משתתפים בצער כל החיילים שנהרגו ומחזקים את המשפחות !
העם איתכם.

מקיפה את עצמך בחומות,לא נותנת לאף אחד להיכנס . לא מספרת דבר,לא חושפת. מחזיקה את עצמך חזקה מול כל העולם,רק את נגד כולם. 
אף אחד לא יפרוץ את החומות האלו,נכון? ככה חשבת. חשבת שאת לא תספרי למישהו את הדברים שעברו עלייך,המחשבות והחששות שעולות לך במהלך היום,תהיות לגבי החיים ומה שאת חושבת על עצמך. 
היית בטוחה ! כל כך בטוחה שאת לבד,שאת לא תשתפי אף אחד. ואז הוא הגיע.
זה שנתן לך הכל,לא? היחס,ההערכה,הדאגה...האהבה. 
הוא אמר לך דברים שבחיים לא ראית בעצמך,והוא התכוון להכל.אבל בגלל אותן חומות את סירבת להאמין לו,בדקת אותו,חקרת אותו,לא סמכת עליו. הוא ניסה להתמודד עם זה,לגרום לך להאמין שזה כן נכון,אבל באיזה שהוא שלב הוא התייאש ממך.בא,הלך,שינה את היחס כלפייך. ולא רצית שזה יקרה! רצית שהוא תמיד ישאר. הוא התחיל להתנהג אלייך בצורה מוזרה,פעם,פעמיים,ניסית להתרגל ולא הצלחת.אז גם את התעצבנת, ולבסוף עזבת.

כשהכל קרס פעם,מזמן, הבטחת לעצמך שאת בחיים לא תתני למישהו לפגוע בך,שלא תיתני למישהו להתייחס אלייך בכזה זלזול. 
ואת נאמנה להחלטה הזו כי זה הדבר הנכון,למרות שאת רוצה רק אותו ..שיחזור להיות איתך,שיחזור לשמוע את המחשבות שלך..אבל זה לא יקרה. 

ילדונת,תרימי את הראש. דבר אחד נגמר ודבר אחר,טוב יותר , יגיע. אולי לא עכשיו,או בעוד חודש ,אבל תמיד הכל מסתדר בסוף והכל יהיה מעולה.

מה שהיה,היה. נגמר,זהו..עוד יגיע משהו טוב יותר. דברים עוד יגיעו אלייך,יפתיעו,תאמיני בעצמך . תיהיי נאמנה לעצמך ותחיי רק על פי מה שאת מאמינה בו. אם לא, מה זה שווה שתחיי פה? בדמות שזו לא באמת את בעולם מלא שחקנים?
בעולם הזה תיהיי את,זה שווה יותר מהכל..ואז יבוא אחד שיראה לך שאת שווה את המלחמה,ששווה לנפץ את החומות שלך,שיתאהב במי שאת..זה הדבר הטוב ביותר שאת יכולה להשיג בחיים,לא ככה? 
תיהיי בטוחה בעצמך,תאהבי את עצמך. אל תשכחי כמה שאת שווה

היי נעים מאוד, זאת אני הילדה שחברתה הטובה סופרת לך את הכל .
כל אוכל שאת מכניסה לפה , כל שתיה, כל ממתק חטיף ואפילו סתם איזה משהו קטן לזלילה, היא מספרת לך איך המספר עולה .
זאת אותה חברה טובה שאני שונאת כל כך ! אך בכל זאת כל יום אני חייבת לעבור דרכה .
זאת אותה חברה טובה שאומרת לך כמה השמנת היום.
זאת אותה חברה טובה שנותן לך סיבות לשנוא את עצמך היום.
אז החלטת שאת חייבת להוכיח את עצמך ! לעשות שינוי ! 
להראות את לא שונה מאף אחת שגם יכולה להיות רזה כמו כולן.
אז את מתחילה בלהרעיב את עצמך.
והחברה טובה נותנת לך סיבות פתאום לחייך, המספרים יורדים את מתחילה להוכיח את עצמך.
לאחר שקבלת ביטחון, פתאום את מחליטה אחרי כל ארוחה לפלוט אותה בשירותים ככה שלא תצטרכי להתווכח עם חברתך על הקלוריות שבתוכך.
ואז שוב הולכת לבקר את חברתך הטובה, והנה עוד בשורות טובות הנה את בצעדי ענק מתחילה לרדת במשקל .
פתאום כולם מחמיאים לך כמה את יפה וכמה שאת הרזת !
פתאום את מקבלת ביטחון, פתאום את חושבת שאת חייבת להמשיך עם זה.
והביטחון אוכל את שכל, מטריף לך את מוח ! כל המטרות שלך מתעוותות.
פתאום את מוכנה הכל לעשות בשביל להמשיך לקבל את אותן מחמאות, גם אם זה יפגע בך !
ואת נזכרת באותם הבנים שפעם היו צוחקים עלייך כמה את שמנה , והיום הם שותקים וחלקם אפילו המומים מהתוצאה !
אבל את לא תעצרי כאן ! את תמשיכי להרעיב את עצמך גם אם חברתך אומרת לך שתזהרי את מתחילה להתדרדר ..
והנה עוד תקופה שאת ממשיכה להרעיב את עצמך, ולהקיא בשירותים אחרי ארוחה ..
והמספרים יורדים חברתך מזהירה אותך ! אומרת לך תפסיקי את כבר בתת משקל ! אבל עכשיו , גם שאת רוצה להפסיק את לא יכולה .
הכל כבר יוצא לבד . אין לך איך לעצור את זה.
את מוצאת את עצמך כל היום בשירותים, לא מסוגלת להסתכל על אוכל, על אנשים אוכלים, את שונאת את חברתך הטובה ! את האנשים שהיית צריכה להוכיח להם ! והכי חשוב את שונאת את ע צ מ ך .
שלא נולדת כמו אחרות הרזות . שהיית צריכה לעבור את זה לבדך.
אז עכשיו, לא רק את נפגעת, ההורים שלך שומעים אותך בוכה ונבהלים איזה עור ועצמות נהפכת להיות . הם כבר לא מזההים אותך. גם את כבר בספק.
כבר אין לך לילות את כל לילה מרגישה רע, ויש לילות שאת שומעת את אמא בוכה ומאשימה את עצמה.
אנשים נבהלו מאיך שאת נראת עם עצמות בחוץ, עם בגדים כמו אוהל, עם שקים מתחת לעיניים, ושיער מתחיל לנשור, את נראת כמו שלד ! אז אל תפלאי שנשארת לבדך.
לקחו אותך למחלקת אנורקסיה . שם הסתיים סיפורי .
למזלי הצלחתי להנצל ולא לתת למחלה לגמור לי את החיים.
אבל את ! כן כן את ! יכולה לשנות את סיפור שלך בעצמך ! אם תחליטי שאת לא חייבת להוכיח לאף אחד שום דבר ! במיוחד לאנשים שתמיד ישפטו אותך ! הרי אנשים יאהבו אותך ככה או ככה ! וגם אם את מרגישה רע עם עצמך תרדי בצורה תקינה גם אם יקח זמן, והמון סבלנות ! ספורט ותזונה נכונה זאת הדרך לבריאות ! אז תעצרי את עצמך מהדרך הפשוטה להרוס את חייך .. ותתחילי לבנות אותה נכון.
כן זה הסיפור שלי, הילדה שחברתה הטובה סופרת לך את הכל ..

כל הרבה קולות, כל כך הרבה מסרים ואנחנו עדיין לא מבינים.
כולם צועקים פה כולם אומרים שם ואנחנו עדיין מבולבלים.
לא מוצאים את נקודה בה אנו נמצאים .
כולנו משתנים משניה לשניה ומחפשים את משמעות החיים.
שואפים בקלות שואפים בכבדות אבל החמצן הולך ואוזל בזריזות.
רבים על דברים שממזמן אבדו כל המשמעות .
לוקחים דברים כמובן מאליו לא מעריכים בכנות .
אנשים רצים לכל הכיוונים בורחים מכל הצדדים 
ובכל זאת נופלים כמו שאר האנשים.
כל כך הרבה אדישות מתחיל משם עובר לכאן 
ובסוף במאוחר או במוקדם זה תופס גם אותך.
אז מדברים בשקט מדברים לאט 
ועדיין כל המילים נעלמות באוויר 
כאילו לא היו קיימות מעולם.

"ורציתי":
פרק 6

הסתכלתי עליה. היא עמדה שם. איך לא מצאתי אותה מקודם?
התקרבתי לבקתה. הרגשות התערבבו לי. פחד והתרגשות.
הדלת הייתה פתוחה. 
נכנסתי פנימה, מחפשת אותו, מחפשת תשובות.
ריח העובש מילא את אפי והרגשתי סחרחורת קלה.
לא הצלחתי לראות דבר. שוב פעם החושך הזה. 
חיפשתי מסביבי את הדלת ההיא. בדרך, שמתי לב שכיסא העץ הקטן כבר לא היה שם.
כשסוף סוף הצלחתי למצוא את הדלת, גיששתי אותה ומצאתי את הידית. 
תפסתי את הידית הקטנה וסובבתי אותה.
הדלת נפתחה.
החדר הגדול, נראה בדיוק כמו שנראה כשעזבתי אותו, היה מואר ויפה.
הסתכלתי מסביבי והבחור הזר שלי לא היה שם. איפה הוא? 
הבנתי שהיום, לא אקבל תשובות.
בחנתי את החדר שוב. איך חדר כל כך יפה נמצא בתוך בקתה כל כך מכוערת?
התקרבתי למיטה הזוגית, המיטה שלו ושלי.
לא האמנתי למראה עיניי,
על המיטה, היה כתם דם אדום גדול. הדם שלי.
ליבי נעצר. הרמתי את ידי וגיששתי את גבי, השריטה עדיין הייתה שם.
פחדתי. צמרמורת עברה בגופי, והרגשתי איך לפתע קור עוטף את גופי.
יצאתי מהבקתה ישר. 
למה בכלל הלכתי לשם?
חזרתי הביתה, למיטה.
'מספיק עם השטויות' לחשתי לעצמי והנחתי את ראשי על הכרית הרכה.
השעון המעורר צלצל, וקמתי ישר. התארגנתי מהר ויצאתי לבית ספר.
הגעתי לבית ספר, וכרגיל, כולם התעלמו ממני. כרגיל, בלתי נראית.
פעם, רק אדם היה יכול לעודד אותי.
עכשיו, אין אף אחד.
נכנסתי לכיתה, משפילה פנים, מנסה לא לתפוס את מבטו של אדם.
כשסוף סוף העזתי להסתכל אליו, ראיתי שהוא עסוק במשהו אחר. מישהי אחרת אני משערת. הבנות תמיד העריצו אותו, אף פעם לא הבנתי איך הוא בחר דווקא אותי מכל הבנות היפות האלו.
הוא תמיד הצליח להשיג מה שהוא רצה, וכל מילה שהוציא מפיו הפנטה את כולם.
עם קריצה אחת, הוא יכל לגרום לכל בחורה להתאהב בו.
למה? למה הוא הפסיק לאהוב אותי ככה פתאום?
התיישבתי בפינת החדר. בשולחן הרגיל שלי, עם הכיסא החורק והמסטיקים הדבוקים מתחתיו.
השיעור הראשון עבר כל כך לאט. כל דקה הרגישה כמו סיוט שלא נגמר.
כשסוף סוף נשמע הצלצול, נזכרתי שנשארה עוד שעה עד להפסקה. אוף.
הלוואי שהייתי יכולה לרוקן את הראש שלי ממחשבות, למחוק הכל, לשכוח ושלא ייכאב.
רציתי לסגור את העיניים, וכשאפתח אותן, הכל יסתדר.
סגרתי את עיניי וספרתי עד 3.
אחת, שתיים, שלוש.
פקחתי את עיניי ומזווית העין ראיתי אותו,אדם, בפעם הראשונה מאז שנפרדנו מסתכל לעברי.
מביט בי, עם העיניים החומות היפות שלו.
התמוססתי.

אנחנו חיים בעולם שלאף אחד לא אכפת מהשני , אנחנו כועסים על אנשים שהם תוקעים לנו סכין בגב , ובעצם אנחנו אלה שתוקעים לעצמנו סכינים בכל הגוף..
אנחנו מוותרים על דברים כי התרגלנו שמישהו אומר שאנחנו לא שווים בשביל זה , אנחנו מבזבזים את החיים שלנו על דמעות, על לוותר לעצמנו, על לחשוב כמה יהיה טוב בלעדינו.
אנשים אומרים לנו שהם מבינים, והם בכלל לא..
אנחנו מסתגרים .. ובעצם , אנחנו מעדיפים להיות הילדים שאמא לא הסכימה לנו להתקרב אליהם..
אנחנו נהיים יותר פגיעים אבל משדרים ביטחון לבחוץ..
אנחנו בוחנים חיים של האנשים הכי קרובים אלינו, ורק רוצים להיות הם.. בלי לדעת שהם בדיוק במצב שלנו .
גדלנו בעולם שנותן לנו הרגשה של חוסר ביטחון , שעדיף לשמור בבטן ולהצטער על זה שאתה קיים, ומצד שני להיות הכי מאושר כלפי בחוץ , עם הבגדים הכי יפים, כדי שכולם יאהבו אותנו , ואנחנו מפחדים שמישהו יגיד מילה לא טובה , כי זה ישבור את כל החומות שהצבנו .
אנחנו רוצים להפסיק את כל זה , רוצים להתחיל להשקיע במי שאנחנו, אבל כל יום שעובר הופך אותנו לסוציומטים בצורה בלתי הפיכה..
ומה שיוצא לנו מזה , זה לחיות את שאר החיים בלרדת על עצמנו ולהגיד כמה אנחנו לא טובים..
ויש כאלה שכבר החליטו מה העתיד שלהם, ואולי הם כבר בתוכו.
כי חצי מאיתנו היום כבר למעלה , כנראה מכל הסכינים שתקענו לנו בגוף. 

אהבה זה לתת את הלב שלך - הדבר הכי יקר לך לבן אדם שהוא אפילו לא משפחה שלך

כשמחפשים את מה שאין, מאבדים את מה שיש..

בנות הדרום והמרכז אנחנו איתכן !
תהיו חזקות ♥

רואה טלוויזיה עד לאיבוד עניין
מחפשת עם מי לדבר , כמעט כל אחד
העיקר לא לחשוב
האמת, שאין כלכך על מה לחשוב 
אז משחזרים דברים לא חשובים
או כואבים
זה תחביב אי שם במעמקי המודע שלי
לעבור על דברים , לנתח אותם שוב ושוב
עד שמתפוצץ המוח
הראש מתחיל לכאוב , וכבר לא יכול לעצור,
שוב ושוב , אז מה אם זה לא חשוב ולא רלוונטי, צריך למצוא תשובות 
לכל תנועת גוף הברה ומילה שהייתה שם
ללמה עניתי ככה ולמה התגובה שלי לא הייתה שונה ופחות לחוצה
ולמה זה כלכך דחוף לחשוב על זה דווקא עכשיו? 
זהו, איבדתי את הסיכוי לישון הלילה
אולי אני אשתה משהו להרגע 
יין. עושה את הסטלה הכי טובה וגם מרדים
אני יודעת שזה שקר , שום משקה לא עושה הרגשה טובה כשכבר עצובים.
אבל מה יש להפסיד, התחושה המנומנמת שאקבל שווה את זה 
הנה , שתיתי כמות גדולה בבת אחת
הנה , אני שיכורה
לא,אני לא נרדמת .
הדברים נהיו רדודים יותר ובו זמנית כואבים יותר
הראש אמנם ריק ממחשבות אבל מתפוצץ פי שתיים. 
הדמעות יורדות בלי שום התראה 
אני לא מתחרטת , הפסקתי לחשוב.
לחשוב זה מחלה.