מליצה

לקריאת הסיפור המלא באתר תחרות פרס עינת: https://einat.sf-f.org.il/story/2024-017/

כשאני נזכר איך דיברתי אליה בפעם הראשונה, אני מתבייש. אבל היא בחרה להגיע למכון בעיתוי גרוע במיוחד, העשרים ותשעה ביוני, סוף רבעון, ועוד ביום חמישי בערב. בקרוב היו אמורים לגייס עוד אנשים לצוות שלי, אבל בינתיים הייתי לבד, אחרי שהבוס התפטר, מה שאומר שהוא השאיר אותי עם הזמנות הציוד והרכש לרבעון הבא. השעה הייתה שש ומשהו בערב כשקיבלתי הודעה מלינוי, אשת המכירות, ואז טלפון ממנה. היא אמרה שיש לה תקלה טכנית מול לקוחה, ושזה דחוף.

"אין דבר כזה", השבתי, כשהעיניים שלי רצות על עשרות בדיקות בשרת. "תעשי ריסטארט".

"עשיתי".

"יש הודעת שגיאה?"

"משהו על שגיאה בהצגת נתונים. אין אפשרות להעלות את הממשק…"

סיננתי קללה כשהתוכנה סימנה לי ששכחתי לסמן תיבה או שתיים, אלוהים יודע איפה. "הלקוחה הזאת, היא חסויה? עובדת במשרד הביטחון?"

"אתה יכול לבוא?"

"שאלתי אותך שאלה".

עכשיו היה תורה להיאנח בחוסר סבלנות. היא סיננה בשקט, בקול שהבהיר שהיא מפנה את הגב המחויט היטב שלה ללקוחה. "היא לא חסויה. הדבר הראשון שבדקתי הוא שהיא לא חסויה. אתה יכול לעלות לפה, עכשיו? יש לי עוד שתי שיחות לעשות אחריה ואחר כך אני חייבת לצאת".

"רגע, היא לקוחה חדשה? כי אולי עוד לא הצלבנו את הנתונים שלה עם המשטרה ואז, את יודעת, אם יש תיק פלילי…"

"היא עברה את בדיקת הרקע. אין לי זמן לשטויות שלך. אתה רוצה להירקב במשרד בחמישי בערב, זאת זכותך, אבל לי יש חיים. תביא את עצמך לפה לפני שאני אומרת לה לרדת למטה לחפש אותך".

והיא ניתקה, גורמת לי לסנן קללה נוספת. הטחתי את המקלדת, כפי שהיא, בתערובת הכבלים שבין השרתים, כך שנתלתה בג'ונגל קטן של תעבורת נתונים שעד היום לא ברור לי איך לא התפרק וחשמל אף אחד. הכרחתי את עצמי לקחת נשימה עמוקה. האיבה שלי ללינוי הייתה ידועה, והתחילה עוד לפני שהיא קודמה לתפקיד מנהלת סניף. התחלנו לעבוד ב-"עץ המחר" באותו יום, וכבר אז היא הייתה מטילה עליי דברים שלא רצתה לעשות, במיוחד לפני שהיא הולכת הביתה. ולא, ההפרש של העשור ומשהו שנים בינינו לא היה תירוץ, וגם לא העובדה שהיה לה ילד קטן.

היא ידעה שאני שונא לעלות למעלה, ולמרות זאת, עשיתי זאת בצעדים גדולים, מוכן לומר לה את כל מה שאני חושב עליה. טיפסתי לא פחות מעשרים מדרגות, בהיעדר מעלית שתקשר למעבדה שלי, והגעתי מזיע ומתנשף. התעלמתי משאר הנשים שבחדר ההמתנה ואפילו לא דפקתי בדלת של חדר הטיפולים כשנכנסתי פנימה בתנופה והטחתי בה "כמה פעמים אני צריך לומר לך? המכונה לא עושה טעויות. הלקוחה עושה! תפתחי טיקט ואני אבדוק לך מה לא מסתדר עם הנתונים שלה".

לינוי השפילה את מבטה כשיצאתי אליה, וכעבור רגע הבנתי למה. הלקוחה, שכפי שהתברר לא הייתה כבר מורדמת כפי שהחוק מחייב, קמה מהמיטה. היא הייתה בערך בגילה של לינוי, עם חולצת פולו וג'ינס שהבהירה לי שהיא מגיעה ישר ממקום עבודה עם רוב גברי, והיא לא נתנה בי מבט נוסף כשיצאה מהחדר וסגרה את הדלת בחבטה.

לקח לי רגע נוסף להסתובב בחזרה אל לינוי. "מה קרה עכשיו?", שאלתי.

"אי אפשר להשאיר אותה בהרדמה כל כך הרבה זמן", היא ציירה מעגלים על טופס ההסכמה שהיה מונח על השולחן. "נתתי לרופא הפסקה. חשבתי שתגיע לכאן ונוכל להרדים אותה שוב".

"חשבת…", לא היה לי זמן להשלים את המשפט. דלקתי החוצה בעקבות המטופלת, שכנראה שמעה אותי מאחוריה והחישה את צעדיה לעבר דלת היציאה. כשהשגתי אותה, היינו שנינו מחוץ למכון, השקיעה שמעל הים מסנוורת אותנו, ולא יכולתי שלא להיתקל בה כשניסיתי לבקש סליחה. היא הפילה את הטלפון שלה. כשהרמתי אותו עבורה, הבחנתי בשומר מסך של ילד קטן עם שיער חום שעוצב באמצעות בינה מלאכותית. 

"מצטער", התנצלתי, כעבור רגע פלטתי מילים נוספות. "הדברים האלה לא אמינים, אגב. לינוי בטח אמרה לך. יש משתנים שרק מכונת זמן יכולה לקחת בחשבון – גנטיקה דומיננטית ורצסיבית, התנאים האפשריים של הלידה…"

הפסקתי מיד כשהבחנתי בפניה. העיניים שלה, אפורות ועם זאת עמוקות כמו אוקיינוס, היו נפוחות מדמעות שככל הנראה ניסתה להשאיר בפנים. גם השפתיים שלה, משוחות בליפסטיק סגול שלא הייתי מבחין בו אם לא הייתי עומד כל כך קרוב, היו קפוצות כשמשכה מידי את הפלאפון.

"זה כבר לא משנה", הטיחה והתחילה להמשיך ללכת כשפניתי בחדות כדי לחסום שוב את דרכה. זאת כבר הייתה שעת בין ערביים עמוסה במדרחוב. בני נוער על קורקינטים וצעירים שיכורים כיתרו אותנו מכל עבר, ולכן לא נותרה לה ברירה אחרת אלא להביט בי שוב.

"אני מצטער", חזרתי. "לא הייתי צריך להתפרץ ככה".

"הכול טוב", היא הפטירה בקול לא משכנע וסימנה לי לזוז כשתפסתי את ידה באוויר. 

"אני אבדוק את התקלה בתוכנית שלך", הבטחתי. 

"אתה יכול לעזוב אותי. אני לא הולכת להתלונן עליך".

החנקתי גיחוך קטן. היא לא ידעה שהיו כל כך מעט מהנדסי אינטליגנציה מלאכותית שהתמצאו בטכנולוגיה הזאת, ועוד עם שני תארים במדעי המחשב והתמחות במודלים חישוביים, שהיא הייתה יכולה להתלונן עד מחר ועדיין זה היה נגמר לכל היותר בשיחת נזיפה.  

ובכל זאת, עזבתי לה את היד.

"בואי אתי חזרה למכון", הצעתי, באותה עת לא ידעתי למה. לא באמת רציתי להישאר מאוחר בעבודה, על אחת כמה וכמה בלעשות דברים שלא היו דחופים כמו המשימות שהייתי צריך לסיים עד מחר.

"זה בסדר", היא התחמקה. "אני אבוא ביום אחר. כבר מאוחר, אני אחרי עבודה ומתה מרעב…"

"אני יכול להביא אוכל", התעקשתי. "יש בית קפה בקומה למטה. הם מעלים למעלה את הסנדוויצ'ים שלהם בסוף היום, בחינם".

היא נתנה בי מבט ארוך, ממצמצת. לקח לי עוד רגע להבין שאולי הגזמתי קצת. זה לא היה התפקיד שלי, להתחנף ככה ללקוחות, והלקוחה הבהירה שהיא סולחת לי. עדיף היה שאתקפל ואחזור לעבודה, לפני שלינוי תשאל את עצמה לאן נעלמתי.

ואז היא אמרה, "אוקי".

לקריאת המשך הסיפור המלא באתר התחרות: https://einat.sf-f.org.il/story/2024-017/

הרבה ספורטאים נתנו הופעה מרשימה באולימפיאדת פריז 2024, אבל המתחרה היחידה ששברה את האינטרנט, עם מספר שיא של 107 אלף פוסטים באינסטגרם, 17 אלף סרטוני טיקטוק ועוד כמה אלפי צפיות לכל סרטון הנושא את השם Raygun ביוטיוב – היא ללא ספק רקדנית הברייקדאנס האוסטרלית רייצ'ל גאן. בתחרות הברייקדאנס הראשונה (והאחרונה) שנערכה אי פעם באולימפיאדה, גאן נתנה הופעה שבמקרה הטוב אפשר לתאר כ-"משונה" וקיבלה אפס נקודות מהשופטים.

הגולשים מיהרו להגיב בשפע של ממים משעשעים במיוחד – המשווים אותה, איך לא, ל-"קנגורו שיכור" – אך ייתכן שהיו עוברים הלאה במהרה אלמלא היו מגלים שלגאן יש דוקטורט בברייקדאנס. ליתר דיוק, יש לה תואר דוקטור בלימודי תרבות מאוניברסיטת מקווארי, שם היא גם מלמדת, כשהדוקטורט שלה עסק – בתרגום חופשי – ב-"דטריטוריאליזציה של מגדר בסצנת ריקודי הברייקדאנס בסידני". מכאן הדרך הייתה קצרה להציג את גאן בתור סמל לכל מה שהגולשים תופשים כרקוב בתרבות האקדמית בכלל, ובלימודי מגדר בפרט, כשיש כבר לא מעטים באוסטרליה שחתמו על עצומה בדרישה שתתנצל על "התנהגותה הלא אתית" באולימפיאדה". זאת, בטענה שנתנה בכוונה תחילה הופעה הראויה לאפס נקודות על מנת לעמוד מאחורי היפותזה אקדמית כלשהי, להבדיל מלייצג את מדינתה בכבוד.

פוסטים נוספים על ספרי מדע בדיוני:

• ביקורת על "מהתלה אינסופית"
• ביקורת על הספר (והסרט) "כוכב הקופים"
• סקירה על הספר (והסרטים החדשים בסדרת) "פארק היורה"
• סיכום ההרצאה "סוגיות עכשוויות ב-'שחקן מספר אחת'"

ספק אם הוועד האולימפי או אוניברסיטת מקווארי תמכו בפועל בהשפלה שגאן ככל הנראה גרמה למדינה שלה, או לענף הברייקדאנס, שלא לדבר על נשים הרוקדות ברייקדאנס. אבל האש המחודשת שגאן חטפה, לאור חשיפת מה שהיא עושה למחייתה, שפכה אור נוסף על הפער ששורה לפעמים בין המחקר שעושים אנשי אקדמיה – גם אם הוא מבוסס על ניסיון חייהם – למשקל שיש להם בפועל בשדה אותו הם חוקרים. לראיה גאן, למרות 179 אלף העוקבים שיש לה כיום באינסטגרם, נתנה הופעה כה הרסנית, שהיא הביאה לקיצה את תחרות הברייקדאנס באולימפיאדה עוד בטרם הספיקה להפוך לקבועה.

ואם בכך מסתכם הנזק שגרם הריקוד של גאן, הרי שבספרות – שם הביקורת נגד האקדמיה קיימת מזמן – הרי שדווקא המחקר שנועד לקדם את האנושות, מביא בסיכומו של דבר לקץ הציוויליזציה. קץ, שהוא קצת פחות נורא בהתחשב בכך שמדובר בציוויליזציה טוטליטרית, כפי שקורה לדוגמה ב-"כנס העתידנים" של סטניסלב לם.

עידן הנאורות והאבדון

הגיבור של לם הוא איון טיכי, שמגיע להשתתף בכנס העתידנים בקוסטה ריקה כשהוא תחת השפעת סמים מעצבי תודעה, אותם הוא ממשיך לקחת כל כמה זמן. זמנו עובר עליו כשהוא צופה בהרצאות של חוקרים מיפן ומארצות הברית המדברים על מתודולוגיות חדשות לשיכון אוכלוסייה, בעיקר במבני ענק מעל ומתחת למים, בעידן של צפיפות אוכלוסין חסרת תקדים. לא חזון רחוק כל כך, בהתחשב בכך שלם הוא יוצא העידן הקומוניסטי בפולין.

בין הרצאה להרצאה, מתברר שהחוקרים עוסקים בעתיד, בעוד ההווה הוא עיי חורבות. משטרה פושטת על הכנס יותר מפעם אחת ואנשים נטבחים על ימין ועל שמאל, כשהגיבור מציין את מותם כהערת שוליים וממשיך להתלונן על מידת העשייה של הביצים במזנון. למעשה, גם כשהוא עצמו מאבד את גופו הגשמי באחד מאירועי הטבח, טיכי מתאושש יחסית במהרה כשהוא מתעורר בגוף זר וגרוטסקי של צעירה שחורה (התיאורים הגזעניים במקור). הוא ממשיך משם לעוד הילולות של סמים וברברת אקדמית, עד שהוא כבר לא יודע אם הכנס עדיין נמשך או אם יש בכלל מציאות לתכנן עבורה את העתיד.

עידן הסטרימינג והתחפושות

בשבוע שעבר התגלגלתי להקרנה מיוחדת של הסרט על בסיס ספרו של לם בנוכחות הבמאי, ארי פולמן, ושוב מעניין להיזכר לאיזה כיוון פולמן לקח את חומר המקור. הסרט "כנס העתידנים" למעשה מארח את הכנס הנושא את שמו בהוליווד אלטרנטיבית של מציאות מוכת עוני, הכופה על אנשים להשתמש בסמי הזיה כדי לתת טעם כלשהו, למשל בדמות אווטאר של סלבריטאים, לקיומם השברירי.

האקדמיה נעדרת כאן לחלוטין, ואת מקומה תופסת השדרה הניהולית של האולפנים ההוליוודיים, המתנהלים כמו מנהיגי כת כשהם מעודדים את ההמונים לצרוך את הכוכבים הנערצים עליהם, פשוטו כמשמעו, כמו סמים. אותה הנהלה גם מוסיפה חטא על פשע כשהיא מעודדת שחקנים מצליחים לשעבר, כמו רובין רייט, "לסרוק" את דמותם למעין NFT אורגני שאותו ההמונים יוכלו לצרוך בכל דרך שירצו. בכך היא הלכה למעשה מעקרת את כוכבי העבר מאנושיותם, שלא לומר מחופש הבחירה שלהם. אירוני למדי, בהתחשב שהמוצר שאותו "מוכרת" ההנהלה להמונים, ככלות הכול, הוא "חופש בחירה" בעולם הפנימי שהם מעצבים לעצמם.

ועם זאת, גם העולם של "כנס העתידנים" מתגלה, ככלות הכול, כדיקטטורה. יש כאן הפרדה ברורה בין האזור שבו חובה לצרוך סמים לאזור שבו המציאות נראית כפי שהיא (אם כי היא הרבה יותר סטרילית). יש כאן קרבות של חיילים במדי צבא פשיסטי לבין מורדים, ויש זילות ברורה לחיי אדם. רק שהעולם הזה אפילו יותר ציני מאשר בספר, ולו משום שרובין רייט הדיגיטלית (והצעירה) מככבת בו כמנהיגת צבא של רובוטים מורדים. מדובר בתפקיד שאליו לוהקה בידי מנהלי האולפנים, הנלחמים בעצמם במורדים בעולם "האמיתי", וזאת במטרה לבדר את המסוממים הצופים בסרטים על גבי ספינות אוויר, במטרה שאלה לא יהפכו למורדים בעצמם. אם זאת לא המחשה מרושעת במיוחד לביטוי "אופיום להמונים", אני לא יודעת מה כן. 

ואם הטריילרים הפיקטיביים בכיכובה של רובין רייט נראים לכם מוכרים, אולי זה כתוצאה מהטרילוגיה (הלא צינית וגם לא פיקטיבית בכלל) ששחרר הבמאי זאק סניידר לנטפליקס לפני כשנה

עידן הדיגיטציה והפייק ניוז

הסרט "כנס העתידנים" יצא ב-2013, הרבה לפני שביתת השחקנים, טכנולוגיית הדיפ פייק וכמובן NFT. הוא גם יצא הרבה לפני שאולפנים הוליוודיים החלו לשחזר דמויות של שחקנים שכבר הלכו לעולמם עבור הפקות של שוברי קופות כמו "מכסחי השדים" או, לאחרונה, "הנוסע השמיני: רומיולוס". אלא שכבר בעת הפקתו – כך אמר גם פולמן – נדהמו מהקלות שבה אפשר לשחזר הופעה של שחקנים באופן דיגיטלי, כדי כך שמדהים שב-2024 רוב השחקנים הם עדיין בשר ודם ושפניהם לא מרוטשות באופן קבוע כדי להתאים לסטנדרט היופי ההוליוודי.

והאקדמיה? היא ממשיכה לדון במהפכה הדיגיטלית ובהשלכות שלה, מבלי לשים לב שהיא סוללת את הדרך אליה בהווה דיסטופי למדי. בכנס של מכון ברוקינגס האמריקני שנערך מוקדם יותר השנה, אמר מנכ"ל ומייסד Open AI, סם אלטמן, שההתפתחות שהוא עצמו תרם לה בתחום הבינה המלאכותית מדאיגה אותו, ושהוא אף מודאג מכך שמרבית הציבור לא שותף לאותן דאגות. אלטמן התייחס, בין השאר, למחקר של קרן המטבע העולמית שיצא באותה עת ושמצא שהבינה המלאכותית צפויה לגרום לאוטומציה של עד 60% מהמשרות (!) בכלכלות של מדינות מתקדמות, מה שגם יוביל לירידה במשכורתם של אלה שלא יפוטרו מעבודתם. בשימוע שנערך בקונגרס מוקדם יותר בשלהי 2023, הרחיק אלטמן לכת וטען שצמצום הסיכון הנשקף מטכנולוגיות בינה מלאכותית צריך להיות בעדיפות עליונה, "לצד מגיפות ומלחמות גרעיניות", שכן לא מן הנמנע שדווקא ההתקדמות המהירה של אותן טכנולוגיות עלולה לזרז את קץ האנושות.

אם דבריו של אלטמן לא נפלו על אוזניים ערלות, הרי שעדיין אין לכך הדים ברשת. אלפי המאמרים האחרונים בגוגל סקולר שמזכירים את Open AI מ-2024 עוסקים בתרומה שלה לטכנולוגיות סייבר, ללא התייחסות של ממש לאיום הקיומי הנשקף מהטכנולוגיה עצמה. למעשה, בינואר השנה Open AI  חתמה על הסכם שיתוף פעולה ראשון עם מוסד אקדמי, אריזונה סטייט, וזאת על מנת לסייע לסטודנטים בלמידה למבחנים. לא נעים להכניס פה פוליטיקה, אבל כמו במקרה של התאים הפרו-פלסטיניים באוניברסיטאות, אם תהיה כאן התעוררות, היא תהיה לאט ומאוחר מדי.

אשר לדיקטטורות, אלו החלו לנצל את הבינה המלאכותית כדי לאכוף את כוחן הרבה לפני Open AI. הדוגמה הכי מובהקת היא המניפולציה של המידע ברשת בידי קיימברידג' אנליטיקה, לשעבר שותפתה העסקית של פייסבוק, עבור הטיית תוצאות הבחירות במדינות עולם שלישי. אבל ההתפתחויות המהירות בתחום לא חמקו גם מהדיקטטורות המסוכנות בעולם, כמו רוסיה, שכבר משתמשת בבינה המלאכותית כדי לרגל אקטיבית אחר אזרחים ולנהל מתקפות סייבר, או קוריאה הצפונית, שהחלה לנצל את הטכנולוגיה לפיתוח תכנית הגרעין שלה.  

במילים אחרות, כפי שאמר גם פולמן, "העתיד כבר כאן", והוא מפחיד מאי פעם. רק לא בטוח שהאקדמיה לוקחת בו חלק פעיל, כפי שסבר במקור לם. את מקומה תופסת אליטה אינטלקטואלית וכלכלית, שמודעת לתפקיד ההרסני שכנראה יש לה בעיצוב העתיד, ועדיין צופה אליו עם הפנים קדימה. את ההשלכות נרגיש כולנו, מהבידור שאותו אנו צורכים, לעבודה שממנה אנחנו מתפרנסים ואפילו למחשבות שאותם מותר או אסור לנו לחשוב. נותר רק לקוות שנדע להקים בזמן את מנגנוני ההגנה שימנעו את קיצה של האנושות, במקום להמשיך למם או לכוס הקוקטייל הבאה.

כנס העתידנים (1981), מאת סטניסלב לם. מפולנית: פאולינה צלניק. הוצאת שוקן, 149 עמודים

קשה לדעת זאת מרשימות רבי המכר בארץ, אבל הספר הכי מדובר היום בבוקטוק (הלוא הוא טרנד המלצות הספרים באינסטגרם ובטיקטוק), בפער עצום, הוא "חצר של ורדים וקוצים" מאת שרה ג'יי מאס. הספר, שפותח סדרה בת חמישה ספרים, מככב כבר שנים ארוכות ברשימת מומלצי ז'אנר ה-"מבוגרים צעירים" (new adult) בגודרידס ובחברה האם שלה, אמזון, ובגרסה המודפסת שלו הוא גם נמכר מצוין מעבר לים.

כמה מצוין? באתר הרשמי של הסופרת נכתב שכ-38 מיליון עותקים מהסדרה נמכרו מאז צאתו של הספר הראשון ב-2015, שמכר לבדו כ-20 מיליון עותקים. זאת ועוד, ההאשטאג שנושא את ראשי התיבות של הסדרה בטיקטוק, #acotar, הגיע נכון ליולי 2024 ל-10.4 מיליארד צפיות (!!). למעשה, מספרים שקהילת המעריצים סביב הסדרה כל כך גדולה, שזאת אחת מסדרות הפנטזיה הראשונות שכללה ספרי ספינאוף, כלומר ספרים מחוץ לעלילה המרכזית של הסדרה, שנכתבו זמן קצר יחסית לאחר צאתה של הטרילוגיה המקורית. לשם ההשוואה, כתיבת "הארי פוטר והילד המקולל"   הסתיימה ב-2015, יותר מ-16 שנה לאחר צאת הפרק האחרון בעלילותיו של הארי פוטר, "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם". אפילו המדריך העיוני "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" לא עובד לתסריט עלילתי עד לשנת 2016.    

בחזרה ל-"חצר של ורדים וקוצים", זהו סיפורה של פיירה, בת תשע עשרה שנאלצת לפרנס את משפחתה שירדה מנכסיה בבקתה בלב יער המוקף יצורים מיתולוגיים. יום אחד, בעוד היא צדה טרף לארוחת הערב, היא הורגת את אחד מאותם יצורים, המכונים "בני פיות" או "פיי" (הדמיון לשמה הפרטי של הגיבורה אכן מבלבל, במיוחד בתרגום העברי). הניצוד מתגלה כמשרת של פיי עוצמתי בהרבה, שמתפרץ לביתה בכוונה להרוג אותה, אך מציע לה לחילופין לעבור להתגורר בחצר המלכות שלו כעונש על הריגת המשרת. כלומר, לחיות על חשבונו באחוזה ולסעוד אתו שלוש פעמים ביום. ייאמר לזכות הספר שגם בעיני הגיבורה שלו העסקה הזאת נשמעת משונה, שלא לומר מתגמלת בצורה מחשידה, אבל הטבע האמיתי של אותה עסקה מתברר בשלב מאוחר יותר. אתם יכולים לתאר לעצמכם שבאותו שלב מערכת היחסים ביניהם הופכת לסיפור אהבה, רק שמשם העניינים רק נעשים מורכבים יותר.

על פניו, אין ב-"חצר של ורדים וקוצים" חדש תחת השמש. מדובר בפנטזיה שמבוססת בצורה די מפורשת על סיפורי מיתולוגיה כמו "אורפאוס ואורידיקה" ואגדות כמו "סינדרלה" ו-"היפה והחיה", עם שילובים רגעיים של "משחקי הרעב" או "הרץ במבוך". במרכז שלו יש, איך לא, משולש רומנטי א-לה "דמדומים", עם גיבורה לוחמת קשת עורף ושני יצורים דמויי אנוש. כמיטב המסורת בז'אנר, הוא גם מכיל בחירות עלילתיות שנויות במחלוקת, לרבות מערכת יחסים שכל אדם מבוגר היה מחשיב לרעילה. ועדיין – יש משהו ב-"חצר של ורדים וקוצים" שמשכלל את הנוסחה לכדי שלמות.

אולי משום שמלכתחילה, "חצר של ורדים וקוצים" קצת חורג מאותה נוסחה. הוא אומנם מתכתב עם ספרות שמיועדת בדרך כלל לבני נוער, אבל בפועל הוא מיועד לקהל קצת מבוגר יותר, ולו בשל סצנות המין המאוד מפורשות שכלולות בו. נכון, גם "עקורה" של נעמי נוביק הכיל סצנות שכאלו, אבל "חצר של ורדים וקוצים" מגיש אותן למנה העיקרית, במקום לקינוח, משל מדובר היה ב-"חמישים גוונים של אפור" עם בני פיות.

וכדי שההשוואה ל-"חמישים גוונים של אפור" לא תפגע בו, כדאי לציין ש-"חצר של ורדים וקוצים" דווקא כתוב לא רע בכלל. דווקא על רגע הקיץ הישראלי המהביל, ובמיוחד בתקופה הנוכחית, מרענן לקרוא פירוט כה נרחב של יערות ושלג, אחוזות ופרחים, הזרועים בצבעים ובתחושות לרוב. הגיבורה אומנם ילדותית (ומעצבנת) למדי, אבל שאר הדמויות כן מתפתחות בהדרגה ומתחילות לעורר חמלה ככל שהקריאה מתקדמת. גם הקטעים היותר אינטנסיביים של הרומן, לרבות האלימים שבהם, מותחים למדי, כדי כך שפשוט אי אפשר להניח אותו מהיד.

משום שכאמור אי אפשר להרפות ממנה, המשכתי את הקריאה בסדרה לתוך הספר השני, "חצר של ערפל וזעם". מי שמחפש לקרוא יותר פנטזיה מאשר סיפור אגדה כנראה ימצא את מבוקשו שם, שכן "חצר של ערפל וזעם" צולל עמוק בהרבה לתוך נבכי העולם של הספר הראשון והדינמיקה הפוליטית המפתיעה שלו. הוא מכיל גם הרבה יותר דמויות, יותר התרחשויות, יותר סיכונים, יותר הסברים, יותר התפתחות משכנעת של מערכות יחסים, ובעיקר – הרבה. לא מפתיע לגלות שבשלב מסוים הוא קורס מסכום חלקיו. הוא גם נגמר בצורה מאכזבת מאוד, שהבהירה לי למה רבים ממעריציה של הסדרה לא המשיכו מעבר לספר השני, אם כי הרוב המוחלט כמובן המשיך בכל זאת לספר השלישי והפך גם אותו לרב-מכר.

בית חרושת לציונים

דווקא ההצלחה המסחררת שנחלה הסדרה, אפילו בשני חלקיה הראשונים, חשפה גם את הצדדים האפלים של "בוקטוק". כמו יצירות אחרות בז'אנר, סדרת "חצר של ורדים וקוצים" מדורגת שם באופן יחסי ושרירותי למדי, בהתאם לסטנדרטים כמו "רמת הגיוון" (inclusivity) ורמת "הטינופת" ("smut" או "spice"), כלומר כמות ופירוט סצנות המין. בעוד במדד השני הספרים דווקא זוכים לציון ממוצע מתון יחסית (2.5 מתוך 5), ברמת הגיוון הציון שלהם נמוך למדי (1.5), וזאת למרות שהגיבורה הראשית שלהם היא אישה ואחד ממושאי האהבה שלה אינו לבן. באינטרנט, כמו באינטרנט, המעריצים מרגישים בנוח לבוא לסופרת בטענות על אי עמידה במדדים הללו, כמו גם על ההיעדר של דמויות הומוסקסואליות, כדי כך שהם טוענים שהספרים "גזעניים" ו-"הטרונורמטיביים". העובדה שהסופרת היא בת לאב יהודי וכנראה תומכת בישראל (גם אם אין לכך אזכורים של ממש במדיה החברתית שלה) בטח לא עזרה לה בטיקטוק, הנשלט כידוע בידי ממשלת סין, שם כבר קוראים להחרים אותה.

ואם הדבר לא מצביע על הטרלול שאליה מגיעה לפעמים תרבות המעריצים הרעילה באינטרנט, הרי שאין ב-"בוקטוק" יותר מדי דיבור על החלקים היותר בעייתיים בספר. בין אלה אפשר למנות את בחירותיה של הגיבורה הראשית, שפחות או יותר מצליחה לחמוק מהשלכות כל דבר נורא שהיא עושה, בעוד בני הפיות בחייה חומקים מאחריות על כל דבר איום שעשו כדי להגן עליה, או סתם לשמור אותה לעצמם.

זה אירוני במיוחד בהתחשב בעובדה שהספרים עצמם, בניגוד למקובל בז'אנר, דווקא מהרהרים בגלוי באותם היבטים בעייתיים, ואף עושים מאמץ כדי להוקיע או להצדיק אותם בהתאם להתפתחויות ברומן. לי אישית הוקל לראות שהגיבורה הצעירה מאוד של "חצר של ורדים וקוצים" מכירה בעוול שנעשה לה כשהיא נכלאת, נופלת קורבן למניפולציות פסיכולוגיות, או מנוצלת לצרכים פוליטיים, במיוחד אם לאחר כן היא נוקטת צעדים כדי לתקן את אותו עוול, במקום להשלים אתו. קצת יותר התקשיתי להשלים עם הקלות בה היא סולחת על תקיפות מיניות, בנסיבות מסוימות, אבל אני מניחה שעדיין מדובר בצעד מבורך לעבר נורמליות. ב-"דמדומים" ודומיהם אף בת אנוש לא הייתה הרי שופטת מפלצת על שבחרה לבצע בה את זממה.  

עלייתם של ה-faeries

עוד היבט משעשע בתופעה ששמה "חצר של ורדים וקוצים" הוא הפער בין מה שהצעירים תופשים כבעיה לעומת מה שהמבוגרים, או הוליווד המייצגת אותם, תופשת ככזאת. אם הצעירים דווקא מתלוננים שב-ACOTAR אין מספיק "טינופת", הרי שברבות מחנויות הספרים בארצות הברית הוא נחשב לספר אסור. כלומר, מכירתו נאסרה בדיוק משום שהוא נודע כמכיל סצנות מיניות, וזאת כאילו לא קל לצעירים שקוראים אותו למצוא סצנות בעלות תוכן דומה באינטרנט, בלי צורך לקרוא מאות עמודים של עלילה.

עם זאת, קשה להאשים את בעלי חנויות הספרים בארצות הברית – שלא בדיוק יודעים איך כדאי למקם את ACTOAR על המדף. מצד אחד, שוחרי הפנטזיה עלולים לטעון שהוא לא מכיל מספיק פנטזיה על חשבון התכנים האחרים שבו. מנגד, בני נוער שיבחרו לקרוא אותו, למשל כי הוצאת "מודן-כתר" בחרה משום מה לתייג אותו כספרות "ילדים ונוער", עלולים להיחשף לסצנות שמאוד לא הולמות לגילם (ואני כוללת פה גם את בנות האולפנה שסיפורן נחשף בחדשות בעקבות ספר אחר בשנה שעברה). ועוד לא דיברנו על חובבי הרומנים הארוטיים, שעבורם כל עולם הפנטזיה הוא בגדר הסחת דעת ותו לא.

יש הטוענים גם ש-Hulu, שמחזיקה בזכויות העיבוד לסדרה כבר מ-2021, נמנעה מלהפיק עד כה את סדרת הטלוויזיה שהבטיחה בדיוק מאותה סיבה. הוליווד הרי מתאוששת עדיין מגל המי טו שהפך את הצילום של סצנות אינטימיות למורכב במיוחד מבחינה לוגיסטית, עם צורך באיש מקצוע שנקרא "מתאם אינטימיות" על הסט. גם ב-2024, מעטים שם מוכנים לקחת סיכונים, במיוחד במקרה של הפקות יקרות, מה שמסביר למשל למה עד היום לא קיבלנו את העיבוד המצופה ל-"שירו של אכילס", שנחשב לאחד מחלוצי הבוקטוק, או לפחות לאחד מאלה שהביאו את הטרנד לקדמת השיח הציבורי.

הוליווד, לפחות ב-2024, גם יודעת שהמעריצים של ספרים פופולריים גם יכולים להיות קנאים במיוחד לתוכן שהם אוהבים. כתבתי כאן בעבר על השינוי המהותי שנעשה בעיבוד לסרט לסוף של "הרעיון שהוא אתה".  לאחרונה הסדרה האולטרה-פופולרית של נטפליקס, "ברידג'רטון", ספגה ביקורת קשה הרבה יותר לאחר ששינתה את המגדר של דמות מרכזית בסדרה מגבר לאישה. גבר, שמאוחר יותר בספרים מתמודד עם בעיות פוריות לצד בחירת לבו, אתגר שקצת יותר קשה לייחס לזוג לסביות באנגליה אלטרנטיבית של המאה התשע עשרה. הזעם באינטרנט היה גדול כל כך שהסופרת ג'וליה קווין נאלצה להתייחס אליו, ולהצהיר שהיא "בוטחת" בחזון של מפיקי הסדרה לגבי הדמויות שהיא עצמה יצרה.

בשל כך, סביר להניח שייקח עוד הרבה זמן עד שנראה עיבודים טלוויזיוניים ל-"חצר של ורדים וקוצים", "שירו של אכילס", או אפילו הספרים הבאים בסדרת "ברידג'רטון". אחרי תקופה ארוכה של חירות יצירתית מפליגה, מפיקי טלוויזיה למדו שהם נדרשים להיות זהירים וקשובים יותר למה שקהל המעריצים מצפה מהם. עבור "חצר של ורדים וקוצים", המשמעות היא שעד שלא יאתרו את השחקנים הנכונים, שיעתרו לדמויות שלהם בצורה מוחלטת, וגם יוכלו לבצע סצנות קרב משכנעות, מעריצי הסדרה ייאלצו להסתפק באינספור יצירות ה-AI שנוצרו בינתיים בהשראתה ברחבי הטאמבלר והאינסטגרם. בעידן בו כולנו מחפשים מנוסה כמה שיותר רחוקה מהמציאות, אולי מדובר דווקא באלטרנטיבה הטובה מבין השתיים.

חצר של ורדים וקוצים (2022), מאת שרה ג'יי מאס. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כתר. 432 עמ'

חצר של ערפל וזעם (2023), מאת שרה ג'יי מאס. מאנגלית: סיוון מדר. הוצאת כתר, 566 עמ'

ישראלים עובדים יותר שעות מבכל מדינות ה-OECD, ובהייטק – עם הפגישות שנדרשות לפעמים בשעון ארה"ב ובימי שישי – הם עובדים אפילו יותר. למרות זאת, אין כמעט ספרים שעוסקים בחוויית העבודה של ישראלים, בהייטק או בכלל. לפעמים, ממבט שטחי על הבמות בחנויות הספרים, אפשר להתרשם שכל הישראלים הם עובדי צווארון כחול, עובדים במשרות זמניות או בכלל לאחר פרישה, וזאת הסיבה שמרענן כל כך להיתקל בכתיבה של תהילה חכימי.

חכימי, מהנדסת מכונות בהכשרתה, ידועה בעיקר בזכות השירים שהיא כותבת על החוויה של עובדי הצווארון הלבן בישראל. דווקא בתור מהנדסת, אירוני שהיא מרבה להצביע על הדברים שלא עובדים באותה חוויה, ועל המרכיבים שהופכים את הסביבה היצרנית לריקה כל כך ונטולת אנושיות. היא גם מצטיינת בהומור שחור בריא, שמעלה חיוך על השפתיים למרות התובנות המייאשות שעולות מהשירים שלה,  וגם בהברקות שיודעות לקחת את חווית "המכונה" למקומות בלתי צפויים – כמו גוף האישה.

בשל כך, שמחתי מאוד להגיע סוף סוף לרומן הראשון של חכימי, "יריתי באמריקה", שהוא לאו דווקא ספר הפרוזה הראשון שלה – אבל הראשון בעל ציר עלילה מרכזי. גם הספר הזה עוסק בחוויה שמוכרת לעובדי הייטק רבים, רילוקיישן לארצות הברית, אבל הסיפור שהוא מגולל רחוק מלתאר התגשמות של החלום האמריקני או היזמי, כפי שמצופה מהספרים האלה בדרך כלל.

במקום זאת, חכימי נצמדת לחוויה של ישראלית נטולת שם ולא צעירה, שמנסה נואשות להשתלב בחברה הגברית ברובה שבה היא עובדת דרך יציאה למספר דו-ספרתי של מסעות ציד. היא יוצאת לכמעט כל המסעות האלה עם גבר נשוי בשם דיוויד, שמהר מאוד מערכת היחסים אתו נעשית תלותית ומאוד לא הולמת ביחסי עבודה. הדבר מעלה שאלות נוקבות – לא רק על מקומן של נשים במסגרת ארגונית שכזאת, אלא על המקומות המסוכנים שאליהם ניתן להגיע במהלך הניסיון הנואש להשתלב בתרבות של מדינה זרה, לשרוד את "מרוץ העכברים" (ולא משנה איזה דימוי יוקרתי יש לו), לשאת חן בעיני אנשים שאולי עדיף לשמור מהם מרחק, ועוד.

"יריתי באמריקה" גם לא נופל למלכודת של להפוך לרומן חניכה, על אישה המגלה את נפלאות הציד בטבע, והוא גם לרגע לא מוליך שולל בתור רומן רומנטי, או ארוטי (ותודה לאל שכך). האנשים שמופיעים במרכזו מאוד לא גאים בבחירות שהם עושים, ובמוקדם או במאוחר מתגלה שיש להם מניעים מאוד זרים להיות קרובים זה לזה, כמו אובדן בטרם עת או חשש מצמית מפיטורים. אני מודה שהיו מקומות שבהם אותם מניעים גרמו לי להרגיש סלידה של ממש כלפי הדמויות, אבל אולי זאת הייתה כוונתה של חכימי.

אין מוצא

דווקא משום שסיקרתי כאן בבלוג ספרים אחרים שניסו להיכנס לעובי הקורה של עובדי הייטק, ללא הצלחה מיוחדת, ספרה של חכימי הזכיר לי ניסיון מוצלח אחר לספר כזה שקראתי לאחרונה. מדובר בספר "חדר בריחה" של מייגן גולדין, ורגע לפני שתפסיקו לקרוא כי השם גורם לו להישמע כמו מותחן אימה סוג זי"ן על כמה עובדי צווארון לבן שנלכדים בחדר בריחה קטלני – אל. גם "חדר בריחה" מודע לקלישאות שהוא עשוי ליפול אליהן ועושה הכול כדי להיחלץ מהן, כבר מהעמוד הראשון.

גם "חדר בריחה" מגולל סיפור מכמיר לב על אישה בסביבה תאגידית, במקרה הזה של שוק ההון, שמתייחסת אליה כמו לסחורה ברת החלפה. רק שהפעם, הסיפור נגלה ברטרוספקטיבה וכפתרון לתעלומה, שמסבירה מה הקולגות של הגיבורה עושות בחדר בריחה מלכתחילה. זה גם סיפור שמסופר בצורה אמינה מאוד, של מחברת שללא ספק הייתה נוכחת בחוויות כמו הטרדה מינית, התעמרות, שחיתות ופיטורים שלא כדין, מה שמטשטש בשלב מוקדם מאוד ברומן את הגבולות בין "טובים" ל-"רעים" ואף גורם לנו לחוות את מה שקורה לדמויות כסוג של פנטזיית נקמה. כתוצאה מכך, הוא גם מותח מאוד לכל אורכו.

משרד, על מה ולמה

בנימה קצת אחרת, קשה לי שלא לחשוב איך קרה שאנחנו מוצאים את עצמנו ב-2024 עדיין מדברים בספרות על סוגיות של עבודה במשרדים, יחסי מרות ושילוב אוכלוסיות בהייטק. הייתם מצפים שלאחר עידן הקורונה, שבו כולנו העתקנו את המשרד לבית, והחלפנו את הפנים שלנו בפרצופים כהים אחידים בשיחות זום, לא תהיה שום משמעות לדברים הללו. אבל ייתכן שדווקא החזרה למשרדים, לאחר עידן הקורונה, נתפשה – לפחות עבור עובדי הייטק – כמגמה מבורכת יותר מאשר "האיזון בין הבית לעבודה" שלכאורה נהנו ממנו בתקופה שבה נחסכו מהם הנסיעות לעבודה. קחו את הסדרה Severance כדוגמה:

בסדרה, שהופקה – למרבה האירוניה – עבור שירות הסטרימינג של אפל, מתאגידי ההייטק הגדולים בעולם, ההבחנה בין "בית" ל-"עבודה" נשמרת בצורה קיצונית. כשאני אומרת "קיצונית" הכוונה היא לניתוח מוח (!) שמתבצע בעובדים רגע לפני קבלתם לעבודה, שלמעשה מפצל את האישיות שלהם לשניים ולא מאפשר לפרסונה שלהם בבית לזכור מה הם עושים בעבודה, ולהפך. לעובדי המשרד הפיקטיבי בסדרה יש כביכול סיבות מצוינות להסכים להליך פולשני שכזה. הם מתאמצים להיות הורים נוכחים עבור ילדיהם, למשל, או להחלים מטראומה שעברו.

עם זאת, וכצפוי, בשלב מסוים הם מואסים בהיעדר היכולת להבין מה הם עושים בעבודה, או לשם מה הם עושים אותו, ומורדים נגד המעסיקים המשונים שלהם. הם גם עושים זאת מבלי לקחת את העבודה "הביתה", כפי שנעשה בעידן הקורונה, אלא פשוט דרך התעסקות עם המנגנונים שמאפשרים את השליטה בהם מלכתחילה.

אולי זה הכיוון החדש שאליו אנחנו הולכים בדיבור על עבודה – הפיכת פירמידת השליטה, להבדיל מהצבת גבולות. זה כיוון חשוב במיוחד בהקשר של נשים במקומות עבודה, שהגמישות והעבודה מרחוק מאפשרות להן יותר אפשרויות קידום מאי פעם. עכשיו, כשדור ה-Z נכנס לשוק, ודורש לעבוד בצורה יותר חלקית ומאוזנת בהשוואה לדור המילניום שקדם לו, ייתכן שעוד כמה שנים נראה את הפירמידה מתהפכת לחלוטין. ובעידן של משבר כלכלי שמסרב להיגמר, אולי טוב שכך.   

"יריתי באמריקה" (2023), מאת תהילה חכימי. הוצאת אחוזת בית וידיעות ספרים. 160 עמ'

"חדר בריחה" (2021), מאת מייגן גולדין. תרגמה מאנגלית: אסנת הדר. הוצאת ידיעות ספרים. 360 עמודים

הסרט הכי נצפה היום של שירות הסטרימינג "אמזון פריים", בלא פחות מ-102 מדינות (!), הוא The Idea of You ("הרעיון שהוא אתה", בתרגום הרשמי). עד כאן אין חדשות מרעישות. גם הקומדיה הרומנטית הקודמת בכיכובו של ניקולס גליצין, "אדום לבן וכחול מלכותי" שהתה שם במשך שבועות ארוכים, וכך גם זאת שלפניה – המחזמר "סינדרלה". אבל "הרעיון שהוא אתה" עשה גלים גדולים עוד הרבה לפני שעלה לשירות הסטרימינג, ולמעשה עוד לפני שגליצין בן ה-29 נהיה אורח קבוע בשטיחים אדומים.

ממש בקצרה, "הרעיון שהוא אתה" מבוסס על הרומן באותו שם מאת רובין לי ומגולל את סיפור אהבתם של סולין, גרושה ואם לנערה מתבגרת שבדיוק מלאו לה ארבעים, והייז קמפבל, חבר להקת בנים בן עשרים וארבע (בספר הוא בן עשרים). סולין, בגילומה של אן האתווי, היא בעלת גלריה לאומנות המתגוררת בלוס אנג'לס. הייז, בגילומו של גליצין, הוא זמר ונגן מכוסה בקעקועים ממוצא בריטי.

לא צריך לדעת מעבר לכך כדי להבין ש- "הרעיון שהוא אתה" מבוסס בצורה די מפורשת על הארי סטיילס, חבר "וואן דיירקשן" לשעבר ומושא תשוקתן של מתבגרות רבות עד עצם היום הזה (גם אם הסופרת תכחיש זאת, ציוץ עבר מהטוויטר שלה אומר אחרת). לא צריך גם לחפש את סטיילס בגוגל כדי להבין שעלילת "הרעיון שהוא אתה" מבוססת על הרומן הידוע לשמצה שניהל לפני כמה שנים עם הבמאית והשחקנית אוליביה ויילד, שהייתה אז מבוגרת ממנו בעשור (הוא בן 28, היא בת 38). היא הייתה גם מאורסת לשחקן שמגלם את "טד לאסו" ואם לשני ילדים קטנים, שעברה בעקבות הרומן פרידה ומשפט מכוער מאוד על המשמורת על ילדיה, אבל ההיבט הזה לא מצא את דרכו לספר או לסרט.

"הרעיון שהוא אתה" הוא אפילו לא הסרט הראשון שמופק בהשראת סטיילס, אם מתייחסים גם לחמשת הסרטים של סדרת "אחרי ש", אבל הוא הראשון שזוכה להצלחה בקרב הקהל הרחב. הצלחה, שיש שיראו אותה כמדאיגה. לא כי יש משהו פסול בלפנטז על רומן עם מישהו כמו הארי סטיילס, חלילה. האינטרנט בכלל, ואתר וואטפד בפרט, מלא בפאנפיקים שהפכו בחלקם לספרים וסרטים מצליחים. "חמישים גוונים של אפור", שמבוסס על "דמדומים", הוא בדיוק פאנפיק כזה, וגם הוא פורסם במקור לצד יצירות מעריצים שתיארו רומנים עם חברים של להקות בנים. חלקם, אגב, אפילו מופיעים באותם פאנפיקים בשמם האמיתי. ובכל זאת, יש משהו בעייתי מאוד בלקחת סיפור של אדם אמיתי, במיוחד סיפור כואב, ולהפוך אותו למוצר מסחרי (ספר או סרט) בלי ידיעתו והסכמתו – במיוחד במקרה של "הרעיון שהוא אתה".

תחשבו על הפרק "ג'ואן פשוט איומה" ב-"מראה שחורה", זה שמהלכו הגיבורה מגלה שאפליקציית הסטרימינג בטלפון שלה מפיקה סדרה על חייה, שלא בדיוק מציגה אותה באור מחמיא. אף אחד מאתנו לא היה רוצה להיות ג'ואן, אבל כשמדובר בסלבריטאי – במיוחד אחד שרובנו לעולם לא נפגוש בחיים האמיתיים – פתאום זה בסדר.

מעבר לכך, בחלקו השני "הרעיון שהוא אתה" מנסה לשוות לעצמו צביון פמיניסטי. הוא מציג את המחיר שסולין משלמת לכאורה על חשיפת הרומן שלה עם הייז באמצעות הטוקבקים המיזוגניים שהיא קוראת באינטרנט, כמו גם ההטרדות שבתה עוברת בבית הספר. אחת מחברותיה גם אומרת לה ש-"אנשים לא אוהבים לראות נשים מאושרות". זאת אמירה ששוב, הייתה אולי נוקבת בנסיבות אחרות, אבל צורמת בהתחשב במחיר המאוד אמיתי שויילד נאלצה לשלם על הרומן שלה עם סטיילס. מאז סיום הרומן עם סטיילס והגירושים המתוקשרים היא נעלמה לחלוטין מהתודעה, ואפילו מהרשתות החברתיות, בעוד הוא ממשיך להוציא סינגלים מצליחים ולהופיע בסרטים.

רחוק יותר

לזכותו של "הרעיון שהוא אתה" ייאמר שהוא מאוד מתאמץ ליצור פנטזיה. גם האתווי, שנראית מדהים בגיל 41, היא סוג של פנטזיה (כדי כך שמדהים שהסכימה להשתתף בסרט הזה), ואפשר להבין איך כוכב פופ בשנות העשרים לחייו עשוי להימשך אליה. בנוסף הסוף של הסרט, ששונה לחלוטין מהסוף של הרומן, הוא פנטזיה רומנטית לכל דבר ועניין. בספר, סולין נפרדת לבסוף מהייז וטוענת שמעולם לא הייתה מאוהבת בו, אלא רק ב-"רעיון שהוא מייצג" (להלן שם הספר). בסרט, היא מציעה שייקחו פסק זמן, וינסו שוב לנהל מערכת יחסים כשהתהילה של הייז תחלוף בעוד חמש שנים – הצעה שהוא מיישם, כנגד כל הסיכויים.

האם כל זה מספיק כדי שנאמין שסטיילס הוא לא יותר ממקור השראה לסיפורים מהסוג הזה? לא ממש, בראש ובראשונה כי "הרעיון שהוא אתה" לא באמת עוסק בפער הגילאים בין הדמויות, שבפועל היה הסיבה האמיתית לפרידה של ויילד וסטיילס. גם בספר וגם בסרט, קשה להאמין שהם מנהלים שיחה בוגרת אחת, בין כל הסצנות האינטימיות, או שיש להם תחומי עניין משותפים. קשה גם להאמין שתהילה של כוכב פופ אמורה להימשך יותר מעשור וחצי (הזמן המצטבר בין האודישן הראשון של הייז לפרישה שלו), כאמור, אלא אם כן קוראים לו הארי סטיילס.

על כל פנים, כנראה שבשנים הקרובות נראה הצפה של ספרים וסרטים בסגנון של "הרעיון שהוא אתה", שאולי גם יגיעו למסכי הקולנוע, ולא רק לסטרימינג. לא מן הנמנע שלפחות בחלקם, ההישענות על פאנפיקים ועל אנשים אמיתיים תהיה דומיננטית יותר. זאת מגמה מסוכנת, שאני מקווה שמישהו בהוליווד – ועדיף קודם לכן, בזירה הספרותית – ישים לה גבולות בהקדם. לא רק בגלל ההיבט הרכילותי, או אפילו המשפטי, אלא כי אני רוצה להאמין שאפשר לקבל השראה מסיפורי חיים של אנשים מבלי לחקות אותם על המסך, בחוסר רגישות ובלי הסכמתם, למטרת הפקת רווח.

מעבר לכך, אם אתם כותבים שמקבלים מאותם סיפורים השראה, אפשר להכיר בעוול שנעשה במסגרתם לדמויות המקוריות מבלי לסלף את העובדות ולהציג אותם מחדש באור תקין פוליטית. אוליביה ויילד היא אולי לא שה תמים, והמשפחה שלה שילמה מחיר נורא על הרומן שלה עם סטיילס, אבל אני די בטוחה שהיא רואה את הדברים אחרת מאיך שהם הוצגו ב-"הרעיון שהוא אתה". עם כל הכבוד לפנטזיה הרומנטית המהנה, לבני אדם – לפחות כל עוד הם עדיין אתנו – מגיע שלא ימחקו אותם מסיפור החיים של עצמם.

את סדרת הטלוויזיה Fallout, המבוססת על סדרת משחקי המחשב הפופולרית באותו שם, כמעט סיימתי לראות במוצאי השבת האחרונים. לקראת סיום פרק שש קיבלנו התראה על המתקפה המתקרבת מאיראן, מה שגרם לנו לכבות את הטלוויזיה מיד בהמתנה לבאות. אי אפשר היה אז לצפות בסדרת מדע בדיוני אפוקליפטית במחשבה שהסוף הולך וקרב, כשם שאי אפשר היה לדעת אם נסיים אי פעם את הסדרה, או אם נישאר בחיים כדי לצפות בה בהמשך השבוע.

אנחנו חיים בתקופה מפחידה, כזאת שגם יוצרי הסדרה לא היו יכולים להעלות בדעתם, ועם זאת Fallout נשמעת כמו אחרית הדבר של מציאות שאנחנו כבר מכירים. שם הסדרה, "נשורת" בעברית, מעיד על עולם שנוצר בעקבות נפילה של פצצת אטום, במקרה הזה בעקבות מערכה במלחמה כלל עולמית בין ארצות הברית וסין, שמחזיקות בנשק גרעיני בדומה (כך אומרות השמועות) לאיראן. גם התוצרים של אותה נפילה – שממה מדברית, קריסת הכלכלה לרמה שבה פקקים של בקבוקים הם המטבע החדש ואכיפת החוק מצד מיליציה עצמאית, ללא שום זיקה לזכויות אזרח – הם דברים שנשמעים כאילו הם יכולים לקרות כתוצאה ממלחמה, על אחת כמה וכמה בישראל.

חיים מתחת לסלע

Fallout, גם בסדרה וגם במשחקים שעליהם היא מבוססת, מתחילה תמיד בנקודת מבט של אדם שיוצא מכספת. זאת לכאורה לא נקודת מבט מקורית במיוחד, גם לא בהשוואה לדרמות אפוקליפטיות. הרי גם בספרים "עיר הגחלת" ו-"144 מדרגות" (שעליו מבוססת הסדרה המצליחה Silo בשירות הסטרימינג של אפל) הגיבורים מתגוננים מסוף העולם באמצעות התכנסות בבונקר רחב ממדים, שממנו הם מוזהרים לא לצאת אם אין ברצונם להיות נתונים לרחמי השממה ולמוות בייסורים.

כמו כן ובדומה לאותן דרמות – הבונקרים, או "הכספות" במקרה זה, לא באמת מספקים הגנה נטולת תנאים כפי שהם נראים, ולמעשה מונעים ממניעים נסתרים שאותם הגיבורים נאבקים לחשוף. מאבק, שאומנם חושף בסיכומו של דבר קנוניות הנגועות בשחיתות, אבל כרוך במחיר של יציאה או סילוק מהבונקר. זה בדרך כלל השלב שבו העלילה נעצרת. Fallout, לצורך העניין, מבהיר מהר מאוד שגם ב-"כספות" שלו מסתתר סוד אפל – שלא צריך חקירה מעמיקה במיוחד כדי לגלות אותו – ועם זאת היציאה מהן היא תחילת הסיפור, ולא סופו.

"לב" הסיפור של Fallout הוא דווקא השממה, "העולם הפתוח" כפי שמכנים אותו במשחק, שהוא הרבה יותר מכאוס מוחלט מלא באנשים רעים, כפי שאופייני לדרמות אפוקליפטיות כמו "האחרונים מבינינו" או "המתים המהלכים". בעולם של Fallout, למרות כל פורעי החוק הנקרים בדרך, אין באמת טובים או רעים, רק דמויות שנדרשות לקבל החלטות בסיטואציות לא פשוטות. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא אולי השדים (ghouls), הגרסה של Fallout  לזומבים. מדובר בבני אדם שהפכו לבני אלמוות כתוצאה מהקרינה הרדיואקטיבית, אבל תלויים בחסדי סרום המופק מגופם של אנשים בריאים על מנת לשמור על אנושיותם. משום שהסרום לא בדיוק זמין בשפע, עליהם לנקוט כל מיני פעולות כדי להבטיח שלא יהפכו לסתם מפלצות אוכלות בשר אדם, מה שמעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, גם כשהם עדיין מסוגלים לחשוב בבהירות.

אטום בומב בייבי

ב-Fallout יש מרכיב נוסף שלרוב נעדר מיצירות אחרות בז'אנר, הומור. גם הקרבות הכי מבעיתים בסדרה ובמשחקים נערכים על רקע מוזיקת רטרו עליזה, והדמויות מנהלות דיאלוג ציני ומושחז, שמבהיר שהן לא לוקחות את עצמן או את המציאות שבה הן חיות יותר מדי ברצינות. אף על פי כן, המסרים של Fallout רציניים מאוד ונוקבים מאוד. הוא מציג קפיטליזם דורסני במיוחד (ויש שיאמרו, פשיסטי) שמוכן לקבור טכנולוגיות מהפכניות כדי להרוויח מסוף העולם, ולמנף בלי בושה את הדת, את תרבות הסלבריטאים ואפילו את המדע ההתנהגותי כדי להפיק מהם כמה שיותר רווח בדרך לתרחיש שהוא, למרבה האירוניה, קריסה כלכלית מוחלטת.

אולי זאת הסיבה ש-Fallout הולם כל כך את רוח התקופה, בלי קשר למתקפה האיראנית. הוא מתאר עולם שבו דברים בלתי נתפשים, כמו מתקפת מחץ של מדינת אויב, מתקבלים ככורח המציאות. לעומת זאת, באותו עולם מדע ואמנות (עיין ערך תעמולה), אותם הדברים שהיו אמורים לשמור עלינו מכל משמר באותם תרחישים, מתגלים כמשרתים מטרות אחרות וזרות לחלוטין. זאת המציאות של מדינת ישראל, ולא רק שלה, מאז השביעי באוקטובר  – והעולם של Fallout הולם אותה למרות שלכאורה דבר לא השתנה בו מאז שנות החמישים של המאה הקודמת. טוב, אולי למעט רובוטים שעוזרים בעבודות הבית. דווקא אותם לא נראה לי שמישהו יתנגד לאמץ, כל זמן שלא יתנו להם לנהל כספות.

לפני שנתיים פרסמתי כאן בבלוג על ג'ספר (אז הוא עוד נקרא "ג'ארוויס"), בינה מלאכותית טיפה יותר מתוחכמת מ-Open AI שמאפשרת לכותבים, בין השאר, לג'נרט פסקאות שלמות על סמך פסקה לדוגמה שכתבו, או אפילו על סמך רעיון כללי בלבד. זה היה עוד בראשית הבהלה ל-AI, כשכולם נדהמו ממה הדבר הזה יכול לעשות, אבל נמנעו עדיין מליישם אותו בעבודה, בין השאר כי היכולות שלו נתפשו כבוסריות. הוא היה מסוגל לכתוב כמו בן אדם, אבל לא תמיד היטה מספיק תשומת לב לטון ולז'אנר שהתבקש להיצמד אליהם. חלק מכלי ה-AI גם התהדרו, כבר אז, בתמיכה בעברית, אבל לא הצליחו להימנע מטעויות כתיב ודקדוק.

ואכן, מאז זרמו הרבה מים בנהר, ועמם נשטפו לחוף הרבה מתחרים נוספים ל-Open AI, שהשתכלל בינתיים בעצמו והפך לאחד הכלים המרכזיים שמתכנתים, אנשי עסקים ואקדמאים נעזרים בו בעבודה שלהם (גם אם הם לא יודו בכך מרצונם). במקביל, היכולת של כלי בינה מלאכותית לסייע לכותבים במלאכתם השתפרה מאז לאין שיעור. ראינו לכך הוכחה ניצחת כשסופרת יפנית הודתה בריש גלי, ועוד בעת קבלת פרס חשוב, שג'נרטה חלקים שלמים מהרומן זוכה הפרסים שלה באמצעות כלי שכזה.

ולכל אלה שמודאגים ששימוש בכלי בינה מלאכותית עלול להאיץ את האימוץ שלהם, שלא לדבר על לייתר לחלוטין את עבודתם של כותבים, לדעתי אתם צודקים וטועים בו זמנית. לצערי אי אפשר להתעלם מהפתרונות שהבינה המלאכותית מציעה כרגע. מי שיעשה זאת, דן את עצמו לעבודה סיזיפית שבסיומה הוא יגלה שהוא כבר לא רלוונטי ואולי אפילו נטול פרנסה. לעומת זאת מי שישכיל לאמץ את הפתרונות שהבינה המלאכותית מציעה לא רק יגלה שהיא מצליחה "לקרוא" אותו (סליחה על משחק המילים) לא רע בכלל, אלא שהיא חוסכת לו שעות רבות של מחקר ומאמץ, ולמעשה מאפשרת לו להתרכז בעריכה ושכלול של פסקאות קיימות – ללא ספק הצד הקל והמהנה יותר של העבודה.

אני נוטה לחשוב על הבינה המלאכותית, בהקשר הזה, כמו מכונה להכנת בצק. גם אם אתם האופים המוכשרים ביותר בעולם, לא תעדיפו שמכונה תעשה לכם את העבודה הסיזיפית של התפחת השמרים, כדי שתוכלו להתרכז בצדדים המהנים יותר של העבודה, כמו הרידוד, הקימוח, הלישה, או הליפוף לחלות?

אז אם השתכנעתם, הנה ארבעה כלים חינמיים, במידה חלקית או מלאה, פלוס אחד בתשלום, שיעשו את מלאכת הכתיבה קצת יותר פשוטה. בכוונה לא כללתי כאן רק כלי בינה מלאכותית אלא גם כלי אחד שיכול לסייע לכותבים באופן כללי, מהתקופה שבה לא חשבנו להיעזר ברובוטים.

1.Playground by Open AI

ייאמר לזכות החברים ב-Open AI שהם לא נחים לרגע. ברגע שהם זיהו שהכלי שפיתחו משמש בין השאר כותבים, הם מיהרו לפתח עבורם פלטפורמה ייעודית, כזאת שבה יוכלו לייצר בלי בעיה טקסטים עם ChatGPT תוך שהם מגדירים לו מראש מה הטון ואורך הפסקה המבוקש. אני, אישית, לא מאמינה שמדובר בכלי המוצלח מקרב אלה שאפרט בהמשך. את מה שהוא עושה אפשר לעשות לא פחות טוב, וגם בחינם, דרך Claude או כלים לניסוח מחדש כמו Grammarly או Wordtune (שנידונו כאן בהרחבה בפוסט הקודם). היתרון היחידי של Playground הוא היכולת להשתמש ביכולות המחקר של ChatGPT כדי לבסס את הפסקאות שהוא כותב על מידע קיים באינטרנט – אספקט שבו הוא מתעלה על Claude לפי שעה. אה, וכמובן העובדה שהוא חינמי לחלוטין.

מחיר: חינם, בכפוף להרשמה

תמיכה בעברית: ללא

2. Claude

אולי כלי הבינה המלאכותית הטוב ביותר היום שתומך בעברית (ותודה לאסנת גואז על ההמלצה!). קלוד, בדיוק כמו ChatGPT, יג'נרט לכם פסקאות ורעיונות לפי דרישה. הוא גם יערוך עבורכם מחקר ויציע תכנים לקידום הספר, בדיוק כמו המתחרה הראשי שלו. מבחינתי, החיסרון העיקרי שלו הוא דווקא התמחור. קלוד נראה חינמי בהתחלה, אבל בדיעבד מגלים שהשימוש בו מוגבלים ל-Tokens המשפיעים בין השאר על כמות השאילתות שהוא יכול לענות עליהן בזמן נתון ואפילו על יכולת ההנמקה של התשובות שהוא נותן.

מחיר: שימוש מוגבל בחינם, בכפוף להרשמה

תמיכה בעברית: מלאה

3. Stack Exchange

המתכנתים שביניכם בטח מרימים עכשיו גבה. כל קשר בין Stack Overflow, קהילת המפתחים הגדולה בעולם, לבין כתיבה ספרותית – אמור להיות קלוש במקרה הטוב. רק שבסטאק אקסצ'יינג, החברה האם של סטאק אוברפלו, יש קהילה פנימית, פעילה ופחות ידועה בשם World Building ("בניית עולם", בתרגום חופשי).

הקהילה הזאת, כך יצא, היא אחד המקומות המומלצים באינטרנט שבהם אפשר לשאול – וגם לקבל תשובות – לגבי נושאים טכניים מורכבים במיוחד מהתחקיר שלכם, ואפילו לקבל המלצות לגבי איך מוטב לגשת אליהן כהלכה. זאת ועוד, התשובות נכתבות בידי בני אדם אמיתיים, חברי הקהילה, שיש להם תשוקה לנושא לא פחות ממכם, וכנראה חוסכים לכם זמן לא מבוטל בחיפוש אחר מומחים עם ידע דומה לשלהם בנושאים כמו תכנות, מכניקה, רפואה ומדע טהור. כותבי מדע בדיוני, פנטזיה, היסטוריה ומתח יפיקו מהפורום הזה מטעמים.

מחיר: חינם. כדי לקרוא את התשובות אין צורך בהרשמה.   

תמיכה בעברית: ללא 

4. Verb AI

לפני כמה שנים השתעשעתי ברעיון ליזום סטארטאפ שיסייע לכותבים בכלל ולסופרים בפרט לעבוד יותר מהר על יצירות שהם כותבים. הרעיון היה להתבסס על "קשתות כתיבה" ועל מוסכמות שמקובלות בכל ז'אנר כדי להציע לכותבים איך לבנות את הספר והתסריט שלהם ואז לבנות אותו סצנה אחר סצנה, בשיטה של building blocks שאפשר תמיד לפרק ולהרכיב מחדש.

במחקר שוק שעשיתי, ראיתי שיש לא מעט ביקוש לכלי שכזה. הבעיה הייתה ההיתכנות. רוב הסופרים לא מצליחים לכתוב באופן קבוע, בין השאר כי קשה להתמיד במלאכה סיזיפית כמו כתיבה לאורך זמן. כתוצאה מכך, סביר להניח שהם לא ירצו לשלם על כלי כזה, לא כל שכן על מנוי חודשי או שנתי.

בעוד אני יורדת מהרעיון, יזמים שלא קשורים אליי בשום צורה החליטו להרים את הכפפה. נכון למרץ 2024 הם מאפשרים להירשם לגרסה חינמית בהרצה שבה תקבלו "קנבס" ריק לעבוד איתו ועליו אפשרות לערוך את מבנה הרומן שלכם, כמו גם אפשרות לג'נרט חלקים ממנו עם בינה שיחתית דומה לשל ChatGPT. הפעם, כמובן, כשכל מה שאתם מג'נרטים עם Verb שייך לכם ובמסגרת המנוי שלכם. זאת הבטחה לא מובנת מאליה, לנוכח העובדה שכל השיחות עם המתחרה Open AI יכולות בקלות למצוא את עצמן בשיחות עם כותבים אחרים בשל מדיניות זכויות היוצרים השנויה במחלוקת של ChatGPT.

 כאילו מתוך מחשבה על נושא התשלום, כללו ב-Verb  גם פיצ'ר חמוד של "ניג'וס" (nudge) שתכליתו להזכיר לכותבים לחזור לעסוק במלאכה כל כמה זמן, לבחירתם. ולמקרה שלא התחברתם לפלטפורמה כדי לקבל את הניג'וס, Verb מתממשק בקלות לתוכנות אופיס ויכול בשמחה להציק לכם גם שם.

מחיר: חינם, לעת עתה

תמיכה בעברית: ללא

5. Sudowrite

סודורייט הוא מעין גרסה מתוחכמת יותר של Verb שגם מתיימרת לעשות חלק מה-heavy lifting שקשור לתכנון הרומן. כלומר, להציע לכם איך לבנות את הסצנות, איך דמות אמורה להגיב להתרחשות מסוימת, ואיך כדאי לתאר סצנות מורכבות כדי להתייחס לכל אחד מחמשת החושים (!). הוא גם יכול לתת לכם פידבק, משל היה מדובר בעורך מקצועי.

במובן הזה, הוא מתחרה ישירות בפלטפורמת הכתיבה הוותיקה Scribble, שהתחדשה אף היא לאחרונה ביכולות AI לבניית עולם בדיוני ודמויות. אלא שסודורייט, מעבר להיותו זול מהמתחרה, מתוחכם יותר בכך שהוא מאפשר לעבוד עם בינה שיחתית במקום עם טמפלטים, כלומר לשלב את "העורך" שלו בכל שלב של תהליך הכתיבה. הוא גם כל הזמן (אבל מילולית כל הזמן) יבקש מכם היזון חוזר כדי ללמוד לכתוב טוב יותר, כדי לא לתת לכם רק את הפרומפטים שהוא חושב שאנשים אחרים אוהבים. אם פחות נוח לכם לכתוב בפלטפורמה, יש לו גם גוגל אקסטנשן שמסתנכרנת עם גוגל דוקס. 

מחיר: החל מ-$10 בחודש, תלוי בכמות הפיצ'רים שבה תירצו להשתמש (בסודורייט הם מתומחרים בקרדיטים). אפשר לנסות אותם במסגרת תקופת ניסיון חינמית.

תמיכה בעברית: סודורייט מבוסס בין השאר על הבינה השיחתית של קלוד, כך שהוא תומך בעברית

הפרומפט שלי

גם אם אין לכם שום כוונה להאציל חלק ממלאכת הכתיבה לבינה מלאכותית, ברור שהכלים שהיא מציעה יכולים להקל עליכם את העבודה משמעותית. לפני כתיבת הספר, היא יכולה לעשות עבורכם לפחות חלק מהתחקיר. לאחר כתיבתו, היא יכולה לסייע בבניית תכנית שיווקית. ובמהלכו, טוב, זה כבר תלוי בכם.

גם אם אין לכם כוונה להסתייע בכלי בינה מלאכותית, תמיד כדאי להיעזר בנשמות טובות שנמצאות בפורומים שכל תכליתם לתת מענה לשאלות של כותבים, לתת להם משוב על עבודתם, או סתם "להרים" להם ברגעים קשים.

זכרו, פעם היה מאוד מקובל אצל סופרים מפורסמים לשכור כותבים זוטרים יותר, אז הם היו ידועים בתור "סופרי צללים", לסייע בצדדים היותר סיזיפיים של מלאכת הכתיבה. גם היום אתם יכולים למצוא לא מעט מהכותבים האלה בפלטפורמות כמו Fiverr ו-Upwork שסיקרתי כאן בפוסט שעסק בפרסום באנגלית, ובאמזון יש לא מעט כותבים ששכרו אותם לכתוב ספרים הרבה לפני עידן ChatGPT. להיעזר בכותבים כאלה, או בכלי בינה מלאכותית, זאת לא חולשה שלכם ככותבים. להפך, זה כוח. זה ניצול מיטבי של הזמן ויכולת הריכוז שלכם, ובמקרה של בינה מלאכותית, גם של אילוצי תקציב.

לקריאת הסיפור המלא

גמעתי את המרחק שנותר בחזרה לרכב. העפתי מבט זריז במראה האחורית, מכריח את עצמי להתעלם מהצעדים שהותרתי בחול. זרקתי את התיק לתא המטען. חגרתי. התנעתי. הרמתי את הבלם ולחצתי על דוושת הגז. לחצתי על הכתובת הראשונה שהייתה שמורה בזיכרון, במרחק של יותר מעשרים קילומטרים. כעבור רגע נזכרתי שזאת הייתה כתובת מקום העבודה הישן שלי, מפעל שיכולתי להרשות לעצמי להגיע רק עד לשער שלו. הרכב החל סוף סוף לזוז. מצלמת הרכב נכנסה לפעולה וכך גם הראייה המרחבית. חיכיתי רגע נצחי לסריקה שלה ורק אז נשמתי לרווחה.
השטח שסביבי היה ריק.

סיפורים קצרים אחרים שראו אור בבלוג (בלי קישורים חיצוניים):

• על אחרון מיתריי אנגן לך
• חיינו, אבל לא בשבילנו
• לילה על ההר

רק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכרתי ששכחתי לבדוק את המושב האחורי. הרשיתי לעצמי להגניב מבט. לא ראיתי אף אחד. לעת עתה, הייתי במקום המוגן היחיד ברדיוס של קילומטרים. גם הוא היה נטול הגנה מדי פעם, למשך פחות משנייה – בין מחזורי ההפעלה של המצלמה – אבל זה היה עדיף על כלום.
במשך שעה נוספת המשכתי לשבת על קצה המושב, מרותק לפלט של המצלמה, עד שהעייפות החלה לסגור עליי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסיר את העיניים מההגה, אוטונומי או לא אוטונומי, אבל לא הייתה לי ברירה. בניגוד אליהם, הייתי רק בן אדם, והלילות הארוכים החלו לגבות ממני מחיר.

הרכב המשיך לנסוע בלעדיי. כשפקחתי את עיניי, הסריקה עדיין לא הראתה דבר. נסעתי בדרך עפר בטוחה ליד הרי ירושלים, אבל אני יודע שהם מתצפתים. הם יודעים בדיוק באיזה מרחק לעמוד כדי שלא אוכל לסרוק אותם. הם יודעים איך לעקוב אחרי חתימת החום שלי.
הרכב עוצר פתאום. נורה נדלקת. היא מצביעה על כך שיש לי פנצ'ר. אלוהים יודע איך האנשים החכמים שבנו את הרכבים האלה לא דאגו שיידעו לעשות דברים בסיסיים כמו להחליף לעצמם גלגל או לתדלק. אני משאיר את הסורק דלוק ומשתדל לעמוד באור כשאני מחפש את הגלגל האחורי ולא מוצא אותו. אין לי ברירה אלא להדליק פנס רגיל.
תוך כדי שאני מדליק אותו, אני מעיף בטעות את הסנסור, הדבר היחיד שאסור לי להפיל. אני מקלל, מרים אותו מהכביש ובוחן מכל הצדדים לוודא שלא נכנס אליו חול. בכל מקרה כנראה שלא תהיה ברירה לנקות אותו לפני הניסוי הבא. יום שלם של עבודת שטח ירד לטמיון.
סיימתי להחליף את הגלגל. אני בא להיכנס חזרה לרכב ורואה, בחרדה, שהרכב חסך באנרגיה ונכבה. אני מכריח את עצמי לנשום, מנסה להציץ במושב האחורי ולא רואה דבר. אני חייב לנסות את מזלי ולכן משתמש בשיטה הישנה והטובה, הפנס. בתנועה אחת אני פותח את הדלת למושב הנהג ומדלג עליה כדי לסנוור את המושב האחורי, נטו כדי לקנות זמן בדרך לנשק.
"אאוץ'", היא אומרת.
אני מתכסה בזיעה קרה, ולא עוזר שאני מרגיש את הצינה המגיעה מהכיוון שלה. הלב שלי צונח. הייתי צריך לדעת שהם ישלחו אותה אחריי. היה לי נשק נגד כל האחרים, אבל בה עוד לא הייתי מסוגל לפגוע.

לקריאת הסיפור המלא

במעין בדיחה משונה של הגורל, השאלתי את The Poppy War מהספרייה הרבה לפני מתקפת השבעה לאוקטובר, וטכנית גם לפני החגים. קיבלתי עד אז כמה המלצות עליו, וגם מהכריכה האחורית הוא נשמע כמו עלילה אפית וקצבית, משהו שבאותה מידה היה יכול לעבוד גם בסדרת אנימה.

בקצרה, The Poppy War, שמעתה נתרגם אותו ל-"מלחמת הפרגים", מגולל את סיפורה של רין, יתומת מלחמה מכפר נידח בארץ שאמורה להיות שחזור פיקטיבי של סין העתיקה, קצת כמו ב-"גשר ציפורים". בעוד היא חולמת על גורל טוב יותר מזה שנגזר עליה כשפחה שתימכר עם הגיעה לגיל נישואים, רין לומדת במרץ על מנת להתקבל לאקדמיה הצבאית היוקרתית סינגרד. גם כשהיא לבסוף מתקבלת לשם, עליה לשרוד את השנים הראשונות במוסד כשהיא מתמודדת עם קורטוב נכבד של התנשאות בשל מוצאה ומגדרה וגזענות בשל צבע עורה הכהה יחסית. גם כשהיא צולחת את המכשול הזה, עליה למצוא את מקומה בעולם כשמלחמה פורצת ובוחנת את הנאמנות שלה לעקרונותיה ולאנשים שלהם היא נשבעה אמונים.

אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר על אוטובוס, בשעה רבע לחמש בבוקר, בדרכי לטיול בירדן, מכל המקומות. צלחתי בקלות מאה עמודים עוד לפני שהגענו לגבול. בדרך חזרה, ביום שבת בצהרים, כשמתקפת השביעי באוקטובר הייתה בעיצומה, לא הצלחתי לגעת בו. לזכותו של הספר ייאמר שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהביט מחוץ לחלון ולקוות שאף אזעקה לא תתפוס אותי באוויר הפתוח. המלחמה שאליה חזרתי הייתה אמיתית מדי, קרובה מדי, ובכל פעם שפתחתי אתר חדשות, היא רק נהייתה מפחידה יותר.

לקח לי שבועות לחזור לקרוא בספר שמלחמה מילולית מופיעה בכותרת שלו, תוך כדי שאני מפנימה את המציאות העקובה מדם שבה מצאתי את עצמי. כשלבסוף חזרתי לספר, נשאבתי אליו בלי בעיה, ובכל זאת "נדחפתי" החוצה מדי פעם, עקב אירועים בדיוניים אך מציאותיים, שהכותבת מן הסתם לא הייתה יכולה לחשוב עליהם, אי שם כשכתבה את "מלחמת הפרגים" ב-2018. אירועים, שמן הסתם הייתי מסתכלת בעיניים אחרות לחלוטין אילו הייתי קוראת עליהם לפני "חרבות ברזל", בעידן שבו הם היו נראים לי כמו תוצר של דמיון מעוות.

המשך הביקורת הזאת יכיל ספוילרים מסוימים למתרחש ב-"מלחמת הפרגים". אם התרשמתם עד כה שהספר יכול לעניין אתכם, אני ממליצה להפסיק לגלול כאן ולחזור לפוסט בסיום הקריאה. "מלחמת הפרגים" הוא ספר מעניין ומלא אקשן, גם כשהוא לא מחדש הרבה בז'אנר, אבל אולי יהיה לכם הרבה יותר קל לסיים אותו אחרי שהמבצע בעזה ייגמר, רצוי כשידה של ישראל על העליונה. בכל מקרה, למי מכם שמתכוון להמשיך לקרוא, הנה המחשבות שלי על קורותיה של רין.

"משחקי הכס" בסין

הדבר הראשון שמרשים תוך כדי קריאה ב-"מלחמת הפרגים" הוא העולם הבדיוני, שרק הולך ומתפרש על יריעה רחבה יותר ככל שהקריאה נמשכת. זהו עולם שבו ממלכת ניקרה הבדיונית נמצאת בקונפליקט מתמיד עם כוח הידוע בשם "הפדרציה של מיוגן" על טריטוריה, ובעיקר על הפרג הגדל בשטחה. קונפליקט, בשלו היא נכנסה כבר לשתי מלחמות ונאלצה לראות בין השאר את צי הלוחמים שלה, הספירלים, עובר רצח עם בידי צבאו של מיוגן.

אלא שניקרה לא השכילה ללמוד משתי המלחמות הקודמות. היא עדיין מציבה בראשה את אותה קיסרית כריזמטית שרצח העם קרה במשמרת שלה, ואת אותם הגנרלים שמעדיפים להתבוסס במאבקי כוחות מאשר לדאוג למוכנותם הצבאית למתקפה הבאה. היא גם שכחה לחלוטין כמה אכזריים כוחות הפדרציה שהכחידו את ספיר, האי של הספירלים, או מה עשתה למעטים מתוכם ששרדו. אבל אמיתות אלו, כמו האמיתות המוכרות למדי של "חרבות ברזל", לא יישארו לנצח בתהום הנשייה. ההיסטוריה הרי נידונה לחזור על עצמה, והאלים זוכרים הכול.

מכשפת האש

"מלחמת הפרגים" הומלץ לי במקור במסגרת הרצאה באייקון שעסקה בדת בספרות, אבל יהיה זה חטא נגד הספר לטעון שהוא עוסק בדת. מופיעות בו דמויות מסוימות, כמו רין, שביכולתן לנכס לעצמן כוח שמקורו באלים, אבל כפי שמובהר שוב ושוב, בסופו של דבר בני האדם הם שמחליטים מתי ואיך לבקש את כוחם של האלים, ולא להפך. רין, שמגלה בשלב מסוים של הספר שביכולתה לנכס את כוחה של אלת האש, הפניקס, אינה יוצאת דופן.

אלא שרין טובה, אולי אפילו יותר מדי טובה, בניכוס הכוחות שמזדמנים לידה. היא מסיימת במקום הראשון את שנת הלימודים הראשונה שלה בסינגרד, למרות נתוני פתיחה טובים בהרבה משל חבריה. היא מצליחה איך שהוא לעצור את המתקפה של הפדרציה על בית הספר, באמצעות כוח שלא ידעה שיש לה ושהמורה שלה אסר עליה להשתמש בו. היא מושווית שוב ושוב לאלטן, הבוגר הכי מהולל של האקדמיה, שבהמשך מתגלה שהיא גם חולקת את המוצא הספירלי שלו (כמה נוח). ועוד לא התחלתי לדבר על מה שרין עושה בסיומה של "מלחמת הפרגים", אבל על כך מוטב להרחיב בהמשך.

רין טובה, בין השאר, כי היא נחושה להצליח בתפקידה כחיילת, וכי החלופה לתפקיד זה היא חיים כעקרת בית נטולת זכויות. בשם נחישות זו היא אפילו הופכת לעקרה (!) באמצעות שיקוי רעיל לרחם שרוקחים עבורה באקדמיה. אבל המסלול המהיר שעליו שמים את רין הוא גם הנתיב המהיר לטירוף, הגורל שממנו כולם מזהירים אותה, והמקום שאליו היא לבסוף מגיעה כשהיא מבצעת נגד הפדרציה את מה שנתפש בעיניה כעונש מידתי על פשעיה, ובפרט על הטבח בגולין ניס.

אש תחת אש

מה קרה בגולין ניס? כדי לא לעורר יותר מדי את הטראומה שרבים מקוראי הבלוג בטח עדיין חווים אחרי זוועות השביעי לאוקטובר, אסכם בקצרה שמדובר בעיר שהפדרציה ביצעה בה מתקפת פתע, בעת שצבא ניקרה הוסב לשמירה על גבולותיה הימיים.

ואם זה כבר נשמע מוכר, אציין שצבאות הפדרציה טבחו בכמעט כל תושבי העיר וביצעו פשעי מלחמה כלפי כל מי שנותר ולא הספיק להסתתר. ברשימת הפשעים, שאתם רובם אני חוסכת לכם, אפשר למנות הוצאות להורג המוניות, רצח ילדים (לרבות תינוק שנשלף מרחם אימו ההרה) וכן אונס קבוצתי של חיילות ואזרחיות. כשמתגלים ממדי המתקפה, אחת מחברותיה לשעבר של רין, ששרדה בתור שפחת מין של החיילים, אומרת לה:

"I don't need your pity. I need you to kill them for me. You have to kill them for me […] You have to burn them. Whatever it takes. Swear it on your life. Swear it. Swear it for me."

Her eyes were like shattered glass.

It took all of Rin's courage to meet her gaze.

"I swear."

Page 425

כבר הפסקה הזאת, עוד לפני שנודע בהמשך אם רין עמדה בהבטחה שלה או לא, שמה אותי בדילמה לא פשוטה. כאמור, אם הייתי קוראת אותה לפני חודש ומשהו, כנראה שהייתי מזדעזעת. הייתי חושבת כמה נוח שחיילי הפדרציה מתוארים כאנשים מרושעים ואכזריים, בני מוות שלא אכפת להם למות ולהרוג אחרים למען קדושת המטרה שבשמה הם נלחמים, ולא כחיילים שמילאו פקודות של גנרל אכזר מחשש לחייהם שלהם. הייתי מאמינה שהדבר האחרון שכדאי לעשות במלחמה הוא להשיב מלחמה, במיוחד אם המחיר הוא הרג אזרחים או חיילים שלא ביצעו שום פשע. הייתי מאמינה שאת הדין צריך למצות נקודתית, עם האנשים שפשעו, ולא עם כל העם שממנו הגיעו.

אבל בפועל, כאמור, קראתי את הדברים אחרי שהתחוורו ממדי הטבח בעוטף עזה, שגורם למה שקרה בגולין ניס להישמע קצת כמו מגרש ניסויים של החמאס, ולו משום שלא היו מעורבים בו חטופים. למעשה, קראתי את הדברים תוך כדי שאני מתנדבת במקביל בחמ"ל הסברה ומוצאת את עצמי מסבירה למגיבים מחו"ל דברים שאמורים להיות מובנים מאליהם, כמו העובדה שחמאס הוא ארגון טרור, שהמשמעות של שירת "מהנהר ועד הים" הוא שלא תהיה מדינת ישראל בתוך אותם גבולות, ושאין שום תוחלת להפסקת אש כל עוד אחרון החטופים לא חוזר הביתה. לא תאמינו על כמה אוזניים ערלות נפלתי, ועל כמה אנשים שהתעלמו בבוטות מאמירות תוקפניות של בכירי חמאס ונאמניהם תוך כדי שהם כותבים שקרים על מהי מדינת ישראל ומי האנשים המרכיבים אותה (רמז – לבנים, יהודים, שגונבים שטחים מאחרים).

אז נכון שאותם מגיבים לא מייצגים את כל גולשי האינטרנט, או אפילו לא את כל "רשת הטרולים" הידועה בכינויה "טוויטר" או X. רוב האנשים, השפויים והסבירים, הפנימו את עומק הזוועות של השביעי לאוקטובר ועומדים לצד ישראל. זה לא אומר שאין רשע בעולם. גם אני גיליתי, אומנם באיחור, שיש אנשים באינטרנט – לא רק מטעם ארגוני טרור – שטוענים שהטבח של החמאס הוא מאבק לגיטימי של "לוחמי חופש", במקרה הטוב, ושהוא "צעד לניקוי העולם מיהודים", במקרה הנורא. דיווחים עקשניים ב-X ובטיקטוק אומרים, אגב, שגם הסופרת רבקה קואנג נמנית על אותם אנשים, אם כי לא מצאתי לכך עדות אחת ברשתות החברתיות שלה.

לנצח הוא רק אפר

האם יש תגובה מידתית לאנשים כאלה, או לחמאסניקים שמשתמשים באזרחים כמגן אנושי, או שישראל נידונה לפעול כמו רין ומילולית, להפוך את כולם לאבק? אני רוצה להאמין שלא. הרי גם בסדרות אנימה, לצורך העניין, תמיד מגיע הרגע שבו הגיבור מחליט להיות טוב יותר מהנבל, ולהראות מידה של חמלה, גם אם הנבל ינסה לנצל אותה לרעה וימות בתאונה תוך כדי. עובדה שישראל הכניסו משאיות סיוע, אפשרה לאנשים לחזור לעבודה. זה הצעד הראשון בניצחון על הרשע, נכון? נכון??

כנראה שלא. כנראה שכמו ניקרה, גם מדינת ישראל לא תחזור להיות כשהייתה, הרבה אחרי שהאבק ישקע. נצטרך לעשות בדק בית מעמיק כדי להבין מה אפשר לחמאס להוציא לפועל את המתקפה הרצחנית ומה ניתן לעשות כדי לשקם, או לפחות לנסות לשקם, את העוטף, התושבים, והחטופים שבתקווה עוד יצליחו לחזור הביתה. אי אפשר לעשות את כל זה עם זעם, כי זעם נוטה לשתק. אחווה, לעומת זאת, מניעה לפעולה.

וזה אולי הדבר היחיד שמשותף למי שהייתי לפני חודש ומשהו ולמי שאני היום. אם היה לי כוח כמו של רין, לא הייתי שורפת אלפים בלי הבחנה. הייתי מגייסת את כל מי שאפשר כדי לצאת למתקפה מאורגנת, מחושבת היטב, שתנחית מכה ניצחת על האויב ותביא לי ניצחון לטבח הארוך. למרות כל הרשע, הייתי מנסה למצוא את האור, ואני רוצה להאמין שזה מה שרוב הישראלים היו עושים. לשם ההשוואה, זה בדיוק מה שרין לא עשתה, למרות כל כוחה ונחישותה, וזאת הסיבה שרשע בספרים כמו "מלחמת הפרגים" – ולא רק הוא – ממשיך להתקיים, ככלות הכול.

The Poppy War by R.F. Kuang. Harper Voyager by Harper Collins Publishers. 530 p.

*אזהרה – פוסט זה מכיל אזכורים של אלימות פיזית ומינית בסרטי אימה

את "גברים, נשים ומסורים חשמליים" ניסיתי להשיג לראשונה כשלמדתי באוניברסיטה, עבור עבודת סמינר על נשים בסרטי אימה, וכבר אז הוא בקושי היה בנמצא. גם בשנות התשעים שבהן ראה אור, ונחשבו לעשור שבו סרטי אימה כמו "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" זכו סוף סוף לאהדת הקהל הרחב, כתיבה על סרטי אימה באקדמיה נחשבה לנישתית. ניסיון לדבר על אותם סרטים מזווית פמיניסטית היה בכלל מועד לכישלון, ולו בשל המוניטין השוביניסטי שיצרו לז'אנר סרטי האקספלויטיישן בעשורים הקודמים, אלה שהונעו ממעט מאוד עלילה והרבה עירום ואלימות.

בסופו של דבר מצאתי את הספר בחנות בת שבע קומות בלונדון, והוקל לי לגלות שהוא לא עוסק בכלל בסרטים מהז'אנר האחרון. המחברת קרול ג'יי קלובר מעדיפה להתעמק בסרטי ה-"סלאשר", אלה שאכן זכו לפופולריות מואצת החל משנות השבעים ושמו במרכזם ניסיון הישרדות של כמה צעירים (בדגש צעירות) אל מול רוצחים סדרתיים אלה ואחרים. רוצח סדרתי, שלצורך העניין יכול להיות בן אדם ("המנסרים מטקסס"), מפלצת בלבוש אדם ("האלווין") או מפלצת על-אנושית ("הנוסע השמיני"). יוצא הדופן היחיד הוא "קארי", על בסיס הרומן של סטיבן קינג והסרט של בריאן דה פלמה, שבו הרוצח מתגלה במערכה האחרונה כגיבורה הראשית, קארי.

עוד נערה אחת ודי

למרות שהיא עוסקת במגדר, הדבר האחרון שקלובר רוצה הוא להציג את סרטי האימה כפמיניסטיים. מדובר אומנם בז'אנר שבזכותו המציאה קלובר את מושג "הנערה האחרונה" (The Final Girl), שכמיטב המסורת היא נערה נבונה יחסית, בעלת עבר טראומטי ולרוב גם בתולה, שגוברת על הרוצח החזק ממנה בהרבה במה שנראה כמו שילוב של אומץ ומזל בלתי רגיל. עם זאת, מדובר גם בז'אנר שנהנה בצורה בלתי פרופורציונלית להציג אלימות נגד נשים, בדגש על אלימות מינית.

אני לא מדברת רק על דוגמאות קיצוניות כמו "אני יורקת על קברך" אלא גם על סרטים פופולריים כמו "מוות אכזרי" (Evil Dead), שבגרסתו המקורית הדיבוק הרצחני מתחיל מאונס של הגיבורה הראשית בידי ענפים (!). למעשה, אפשר לטעון ש-"אני יורקת על קברך" הוא סרט פמיניסטי בהרבה מ-"מוות אכזרי" משום שלפחות הוא מאפשר לגיבורה לנקום באנסים שלה בדרך שהיא מילולית "עין תחת עין" (getting even במקור), כפי שטוענת קלובר וכפי שנידון בהרחבה גם בפרק הזה של הפודקאסט הישראלי המצוין "טראש טוק".

עוד על מגדר בספרות ובקולנוע:

• נשים מתבוננות בגיבורות על
• אילו רק היה למרגלת איך לתקוע אותי

קלובר, בכל מקרה, לא שופטת את היוצרים של סרטי האימה הללו בחומרה. להפך, היא שופכת אור על קהל היעד לסרטים שלהם, על פי רוב גברים צעירים, שמוצאים עצמם במחצית מהסרט מריעים לרוצח שרודף אחרי השורדת האחרונה, ובמחצית השנייה מריעים לה בעת שהיא מביסה אותו – תוך שהם מזדהים עם שני הצדדים. הם בה בעת מגשימים פנטזיות אלימות אפלות, וגם מדחיקים את ההתנהגות האלימה באמצעות ניצחונה של הגיבורה הטובה, עם העבר הטראומטי שאיתו הם יכולים להזדהות, על הרוצח "הרע".

הנערה והדם

יוצאת הדופן היחידה היא, כאמור, קארי – שלה מוקדש הפרק הראשון והמעניין ביותר בספר. קארי מקיימת בעצמה את הניגוד של הרוצח אל מול הנערה התמה. אנחנו ממשיכים לחוש חמלה כלפיה גם כשהיא סובלת מבריונות בבית הספר וגם כשהיא רוצחת את אימא שלה ובהמשך, את כל חבריה לשכבה. "קארי" גם עוסק במובהק בנושאים שקהל היעד של סרטי אימה אמור להרגיש מאוד לא בנוח איתם, ממחזור חודשי ועד לדימוי גוף של נערות, ועם זאת הוא זכה להצלחה אדירה כספר וכסרט והניב שפע של גרסאות מחודשות (כולל בברודווי), שלא לדבר על ממים באינטרנט.

למה? כי "קארי" גם מייצגת לפי קלובר את כל מה שמפחיד גברים בנשים, ובכך היא לא שונה בהרבה מהסימבוליזם הנשי של ה"ג גייגר בסרט "הנוסע השמיני". היא אישה שמוגדרת דרך הדם, רוצחת כשהיא שטופת דם, ולא הייתה מגיעה למצב אליו הגיעה לולא בגרותה המינית, שהובילה למשבר ביחסים עם אימה ולשאיפתה להיות מלכת הנשף.

הנערה כבר לא נערה

הרבה דם ניגר על המסך מאז ש-"גברים, נשים ומסורים חשמליים" ראה אור. היום כבר לגמרי מקובל לראות נשים צעירות אוחזות במסורים חשמליים בסרטים כמו Freaky ובסדרות טלוויזיה כמו העיבוד של Resident Evil. במספר לא מבוטל של יצירות, נשים מגלמות את הנבל, בלי קשר למיניות או לנשיות שלהן בכלליותה. יתרה מכך, היום מאוד לא מקובל להראות על המסך אלימות מינית, לא רק בשל תנועת 'מי טו' אלא כי גם הרבה נשים רואות סרטי אימה, בטח יותר מבעבר. ובעוד סף הריגוש של הקהל לאלימות גרפית רק הולך ועולה עם השנים, הסובלנות לאלימות מינית – ירדה לאפס. 

מוסכמת ה-final girl, לעומת זאת, נותרה כפי שהיא. למעשה, היא כל כך מקובעת שהיא מושא לפארודיה, כפי שנראה בסרטים מהשנים האחרונות כמו Final Girls או Cabin in the Woods, או בספרים כמו Final Girls Support Group של גריידי הנדריקס ו-Final Girls של ריילי סייגר. במובן הזה, הז'אנר לא התקדם הרבה מימי "העלמה במצוקה" שגבר כלשהו היה נדרש להציל מידיו של הרוצח, ולו משום שגבר המתעמת מול רוצח – יהיה נחות ממנו פיזית או מנטאלית ככל שיהיה – עדיין נתפס כבעל סיכויים יותר טובים מאישה באותו תפקיד.

לכל הפחות, נראה בשנים האחרונות שה-final girl היא כבר לא כל כך girl. זוכת האוסקר ג'יימי לי קרטיס ממשיכה לככב בסרטי Halloween למרות שהיא כבר מזמן לא נערה מתבגרת, וכנ"ל לגבי כוכבי סדרת "צעקה" שממשיכים להפציע בסרטי ההמשך אף שהדמויות שלהם כבר לא מתגוררות בעיר שבה מתרחשות הרציחות. הקהל צמא לנוסטלגיה, כמעט באותה מידה שבה הוא משווע למשב רענן בז'אנר, מה שמאלץ את יוצרי האימה למצוא פתרונות יצירתיים. אולי בעתיד final them יהיה אחד מהם.

"גברים, נשים ומסורים חשמליים", מאת קרול ג'יי קלובר. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עריכה מדעית: ענבר שחם. הוצאת עם עובד. 334 עמ'

טיול ביפן, יאמר לכם כל מי שחזר משם, שונה מטיול בכל יעד אחר. יפן היא שילוב של הרבה מאוד ניגודים. היא מדינה מתקדמת שלעולם תעדיף את המנהגים המסורתיים על פני ההשפעות שמגיעות אליה מהמערב. היא הביאה לעולם את הסמוראים והנינג'ות אבל דוגלת בשלום, איזון, והרמוניה עם הטבע. היא בקושי דוברת אנגלית, אבל מנהלת עסקים עם כל העולם, וכן הלאה. 

מרגישים את זה כבר משלב תכנון הטיול. יפן היא לא יעד שמגיעים אליו בספונטניות. היא דורשת תכנון מוקדם, רצוי של כמה חודשים מראש, ולא רק בגלל מחיר הטיסה (שעדיין מופרז, אגב, משום שהמדינה הייתה סגורה לישראלים עד אשתקד). יפן דורשת הרבה מאוד למידה, למשל של סוגי הלינה השונים. בשום מקום אחר בעולם לא תידרשו לבחור בין לינה מסורתית (ריוקן), למלונות אהבה, מלונות קפסולה, מלונות רגילים ואכסניות (גסט האוסים) – שכולם מספקים חוויה נקייה ולא רעה בכלל בפני עצמה. 

גם עם ההגעה ליפן, יש הרבה מאוד דברים שיפתיעו אתכם, והיפנים לא יראו לנכון לספר לכם מראש. הם לא יספרו לכם, למשל, שהסיבה שבהרבה מרחצאות ציבוריים (אונסנים) אסור להיכנס עם קעקועים היא שהיפנים היחידים שמסתובבים עם קעקועים הם אנשי היאקוזה, או שרוב הנשים לובשות הקימונו שמסתובבות ברחובות קיוטו (ויש לא מעט כאלו) הן בכלל לא גיישות. בכלל, יחסית למי שיש להם תרבות עשירה, היפנים לא אוהבים לדבר עליה יותר מדי. הם רק ייראו נורא מופתעים אם תאכלו תוך כדי הליכה, או תעשו כל אחד מאלפי הדברים שנהוגים בכל מקום בעולם שהוא לא יפן.

עבורי, המבוא הטוב ביותר לתרבות של יפן היה דווקא הספרים שקראתי לפני ובמהלך המסע. הם עזרו לי להבין דברים שראיתי, להסביר חוויות שהיו לי, ובעיקר להרגיש שאני לא רואה רק את מה שרוצים שאראה. יפן, שוב יותר מהרבה מקומות אחרים בעולם, הוא מקום שרב בו הנסתר על הגלוי, ושלמעשה תושביו מתגאים ביכולת ההסתרה שלהם. רק נסו לאחוז ידיים ברכבת התחתית, או לומר בקול רם "אני אוהב אותך", ותראו אילו מבטים תקבלו. ביפן, רגשות הם פשוט לא משהו שמפגינים כלפי חוץ, להבדיל מאדיבות – שבה תיתקלו בכל פינה.

משום שלמטיילים שונים יש דגשים שונים ומסלולים שונים, חילקתי את ההמלצה לקטגוריות. תרגישו חופשי לקרוא, כמובן, יותר מספר אחד. אני הופתעתי בכל פעם מחדש מהדברים שקראתי, ואני כאמור מטיילת ששמה דגש על תרבות והיסטוריה. אני מניחה שגם מי שמתמקד בטבע או בקולינריה ימצא שפע ספרים בנושא, כמו הספר הישראלי הזה שראה אור לאחרונה.

לישראלים: "חוויה יפנית" מאת שפרה הורן

קשה לתאר כמה פרקים מהספר הזה השאירו אותי שמוטת לסת וכמה הייתי צריכה לקרוא אותם, בתור ישראלית. יש מנהגים בתרבות היפנית שלא הייתי מאמינה שקיימים אם הייתי שומעת עליהם בדרך אחרת. יש גם תופעות – כגון האנטישמיות ביפן (כן, כן) – שאף יפני שדיברתי איתו עליהן לא הסכים להודות בהן מחוץ לספר הזה, ואולי טוב שכך. על כל פנים, מדובר במבוא חובה לכל ישראלי שמתכנן לבקר במדינה, והוא נקרא בשטף ומבלי לחסוך, כאמור, גם את הצדדים הפחות יפים של המדינה.

למאמלקים: Introduction to Japanese Culture

מצאתי את הספר הזה במבואה של מלון Tune Stay בקיוטו והוא עשה לי המון סדר, גם בדברים שראיתי ברחוב ביפן וגם במאכלים שיצא לי לטעום (מתברר שליפן יש סצנת קינוחים עשירה במיוחד). אם אתם קצרים בזמן וזקוקים למבוא באורך 104 עמודים קצרים וצבעוניים בלבד, שהן יותר כרטיסיות מאשר ספר, המדריך הזה עשוי לעשות את העבודה.

לחובבי פשע אמיתי: "לילות טוקיו" מאת ג'ק אדלסטיין

סיפורו של עיתונאי יהודי-אמריקני שהתגלגל לגוף תקשורת יפני הוא הרקע לממואר של ג'ק אדלסטיין, שהוא גם מעין פילם נואר על היאקוזה מנקודת מבט מערבית. יש כאן גם המון ירידה לפרטים על מערכת החוק והמשפט ביפן, שהיא מושחתת מהיסוד ומתעקשת משום מה לראות ביאקוזה גוף עסקי לגיטימי. גם אחרי ביקור במדינה, לא ברור לי למה.

ואם כבר פשע, יש ספר קצת פחות מוכר של הרוקי מורקמי בשם Underground: The Tokyo Gas Attack and the Japanese Psyche שהוא מעין תחקיר עיתונאי על הרעלת הסירין ההמונית מ-1995 שבגללה היפנים הוציאו את כל פחי הזבל מהרחובות והרכבות. יושב אצלי על המדף אבל טרם זכיתי לקרוא בו.  

לרומנטיקנים: "זיכרונותיה של גיישה" מאת ארתור גולדן

לא באמת התכוונתי לכתוב רשומה על ספרים על יפן תוך התעלמות מ-"זיכרונותיה של גיישה", אולי רב המכר הגדול ביותר על יפן בכל הזמנים. רק שהסיבה האמיתית שהספר הזה ברשימה היא הפופולאריות העצומה שלו בקרב תיירים, שבגללה כל מדריך תיירים בקיוטו יוביל אתכם לגשר בעיר העתיקה שבו הגיישה הצעירה ממררת בבכי באחת הסצנות המרכזיות בסרט וכמובן לבית הקפה הסמוך שבו מתרחשות כמה סצנות נוספות. 

לחובבי הייאו מיאזאקי: "הטירה הנעה" מאת דיאנה וויין ג'ונס

מכל האטרקציות ביפן, הזמנת כרטיסים למוזיאון ג'יבלי שבטוקיו או פארק ג'יבלי שבאוסקה היא חוויה מתסכלת במיוחד, בראש ובראשונה כי היא כמעט סגורה לחלוטין לתיירים או מי שמתגורר מחוץ ליפן, ולפי השמועות היא משתלמת רק לחסידיו האדוקים ביותר של האולפן. עם זאת, מזכרות בהשראת סטודיו ג'יבלי מפוזרות בחנויות בכל רחבי יפן וחלק ניכר מהן מושפע מ-"הטירה הנעה", שהוא למיטב ידיעתי הסרט היחיד של ג'יבלי שנכתב בהשראת רומן בריטי וגם תורגם לעברית.  

לחובבי חיות: "זיכרונותיו של חתול נודד" מאת הירו אריקווה

בכל פינת רחוב ביפן יציעו לכם להיכנס לבית קפה שמלטפים בו חתולים, כלבים, ינשופים, או חזירים. בכלל, יחסית למדינה שכמעט אין בה מסעדות לצמחונים, היפנים ממש נהנים להפגין חיבה לבעלי חיים, ואחת הדוגמאות לכך היא הספר הזה – אודיסאה מקסימה על חתול רחוב שמאומץ בידי יפני ומתחיל לפתח כלפיו רגשות אנושיים להפליא. לא תלמדו ממנו המון על התרבות היפנית, אבל ללא ספק תתרגשו עד דמעות. 

ספרי מופת שכדאי להשלים בלי קשר לביקור ביפן:

"שוגון" מאת ג'יימס קלאוול

אחד הרומנים הכי מעובדים בתולדות יפן ובמרכזו דיווח בדיוני על עלייתו של טוקוגאווה איאיאסו לכס השוגון (שליט יפן ששני בכוחו רק לקיסר). למתעניינים בהיסטוריה של השוגונים מומלץ לבקר את מוזיאון הסמוראים שבקיוטו, שם גם ניתן לשמוע על סיפורם של 47 הרונין.

"פרחי הירושימה" מאת אדיתה מוריס

אי אפשר לדבר על ההיסטוריה של יפן מבלי לדבר על הירושימה, עיר שיש בה כמה וכמה מרכזי הנצחה למאות אלפי התושבים שנהרגו בהפצצות על העיר במלחמת העולם השנייה. "פרחי הירושימה" מביא את סיפורה של משפחה אחת ששרדה את המתקפה ונשארה לחזות במאמצי השיקום של העיר לאחר מכן, גם כשאלה גובים מהם מחיר. ואם עוד לא השתכנעתם מהביקורת המקוצרת שלי, הנה השבחים שהרעיפו על הספר בבלוג "יפן מונוגטרי".

אפתח ברטרוספקטיבה. מאוד מאוד נהניתי מספרה הקודם של מדלין מילר, "שירו של אכילס", ואני לא היחידה. טיקטוק מלא בסרטונים של בלוגריות דומעות שסיימו לקרוא את הספר כשהן שטופות יגון בגין הטרגדיה של אכילס ופטרוקלוס, שבידיה הרגישות של מילר הופכת לסיפור אהבה רב עוצמה ושובה לב.

ייתכנו בהחלט סיבות נוספות לכך ש-"שירו של אכילס" היה כזה סיפור הצלחה מסחרר. הוא רוכב, בין השאר, על טרנד הרומנים ההומו-אירוטיים הספקולטיביים שנהיו פופולריים במיוחד בשנים האחרונות, עיין ערך "לורד העקעק". אבל, אפשר לפטור את העניין המסחרי בקורותיהם של אכילס ופטרוקלס כצירוף מקרים. אחרי הכול, הרומן שלהם די מפורש גם ביצירה המקורית של הומרוס, שלא לדבר על רוח התקופה שבה "האיליאדה" ממוקמת – זאת שבה רומן עם גבר נחשב אף למכובד יותר מרומן עם אישה. במובן הזה, "שירו של אכילס" לא מתרחק יותר מדי מהמקור ולא עושה פרפרזה שחוטאת לו יותר מסדרת "פרסי ג'קסון" של ריק ריירדן, או אפילו "המיתולוגיה הנורדית" של ניל גיימן.

"קירקה", ביותר ממובן אחד, הוא סיפור אחר. בראש ובראשונה, משום שמדובר בסיפור שולי יחסית ברוחב היריעה של "האודיסאה", ממנה הוא לקוח. קירקה מתוארת שם כבתו של אל השמש, מכשפה רבת-עוצמה, שקסמה המפורסם ביותר הוא הפיכת גברים לחזירים. לא בכדי, יש רבים המחשיבים אותה לאם הקדמונית של אימה החורגת של שלגייה ושאר המכשפות מטילות האימה המוכרות לנו כיום, בדגש על אלו שמתמחות במטמורפוזה. הרי אלו היו אלו מכשפות שהפכו את הנסיכים מ-"היפה והחיה" ומ-"הנסיכה והצפרדע" מבני אדם יפי תואר לחיות פרא ולצפרדעים, ועוד לא דיברנו על המכשפה מ-"עמי ותמי" שגם מפתה את התאומים לתוך ביתה עם אוכל, בדומה למה שקירקה עושה למלחים הנקראים אל האי שלה.

עם זאת, מלבד היותה דימוי זכיר, לקירקה לא היה סיפור דומיננטי לספר, לפחות לא ביצירתו של הומרוס. ידוע רק שנפגשה עם אודיסאוס. מה שקרה באותה פגישה לא לגמרי ברור, אם כי ידוע שבסיומה אודיסאוס גרם לקירקה לבטל את הכישוף על אנשי הספינה שלו, לא לפני שקרסה לפניו והתחננה לרחמים. קצת בדומה לכל מפלצת אחרת, אם תרצו, לו יכלה לדבר בקולה של אישה מובסת. לא בכדי, בגרסאות שנעשו ל-"אודיסאה" עם השנים רואים אותה מנוצחת על ידו בקרב, ננטשת על ידו לעייפה לאחר שהתאהבה בו, ושאר דימוים מיזוגניים שהיו מעוררים היום קרינג'.

בדרכם של אולפני דיסני

בהיעדר סיפור של ממש, מדלין מילר "מלבישה" על קירקה סיפור שכזה. היא טווה עבור הדמות חוטי עלילה שנשזרים בילדותה באולימפוס ובגלותה על האי שבו אודיסאוס מוצא אותה ולפרקים, החוטים הללו מוליכים חשמל של ממש. קשה שלא להזדהות עם האישה הצעירה שנדחית על ידי הגבר שהיא אוהבת, מוקעת על ידי משפחתה, ומוצאת נחמה בבדידות לצד נימפות אחרות וחיות פרא. אפילו כשמילר מצדיקה את כישוף המטמורפוזה של קירקה בחוויה טראומתית קשה שעברה, קשה לנו לנטור לה בשל כך, הגם שהדבר מלווה בלא מעט תיאורים גרפיים אלימים קשים לעיכול.

רק שאז מילר נצמדת שוב לסיפור מתוך היצירה המקורית, ובלבו המפגש עם אודיסאוס. בנקודה זו מתגלה שוב החולשה העיקרית שהעיבה גם על "שירו של אכילס", לולא סיפור האהבה שבמרכזו היה עוצמתי כל כך, והוא דמותו של אודיסאוס. מילר מלאת כל כך הרבה הערצה לדמותו של אודיסאוס, שהיא לא יכולה שלא להקרין את הערצתה באמצעות הדמויות האחרות שהיא כותבת. בכך, היא גורמת להן להיראות כפחות מעניינות, ואף כריקות מתוכן, לעומת האיש החכם ביותר בסביבה. גם קירקה, ברגע שנשבית בקסמיו, נותרת דמות משנה בסיפורו שלו ותו לא, ולא עוזר שהסיפור שלה נעדר לפתע התרחשויות שהיו מעירות אותו בחזרה לחיים.

כל זה מעלה את השאלה המתבקשת מדוע שאפה מילר מלכתחילה לשכתב את סיפורה של קירקה. בנקודה מסוימת, נכתב על אודיסאוס, מנקודת מבטה של הדמות ש-"לימים יספרו שנפלתי למרגלותיו והתחננתי לרחמים", כשכמובן המציאות ברומן היא אחרת. האם כוונתה של מילר הייתה לתאר דמות נשית חזקה יותר, נערצת יותר, שביצעה בחירה מודעת ועומדת מאחוריה? כי לשם כך אין צורך ברומן שלם. מספיק סיפור קצר, או אפילו פרק אחד בעלילותיו של אודיסאוס. כל השאר הוא בגדר אנקדוטות לסיפוק תחושת הצדק של הקוראים, קצת כמו הפרקים המוקדמים ב-"קירקה" שעוסקים בדמותו של דדלוס ומתארים אותו כקצת פחות אשם בשרשרת האירועים שהובילה להולדת המינוטאור. אחרי הכול, כפי שמוצג שם, הוא בסך הכול היה כלי ביד היוצר של המלכה הנקמנית, זאת שאיך שהוא התעברה משור תוך שהיא לבושה בתחפושת.

בדומה ל-"מליפיסנט" של דיסני, "קירקה" שואפת לספר סיפור שונה לחלוטין מזה שאנו מכירים, כזה שכל תכליתו להזיח את האישה המרכזית בסיפור מתפקיד הנבל. רק שהוא נוחל בכך הצלחה חלקית בלבד, משום שעם כל האמפתיה לקירקה, אין ספק שהיא אינה הצדיקה בסיפור שלה. אדרבה, הקלות שבה היא גוזרת גורל איום על הסובבים אותה, תוך כדי פיתוח חיבה תלותית באודיסאוס, גורמת לנו לנטור לה עוד ועוד טינה ככל שהעלילה מתקדמת.

על כרעי חזירים

"קירקה" הוא לא הפעם הראשונה שבה ניסיון לספר סיפור מחדש מתגלה כחרב פיפיות, במובן הביקורתי או המסחרי. מה שמבדיל הפעם את "קירקה" מניסיונות מוצלחים יותר, כמו "מליפיסנט" של דיסני, או "מרשעת" של גרגורי מקגוויר (לסיפורה של המכשפה הרעה מהמערב ב-"הקוסם מארץ עוץ", שהפך לימים למחזמר מצליח) או אף מהניסיון הקודם והמוצלח יותר של מילר לספר סיפור חדש, הוא דווקא רוח הקרב של המחברת, שבאה פה על חשבון הכתיבה.

הניסיון של מילר "להלביש" על הגיבורה סיפור שאינו שלה וכדי כך, להוכיח באמצעותו נקודה עקרונית, חורה ל-"קירקה" כשם שהוא חורה לעלילה ב-"עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי". הוא הופך את הספר לצפוי, מטיפני, ולא נורא מעניין, כמו בהרבה מקרים של "ספרי אוטוריטה". רק שהפעם הגורל הזה היה יכול להימנע מ-"קירקה", גם בזכות הכישרון המוכח של מילר, וגם כי סיפורה של קירקה הוא כביכול טריטוריה לא מוכרת. זהו מקום שבו הייתה למחברת לא מעט חירות אומנותית – כולל האפשרות לחרוג מהסוף המקורי, בלי להקים עליה את כל שוחרי המיתולוגיה היוונית ואת מי שעדיין מפנטזים על בראד פיט בתור הליהוק הראשי.

אז אולי לא כל הסיפורים על נשים שנויות במחלוקת ראויים לשכתוב ברוח המניפסט הפמיניסטי של התקופה. בעצם, אולי לא כל הסיפורים ראויים לשכתוב בכלל. אולי מוטב לנשים שוחרות רוע לכפר על עוונותיהן בעבר, ולפנות את מקומן לגיבורות אכזריות פחות, מורכבות יותר, שעושות את הבחירות הקטנות שיש ביכולתן לעשות כדי לשנות את חייהן לטובה. אולי גם אלה הסיפורים שהיינו מעדיפים להמשיך לספר, בטח בתקופה שבה יש עדיין הקוראים לנשים חזקות "מכשפות".  

"קירקה" (2022) מאת מדלין מילר, תרגום: נעה סמלסון, הוצאת הכורסא, 392 עמודים