זה מעניין למה דווקא אנחנו, האימהות, לעיתים קרובות מרגישות קושי עצום בלבקש עזרה?! אולי זה התרבות המערבית שסביבנו, אשר משתדלת לטפח דימוי בלתי מציאותי של "האמא המושלמת" שכולנו "חייבות" להיות כמוהה – זו שמספיקה הכול לבד, בלי להתלונן, בקלות רבה ובלי להתעייף בכלל. יש לה שפע של זמן, פניות רגשית, בריאות איתנה, חוכמה חיים ושמחה מתפרצת. כמה הדמות הבדיונית הזו מאיימת על שלוות נפשינו. לבקש עזרה?! אנחנו חוששות להיתפס כחלשות, לא טובות מספיק או חלילה "לא שולטות במצב".

כמה מאיתנו מבינות כי בקשת עזרה אינה עדות לחולשה, אלא דווקא, למרבה הפלא, עדות לאומץ. בקשת עזרה דורשת להודות בפני עצמנו ובפני אחרים שאנחנו לא מסוגלות תמיד "להיות הכול, לכולם, כל הזמן". הסופר-וומן מהאגדות נמצאת באגדות. בדמיונות. אנחנו חיות בעולם האמיתי. ועם יד על הלב, די נשבר לנו מהתחרות הכל כך לא פיירית עם דמות דמיונית כל יכולה.

אבל לפעמים לא נדירות כלל, מה שמקשה עלינו הוא לא רק הלבקש את העזרה, אלא גם לקבל אותה. אנחנו עשויות לגלות שהעזרה שאנחנו מקבלות ממש לא נראית כמו מה שחלמנו: מישהו אחר שוטף את הכלים, אבל לא טוב כמונו; בן הזוג מציע עזרה, לוקח אחריות אך בפועל שוכח חצי מהמשימות; הבייביסיטר אומנם עוזרת עם הילדים, אבל בדרך שלה וזה יכול להטריף. אין ספק שזה מלמד אותנו שיעור חשוב על גמישות ועל ההבנה שהעזרה היא פחות על "איך" זה קורה ויותר על "מי" זה שעוזר. במחשבה נוספת, זה בעיקר על הקשר שנוצר.

כשאנחנו מבקשות עזרה למעשה אנחנו חושפות את הצרכים והאתגרים שלנו, אנחנו מראות פגיעות ואמון. זה בהחלט רגיש ופגיע כאשר הבקשה נשארת יתומה או מנוצלת. אך מנגד, מה קורה כאשר אנחנו מקבלות את המענה המדויק לנו?? עזרה אמיתית היא דבר שמזמין את האדם שמולנו להרגיש משמעותי בחיינו ולהיות חלק מהמסע שלנו. במקביל, תחושת ההערכה וההכרת תודה שלנו מחזקת את הקשר ומעמיקה את ההדדיות. זה לא רק על המעשה עצמו, אלא על החיבור האנושי שנוצר מתוך ההבנה שאנחנו לא לבד. אין ספק שעלינו להתאמן על דיוק בעצם בקשת העזרה, הסבר מה בדיוק אנחנו רוצות ובקבלתה כאשר היא איננה עומדת בציפיות שלנו.

הצד השני של העזרה: נעזרים בלי הפסקה

יש אימהות שמרגישות שהן תלויות בעזרה – בין אם זה מבעל, מאמא, או אפילו מהילדים. הן פוחדות להתמודד לבד עם העומס, החל מהטיפול בתחזוקת הבית השוטפת ועד גידול הילדים, ונוטות להרגיש שאי אפשר להסתדר בלעדי העזרה מבחוץ. תחושת הנזקקות הזו יכולה להכביד רגשית ולגרום להן להרגיש פחות בטוחות בעצמן. הרבה פחות עצמן.

הדרך להשתחרר מהתלות מתחילה בלקיחת אחריות על המחשבות והפעולות שלהן. במקום לראות בעזרה כ"משענת חובה", כדאי לנסות להתבונן פנימה ולשאול: מה באמת אני מסוגלת לעשות בעצמי? מה מפחיד אותי בלפעול לבד?

ייתכן והתשובות שיעלו יהיו קשות להתבוננות. יש פעמים שכדאי שיהיה ליווי מקצועי ברקע. בכל אופן, אני רוצה לתת לך "עזרה ראשונה" שיכולה להועיל לכל אמא באשר היא.

1. הכרה ביכולות האישיות: חשוב להתחיל להכיר מהם הדברים הטובים שקיבלת מבורא עולם. מהם הכשרונות שיש בך. מהם הדברים הטובים שאת יודעת לבצע, להתמקד בהם ובכך לחזק את הביטחון העצמי. גם צעדים קטנים, כמו פתרון בעיה לבד, יכולים ליצור שינוי משמעותי.

2. אימון במיומנויות חדשות: לעיתים הקושי והצורך בעזרה נובע מחוסר מיומנות מסוימת, כמו ניהול זמן, גיהוץ, ידע בחינוך או בישול. שיפור כישורים אישיים אלו יפחית את התלות באחרים ויחזקו את תחושת המסוגלות העצמית.

3. יצירת גבולות בעזרה: אפשר לבקש עזרה, ויש פעמים שחובה להיעזר אבל תמיד כדאי לשים גבולות ברורים לעזרה הזו – לבקש רק במה שבאמת הכרחי, ולא מתוך הרגל. שימי לב כי עזרה שאין בה צורך יוצרת את האפקט ההפוך: חולשה עצמית.

4. ללמוד להתמודד עם כישלון: פחד מהכשלון עלול לגרום לתלות באחרים או לבקש סיוע לא מוצדק. ברגע שאימהות מאפשרות לעצמן את המרחב לטעות – הן לומדות להתמודד, להשתפר ולהתחזק.

חשוב לזכור שתלות בעזרה אינה "כישלון", אלא פשוט שלב בדרך אל היותך אמא מדויקת יותר לילדיך. עם מודעות, תרגול וביטחון עצמי, ניתן להשתחרר בהדרגה מהצורך המתמיד בתמיכה ולגלות עוצמות פנימיות שלא הכרתן.

חני רחמין
אשת חינוך ומטפלת רגשית | [email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

כך תעשי את זה נכון: כל הסודות לכביסת מצעים שיעשו אותך מאושרת ניהול משימות בבית ובעבודה: כך תרכשו הרגלים קבועים ליום מלא בעשיה ובסיפוק | חני רחמין האם את מאמינה שיום אחד תהי מרוצה מתפקוד הבית שלך? | חני רחמין רכה ונעימה: כך תשמרו על ריח טוב של המגבות בבית כך תצליחו למלא את היום בעשיה ובסיפוק | חני רחמין