החיים שלי (או של אחרים)

מדור השרביט החם  מזמין אותנו לכתוב על יחסינו לספרים, הספרים האהובים עלינו, תדירות הקריאה והמלצות על ספרים.

אז כן, אני אוהב לקרוא ואני קורא ספרים ללא הפסקה בערך מאז שלמדתי לקרוא. זכרתי שכתבתי על כך כבר יותר מפעם בבלוג ומצאתי שלפני כשלוש שנים היה שרביט דומה – הספרים האהובים עליי – שם כתבתי על הז'אנרים שאני אוהב (כמעט כולם) וספרים ספציפיים שאני ממליץ עליהם.

לא אחזור על כך ברשומה זאת, אלא אתמקד בסדרת הספרים שאני קורא כבר שנה (בדקתי ואת הספר הראשון בסדרה קראתי בינואר השנה) עם קצת הפסקות – מחזור כישור הזמן.
הזכרתי כבר שאני אוהב ספרי פנטזיה (למשל טרילוגיית שר הטבעות היא ברשימת הספרים האהובים ביותר עליי) .

סדרת כישור הזמן היא בהחלט סדרת פנטזיה די ידועה (לפחות אצל חובבי הז'אנר) והסיבה העיקרית שלא הגעתי לקרוא אותה קודם היא האורך שלה – יש בסדרה 14 ספרים של כ-800 עמודים כל אחד.  בתרגום לעברית חילקו כל ספר לשניים כך שבעברית יש 28 ספרים (אבל בכל אחד מהם רק כ-400 עמודים).

אחרי התלבטות ודחיות החלטתי להתחיל לקרוא את הסדרה הזאת. כשהלכתי לספריה לקחת את הספר הראשון גיליתי שהוא לא היה זמין בעברית, אבל כן באנגלית. התחלתי לקרוא אותו בספריה עצמה כדי לוודא שאני יכול להתמודד עם רמת האנגלית ונראה היה לי בסדר.
אז לקחתי אותו. האמת שהיה לי קצת קשה לקרוא אבל הספר היה מעניין ורציתי להמשיך. אז המשכתי עם הספרים בעברית שהיו קלים יותר לקריאה, אבל אחרי הספר ה-14 (כלומר ה-7… זה מבלבל) קצת התעייפתי וחלק מהדמויות קצת הרגיזו אותי (לספר יש המון גיבורים!) אז לקחתי הפסקה וקראתי כמה ספרים שלא שייכים לסדרה הזאת כלל.

אחר כך חזרתי בכוחות מחודשים, אבל בספר ה-12 נתקלתי בבעיה – בספריה היה רק החלק הראשון שלו בעברית. אחרי שקראתי אותו שאלתי מקרוב משפחה את 3 הספרים האחרונים באנגלית וכעת אני בספר ה-13.

נראה כמה זמן עוד ייקח לי לסיים את 13 ו-14, אבל כבר ברור לי שאסיים אותם…

עוד הערה חשובה לפני סיום – הסופר המקורי של הסדרה, רוברט ג'ורדן, תכנן שבסדרה יהיו 12 ספרים. למרבה הצער הוא נפטר לפני שהספיק לכתוב את הספר ה-12. אחרי הפסקה של כמה שנים אלמנתו של הסופר בחרה בסופר ברנדון סנדרסון להשלים את הספר האחרון בהתבסס על מה שג'ורדן השאיר אחריו (קטעים כתובים ורעיונות).  אבל להבנתו של סנדרסון היו יותר מדי רעיונות ובסופו של דבר הוא כתב 3 ספרים אחרונים במקום אחד… כשהתחלתי לקרוא את הסדרה חשבתי שיש 12 ספרים באנגלית (24 בעברית). היום כשאני בספר ה-13 אני יודע שיש 14. לדעתי סנדרסון עשה עבודה מאוד טובה ולא מרגישים שהסופר הוחלף בדרך.

בקיצור, סדרה מומלצת לאוהבי פנטזיה סבלניים עם אורך נשימה.

ויש גם סדרת טלוויזיה… לא ראיתי.

והרשומה המומלצת היא – קורין אלאל – בת מחזור הלכה לעולמה – בבלוג של קנקן

מעשה ברבי עקיבא ורבי אלעזר ורבי אליעזר ורבי ששון ורבי שמחה ורבי יוסף בעל הנס ורבי שמעון בעלה של רינה ורבי יהושע ורבי בוריס שהיו מסובים בבני ברק ועסקו בהלכות משפט שנופל בזמן מלחמה.

אמר רבי עקיבא: "שנו חכמים: אין לזמן ראש ממשלה לעדות לפני שחלפו עשר שנים מתחילת המשפט, אלא אם מדובר בנסיבות חריגות. ולעניות דעתי מדובר בנסיבות חריגות".

אמר רבי אליעזר: "נסיבות חריגות מאוד לדעתי, שהרי נמצאים אנו במלחמה, אך איני בטוח אם נסיבות אלה מצדיקות דחייה בעדות או דווקא האצה שלה."

שאל רבי אליעזר: "מלחמה? איזה מלחמה?  בלבנון יש לנו הפסקת אש ובעזה אנחנו כבר מזמן בסוג של מבצע!"
אמר רבי אליעזר: "אבל בסוריה יש מלחמה!"

שאל  רבי ששון: "סוריה? מה עניין סוריה לכאן?"
אמר רבי שמחה: "אינך יודע כי משטר אסאד הכופר ימ"ש נפלו והמורדים השתלטו על כל או רוב המדינה? נס גדול היה פה! או שם…"

ענה לו רבי ששון: "ברור ששמעתי על הנס הגלוי שעשה הקב"ה לעמו ישראל, אך המלחמה – כמו שרמזת בסיפא של דבריך – היא שם ולא פה ולכן אינה קשורה למשפט"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "וכי לא שמעת כי כוחות צבא הגנה לישראל בסיוע מסיבי של תפילות נכנסו לסוריה כדי להגן על עם ישראל זרע קדושים (וגם על הדרוזים)?"

הנהנו הרבנים בהערכה ורבי שמעון בעלה של רינה שאל: "אם צבא ההגנה לישראל נמצא בסוריה זה אומר שסוף סוף נוכל לנסוע לאכול חומוס בדמשק?"

אמר רבי יהושע: "איני בטוח כי החומוס בדמשק כשר הוא, אבל מכיוון שחג החנוכה מתקרב, אולי ניסע לחלק סופגניות בדמשק במצוות הרבי?"

הסכימו הרבנים כי זהו רעיון לא רע אבל רבי בוריס אמר: "עד שנקבל את האישורים הנדרשים מהצבא אולי נמצא את עצמנו מחלקים אוזני המן…"

שאל רבי עקיבא: "אישורים? איזה אישורים אנחנו צריכים? יש לנו את אישורו של מלך מלכי המלכים!"

הסתייג רבי אלעזר ואמר: "אמנם יש לנו את אישורו של אבינו שבשמיים  אבל כידוע אלוקים גם ציווה עלינו להישמר לנפשותינו (ואפילו מאוד) וכדי להישמר בדמשק נצטרך חיילים (ואולי גם כמה טנקים) שישמרו עלינו וכדי שהם ישמרו עלינו נצטרך גם את אישור הצבא ואני חושש שיהיה קשה לקבל אישור מהצבא לחלוקת סופגניות בדמשק…"

אמר רבי אליעזר: "יש לי רעיון! אמנם הצבא לא ימהר לאשר חלוקת סופגניות בדמשק, אבל הוא בוודאי יאשר מחקר מדעי (כלומר תורני) באזור!  כל מה שאנחנו צריכים הוא נושא ראוי למחקר ועל הדרך נוכל לחלק סופגניות (או לבדוק את סוגיית כשרות החומוס)"

הריעו הרבנים לחוכמתו של רבי אליעזר וכמובן את תבונתו של הקדוש ברוך הוא שנתן לרבי אליעזר בינה והתיישבו על המדוכה כדי למצוא רעיון למחקר (אם כי לא לכולם היה מקום על המדוכה ולכן חלק ישבו על הכיסאות).
אחרי כמה דקות של מחקר מעמיק במקורות אמר רבי ששון: "אולי נצא לחפש את כתר ארם צובא? כידוע לכולם (או לחלק מהאנשים) ארם צובא נמצאת בסוריה ויש סיכוי טוב שהכתר נמצא שם!"

שמחו הרבנים למשמע הרעיון אבל דווקא רבי שמחה פחות שמח והעיר: "אבל ארם צובא היא חלב ולא דמשק…"

אמר רבי יוסף בעל הנס: "חלב גם היא בסוריה. ברגע שנקבל אישור נוכל להשתמש בו לכל המדינה!"
ורבי שמעון בעלה של רינה אמר: "רינה אשתי אומרת שגם החומוס בחלב לא רע…"

אמר רבי יהושוע: "אבל מכובדי… בדקתי כעת וכתר ארם צובא נמצא כבר מזמן והוא מוצג בירושלים… איך החומוס בירושלים?"
אמר רבי בוריס: "החומוס בירושלים בסדר גמור וגם הכשרות שלו מצוינת. בואו נחכה לחנוכה וניסע לירושלים לאכול חומוס וסופגניות!"

קיבלו החכמים את ההצעה ושכחו מסוריה עד הפעם הבאה.

מוסר השכל:  לא חייבים לנסוע עד לדמשק בשביל חומוס טוב (וגם לא בשביל סופגניות)

שבת שלום עם חדשות טובות 

תודה לעננת שהציעה לי לכלול בסיפור את כתר ארם צובא

והרשומה המומלצת היא  – ואלס עם בשאר אל-אסאד – בבלוג של מישל קישקה

מדור השרביט החם  מזמין אותנו לכתוב מה אנחנו עושים בדרך כלל בימי שישי, בידיעה שרובנו לא עובדים (לפחות במקום העבודה הרגיל) ביום זה בשבוע.

אני גם מאלה שלא עובדים בימי שישי. בפעם האחרונה שעבדתי בימי שישי זה היה בשרות הצבאי שלי (שהיה מאוד דומה למקומות העבודה שלי אחרי שהשתחררתי. אגב, השבוע לפני שלושים שנה השתחררתי…)
מתישהו במהלך השרות גם הצבא עבר לחמישה ימי עבודה בשבוע ומאז ימי שישי שלי פנויים.

אבל לא בדיוק פנויים… לפעמים יש לי הרגשה שבימי שישי אני עובד יותר קשה מאשר בימי החול.
אז איך נראה יום שישי שגרתי שלי?
בדרך כלל בימי שישי אני קם בשבע בבוקר (לעומת שש וחצי בימי חול) ואחרי כוס קפה אני נוסע לקניות השבועיות.
כשאני חוזר מהקניות אני בדרך כלל הולך לקניות השלמה לא רחוק מהבית.

אחר כך כביסה (לעיתים רק מכונת כביסה אחת אבל לרוב שתיים), שטיפת רצפה ובישולים. אחרי הפסקה לארוחת צהרים משפחתית (לרוב הבת שכבר לא גרה בבית מצטרפת לארוחה) אני רוחץ כלים, מנקה את המטבח, את האמבטיה והשירותים ויורד לזרוק זבל ומיחזור.

כעת נשאר לי רק להשקות את העציצים ולנקות את ארגזי החול של החתולים…

אחרי הצהרים יש לי בדרך כלל קצת זמן חופשי אותו אני מנצל לצפייה בטלוויזיה, קריאת מיילים וחדשות.

בערב לרוב אני רואה סרט בטלוויזיה יחד עם עננת.

פעם בחמישה שבועות בממוצע אני גם מבשל לאבא שלי אוכל לכל השבוע ואנחנו נוסעים בערב לארוחה אצלו. בימי שישי כאלה אין לי זמן פנוי בכלל…

אבל לפעמים אני נוסע לטייל בימי שישי. זה די נדיר.

והרשומה המומלצת היא – דוגון ירושלמי לרומי גונן –  בבלוג של עננת

מדור השרביט החם  מזמין אותנו לכתוב על יחסינו לעונת החורף ולהעלות זכרונות מחורפים בעבר.

כשהצעתי את הנושא, ממש לא מזמן, החורף עדיין היה נראה רחוק. עד שהוא פורסם כבר קיבלנו כמה ימי חורף ממשי אבל בינתיים נראה שחזר האביב (או הסתיו).
אישית אני לא ממש אוהב חורף. באופן בנאלי אני אוהב את האביב, כשלא חם מדי ולא קר מדי. אבל אם הברירה היא בין חם מדי ובין קר מדי אני מעדיף שיהיה לי חם מאשר שיהיה לי קר.

יחד עם זאת, כידוע החורף בארץ קצר וקל יחסית אז ברור שלא אתלונן עליו.
בעצם אולי זה לא "כידוע". אני ידעתי את זה רק באופן תאורטי. החלק המעשי התגלה לי כשעברנו לארה"ב ב-1997 וגרנו באלבני ניו יורק. אלבני היא עיר הבירה של מדינת ניו יורק אבל היא לא מוכרת כל כך. היא נמצאת בצפון מדינת ניו יורק והחורף בה לא קל… לפחות לא לישראלים.

ביום השלג הראשון שחווינו שם כולם נסעו לאט בכבישים הבין-עירוניים שלא היו ממש מפונים משלג, אבל אח"כ החיים נמשכו כרגיל גם בשלג. הרשויות פינו את כל הכבישים וכולם הלכו לעבודה (אבל לא לבית הספר… בימי שלג רציני בתי הספר היו סגורים – כנראה בגלל החשש שאוטובוס של הסעות תלמידים ייקלע לתאונה).

למדתי לנהוג בשלג ובקרח, להבריש את השלג ולגרד את הקרח מהמכונית ולהתלבש לשלג (ביום שהטמפרטורה בו ירדה למינוס 26 צלזיוס קניתי סוף סוף כובע).

חווינו כל מיני סוגים של מזג אוויר חורפי – קור יבש, קרח, שלג קל, שלג כבד (באנגלית יש שפע מילים לתיאור שלג!) ואפילו צפינו בשלג יורד ביום שבו השמיים היו בהירים לחלוטין ללא ענן אחד. השלג פשוט נוצר מהלחות באוויר…

בהתחלה החורף הזה היה חידוש מעניין, אבל ככל שהוא התארך הוא הפך להיות יותר ויותר מעיק. המחסור בשמש גרם לדיכאון ותנאי הנהיגה גרמו לחרדות.

הנה תמונה של המכונית שהייתה לנו שם על רקע אחד הבתים במתחם הדירות בו גרנו, באחד מימי החורף:

אח"כ עברנו לוושינגטון הבירה. שם החורף היה פחות קשה משמעותית. היו רק ימי שלג בודדים (יותר מעשרה) ואנחנו התייחסנו אליהם בביטול מסוים, אבל בכל יום שלג  היו הרבה פקקי תנועה – הם לא היו ערוכים לשלג כמו באלבני.

אחרי שחזרנו לארץ  גיליתי שפשוט לא קר לי פה. הגוף התרגל לתנאים קיצונים יותר ובמשך כמה שנים החורף פה לא נראה לנו חורף כלל. (הקיץ כן היה קיץ, אבל גם בוושינגטון חם ולח בקיץ ואפילו באלבני היו ימים חמים מאוד כך שלא סבלתי מהחום יותר מאשר לפני הנסיעה לארה"ב).

אחרי כמה שנים הגוף שלי התרגל שוב לתנאי מזג האוויר בישראל ושוב נהיה לי קר בחורף. השבוע סבלתי מקור של 11-12 מעלות מעל האפס ותהיתי איך לפני 25 שנים זה היה לי ממש נעים בטמפרטורה כזאת…

אחרי שחזרנו מארה"ב יצאתי מפעם לפעם לנסיעות עבודה לחו"ל בחורף – לארה"ב, גרמניה, שוויץ, הולנד, קוריאה וקנדה… לשמחתי היו לי בגדים מתאימים למזג האוויר.

בינואר 2006 "ביליתי" שבועיים בקוויבק שבקנדה. מזג האוויר היה נוראי. המון שלג וקרח וטמפרטורות שלא עלו מעל מינוס 10 בימים החמים ביותר (וירדו מתחת למינוס 25 בהרבה מהימים).

היינו שם כמה ישראלים ואני הייתי היחיד שנהג במכונית השכורה שלנו – האחרים חששו (ובצדק!) לנהוג בשלג.

הפעם האחרונה שהייתי בחו"ל בחורף הייתה בתחילת 2015. נסעתי להולנד והיה שם גל קור לא אופייני. ירד שלג והטמפרטורות ירדו קצת מתחל לאפס. מצאתי את עצמי עומד ברחוב עטוף במעיל צמר עבה (שקניתי בארה"ב…) והשיניים שלי נוקשות. אתי עמדו עוד שני עמיתים שהגיעו לשם מהמשרד שלנו ברומניה ולהם היה נעים. קצת התביישתי…

לסיכום, טוב שלא באמת קר פה בחורף.

והרשומה המומלצת היא – חינניות לשגיא דקל חן  – בבלוג של עננת

הצילו,  אני צריך מישהו! 
הצילו, ולא סתם כל אחד…

הצילו, אתם ודאי יודעים שאני צריך מישהו. הצילו!

אבל לפני שאתם שולחים אלי את המישהו הזה להציל אותי, אולי כדאי שאספק לכם קצת רקע על הגורמים שהובילו אותי למצבי הנוכחי:

כשהייתי צעיר – מה? אתם אומרים שאני צעיר גם היום? טוב, זה יחסי. אבל אני מתכוון לתקופה בה הייתי צעיר בהרבה מהיום. נגיד בשנות ה-80 או ה-90 המוקדמות של המאה שעברה.
כשאנחנו מדברים על "המאה שעברה"  אנחנו בהחלט נשמעים זקנים. לא?

אבל אני לגמרי סוטה מהנושא. איפה הייתי? הייתי בהרבה מקומות בעולם. הייתי בפריז וגם ברומא… אבל אני שוב סוטה מהנושא. זה כנראה מסימני הגיל.

בכל מקרה, כשהייתי צעיר לא נזקקתי לעזרתו של אף אחד בשום נושא, בשום מקרה ובאף מצב. כשאני חושב על זה, נשמע שהייתי ממש סופרמן באותם ימים ואני חייב להודות שזה לא לגמרי מדויק.  אולי גם כשהייתי צעיר נזקקתי לעזרה מפעם לפעם. אבל בוודאי לא להצלה – וכעת אני מדבר על כך שאני זקוק להצלה.

כן, הימים הטובים ההם חלפו לבלי שוב וכבר אין לי את הביטחון העצמי שהיה לי כשהייתי צעיר. או אולי גם אז לא היה? אני לא לגמרי בטוח…
אבל אני בטוח בכך שבימים אלה שיניתי את דעתי לגבי הזדקקות לעזרה (ו/או להצלה) ואני מוכן לפתוח את דלתי לכוחות החילוץ וההצלה.

הצילו אותי בבקשה – אם אתם רק יכולים – כי אני מרגיש ממש למטה. (לא למטה כמו בים המלח, אבל בהחלט לא למעלה כמו החרמון או אפילו המירון – מקומות שאני עדיין מהסס מאוד לנסוע אליהם)
אני ממש אעריך את שהותכם בסביבתי -במיוחד אם גם תעזרו  לי באותה הזדמנות  להחזיר את הרגליים שלי לאדמה.

אתם ודאי תוהים כעת היכן הרגליים שלי… גם אני. אני למטה, אז כנראה גם הרגליים שלי כאן למטה איפשהו. אם רק הייתי רואה אותן אולי הייתי מסוגל לעמוד עליהם ואפילו לעלות למעלה. אבל נראה שאני צריך עזרה.
בבקשה, בבקשה תעזרו לי!

כעת אני מרגיש שהחיים שלי השתנו בכל כך הרבה מובנים. יחסית לימים בהם הייתי צעיר כמובן.  נראה לי שהעצמאות שפעם הייתה לי נעלמת בערפל (מן הסתם בגלל הילדים, העבודה וזיהום האוויר. וגם הממשלה, איראן, החמאס וחיזבאללה) אני  בעצם לא בטוח אם העצמאות נעלמת בערפל, באובך או בערפיח).

לפעמים (ולעיתים קרובות יותר ויותר) אני מרגיש כל כך חסר ביטחון (למשל כשאני קורא על החטופים או סתם שומע את בן-גביר או קרעי) וכל מה שאני יודע בוודאות הוא שאני זקוק לכם כמו שלא הייתי זקוק אי פעם בעבר.

הצילו אותי בבקשה – אם אתם רק יכולים – כי אני מרגיש ממש למטה. (לא למטה כמו בים המלח, אבל בהחלט לא למעלה כמו החרמון או אפילו המירון – מקומות שאני מקווה שאוכל לחזור אליהם ועוד יותר מקווה שעוד נשאר בהם טבע)
אני ממש אעריך את שהותכם בסביבתי -במיוחד אם גם תעזרו  לי באותה הזדמנות  להחזיר את הרגליים שלי לאדמה.

מה? אני חוזר על עצמי? אני? חוזר על עצמי? ולזה אתם קוראים עזרה??? אתם רק תורמים לחוסר הביטחון שלי! אני חושב שעם עזרה כזאת אולי עדיף בכל זאת להיות צעיר מלא ביטחון עצמי שלא זקוק לעזרה ו/או לחילוץ.  אני חושב שפשוט אקום ואלך מפה (אולי להרי ירושלים. הם עדיין בטוחים יחסית) אם רק אמצא את הרגליים שלי.

מוסר השכל: עדיף להיות צעיר, עשיר, בריא ומאושר מאשר זקן, עני, חולה ומסכן

שבת של שלום וחדשות טובות

תודה לג'ון לנון ופול מקרטני שכתבו את המילים לשיר המקורי (למעשה השיר נכתב בעיקר ע"י ג'ון בשיתופו של פול)

והרשומה המומלצת היא – שביל החלב ושביל הזהב – בבלוג עונ"ש

מדור השרביט החם  מזמין אותנו לכתוב על ימי הולדת – כיצד אנחנו חוגגים או מציינים אותם אם בכלל.

אז קודם כל  מזל טוב לטליק. אצלי במשפחה רוב ימי ההולדת ממש מעבר לפינה – עננת ושני הילדים הם ילידי דצמבר. כשהילדים היו קטנים היינו עורכים חגיגות יום הולדת עם הפעלות שמאוד השתדלנו שיהיו איכותיות.
החגיגות האלה היו בעיקר לחברים מהגן/בית ספר אבל היינו עורכים גם חגיגות משפחתיות,  לרוב לשני הילדים יחד (ההפרש ביניהם הוא שנתיים ועשרה ימים) אבל פעמים רבות בנפרד למשפחה של עננת ולמשפחה שלי.

בינתיים הם גדלו אז עברנו לחגוג את ימי ההולדת שלהם כמו את שלנו – ארוחה משפחתית במסעדה (למשפחה המצומצמת) כשאת המסעדה בוחר בעל השמחה. לי אישית יש הרבה פעמים בעיה בבחירת המסעדה, לבנות במשפחה זה קל יותר.

ביום ההולדת שלי (וגם ביום ההולדת של עננת) אני כמעט תמיד לוקח יום חופש מהעבודה. אני חושב שמגיע לי לחגוג את היום הזה שלא בעבודה. ביום ההולדת של עננת אנחנו תמיד נוסעים לטיול בטבע. ביום ההולדת שלי אני משתדל לעשות פעילויות שונות – פעם אחת זה היה עיסוי זוגי, כמה פעמים ביקור במוזיאון, לפעמים גם כן טיול בטבע…

אחד הדברים שאני לרוב עושה ביום ההולדת עצמו הוא לאפות שתי עוגות – טבעוניות כמובן – כדי להביא לעבודה ביום שלמחרת. ככה אני גם חוגג את יום ההולדת בעבודה וגם מנסה לשכנע אנשים שאפשר להכין עוגות טבעוניות טעימות.

בימי הולדת עגולים אנחנו עושים קצת יותר. לכבוד יום הולדת 50 שלי (יום ההולדת העגול האחרון) טסנו לחופשה משפחתית בפראג. ליום הולדת 50 של עננת טסנו לאיטליה לטיול סחלבים.
לפראג הגענו בערך חודש וחצי אחרי יום ההולדת שלי. לאיטליה בערך שנתיים וחצי אחרי יום ההולדת של עננת, כך שאפשר לראות שלא ממש נצמדנו לתאריכים, אבל העיקר הכוונה.

וזהו בערך מה שיש לי לכתוב בנושא…

והרשומה המומלצת היא – עוקץ עקרב לאוהד יהלומי – בבלוג של עננת

האם אני ממליץ על בית האבות הזה? סליחה, אני יודע שזה לא "בית אבות". זה "בית גיל הזהב". כלומר "דיור מוגן".
אבל השם לא קובע. בעצם  גם אני כבר לא קובע כלום: כל החברים שלי כבר מתו והשיער שלי אפור כולו (לפחות עוד יש לי שיער) ויש לי כאבים במקומות שפעם שיחקתי באמצעותם (זה לא מה שאת חושבת…)

אני משוגע לאהבה, אבל לא מתחיל עם אף אחת – אני פשוט משלם שכר דירה (יומי!) כאן במגדל השיר (בוודאי ידוע לך שזהו שם המקום).

בדיוק אתמול שאלתי את האנק ויליאמס: "האם אפשר להרגיש עוד יותר בודד ממה שאני מרגיש כעת?" לצערי האנק לא ענה. חששתי שאולי הוא כבר לא מסוגל לענות, אבל שמעתי אותו משתעל כל הלילה בחדרו, בדיוק מאה קומות מעל חדרי במגדל השיר.

אולי את מקבלת את הרושם שאני לא ממליץ על מגדל השיר. אני רוצה להבהיר שכל מקרה הוא לגופו. אני פשוט נולדתי ככה – לא הייתה לי ברירה – נולדתי עם המתת של קול זהב.
האם זה באמת היה מתת? עלו בי ספקות כאשר 27 מלאכים (או שמא בעלי תפקיד רפואי כלשהו) קשרו אותי לשולחן פה במגדל השיר.

מאז כבר שוחררתי מהשולחן ואני יכול להשקיף מהחלון המואר. אפשר לראות רחוק מהחלון הזה וכדאי שתדעי שראיתי אותך תוקעת סיכות בבובת וודו. את יכולה להמשיך לעשות זאת מבחינתי, כי הבובה כלל לא דומה לי.  גם אם היא הייתה דומה לי, לא הייתה  לי בעיה עם זה כי אני יודע בוודאות שבמגדל השיר לא מאשרים לנשים להרוג אותך. זה בניגוד לחוקי הבית וזאת ודאי נקודה לזכות מגדל השיר.

את ודאי חושבת כעת שהפכתי להיות אדם מריר כתוצאה מהמגורים במגדל השיר. יש בזה משהו, אבל יש לי הצדקה: אני רואה את העשירים משדרים את דעותיהם בערוצים שהם קנו היישר לחדרי השינה של העניים  ואני בטוח שיום הדין הגדול מתקרב (אבל אולי אני טועה).
את מבינה? במגדל השיר שומעים כל מיני דברים משונים (אבל בחדשות שומעים דברים משונים עוד יותר).

וכעת כשאני משקיף שוב מהחלון, נדמה לי שאני רואה אותך עומדת בצד השני של הנהר – שאינני יודע כיצד הוא הפך להיות רחב  כל כך.

אני  מניח שבאת לראות את התנאים פה בעצמך, אבל אולי באת כדי לראות אותי. אני אהבתי אותך, אהבתי אותך מזמן, אבל נראה שכל הגשרים בינינו (כולל זה על הנהר) בוערים.

מה אומר לך? אני מרגיש מאוד קרוב לכל מה שאיבדנו כך שלא נצטרך לאבד דברים אלה שוב. בעצם, כשאני חושב על זה, גם אם לא הייתי מרגיש קרוב לדברים אלה, לא הייתי מרגיש צורך לאבד אותם שוב. אפילו במגדל השיר לעיתים אני מצליח לחשוב בהיגיון.

כעת אני חייב להיפרד ממך, אני לא יכול לומר מתי אחזור – כי מחר מעבירים אותנו דירה למגדל הבא ליד המסילה.

אבל אני בטוח שתשמעי ממני בעתיד – גם אחרי שאעבור – אדבר אלייך במילים מתוקות דרך החלון במגדל השיר (כן, זהו גם השם של המגדל השני. שני המגדלים הם חלק מאותו מתחם).

ומה לגבי ההמלצה שלי? מוזר שאת עדיין מתעקשת לשמוע מה אני חושב על מגדל השיר. הרי כל החברים שלי מתו ושערי כבר כולו אפור. כואב לי במקומות באמצעותם פעם הייתי מנגן ואני פשוט משוגע.

לאהבה.

אבל לא מתחיל עם אף אחת אלא רק ממשיך לשלם את שכר הדירה היומי במגדל השיר.

מוסר השכל: מיוצרים טובים אנחנו ממשיכים לשמוע גם אחרי מותם

שבת שלום!

מוקדש לזכרו של ליאונרד כהן שכתב את השיר המקורי (היפה בהרבה מהעיבוד שלי) 

והרשומה המומלצת היא – וידה מול ירח – סיפור שברובו אמת – בבלוג של שיק

מדור השרביט החם  מעלה נושא ממש לא חם ומציע לנו לכתוב על שיבושי לשון של ילדים. הילדים שלי כבר גדולים (בחודש הקרוב נחגוג להם 26 ו-24) אבל לשמחתי תיעדנו (בעיקר אמם של הילדים)  בזמן אמת דברים שהם אמרו ואני יכול לחלוק אותם עם הקוראים.

כשאני חושב על הדברים שילדיי נהגו לומר אני תוהה מה עמד מאחוריהם. חלקם קלים לזיהוי – המבוגרים (גננות, מטפלות, הורים, דודות וכו`) הצליחו לבלבל את הילדים כשהעמיסו על מוחם הרך קצת יותר מדי מידע.

למשל, לקראת פסח בתי הראתה לי בובה קטנה של תינוק בעריסה והודיעה לי:  "זה הדוד משה, הוא היה לבד! הוא נורא מסכן"

קל להבין שהיא בלבלה את הדוד משה מהשיר הפופולארי עם משה בתיבה.

בפעם אחרת היא נתנה לי בובה ואמרה: "קניתי לך מתנה בסופרמן!". כאן הבלבול לא דורש הסבר…

יש מקרים שהבלבול מגיע בצורה פשוטה יותר – חזרה על מילים דומות מקשה על הבנת ההבדלים. אהבתי לשמוע את בתי שרה: "סוס בן סוסי, סוס ודהר, סוס בבקעה סוס בהר".

באופן דומה כשבני למד את המשחק (?) "עמוד דום, עמוד נוח" הוא הבין את הרעיון בצורה קצת שונה והתחיל לקרוא: "עמוד אדום! עמוד צהוב! עמוד לבן!"

לעומת זאת קיימים מקרים בהם הילדים מבינים משמעות מילה מההקשר שלה – ואז מכלילים אותה בצורה רחבה יותר.

למשל, כשבני היה מתנגד למעשה מסוים (למשל – לא רוצה שנפסיק אותו במשחק) הוא היה מכריז בקול רם וברור שהמעשה "מסוכן!". בכך הוא החזיר לנו על כל הפעמים שהודענו לו שמשחק בסכינים, בחשמל וכו` הוא "מסוכן".  מבחינתו "מסוכן" = "אסור" (או סתם לא רצוי).

לאותו הסבר לדעתי שייך המקרה המפורסם בו בני רצה להראות לנו את הצבעים על דלת בגן – היה שם ריבוע מחולק לארבעה משולשים, כל אחד בצבע אחר (אדום, ירוק, כחול וצהוב). בני הצביע בהתרגשות על כל משולש ואמר: "אדום! אדום! אדום! אדום!".

לדעתי באותו שלב הוא חשב ש"אדום" = "צבע".

לעיתים הילדים מנסים להבין את חוקי הדקדוק ולהחיל אותם על מילים חדשות.  כשהלבשנו את הילדים לקראת חג שאלה בתי: "אמא – נכון שאני חגיגית? ונכון שאחי חגיג?"

אבל לבן שלי היו גם רעיונות מקוריים יותר – הוא אהב לחלק מילים ולעיתים נדירות לחבר מילים.

פעם אחת הוא פנה לאמו וביקש ממנה לראות את הסרט "גייה". לה לא היה מושג על איזה סרט מדובר. אחרי חקירות חוזרות הילד הבין שלא מבינים אותו והדגיש –"הסרט על הגמדים של גייה!" = שלגיה ושבעת הגמדים.

בהזדמנות אחרת שלקחנו אותו לראות זיקוקים הוא מאוד שמח והודיע לאחותו: "קוקים! קוקים! זה קוקים!"

מצד החיבור לעומת זאת הוא אהב – כמו ילדים רבים אחרים – לחזור על אותה פעולה שוב ושוב (ושוב). ואנחנו, כמו רוב ההורים הודענו בשלב מסוים כי זוהי "פעם אחרונה".

תוך זמן קצר גילינו שלאוצר המילים שלו נוספה מילה חדשה – "פחרונה". (ואגב "פחרונה" לא הייתה המילה האחרונה בפעילות – לאחריה באה "פחרונה באמת" שלוותה ע"י אחותה "פחרונה באמת באמת")

אבל בעיקר אהבתי את האסוציאציות שגרמו למילים לקבל הקשר חדש לחלוטין. לא רחוק מביתנו נמצא "גן זאב גלר" על שם אחד מראשי העיר האגדיים של כפר סבא.

היינו עוברים ליד הגן הזה כל יום שישי בדרך מהגן (בימי השבוע נסענו במכונית) ופעם אחת בני שאל אותי מה כתוב על השלט בכניסה לגן. הקראתי לו את תוכן השלט.

בשבוע שלאחר מכן כשעברנו שם בני עצר אותי, "קרא" את השלט והודיע לי בחגיגיות: "פה כתוב פטר והזאב!"

והרשומה המומלצת היא – איריסים למתן צנגאוקר – בבלוג של עננת