, שנודעה בכינוי "יוזמת בוש הראשונה" – יוזמה שלא התגשמה. ביולי 1992, במקביל להתקדמות תהליך השלום האזורי שנוסד בוועידת מדריד, הכריז בוש על מדיניות חדשה למניעת תפוצה גרעינית בעולם, שכונתה "יוזמת בוש השנייה". היא כללה הגברה של פיקוח על טכנולוגיות וחומרים רגישים לצד החמרת מדיניות הענישה. 

על רקע התפתחויות אלה, הזהיר ביולי 1992 האלוף (במיל.) שלמה גזית, שכיהן כראש אמ"ן בין השנים 1974 ל־1979, שארצות הברית עלולה לשתף פעולה עם לחץ בינלאומי באו"ם, ולהגביל את חופש הפעולה הגרעיני של ישראל באמצעות הטלת סנקציות. על רקע הקו התקיף של הנשיא בוש, גזית הניח שהלחץ המדיני על ישראל צפוי להתגבר. בכנס שבו קרא לשקול שינוי במדיניות הגרעין הרשמית (מבלי לפרט מהו), ציין גזית שצעדים פרובוקטיביים ביחס לפלסטינים, כמו "גירוש מסיבי של ערבים" או בניית "התנחלויות בעייתיות", עלולים לגרור סנקציות על הגרעין הישראלי באו"ם.

התשובה: דמוקרטיה

למעשה, מתחילת שנות ה־90 ועד לפרוץ ההפיכה המשטרית, המענה של ישראל כלפי סכנת כרסום הלגיטימציה הגרעינית שלה, היה ביצור מעמדה הבינלאומי כדמוקרטיה יציבה שמכבדת את הנורמות הבינלאומיות וכמדינה השואפת לשלום וליציבות. ישראל, במילים אחרות, הבינה שההבדל המרכזי בינה לבין מדינות אחרות באזור השואפות לפתח תוכניות גרעין, הוא האופי הדמוקרטי שלה. המענה הזה התגבש בעידן קלינטון-רבין ותהליך אוסלו. בפגישה הראשונה בין השניים בתקופת נשיאותו של קלינטון, במרץ 1993, חודשו ההבנות בעניין הגרעיני, כאשר לפי דיווחים שונים בעיתונות, רבין ואנשי צוותו נשמו לרווחה כשקלינטון הסכים שלא ללחוץ על ישראל להצטרף לאמנת ה־NPT כל עוד תהליך השלום נמשך. 

ובאמת, משנות ה־90 ואילך, דוברים ישראלים רשמיים כמו מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, גדעון פרנק, הדגישו שוב ושוב בפורומים בינלאומיים את ההבדל בין ישראל – הדמוקרטית, היציבה, שמכבדת נורמות בינלאומיות למרות שאינה חברה ב־NPT – למשטרים לא־דמוקרטיים שמציבים סכנה ליציבות האזור. משטרים אלה, כמו עיראק, סוריה, לוב ואיראן, אמנם הצטרפו ל־NPT אך לימים הפרו אותה וייסדו תוכניות גרעין חשאיות.

ההפיכה המשטרית שממשלת נתניהו השיקה ב־4 בינואר 2023, פגעה במרכיב הקריטי הזה של הלגיטימציה הגרעינית הישראלית. זאב שניר, שכיהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית בין 2015 ל-2022, הזהיר מכך בראיון דרמטי שהעניק לעיתונאי נדב איל כבר במרץ 2023, בתקופת הנשיא ג'ו ביידן. שניר, שהצהיר על עצמו כחלק מהימין הפוליטי בישראל, הסביר שהידרדרות משמעותית במצב הדמוקרטיה בישראל עלולה להפוך אותה ל"מדינה מצורעת" שלארצות הברית תהיה פחות נכונות להגן עליה בשל אופייה הלא־דמוקרטי. באופן נבואי משהו, הוא אפילו התייחס ספציפית לסכנה שבטרור המתנחלים בגדה, עוד בטרם צמח לממדיו המפלצתיים דהיום, ולהתבטאות של סמוטריץ' על מחיקת חווארה שנאמרה באותו החודש.

גם ד"ר אלי לויטה, לשעבר המשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, הזהיר באותם ימים במאמר בהארץ שאין לקחת את הלגיטימציה הגרעינית של ישראל כמובנת מאליה. "הנכונות של העולם לנהוג איפה ואיפה, להשלים לאורך שנים עם קיום הגרעין בישראל, ואף להגן עליו מדינית במקביל לחתירה למנוע אותו ממדינות כמו איראן (ובעבר סוריה ועיראק), נשענה על שתי הנחות מרכזיות", כתב לויטה. "האחת היתה כי האיום החמור על שלום האזור ואף על שלום העולם נשקף מאיראן, לא מישראל. והשנייה, שישראל היא מדינה דמוקרטית אחראית, עם מערכת ממשלית מפותחת של איזונים ובלמים. כך היה לאורך כל השנים. המהפכה המשפטית מערערת את שתי ההנחות הללו".

אחרי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיה, הטון של ממשלת הימין הקיצוני השתנה גם בהקשר של הגרעין. בניגוד לעימותים צבאיים קודמים, היכולות הגרעיניות של ישראל לא נותרו חסויות ברקע הדברים. על אף הרגישות הקיצונית של הנושא והחשיבות שישראל ייחסה להצגת עצמה כשחקנית גרעינית מרוסנת ואחראית, חברי הקואליציה נפנפו ביכולות אלה בפומבי. ב־9 באוקטובר 2023, למשל, חברת הכנסת טלי גוטליב (ליכוד) קראה לשגר לעבר רצועת עזה את טילי יריחו, שמוכּרים בתור הטילים הגרעיניים של ישראל.

שלושה שבועות לאחר מכן אמר שר המורשת עמיחי אליהו (עוצמה יהודית) שהטלת פצצת אטום על רצועת עזה היא "אחת האפשרויות" העומדות בפני ישראל. כאשר הוזכר לו כי 240 החטופים עלולים להיהרג בהפצצה כזו, הוא לא נסוג. גם פה, נתניהו העדיף את שלמות הקואליציה ואליהו נותר בתפקידו.

קו דק בין גיבוי עולמי למדינה מצורעת

לשחיקה בלגיטימציה הגרעינית של ישראל עלול להתלוות תג מחיר גבוה. ניתן לדמיין שני תסריטי קיצון בהקשר הזה. בתסריט הראשון, איום אמריקאי בסגירת מטריית ההגנה הדיפלומטית מעל דימונה יכול לצמצם את אפשרויות הפעולה של ישראל ולהגביל אותה אך ורק למהלכים שיותירו את המטרייה פתוחה. בתסריט השני, לעומת זאת, ישראל תבחר להיכנס בעיניים פקוחות לעימות עם העולם סביב נושא הגרעין; להקריב במסגרתו כליל את מטריית ההגנה הדיפלומטית; ולהפוך למדינה מצורעת "על מלא" הסופגת סנקציות קשות. 

למעשה, ייתכן שהאפשרות הראשונה כבר התרחשה, באופן חלקי, בעבר. ביום האחרון של ועידת השלום בין ישראל למצרים בקמפ־דייוויד, בספטמבר 1978, התקיימה פגישה קשה בארבע עיניים בין ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר. עד לאותה הפגישה, בגין עמד בסירובו העיקש לפנות התנחלויות מסיני. בתום הפגישה, אותה תיאר לימים כ"קשה מאוד", הסכים בגין לפנות את כולן. בפברואר 1995, כעבור 28 שנים, פרסם העיתונאי יואל מרקוס מאמר בהארץ תחת הכותרת "לשמור על הגברת מדימונה", שבו טען כי קרטר איים באותה השיחה על בגין שאם יסרב לפָנות את סיני, "גם לא תהיה לך דימונה", כלומר ארצות הברית תסיר את מטריית ההגנה מעל תוכנית הגרעין הישראלית. שלושה ימים לאחר פרסום המאמר, אישר שר החוץ דאז שמעון פרס שהסכם השלום עם מצרים לווה גם בהבנות שבעל פה "בעניין דימונה".

אין מקורות אחרים שמאשרים את התיאור של מרקוס, ולכן קשה לדעת מה בדיוק קרה באותה השיחה בקמפ־דייוויד. אחת האפשרויות היא שקרטר הסכים שלא להפעיל לחץ על ישראל בעניין הגרעיני כל עוד הסכסוך הישראלי־ערבי נמשך. אולם, גם ללא מקורות נוספים, אין ספק שחששהּ של ישראל שתאבד את דימונה היה ממשי. לפי מרקוס, מיד ברגע שבו הנשיא האמריקאי איים בסגירת המטריה הדיפלומטית שהגנה על הלגיטימציה הגרעינית של ישראל, הוא הצליח לכופף ראש ממשלה מהימין כדי שיתגמש מאוד בנושאים האסטרטגיים ביותר לישראל והקשים לו ביותר מבחינה פוליטית. בראיון ב־2023 לידיעות אחרונות, התייחס שניר להגיון הזה, שייתכן ששכנע את בגין: "בלי הגיבוי האמריקאי מדינת ישראל תתקשה מאוד להתקיים… אף אחד לא מוכר לנו אף־16 או אף־15, רק האמריקאים. אף אחד לא תומך בנו במועצת הביטחון. מי שמטיל וטו כנגד החלטות ישראליות זה רק האמריקאים". 

סביר להניח שתסריט דומה מטריד כיום את קהילת הביטחון. הוא הולך כך: בעתיד הנראה לעין תיבחר לארצות הברית נשיאה חדשה, דמוקרטית או רפובליקאית, שלא תקבל את הטיעון ולפיו ההבנות בין ארצות הברית לישראל בעניין הגרעין חיוניות לקיומה של ישראל, ותחליט לקשור בין הנכונות שלה לחדש את ההבנות האסטרטגיות ולהמשיך להגן דיפלומטית על דימונה, לבין דרישות מדיניוֹת שונות, כמו למשל פינוי התנחלויות והתקדמות לפתרון שתי המדינות. 

אם בתסריט הזה תכהן בישראל ראשת ממשלה שתאמץ את סדר העדיפויות האסטרטגי של בגין, ולפיו ההגנה על הלגיטימיות של הגרעין הישראלי חשובה יותר מההתנחלויות, ייתכן שנראה נכונות לסגת משטחים, בדומה להחלטה של בגין לפנות את סיני. הבעיה היא שבמצב קיצוני שכזה, ישראל עלולה למצוא עצמה נגררת למשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית בעל כורחה, ללא מרחב תמרון מדיני, בלי בעלות ברית מערביות, ואולי גם ללא קשב של ההנהגה האמריקאית לשיקולי הביטחון הלאומי הלגיטימיים של ישראל – שיקולים שעומדים גם בבסיס התפיסה התומכת בפשרה טריטוריאלית. במקום גישה של נשיא כמו קלינטון, שהיה מוכן להקשיב לחששות הלגיטימיים של ישראל, אנחנו עלולים לקבל נשיא עוין שיתעלם מהם ויסחט את נכונותה של ישראל באמצעות האיום האסטרטגי. 

ישראל לא תהיה סופר־ספרטה

מדאיגה עוד יותר האפשרות שראשת הממשלה הישראלית, במצב שכזה, לא תקבל את ההיגיון של בגין, שדימונה היא מעל לכול, ותעדיף להקריב את מטריית ההגנה הדיפלומטית האמריקאית במטרה לשמור על ההתנחלויות. במצב דברים כזה, ישראל יכולה לספוג סנקציות בינלאומיות קשות בשל סירובה להציב את מתקני הגרעין תחת פיקוח, בדומה לסנקציות שהוטלו על עיראק, איראן וצפון קוריאה בתקופות שונות, בשל תוכניות הגרעין שלהן. סנקציות אלה עשויות לכלול, לצד אמברגו כלכלי וצבאי ממושך, מגבלות חריפות על ייבוא טכנולוגיות דו־שימושיות, משטר פיקוח בינלאומי פולשני, מגבלות על ייצוא וייבוא נפט, על פעילות בנקאית ועל העסקת עובדים בחו״ל וכן סנקציות חד־צדדיות על גופים שמזוהים עם המדינה. 

ישראל תחת סנקציות כאלה לא תהיה סופר־ספרטה; היא פשוט לא תהיה. שניר תיאר זאת היטב בראיון עם איל: "בלי הגיבוי האמריקאי, מדינת ישראל תתקשה מאוד להתקיים. היא לא תתקיים". זאת אזהרה שיש להקשיב לה רוב קשב: אובדן התמיכה האמריקאית עלול להיות איום קיומי על ישראל בכל המישורים – המדיני, הכלכלי, הביטחוני וגם הגרעיני־אסטרטגי. 

בהיעדר מטריית ההגנה דיפלומטית אמריקאית על הגרעין הישראלי באופן ספציפי ועל ישראל באופן כללי, צפוי להתגבר הלחץ הבינלאומי להתקדם לעבר סיפוח הגדה המערבית והענקת זכויות אזרח מלאות לפלסטינים החיים בה, כלומר, לעבור למימוש חזון המדינה האחת – כפי שתיאר ואן הולן. המחשה לעניין זה קיבלתי בשיחה שקיימתי ב־2010, במהלך ביקור בדרום אפריקה, עם דייב סטיוארט, שכיהן בתקופת ממשלת האפרטהייד בשורה של תפקידים בכירים והיה מקורב לנשיא פ.ו. דה־קלרק. 

סטיוארט חלק עמי את רשמיו משלהי שנות ה־80 וראשית שנות ה־90, כאשר כבר היה ברור שמשטר האפרטהייד עומד לקרוס. באותה תקופה, חלקים מן הימין האפריקנרי תמכו ביצירת טריטוריה נפרדת שבה יוכלו האפריקנרים – לבנים דוברי אפריקאנס – לשמר רוב דמוגרפי, שלטון עצמי, שפה ותרבות. הרעיון לא צבר תמיכה ממשית, ונראה כי לימים היו בימין האפריקנרי מי שהתחרטו על כך. בסוף השיחה שאל אותי סטיוארט: "למה אתם לא מתקדמים לכיוון פתרון שתי המדינות? חבל שאתם לא לומדים מדרום אפריקה. אם לא תתקדמו לשם עכשיו, בסוף העולם יכפה עליכם פתרון של מדינה אחת, ואתם לא תאהבו את זה". לישראלים לא נעים לשמוע השוואות לציבור הלבן בדרום אפריקה, אבל האזהרה של סטיוארט תקפה חרף חוסר הנעימות הזה.

כדי להימנע ממצב שכזה, ממשלת ישראל הבאה צריכה להתקדם לעבר חזון שתי המדינות כיעד אסטרטגי. חזון זה כולל פינוי התנחלויות ומאחזים, חיזוק הרשות הפלסטינית ושיקומה לצד שימור השליטה הבטחונית בגדה עד להבשלת תנאים מתאימים, ושיתוף פעולה עם מדינות ערב המתונות. השאלה, במילים אחרות, איננה רק מה יקרה לגרעין הישראלי אם תישחק הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, אלא האם ההנהגה הישראלית מבינה עדיין את הקשר ההדוק שבין עוצמה צבאית, לגיטימציה מדינית ותבונה אסטרטגית – ואת המחיר שעלול להיות כרוך בהתעלמות ממנו.

שלמה גזית זיהה את הסכנה כבר ב־1992. על רקע הלחצים האמריקאיים שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה והחשש מפני שחיקת חופש הפעולה של ישראל בזירה הגרעינית, הוא הזהיר כי "הכתובת תלויה על הקיר" וקרא לישראל לפעול בהתאם. מסקנתו היתה ברורה: "צריך לנצל היום את ההזדמנויות בנושא התהליך המדיני, וצריך להגיע להסכמים שפותרים את כל הבעיות". יותר משלושה עשורים חלפו מאז, ואזהרתו של גזית נותרה רלוונטית מתמיד. 

על ד"ר אור רבינוביץ'

עמיתת מחקר בכירה, מכון פרימן־ספולי ליחסים בינלאומיים, סטנפורד.