Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
החודש, לפני 37 שנה, ב־9 בדצמבר 1987, פרצה האינתיפאדה הראשונה. נהג משאית ישראלי התנגש במונית במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון רצועת עזה, ארבעה פועלים פלסטינים נהרגו ונפוצה חרושת שמועות לפיהן היה זה פיגוע מכוון. הן עוררו זעם עצום בעזה ולמחרת זלגו גם לגדה. המהומות האלימות סחפו עשרות אלפי פלסטינים – גברים, ילדים, נשים וזקנים. הם התנפלו בהמוניהם, בחמת זעם בלתי מרוסנת ומסוכנת להפליא, על כל מה שזוהה עם השלטון הישראלי, חסמו צירים, הבעירו צמיגים, זרקו אבנים וחפצים כבדים, השליכו בקבוקי תבערה ועוד.
מבחינת המערכות הביטחונית והמדינית בכלל וקהילת המודיעין בפרט, היתה זו הפתעה מוחלטת. מספר היחידות בעזה גדל בתוך שבוע מתשע פלוגות מילואים ל־120, מרביתן סדירות. הכאוס היה גדול. לכוחות לא היה ציוד ותחמושת ייעודית לפיזור התפרעויות המוניות שכאלו; לא היה מיגון אלמנטרי – לאנשים או לרכבים; לא היתה תורת לחימה רלוונטית ולא היתה כשירות מבצעית. גם מחנות כבסיסֵי התארגנות או מתקני מעצר לא היו. יתרה מכך, לא היו פקודות ברורות של המטכ"ל ומעורבותו בנעשה בשטח היתה רופסת.
כשבועיים אחרי פרוץ המהומות נקראתי מהאוגדה הדרומית, שעליה פיקדתי, להוביל את הכוחות ברצועה, תחת אלוף פיקוד הדרום יצחק מרדכי. בהמשך הקמתי את אוגדת עזה, ובנינו תחתיה יחידות ייעודיות, כל זאת במטרה לדכא את ההתפרצות העממית.
האינתיפאדה הראשונה לא תוחקרה מעולם כראוי ובאופן מקיף, למרות שהשפעתה היתה מכוננת עבור מדיניוּת ישראל ומערכת הביטחון. היא עיצבה את תודעת המנהיגים למשך עשורים קדימה. בעיקר, היא הבהירה שאי אפשר לשבת על חבית חומר נפץ ולחשוב שהכל בסדר – אפילו אם המצב בשטח נראה שקט כלפי חוץ.
הלקח לימינו ברור: קשה עד בלתי אפשרי מבחינת המודיעין לנתח את המוטיבציות העממיות בצורה מדויקת, קל וחומר לחזות בדיוק את רגע ההתפרצות ואת הגפרור שידליק את חבית אבק השריפה. זה נכון גם לסוריה ולמהפכת הבזק שהתרחשה בה לאחרונה. זה נכון לקיבעון של קונספציות כמו זה שקדם למתקפת הטרור הרצחנית ב־7 באוקטובר. וזה בוודאי נכון גם לגבי כשלושה מיליון הפלסטינים החיים בגדה המערבית.
אנחנו יושבים על לועו של הר געש ביהודה ושומרון. האזהרות התכופות של מערכת הביטחון מהתפרצות עממית כוללת, איבדו לכאורה מתוקפן בעיני הממשלה. אבל רק לכאורה. השאלה באשר להתפרצות בשטחים איננה האם אלא מתי.
מה קורה בגדה
לא מכבר לקחתי לסיור בדרום הר חברון קבוצה של חברי תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל", ביניהם האלופים (מיל') מתן וילנאי (יו"ר התנועה), דני יתום ודוד בן בעש"ט, תא"ל (מיל') אפרים סנה, עו"ד אביה אלף, יו"ר התנועה לטוהר מידות, ונוספים. נפגשנו עם גורמים מקרב ההתיישבות ומקרב ארגוני זכויות האדם וכן עם פלסטינים.
על פי הנתונים של ד"ר שאול אריאלי, ראש קבוצת המחקר "תמרור", מועצת הר חברון היהודית מונה כ־11,200 תושבים על שטח בן 328 קמ"ר (צפיפות של 34.5 נפש לקמ"ר). המועצה האזורית מורכבת מ־17 התנחלויות ומ־28 מאחזים בלתי־חוקיים, מתוכם שבעה הוכשרו בעת האחרונה. נפת חברון משתרעת על פני 526 קמ"ר בשטחי A ו־B ובה כ־850,000 פלסטינים (צפיפות של 1,616 נפש לקמ"ר – כמעט פי 50).
בין ההתיישבות היהודית לאוכלוסייה הפלסטינית שורר מתח הסובב בעיקרו סביב תפיסת שטחי C ויישובם. מדיניות הרשות הפלסטינית היא להגדיל ככל האפשר את האוכלוסייה בשטח C – והיא אכן גדלה מאוד, הרבה מעבר לריבוי הטבעי. השלטון הישראלי מצדו לא מאשר שום בנייה פלסטינית בשטחי C. יתר על כן, בתקופת הממשלה הנוכחית הורחבו מאוד תחומי ההתנחלויות והולבנו מאחזים שהיו קודם בלתי־חוקיים; הוקמו עשרות רבות מאוד של "חוות בודדים" כמעין חיל חלוץ; והואצה הריסה של בנייה פלסטינית בלתי־חוקית.
בלב העניין, ולא בשוליו, פועלות בשטח קבוצות פורעים או בודדים יהודים, המאיימים, מפעילים כוח וגורמים לנזקים כבדים לנפש ולרכוש וכן יוצרים לחצים כלכליים שתכליתם הטלת אימה וגירוש של קהילות שלמות ממקום מושבם. טרור לכל דבר. מאז 7 באוקטובר, ובחסות המלחמה, לא פחות משמונה קהילות פלסטיניות באזור הר חברון גורשו או נאלצו לעזוב. יש לומר שהאלימות הגואה והמופקרת הזו מכתימה שלא בצדק את כלל ציבור המתנחלים.
בסיור ביקרנו, בין היתר, בח'ירבת זינותא – קהילה של כ־250 נפשות שגורשה בלחץ אלים של פורעים יהודים בשלהי 2023, בחסות הכאוס שיצרה המלחמה. השנה דן בג"ץ ארוכות בהתנכלות המתמדת לתושבי הכפר, שאוימו וגורשו, ובהתעלמות המשטרה מכך. ראינו מקרוב את ההרס המחפיר שבוצע במקום לרבות בבית הספר ובמרפאה, כבמטווחי קשת, מ"חוות הבודדים" שממול ומבניין מועצת דרום הר חברון (ולכאורה לנגד עיניה). בג"ץ אמנם פסק באופן נחרץ שזכותה של הקהילה לחזור למקום ולקבל הגנה, אולם על פי מיטב ידיעתנו, אנשיה עזבו. נוכחנו לדעת כיצד יש ו"חוות הבודדים" משמשות לכאורה כ"מוצב קדמי" לתפיסת שטח, פריקת חוק, איום, פגיעה וגירוש.
בזכות סגולות הטיוח
יש לומר בבהירות שהריבון בשטחי יהודה ושומרון ומי שממילא אחראי למניעת הפקרות הוא אלוף פיקוד המרכז. לצד לחימה נחושה בטרור הפלסטיני, הוא האחראי גם על שלומם ועל חייהם של התושבים הפלסטינים בשטחי C, בוודאי בהיבטים של ביטחון ושל הסדר הציבורי – בין אם ירצה בכך ובין שלא. בתוך כך הוא האחראי למניעת התלקחות מיותרת, בלתי נשלטת ובלתי צודקת; לחזית שתגבה מאיתנו כוחות שהם במחסור אדיר ומחיר דמים בלתי נדרש. אחריות זו אינה עניין אלטרואיסטי, ואינה שאלה של רצון טוב. היא גם לא עניין של שמאל וימין. זהו עניין של מחויבות ביטחונית מקצועית בסיסית ומחויבות על פי הדין.
אמת: התושבים הפלסטינים, לפחות מרביתם, אינם רוצים לראות אותנו שם ואינם אוהדים אותנו, כי אם להפך. האמון שרוחשת להם החברה היהודית לאחר 7 אוקטובר הוא בשפל. אבל זה לא משנה את מחויבותנו. בטרור הפלסטיני יש להילחם באופן טוטאלי ואגרסיבי ובה בשעה יש להגן על בלתי־מעורבים באופן מוחלט ולהילחם בטרור ובאלימות היהודית בנחישות ובכל הכלים העומדים לרשותנו. יש לעשות הכול כדי למנוע את העמקת מעגל השנאה; למנוע צריבה תודעתית ומעשית ולפיה אין להם יותר מה להפסיד ולדחוק כתוצאה מכך את הבלתי־מעורבים לטרור.
תסריט גוג ומגוג
נראה לי שלאור היכולות המקצועיות המופלגות שיש למערכת הביטחון, אין זה סביר שלא רק שלא נרתיע פורעי חוק יהודים, אלא גם ניכשל בסיכול פשעיהם, באיתור המבצעים, באכיפה ובענישה. מי שמצליח לפגוע באופן ממוקד ומדויק להפליא בשטחי אויב רחוקים, חזקה עליו שיש לו את היכולת להרתיע ולסכל גם בחצרו האחורית. חזרתם של אירועים דומים לאלו שהמחתרת היהודית הוציאה לפועל באמצע־סוף שנות ה־80, לא כל שכן אלו שרצתה להוציא לפועל ולא הצליחה, הם חלום בלהות. אף אם יש עדיין כאלה שמסרבים גם כיום להודות בטעות ההרסנית. דרך שכזו עלולה להבעיר את המזרח התיכון ואולי את העולם האסלאמי כולו, לסכל את שלמותם של המשטרים בירדן ובמצרים, ואת אחרית התבערה מי ישורנו. גוג ומגוג.
נראה שאת הממשלה זה לא מטריד יותר מדי. להפך: לגבי דידם של הפלגים המשיחיים בקואליציה, ולא רק הם, הבערת חזית יהודה ושומרון עשויה לקדם את המטרה. אם הדבר יוביל למלחמה כוללת והרשות הפלסטינית תקרוס – מה טוב. מלחמה שכזו רק תצדיק סיפוח מלא ובחשבון אחרון תממש אותו. אשר על כן, "תקופה של נס".
על פי גישת הממשלה, יש להאיץ לפיכך את תפיסת השטחים בכל דרך: הרחבה רבתי של תשתיות ושל תחום היישובים, בניית אלפי יחידות דיור, לחץ כלכלי, פיזור נרחב של "חוות בודדים"; ובה בשעה, העלמת עין, אם לא גיבוי מפורש, לאלימות ולטרור יהודיים – התנכלות ליישובים ולקהילות פלסטיניות, הטלת מורא ופגיעה בקהילות עד כדי גירושן, כמו זו שתוארה. במילים אחרות: מימוש תוכנית ההכרעה ואולי גם עידוד "נדידת" התושבים הפלסטינים החוצה, אולי לירדן.
על תרומתה של המשטרה
כאן נכנס לתמונה גורם נוסף. האלימות המשתוללת של פורעי החוק היהודים כנגד פלסטינים, גופם ורכושם מתאפשרת לא מעט בזכות התעלמות בוטה של משטרת ישראל בחסות השר לביטחון לאומי בן גביר, ובזכות סגולות הטיוח שלה לכאורה. לראיה, על פי פרסומים בתקשורת, שלח אלוף פיקוד המרכז הקודם, יהודה פוקס, הריבון בשטחי הגדה, בעצה אחת עם ראש השב"כ רונן בר, מסמך שבו הזהיר כי בעקבות הנחייה של בן גביר, המשטרה לא מטפלת בטרור יהודי בשטחים. בהמשך פוקס חזר והתריע על האלימות הזאת גם בטקס הפרידה שלו מתפקידו. על פי פרסום נוסף, ראש השב"כ המשיך להתריע בחריפות מפני מצב הטרור היהודי והתנהלות המשטרה, במכתב ששלח לראש הממשלה באוגוסט 2024 וכן גם בפני הקבינט הביטחוני.
למרות שמחוז ש"י במשטרה טוען בעקביות לירידה באלימות היהודית כלפי פלסטינים בהסתמך על כמות התלונות, הרי שמדיווחי התקשורת ומהתיעוד ברשתות מצטיירת תמונה הפוכה: האלימות הולכת וגואה. הפלסטינים, פשוט, אינם מתלוננים – בין כי אין למי, ובין כי הם מפחדים. בה בשעה, לתלונות מהשטח של ארגונים אזרחיים שונים כמעט שאין התייחסות.
על פי משרד האו"ם לעניינים הומניטריים, נרשמו מאז תחילת המלחמה יותר מ־1,000 אירועי אלימות נגד פלסטינים בשטחים. מוטים ככל שיהיו גופי הביקורת של האו"ם, לא הייתי ממליץ בשום אופן להתעלם מהנתונים הללו או לחילופין להתעלם מארגונים אזרחיים האוספים נתונים מסוג זה, כאילו כולם אנרכיסטיים ועוכרי ישראל. מה עוד שחלקם של האירועים מצולמים. מהתיעודים הללו גם עולה שחלק ממעשי האלימות מתבצעים תוך עצימת עין של לובשי מדים ולעתים גם בהשתתפות שלהם ממש – בין אם מדובר ב"מתחפשים" לחיילים נושאי נשק ובין אם בחיילים ומפקדים בשירות פעיל.
נוספת לכל זה הצהרתו המוזרה של שר הביטחון הנכנס ישראל כ"ץ ולפיה תיאסר הוצאת צווי מעצר מנהליים נגד מתנחלים – מכבסת מילים שפירושה יד קלה כלפי טרוריסטים יהודיים – בניגוד מוחלט לעמדת מערכת הביטחון. זו יותר מאשר קריצה לפורעים יהודים. גם יותר מרוח גבית לאלימות ולטרור.
ההמתנה לטראמפ היא לא מדיניוּת
הייתי שם, ואני יודע שלא קל לעמוד מול דרג מדיני ולהשמיע עמדות מקצועיות שלא תנעמנה לאוזניו – אבל זו חובת אנשי המקצוע, גם אם הדבר עלול לפגוע בקידומם. זו חובתם של אלופי הפיקודים מרכז ודרום, של הרמטכ"ל ושל ראשי השב"כ והמוסד – ואני מאמין שהם, אכן, עושים זאת, לצד מילוי חובתם למנוע, לסכל, לעצור ולהביא לדין את הפורעים. כן, למרבה הפליאה זו גם חובתם של ראשי משטרת ישראל. אני ער לכך שהעניין קשה שבעתיים כאשר הדרג המדיני מאותת ומסמן, לעתים גם באופן מפורש ממש, שהוא תומך באלימות, ואם לא בה־עצמה אזי בהעלמת העין כלפיה.
הייתי שם בתקופות שונות, טעונות ומורכבות לא פחות. משה ארנס למשל, שכיהן כשר ביטחון בכמה קדנציות (83'–84', 90'–92', ו־99'), לרבות בתקופת נתניהו, ושתחתיו שירתתי גם כמתאם הפעולות בשטחים וגם כמפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, רצה תמיד לשמוע ולהבין על בוריו את המצב בשטח על כל מרכיביו – הביטחוניים והאזרחיים. בסיכום הערכות המצב, הנחה – באופן שאינו משתמע לשתי פנים – לפעולה תוקפנית ובלתי־מתפשרת נגד הטרור הפלסטיני. במקביל, כתפיסת עולם ומתוך מניעים ביטחוניים, הנחה גם להקפדה שלא לפגוע בתושבים בלתי־מעורבים. יותר מכך: הוא גם הורה לפעול לשיפור תנאי חייהם של הפלסטינים, כדי למנוע ככל הניתן את דחיפתם למעגל הטרור. כך גם דרשו כל שאר שרי הביטחון שזכיתי לעבוד תחתם – יצחק רבין, יצחק מרדכי, אהוד ברק ופואד בן אליעזר.
לא כך נתניהו וממשלתו הדורסנית. נראה כאילו ניצחון טראמפ בארצות הברית עורר בהם הזיית כוח והם דוהרים כעת ביתר שאת למהלכי סיפוח בשטחי יהודה ושומרון שיעצבו מעשית ותודעתית מצב בלתי הפיך וחישוק של כל המעורבים – פנימיים וחיצוניים.
עזה תחילה
בד בבד ובאותה הרוח, נתניהו וממשלתו גם מקדמים את הקמתו של ממשל צבאי בעזה ויישוב של צפון הרצועה בדרך לסיפוחה, והכלה של כחמישה מיליון פלסטינים תושבי השטחים. התוצאה – מדינת ישראל לא תהיה יותר לא יהודית ולא דמוקרטית. זו המציאות שמתעצבת לה בשנתיים האחרונות לאט אבל בטוח. למעשה, גם לא לאט.
לפני כשנה פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת "שליטה אזרחית בעזה היא תהום ללא תחתית". מניתי בו את האופציות שעמדו אז בפני ממשלת ישראל בעזה ובתוך כך עמדתי על הסכנה הגלומה באימוץ האפשרות של התבססות בעזה והקמת ממשל צבאי. כיום הולך ונהיה ברור שהממשלה אכן בחרה בדרך זו. אולם יתרה מכך, חבריה והעומד בראשה הגדילו עשות ופתחו גם את הדלת למימוש חלום ההתנחלות והסיפוח העתידי של עזה.
לכן לא היתה עדיין עסקת חטופים ואלה נמקים ומתים במנהרות חמאס. לכן נדחה כל פתרון מדיני שדיבר על הסכם אזורי ושאמור היה להקנות לנו, בחסות האמריקאים, ביטחון ויכולות אשר להם ייחלנו שנות דור – בעיקר מול הסכנה הקיומית שמציבה איראן.
יש המעריכים כי טראמפ יגלה אגרסיביות יתרה, שהוא יכפה ברית אזורית ואת הפסקת הלחימה בעזה, החזרת החטופים ותחילת תהליך מדיני עם הפלסטינים. הלוואי. בינתיים, המציאות בשטח אומרת אחרת – סיפוח מואץ ביהודה ושומרון; ממשל צבאי מלא ההולך ומתגבש בעזה. שרים, עושי דברם ורבנים עומדים מאחורי הגברת דניאלה וייס ויוזמותיה הנמרצות לחדש את ההתנחלויות ברצועה. הם מגבים אותה ומסייעים לה, ומנגד מכשילים – בגיבוי נתניהו – כל אפשרות לפתרון מדיני, יציאה מעזה והחזרת כל החטופים, קל וחומר את מעורבות הרשות הפלסטינית.
מעבר לכל פרשנות מושכלת, יש לומר ביושרה: איננו יכולים לדעת כעניין חלוט מה תהיה מדיניותו של טראמפ. פרשנות למצב של אי ודאות איננה מתכון לגיבוש מדיניות בת־קיימה. עם זאת, אנחנו יכולים לזהות בוודאות את הנעשה בשטח; אנו יכולים לקבוע שאנחנו נגררים, במעשה ובמחדל, למציאות הרסנית ובלתי ניתנת לתיקון. חסידי סיפוח יהודה ושומרון וסיפוחה העתידי של עזה, לאחר הקמת הממשל הצבאי וההתיישבות בה – אינם ממתינים. לשיטתם הבדוקה, כניסת טראמפ לבית הלבן היא עוד נדבך ברצון האלוקי ליישוב השטחים כולם, וחובתם להאיץ את פעולתם. אתחלתא דגאולה.
אסור שאנחנו מצדנו נסתפק בתזוזה של אי־נחת בכורסה, נמתין בתקווה שדווקא אותנו טראמפ יושיע – הפעם כמי שלא ישתף פעולה עם התוכנית המשיחית. הלא נוכחנו במו עינינו בשנתיים האחרונות: הבלתי אפשרי הופך מהר מאוד אפשרי.
למעשה, בעודי כותב את המאמר פנתה מועצת יש"ע באופן רשמי לחברי הקבינט המדיני־ביטחוני – במסמך שכותרתו "שינוי אסטרטגי בתפיסת הביטחון ביהודה ושומרון" – בדרישה להעתיק את אופן הטיפול הצבאי בעזה למרחב יהודה ושומרון. "יש להניע את האוכלוסייה המתגוררת במרחבים [אלה]", נכתב, ו"לפרק את תשתיות הטרור בדיוק כפי שעשינו ברצועת עזה".
נשמע הזוי? כך גם חשבו רבים כשביטלו את "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' שהתפרסמה ב־2017. אלא שהעניין הוא לא רק האפשרות של אימוץ הרעיון וביצועו אלא, לא פחות, צריבת התודעה הפלסטינית ודחיקת הפלסטינים לטרור – ועוד דווקא בשבוע שבו החלו מנגנוני הביטחון של הרשות במבצע סיכול מורכב בתוך מחנה הפליטים בג'נין.
המציאות הזאת, המתגבשת הן ביהודה ושומרון הן בעזה, היא ערובה לכאוס, לשבר חברתי מוחלט, לשעבוד מאות אלפי אנשי מילואים לשירות, לעוד עשרות אם לא מאות ימי מילואים לכל מגויס, למלחמה אינסופית בלתי־צודקת עם תשלום דמים בלתי־נדרש. זוהי גם ערובה לבידוד מדיני מוחלט מהעולם הנאור, לעלויות של מאות מיליארדים ללא כיסוי, למצוקה ולחורבן כלכלי מהמעלה הראשונה. זאת ועוד: בעקבותיה, ישטוף אותנו מבול של צווי מעצר נגד אנשי ביטחון ומדינאים שינסו לצאת לחו"ל. נהיה סגורים ומסוגרים. נהיה כמצורעים. נהפוך למדינת עולם שלישית ענייה, קולוניאליסטית, אדוקה, גזענית ובלתי־מוסרית, שלא לומר מתבהמת. זהו אסון ביטחוני ומדיני שמתכתב באופן מקפיא־דם עם רצון אויבינו לחסל את מדינת ישראל הציונית.
מעומק התהום יבוא המהפך
אסיים דווקא באקורד של תקווה. לא מכבר נסעתי לסיום קורס הקצינים של נכדִי בבית הספר לקצינים בבה"ד 1 – המקום שהקנה את ערכי הלחימה ומוסר הלחימה לכלל הקצונה של צה"ל בראשית דרכה. נמלאתי גאווה כשראיתי את הצוערים, מכל קצוות הקשת, צועדים על המסלול. מלח הארץ. אותו יום היה יום השנה לרצח רבין ושמעתי בקורת־רוח רבה את דברי מפקד בית הספר לקצינים כשפירט את אותם ערכים שהוקנו לנו והקנינו לפקודנו, וכשהדגיש במובהק את מקומו של רבין במורשת צה"ל.
הצעירים הללו, חבריהם ומפקדיהם ראויים להנהגה אמינה ואמיצה שתוביל את מדינת ישראל היהודית, הדמוקרטית והשוויונית לעתיד בטוח. אני מאמין שהם ודורם הם אלו שיממשו שוב את החזון הציוני ומגילת העצמאות. אני משוכנע שמעומק התהום יבוא המהפך.
אין לנו "זמן פציעות". הכרח הוא, שכל ראשי האופוזיציה ומובילי המחאה יבינו, יפנימו, יתאחדו ויפעלו, כאן ועכשיו, נגד השלטון ומגמתו ההרסנית. שהם יובילו ויביאו להחלפתו – בנחישות, עוצמה וכוח, כענק אימתני אחד ושלם. זוהי מחויבותם לדור הצעיר, לחטופים, ללוחמים, לנופלים ולפצועים, למען ביטחון ישראל ועתידו.
על אלוף (מיל') יעקב אור (מנדי)
לשעבר מתאם הפעולות בשטחים, מפקד אוגדת עזה, מפקד אוגדת יהודה ושומרון והממונה במשרד מבקר המדינה על ביקורת מערכת הביטחון. חבר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל" והנהלת "התנועה לטוהר המידות".
