סליחה, בייגה

כבר קרוב ל-40 שנה שמפא"י ומורשתה הפכו לשק חבטות מימין ומשמאל. עד כדי כך, שבתודעתם של רבים, כל שנותר מהן זה קריקטורה נלעגת המבוססת באופן רופף בלבד על קולאז' של משגים, כישלונות ועוולות – אמיתיים ומדומיינים כאחד. יתרה מזו, גם בקרב ממשיכי תנועת העבודה עצמה נרשמה לאורך השנים נטייה להמעיט בערכו של דור הנפילים. כחלק ממאבק בין־דורי, צעירים שהזדהו עם הציונות הסוציאליסטית ההיסטורית, סימנו את השמאל הליברלי החדש כאם כל חטאת – ונהגו בו בהתאם.

אברהם (בייגה) שוחט היה אחד השרידים האחרונים של דור המנהיגים הגדול האחרון של מפלגת העבודה הישראלית, וסיפורו ארוג לבלי הפרד בפרקי הסיום של סיפורה שלה. עבור אותם צעירים מרדנים – שגם אני בעוונותיי נמניתי עמם בצעירותי – הדור של בייגה סימל את כל מה שפגום בשמאל הציוני בן זמננו: התברגנות, זניחת השורשים הרעיוניים, והשתתפות פעילה בהפרטת המשק ובפירוק מדינת הרווחה; כולם מהלכים – כך ממשיך הטיעון – ששמטו את הקרקע מתחת ליסודות צדקתו וכוחו הפוליטי של המחנה כולו.

אילו הייתי מתבקש לכתוב סקירה על סיפור חייו של בייגה לפני כעשור, הייתי ככל הנראה מתמקד בחלק המרכזי שמילא במהפכת ההפרטה ובהפיכת ישראל לכלכלת שוק נאו־ליברלית. אלא שבלהט הביקורת – המוצדקת בעיקרה – על קוצר הרואי והכשל הערכי שהוביל את העבודה ומרצ לקדם הפרטה נמהרת ולא מבוקרת דיה של המשק, ולפגוע כך קשות ביסודות הסולידריות הישראלית ובבסיס כוחו של השמאל, שגינו גם אנחנו, מבקריו.

יתרה מכך: ברוח הביקורת ההיא, הפכה מפלגת העבודה בהובלת עמיר פרץ ושלי יחימוביץ' ממפלגת שלטון המציגה משנה רחבה וכוללת בכל התחומים והחותרת להשיג כוח ולשמרו ואינה נרתעת מלהשתמש בו, למפלגת נישה טהרנית שצמצמה עצמה לסוגייה החברתית־כלכלית, ולאחר מכן לליברליזם צר ומהול בפוליטיקת זהויות. ככזאת, היא פיתחה סלידה צדקנית מפוליטיקה ומה"לכלוך" הכרוך בהכרח בלקיחת אחריות.

זו אפוא הזדמנות להכות על חטא; להודות, במבט לאחור, שעם כל שגיאותיו, הדור שבייגה נמנה עמו תרם להתפתחות מדינת ישראל ולרווחת החברה הישראלית לאין שיעור יותר מדורנו, בעיקר משום שבניגוד אלינו, הוא ידע כיצד לרכוש כוח פוליטי ולהחזיק בו. בייגה, לצד היושרה שאפיינה אותו באופן אישי, גילם בדמותו את תמצית מהותה של תנועת העבודה, על כמה מפגמיה (כגון פרגמטיות־יתר ולעתים גם קוצר ראות אידאולוגי) אך בעיקר, על הגדולות שבמעלותיה.

כפי שעולה משמו, ספרו האוטוביוגרפי בין מדבר לאוצר, נע בין תפקידו של בייגה כחבר בצוות ההקמה של ערד וכראש המועצה המיתולוגי שלה, שכיהן בתפקיד במשך 22 שנה, לבין כהונתו כשר האוצר בממשלת רבין השנייה (1992-1995 ואחר כך עד מאי 96', תחת שמעון פרס) ובממשלת ברק (1999-2001). כראש מועצה, לבייגה היה חלק מרכזי ומכריע בהתפתחותה המהירה והמוצלחת של ערד. כשר האוצר, הוא מילא תפקיד משמעותי לא פחות בתנופת הפיתוח; ההשקעה הציבורית הנרחבת בתשתיות ובשירותים חברתיים; וברפורמות מרחיקות הלכת, לטוב ולרע, שחוללה הממשלה במשק.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

הדור שלי, ילידי שנות ה-70 וה-80, הפנה עורף לדי־אן־אי הזה ובמידה רבה הותיר אותו מאחור. ניסיון לשוב ולהתחקות אחר מרכיביו, לאור מפעל חייו של בייגה, חשוב לא רק כדי לשפוך אור על עבר שאיננו עוד ועל תנועה שכוכבה שקע זה מכבר, אלא גם כדי להצביע על התנאים הנדרשים שמימושם עשוי לתרום לזריחתה המחודשת.

עם גולדה במרפסת

בייגה (שיבוש בפי חברי ילדותו של כינוי החיבה שנתנה לו אימו, "פייגל'ה" – "ציפור קטנה" ביידיש) נולד ב-1936. הוא היה בנם היחיד של צבי ופניה שוחט, עולים מאוקראינה ומפולין בהתאמה, שאותם הוא מתאר כ"אנשים קוראי ספר, חובבי תיאטרון ובעלי עמדה פוליטית מובהקת". אביו, פועל בניין בתחילת דרכו וחבר בקואופרטיב הבנייה "חבורת בניין", שזכה בתואר יקיר העיר תל אביב על תרומתו לבנייתה, "האמין בחינוך ספרטני משהו, שכלל מקלחות קרות כל השנה, רחצה בים גם בסתיו ומלתחה שמכילה רק מכנסיים קצרים – כילד לא היו לי כלל מכנסיים ארוכים".

בייגה גדל במעונות עובדים, מעין מתחם כמו־קיבוצי בצפון הישן של תל אביב, בין הרחובות בן יהודה, נחום והירקון. בששת בנייני המעונות התגוררה אצולת תנועת העבודה דאז – מגולדה מאיר (שמרפסת דירתה ניצבה מול מרפסת משפחת שוחט) ומרדכי נמיר, לימים ראש עיריית תל אביב; דרך עורך "דבר" חיים שורר ועורך "דבר לילדים" יצחק יציב; ועד צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון. לצדם חיו עובדי "סולל בונה", עובדי דפוס בעיתון "דבר", מורים בבית חינוך לילדי עובדים, עובדי קופת חולים ונהגים בקואופרטיב "שלב".   

הבית המפא"יניקי במובהק שבו גדל בייגה היה מחויב ומגויס למטרות חברתיות ולאומיות. כך למשל, משפחתו נענתה לקריאה לחלוק דירות בשל מצוקת הדיור בתקופת מלחמת העולם השנייה, וחלקה את דירתה במשך 11 שנה עם משפחה אחרת; שיכנה במשך כשבוע את אחד מעצורי "שבת השחורה" ב-1946, כשלאחר שחרורו לא יכול היה לחזור לביתו שבקיבוץ יגור עקב עוצר; ובאותה שנה הסתירה בביתה במשך מספר ימים, כפי שעשו גם אחרים בעיר, מעפיל מבוגר, "רטוב עד לשד עצמותיו", שההגנה הצליחה להוריד לחוף תל אביב, כדי למנוע את מעצרו בידי הבריטים.

"את רוב שנות ילדותנו והתבגרותנו עשינו בקן התנועה המאוחדת", מספר בייגה ומתאר פעילות תנועתית אינטנסיבית, כמעט יומיומית, שבמסגרתה גם נרתמו החניכים ל"פעולות חברתיות שונות בהתאם לצו השעה הלאומי", ובהן חפירת תעלות מסביב לאוהלי עולים כדי למנוע את הצפתם במי גשמים; ולפעילות פוליטית, שכּללה השתתפות בהפגנה נגד גזירות הספר הלבן שמנעו עליית יהודים לארץ ישראל.

בנוף הזה, בייגה ראה עצמו כשייך לחוד חנית תרבותי ופוליטי, מעין אוונגרד חלוצי המשרת את ציבור הפועלים. בה בעת, חונך לראות עצמו כחלק מתנועה של שווים, שאינה היררכית ואינה כוללת ציות עיוור לסמכות, אלא מעודדת חשיבה עצמאית ויוזמה חלוצית. כל התכונות הללו אפיינו גם את תנועת העבודה מראשיתה; כולן יבואו לידי ביטוי גם באישיותו של בייגה ובחותם שיותיר אחריו פועלו הציבורי.

ממקימי נחל עוז

לאחר שעזב את קיבוץ נחל עוז, שהיה ממקימיו, ולמד הנדסה בטכניון, הצטרפו הוא ואשתו תמה אל צוות ההקמה של חבל ערד, בראשות אריה (לובה) אליאב. ב-1967 נבחר בייגה לתפקיד ראש מועצת ערד, שבו כיהן במשך 22 שנה. בשנים הללו נהנה מאמון כמעט גורף של תושבי העיר, שבשיאו עמד על 89 אחוז מהמצביעים. ערד הצטיינה בתקופתו בקצב בנייה ופיתוח כלכלי מהירים וברמה גבוהה של שירותים.

בין היתר, ניהל בייגה באופן אישי את ההתמודדות עם משבר אספקת המים המתמשך שערד סבלה ממנו, שבשיאו שלח צה"ל מכליות לתושבים כל אימת שהצינור חדל לתפקד. לבסוף, הציב בייגה את כל כובד משקלו הפוליטי כדי שיאומץ פתרון יקר אך אפקטיבי לטווח הארוך, בדמות קידוחים למציאת מים באזור צומת תל שוקת והנחת צינור, שכיום מזרים מים לכל אזור הנגב המזרחי.

מידת המעורבות של בייגה בנעשה בעירו מזכירה במשהו את זו של טדי קולק, ראש העיר המיתולוגי של ירושלים, אף הוא מפא"יניק. היא משלבת חזון מקיף, ארוך טווח ויצירתי עם ירידה לפרטים הקטנים ביותר. ממחיש זאת באופן משעשע מקרה שבו נפגש בייגה עם אברשה כהנוב, מנכ"ל חברת שיכון ופיתוח, כדי לשכנע אותו שבמקום לבנות על מגרש מסוים ארבעה בניינים בני ארבע קומות, מה שהיה יוצר לדעתו קו רקיע "משעמם", מוטב לבנות שני בניינים בני שמונה קומות עם מעלית. בייגה קיבל את מבוקשו.

לא־נאו־ליברלי

עם כניסתו לפוליטיקה הארצית, חבר בייגה למחנה רבין במפלגת העבודה. ב-1991 ניהל את הקמפיין של רבין לראשות המפלגה, ולאחר שזה האחרון גבר בפריימריס על יריבו הנצחי פרס, מילא בייגה חלק מרכזי גם במערכת הבחירות לכנסת. בין היתר, ארגן מפגשים עם קבוצות וארגונים שונים על מנת לגייס אותם להצביע לעבודה. באותם המפגשים חידד רבין את המסר המדיני־ביטחוני כאשר "דיבר על ניסיון להגיע להסדר עם הפלסטינים תוך שמירת מרכיבי הביטחון החיוניים, שינוי סדר העדיפויות הכלכלי, הקטנת ההשקעות בשטחי יהודה ושומרון והרחקת הטרור מערי ישראל".

לאחר הניצחון בבחירות, התאפיינה כהונתו של בייגה כשר אוצר בממשלת רבין השנייה בהגדלת ההשקעה הציבורית בתשתיות ובמערכות ציבוריות, ובתנופת בנייה שכללה בין השאר כבישים, מחלפים ותחנות כוח. כתוצאה מהמהלכים הללו, ומגורמים נוספים, ירד שיעור האבטלה מ-11.5 אחוזים ל-6.5 אחוזים, ושיעור הצמיחה של המשק הישראלי עלה משמעותית. כפי שמציין פרופ' דרור פייטלסון, תחת כהונתו של בייגה, הצמיחה בתמ"ג "נשקה ל-7 אחוזים והיתה בממוצע יותר גבוהה מבכל תקופה אחרת מאז המהפך ב-1977"; מה שהביא לכך שההשקעה הממשלתית המסיבית בתשתיות לא לוותה בהגדלת החוב הממשלתי, אלא דווקא בירידתו התלולה.

בתקופה זו נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי; תקציב החינוך הושווה לתקציב הביטחון וגדל תוך ארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד; שכר המורים הועלה ב-50 אחוז; התקציבים החברתיים הוגדלו ביותר מ-38 אחוז; ונבנו 150 אלף דירות, מה שאפשר לכ-70 אחוז ממשפחות העולים שבדיוק הגיעו לישראל, ולכ-29 אחוז מהמשפחות החד-הוריות, לרכוש דירה.

ההרחבה התקציבית הקיינסיאנית שנקט בייגה היתה אחת הדרכים שבאמצעותן איזנה ממשלת רבין השנייה בין ליברליזציה לבין מדיניות חברתית, באופן שלפי פרופ' אריה קרמפף, הופך את סיווגה כנאו־ליברלית לשגוי. ב-29 בפברואר, יום לאחר פטירתו של שוחט, כתב קרמפף כי הוא "יצר תמהיל מדיניות מאוזן בין ליברליזציה וחשיפה של המשק הישראלי לכלכלה העולמית, ובין דאגה לתעסוקה, ומדיניות של פיתוח כלכלי והשקעה בתשתיות".

שר המשקים

התיאור של בייגה עד הלום טומן בחובו כמה מהגורמים שאפשרו לשמאל הציוני להקים מדינה, להיוותר בשלטון עד 1977 ולכבוש אותו פעם נוספת 15 שנה אחר כך. בעיקר הדברים אמורים ביכולת לדבר אל כלל החברה הישראלית ולהציג אלטרנטיבה רחבה וכוללת להשקפת עולמו ולסדר יומו של הימין בכל התחומים הקריטיים לקיומנו כאן.

כל זה עומד בניגוד חד לשמאל בן זמננו, המתבצר בתבוסתנות בתוך הבייס – כפי שניכר למשל בתוצאות הבחירות האחרונות לראשות מרצ, שבהן במקום לבחור בתקווה לשיקום הגלומה ביאיר גולן העדיפו למחזר פוליטיקאית עבר מנותקת; הנרתע באופן פתולוגי מכוח פוליטי ומהאחריות הטמונה בו; ושנמנע מהצגת סדר יום רחב, כולל ורלוונטי לחלקים נרחבים בציבור. לחילופין, התכונות הללו של בייגה גם עומדות בניגוד חד להתבטלות של מפלגות המרכז בפני הימין ונטייתן לעמעם ולרוקן מתוכן את עמדותיהן מחשש לצאת נגדו באופן ישיר.

כשכיהן פעם נוספת כשר אוצר, בממשלת ברק (1999-2001), שחזר בייגה את הצלחתו בפתרון משבר המים בערד – הפעם בקנה מידה ארצי. עם כניסתו המחודשת לתפקיד גילה כי מערכת אספקת המים בישראל מצויה במשבר קשה, המסכן את יכולתה של המדינה לענות על הביקוש של אזרחיה למים. הגורמים לכך היו שילוב של בצורת ממושכת, הקצאה מופרזת של מים שפירים (קרי, מים ראויים לשתייה) לחקלאות, והזנחת הנושא על ידי ממשלת נתניהו הראשונה.

כותב בייגה: "בשנת 2001 הגיע המפלס לנקודה הנמוכה ביותר שנמדדה מעולם – מינוס 214.86 מטר, כלומר כמעט שני מטרים מתחת לקו האדום וכשישה מטרים מהמפלס העליון. במצב זה לא היה אפשר לשאוב מים מפני שפֶּתח הצינורות שדרכם נשאבו המים למוביל הארצי נמצא כבר מעל מפלס המים בכנרת".

ההחלטות שהוביל בייגה בניסיון לפתור את המשבר כללו קיצוץ משמעותי באספקת המים השפירים לחקלאות, השקעה בהקמת מתקני טיהור מי שפכים וצינורות הובלה שישמשו את הגידולים החקלאיים במקומם, והעיקר – הקמת מפעל התפּלה גדול שתוך חמש שנים החל להזרים מים מותפלים אל מערכת אספקת המים הארצית ובישר את קץ משבר המים במדינה. כיום מותפלים בישראל כ-650 מיליון קוב מים לשנה, והמים המותפלים מהווים בין 70 ל-80 אחוז מהמים המסופקים לשימוש ביתי ותעשייתי במדינה.

מפעל החיים קורס

בייגה הלך לעולמו ב-28 בפברואר 2024. באותו יום זכה המועמד הדתי ויקיר חסידות גור, יאיר מעיין, בבחירות לראשות עיריית ערד, כאשר הביס את ראש העירייה היוצא, ניסן בן חמו, שבמשך קרוב לעשור נאבק כדי למנוע את התחרדות העיר ולשמור על צביונה החופשי, הליברלי והמפותח שבייגה היה גדול מעצביו.

זמן קצר לאחר כניסתו של מעיין לתפקיד, כבר התברר כי הוא מתכוון להקפיא תכנון במרכז העיר (תוכנית "לב ערד") שהיה אמור להופכו לאטרקטיבי עבור צעירים, ולעומת זאת, לפתח שכונה שמסתמנת כמותאמת במיוחד לאוכלוסייה החרדית; ולתמוך בהקמת חמישה יישובים כפריים סביב העיר, הצפויים למשוך ממנה אוכלוסייה חזקה ולהחלישה עוד יותר, חרף התנגדותם הנחרצת של ארגונים ירוקים וארגונים המקדמים את ענייניה של החברה הבדואית. שלושת המהלכים הללו עתידים לפגוע קשות בגיוון החברתי והשגשוג הכלכלי שהפכו את ערד לסיפור הצלחה.

כשנה ומשהו קודם לכן, נאלץ בייגה לחזות בשקיעת מפעל חיים נוסף שלו, כאשר מפלגות השמאל הציוני, שב-1992 הגיעו יחד ל-66 מנדטים, הצטמקו בבחירות נובמבר 2022 לארבעה מנדטים בלבד (ארבעה לעבודה בעוד שמרצ לא עברה את אחוז החסימה).

בייגה היה בן לדור הנפילים האחרון של הציונות הבונה, שהולך ומסיים את חייו במדינת הגמדים של עידן נתניהו. ניתן לכתוב עוד מחקרים ומאמרים למכביר על החלק שמילאו בני דורו והוא עצמו בעליית הנאו־ליברליזם, שהפופוליזם הרעיל העכשווי הוא תולדה שלו. אך נדמה לי שהרבה יותר משמעותי יהיה לעצור לרגע ולהוקיר את תנועת העבודה הציונית, האחראית, הממלכתית והשפויה שאבדה לנו – שבאישיותו, בחייו ובפועלו הציבורי בייגה היווה תמצית מזוקקת שלה – ולהתחיל לשאול את עצמנו כיצד אנו מקימים אותה בחזרה.

"בין מדבר לאוצר", מאת אברהם (בייגה) שוחט, הוצאת "ידיעות ספרים", 416 עמודים.