סיפור קצר על דניאל, בחור צעיר בן 24 לפני תואר, שהשתחרר לא מזמן מצה"ל בתור סמ"פ ומצא את עצמו מ"מ צעיר בפלוגת מילואים חביבה מלאה קצינים ותיקים ואיגור, מ"פ אחד, רואה חשבון בן ארבעים, שכבר ראה הכל. אלא שהשביעי באוקטובר קרה והפלוגה, כלומר הגדוד, החטיבה, האוגדה כולה – הוקפצו לחודשים ארוכים מחוץ לבית, והם למדו להכיר זה את זה, וקראו לדניאל שוגי, על שם הקורנפלקס שהחלב עדיין לא נוגב משפתיו.

ואט אט עם התארכות סבבי המילואים וחוסר היכולת להתפקס איגור המ"פ הודיע שהעסק שלו קורס והוא נדרש להציל אותו, ובמקום להסתובב סביב המוצבים המחלקתיים הוא בילה יותר ויותר שעות בחדר הקטן שליד החמ"ל עם המחשב, עד שבסוף סגר את המחשב בבת אחת ואמר 'אין ברירה, שוגי, תהיה קצין תורן' והלך, ושוגי נשאר קצין תורן אבל גם הקצינים האחרים, מושיק התגרש בדיוק והגב של ארטי קרס ועם הגיעו של הסבב השלישי מצא את עצמו שוגי בתור הקצין היחיד בפלוגה.

זמנים מיוחדים מולידים אנשים מיוחדים ועל כן שוגי לא התלונן, ובאמת כשהביט על עצמו מה היה לו להתלונן, לא אישה שמחכה בבית ולא ילדים שבקושי מכירים אותו ולא תואר שהוא מפספס כרגע ולא קריירה שעדיין לא התחילה. בסך הכל ילד, הקצין היחיד שנשאר לפקד על חבורת המילואימניקים שנותרה, בני שלושים וארבעים ואפילו חמישים אחד, ואף שלא הכיר קשיים של עבודה ובית ומשפחה ובריאות, בכל זאת השתדל מאוד לתמוך ולתת מה שיכול היה לתת, בתור המפקד בפועל של הפלוגה, שהוא גם המפקד הקצין היחיד שבה.

וכך חלפו הימים עד שבא ערב אחד, ובערב ההוא שוגי פתח את האפליקציה, שהלא גם קצינים הם בני אדם, ומצא מאצ' באחד מן היישובים שהיו בגזרה, והוא ביקש מקופיקו, שהיה המפקד־שאינו־קצין של אחת המחלקות, שיתפוס קצין תורן, ולקח את הרכב סטודנטים החבוט שלו ונסע ליישוב ההוא ונקש על דלת אחת, ושם פתחה לו ניצן אחת, והם ישבו ודיברו ושתו קפה ועשו מה שעשו ואחר כך קם שוגי ויצא מן הדלת והתיישב בחצר לעשן סיגריה, וניצן יצאה החוצה וישבה לעשן איתו, ויצא כך שהם שאפו באותו הזמן ונשפו באותו הזמן וצחקו באותו הזמן, וכשדבר כזה קורה משהו קורה גם בלב, מי שיודע יודע.

וכך כשניצן נשענה עליו ואמרה אתה יודע, אתה רק בן 25 אבל אתה מרגיש לי הרבה יותר בוגר מבני העשרים וחמש שאני מכירה, הרגיש שוגי לפתע איך פתאום יש לו משהו שאינו מן הצבא, משהו מסוג בני אדם בוגרים שכמוהם לא היה עד עכשיו, ואיך פתאום איזה פיצול נוצר בו בנפש בין הבית לצבא, פיצול שתחילתו בהודעות בפלאפון ואחריתו מי ישורנה.

ולרגע כל מה שרצה היה לקום ולהגיד תודה רבה היה נחמד מאוד אבל יש לי אחריות אני הקצין היחיד בפלוגה, לקחת את הנשק ולחזור לחמ"ל ולא לדבר יותר עם ניצן לעולם, אבל דווקא מפני כך, מפני שהיה מ"פ בפועל והקצין היחיד בפלוגה ואפילו היה בדרגת בוגר, לא עשה שום דבר שכזה אלא רק נשען אחורה ועצם את עיניו וחיבק ביד אחת את ניצן והניח למחשבותיו להינשא עם העשן ברוח.

א.
סיפור קצר על שד (אחד נחמד דווקא) שקיבל זימון מהגיהנום וכשהוציא את ראשו מהמעגל המחומש גילה שהוא מוציא את הראש בתוך פריקאסט ושהסמ"פ של פלוגת 'בוגבו' זימן אותו כדי להשלים סד"כ. ובהתחלה הוא מתעצבן כי בתור שד הוא לא אוהב שמזמנים אותו וכל הזימונים האלה נראים לו כמו בזבוז זמן במקום לתת לו לעשות את העבודה שלו בשקט, והוא רוצה ללכת להשמיד הכל או, לחלופין, להישאר בגיהנום לעבוד ולשתות תה מנגו רותח (תחביב של שדים).

אבל אט אט הוא מגלה שפלוגת בוגבו היא באמת הפלוגה הטובה ביותר בחיל אם לא בצבא כולו, ושהשיחות עם החבר'ה מעניינות במיוחד ושיש אחלה קפה מתבשל בכל שעה נתונה בפינה שלא חשופה לרוח מאחורי המגורים. וכך, אחרי תהליך ארוך עם עצמו הוא מסכין לאירוע ומבלה 42 יום ארוכים ונחמדים במוצב פלוגתי קטן אי שם בצפון בלי אירועים מיוחדים, בין היתר כי כשהיו אירועים מיוחדים הוא ניגש לתפקיד המיוחד שלו כשד במילואים, סימם לחלוטין חוליית אויב ויצר כיפה שתגן על הפלוגה מרסיסים, והתחושה הבסיסית הייתה ששום דבר לא קורה בסביבה חוץ מיירוטים.

אלא ש, מעשה שטן, יום אחד מודיעים להם שהואיל וכלום לא קורה הפלוגה עומדת לסיים את שירותה ולחזור איש איש לעיסוקיו, והוא אין לו רצון לחזור לגיהנום, הוא מבין שהעבודה שלו בגהינום היא באמת עבודה סיזיפית (ספציפית הוא היה מהאלה שאחראים על סיזיפוס ומתעדים כל ירידה ועליה עם האבן, כך שזה לא מהשפה ולחוץ) ובעולם אידיאלי הוא היה שמח להישאר במילואים. אלא שבעולם אידיאלי אין מילואים כלל, ולכן אחרי שמירה ארוכה ועם התבהרות השמיים נוגה עליו הרעיון שבו כל מה שצריך הוא רק שהמלחמה תצליח עוד קצת. ועם ההבנה הזו הוא מלווה את אלוף פיקוד צפון בסיורו בגזרה, מתכווץ, מתיישב על כתפו השמאלית ולוחש לו באוזן 'נו, תשאיר אותם כאן עוד שבועיים, זה חשוב' וכדי לחזק את טענתו הוא עוזר לחסל ככה בנונשלנט איזו מנהרה בסביבה.

ואמנם כן המ"פ מכנס למחרת את כל הפלוגה ובפרצוף שמתאמץ להיות ממלכתי ופיקודי הוא אומר שהוא מצטער ואין דרך יפה לבשר את זה אבל הפיקוד התרשמו לטובה מהעבודה הטובה שהם עושים והם צריכים אותם כאן לעוד שבועיים. כולם עצובים (אחד אפילו פורץ בבכי) אבל השד הולך לו למגנן הקטן איפה שאין רוח ומרתיח קפה ואחר כך הולך עם חבילת עוגיות לחלק אותו לכל הפלוגה ומתנדב להחליף ביציאה הקרובה את הבחור שפרץ בבכי, וכשהבחור (גרשון שמו) טופח על כתפו ואומר לו 'אחי, אתה מלאך', הוא יודע שהוא בחר את הבחירה הנכונה.

ב.

סיפור קצר על מלאך (מהסוג הבלתי נסבל) שקיבל צו 8 ובו שליחות ברורה מסוג לך תשמור על גבול לבנון ואל תתאהב בבנות האדם. והמלאך שלנו כדרכם של מלאכים יצא לדרך בטרמפים ומצא את עצמו כעבור שמונה שעות בבסיס קטן על גבול הלבנון יחד עם עוד פלוגה שלמה שדווקא הסתדרה יפה מאוד בלעדיו, אלא שכדרכם של מלאכים (מסוג מסוים) הוא לא הצליח להתאפק והודיע לכולם שהוא בא לגאול את כולם או לפחות לעזור עם הסד"כ ותודה שחיכיתם.

ואף שהצהיר שהוא, כמסתבר, מלאך עם כנפיים לבנות ("הנה, תראו, בוא, בוא דיוויד, תסתכל גם אתה"), ולא כל כך מתאים לקפל אותן ועוד בבוץ, בכל זאת משום מה ולמרבה הפליאה לא עבר זמן רב והוא מצא את עצמו עושה 8-8 בעמדה הכי צפונית שהייתה, למעשה, שיח קטן ובוצי. וכשחזר, התיישב בחדר האוכל לאכול שעועית ברוטב אדום ולהגיד לגידי בקול שככל הנראה המפל"ג שומר לעצמו את הסטייקים. לא שאני שופט, הוסיף. אני בסך הכל מלאך.

וכך התקדמו להם הימים. מדי פעם הציע להצטרף למשימות איכות או לייעץ למח"ט אבל משום מה הפלוגה לא הכירה בכך, ואט אט נגהה עליו ההבנה שהוא אמנם מלאך רשמי, עם תו תקן של ניחוח גן עדן, אבל התפקיד והסיטואציה לא מאפשרים לו למלא את כישוריו כראוי. אף שהצהיר בצורה ברורה שהוא מלאך. ושאין ברירה אלא להסב את תשומת ליבם שהוא אובר קווליפייד ושהוא מתבזבז על השיח הקטן הבוצי (הוא כינה את השיח 'יאק', אחרי שעות רבות של רביצה בבוץ).

ועל כן, בלית ברירה, הפסיק עם גינוני הכבוד של המלאכים. כשטנק נתקע בבוץ הוא ביקש את הפטיש חמש וקילל את נשמתו האבודה תוך שהוא דופק על הזחל העיקש עד שנראו ניצוצות ועין החשמל, וכשהחשמל במוצב נפל הוא פרש את כנפיו וריחף במשך שעה וחצי סביב העמוד תוך שהוא כורך את הכבל סביב גופו ומושך אותו כדי שהכבל. הדפוק. המחורבן. הזה. יתחבר. בחזרה. וג'וני יוכל להמשיך לראות את הפרק שהוא רואה בנטפליקס. ואפילו נכנס למטבח, ביקש סקוץ' ובילה שמונה שעות בקרצוף של התבנית החומה (הוא ירק עליה כשאף אחד לא ראה. רוק של מלאכים הוא חומצי, מסתבר. מסביר הרבה דברים על הגשם).

ואמנם כן אחרי שבוע המלאך היה בדיוק אצל יאק, יושב על הסלע הקטן שכבר עוצב לישבנו וצופה על הנחל כשפתאום ראה חוליית מחבלים עולה מן הנחל, ומכשיר הקשר לא עבד כמובן, מעשה שטן, ולא הייתה ברירה אלא להסתער לתוך הבוץ לתפוס עמדות ולהתחיל לירות, והמלאך קפץ פנימה וזחל ויצר סופת בוץ עם כנפיו ואז ירה אחת, שתיים, שלש, ארבע, וארבעת המחבלים שכבו שם, והוא חזר לעמדה והתקשר לחמ"ל ודיווח להם ברוגע על כל ההתרחשות.

ואכן לא חלף זמן רב והגזרה רעשה, רחפנים עלו לאוויר והמח"ט והמג"ד וכל החפ"קים באו ועמדו בשורה, והמח"ט בא וטפח לו על השכם ואמר לו איך קוראים לך? והמלאך אמר אל תשאל. פלאי. והמח"ט אמר שמע, עשית פה משהו גדול, פלאי. והמלאך הנהן ועישן סיגריה ואמר תודה, תודה רבה, מעריך מאוד. ולא היה לו עוד משהו להגיד. והמח"ט והמג"ד הלכו משם והמלאך שמע בחצי אוזן את המג"ד אומר למח"ט – הוא, תאמין לי, מה שרואים במילואים, היית רואה אותו באזרחות היית אומר וואלה זה בחור תמים לא יכול לגעת בזבוב והנה פתאום מתחת להכל מסתבר שהוא פשוט שד משחת.

שמואל התקשר אליו ואמר, יוחאי, מה אתה אומר. יש כאן בשכונה איזה שבעה של מישהו שאף אחד לא מכיר, אולי נלך? רק לחצי שעה ככה, צריך לתמוך. ולמרות שהניסוח 'אף אחד לא מכיר' עצבן את יוחאי, בכל זאת זה נגע בו באיזו נקודה כי הוא אמר, ברור, נלך, מתי? ושמואל אמר אממ עכשיו? ויוחאי שהיה רעב ובדיוק תכנן להכין לעצמו איזה ארוחת צהריים אמר סבבה, ולעצמו אמר אדם יושב שבעה ואתה מתעסק באוכל, תסתדר עם מה שיש, ויצא מהבית.

כבר כשהוא לקח את הקרואסון הגדול היה לו ברור שהוא עשה טעות, אבל הוא לא חשב אלא פשוט הגיע, ובאמת לא היו שם הרבה אנשים, מישהו כבן חמישים ישב על כיסא נמוך ודיבר עם שלשה אנשים אחרים, ועוד כמה אנשים היו במרפסת, וזהו. שמואל ישר לקח לו חופן בוטנים וכוס סודה ויוחאי לקח איזה קרואסון שהיה שם בודד על צלחת. הטעות התבררה כשהוא התיישב והסתכל על הקרואסון ואמר לעצמו זה קרואסון לאבלים. זה לא קרואסון של מבקרים. הקרואסון היה גדול ומלא כל טוב, עלי רוקולה וגבינות ועגבניות וביצה, וכנראה מישהו שם אותו שם שתהיה ארוחת בוקר או צהרים לאבלים או למשפחתם, אבל זה כבר היה לו ביד.

יוחאי ישב והסתכל על הקרואסון והקרואסון הסתכל עליו ושלשת האנשים שדיברו עם האבל נעמדו ומלמלו לאבל את הנוסח הדתי הזה של 'המקום ינחם אתכם וכו' והסתבכו עם המילים, ואז הם הלכו והוא ושמואל מצאו את עצמם לבד בחדר עם האבל, והאבל הסתכל עליהם והם הסתכלו עליו ושמואל, שמעולם לא היו לא עכבות, הלך והתיישב ליד האבל, ויוחאי בא והתיישב לידו על קצה הכיסא עם הקרואסון ביד, והאבל שאל מאיפה הכרתם את דודי, מהעבודה? ושמואל אמר לא הכרנו, אבל באנו לשמוע ולהיות חלק, והאבל חייך במרירות ואמר אני מחכה שיבואו לספר לי ואתם מחכים שיבואו לספר לכם, אבל מי יספר. אין לי מי שיספר.מלא מריבות של ילדים אבל בשנים האחרונות רבנו על הדירה המטופשת הזו ובקושי היינו בקשר.

ושמואל אמר אתה יודע, אני ממש מבין, אני איבדתי פעם בן דוד ולא היה לי מה לספר, כולם שאלו אותי ולא היה לי נעים, אתה יודע איך זה בני דודים, חלקם הם החברים הכי טובים שלך וחלקם אתה רק שלום שלום באירועים, והאבל אמר יודע, בטח יודע, אבל לא היה לו מה להגיד אחר כך, ופתאום השתרר שם שקט מביך כזה שיוחאי אמר פתאום תגיד, אתה צריך משהו? אפשר לעזור איכשהו? והאבל אמר מה אני צריך. לא צריך כלום. רק שתחזירו לי את האח שלי. אבל כשהוא אמר את זה, היה אפשר לראות את העיניים שלו נודדות ככה ימינה ושמאלה, בחוסר שקט.

ואז יוחאי אמר הנה אדוני, בוא תאכל משהו, והגיש לו את הקרואסון על הצלחת במלוא הדרו. קרואסון גדול עם רוקולה ועגבניות וגבינות והכל, והאבל אמר מה, אני עם אנשים עכשיו, אבל יוחאי אמר אנחנו האנשים, והאבל אמר טוב, תביא, ואכל את הקרואסון בנגיסות גדולות גדולות, כאילו באמת לא אכל כלום כל היום ואולי פשוט היה לו איזה חלל בבטן שביקש להתמלא, ובזמן שהוא אכל שמואל הלך והכין נס קפה והביא עם כמה עוגיות שקדים, והוא אכל והם הסתכלו עליו אוכל, והיה קצת שקט אבל לא מביך. פשוט שקט.

ואחר כך האבל שתה את הקפה, ואכל כמה עוגיות שקדים, והוא אמר, האמת שדודי אהב עוגיות שקדים, ככה הוא אמר, בגיל שבע עשרה היה מכין לעצמו כאלה בתנור, אמא תמיד כעסה עליו שהוא מסתובב במטבח אבל גם הייתה גאה בו שהוא כזה, יודע לדאוג לעצמו. הוא סיפר והעיניים שלו האירו באור של מנורת קריאה של פעם, ויוחאי ושמואל ישבו שם והקשיבו לסיפורים על ילד בן שש עשרה מלפני עשרים וחמש שנה, ושכחו שהם תכננו להגיע לחצי שעה, ישבו והקשיבו ואכלו עוגיות שקדים ולא חשבו לעזוב.

מדרגות הרבנות היו שלש מדרגות עלובות שהובילו לשום מקום. מעין מדרגות ישיבה כאלו שיהיה לאנשים שמגיעים לרבנות והרבנות נעולה, או למי שיושב בחוץ ומעשן. שוהם אלוני היה ממש צריך לשבת בחוץ ולעשן והיה ממש רוצה שהרבנות תהיה נעולה ושיהיו לו ולאביגיל עוד כמה דקות אבל שני הדברים לא קרו. הרבנות הייתה פתוחה והסיגריות שהוא חזר לעשן בגלל המילואים נגמרו לו, ובשתיים עשרה עשרים וחמש הוא כבר היה בחוץ, אחרי הגט.

טוב, אז זהו, הוא אמר לאביגיל, ואביגיל אמרה כן, ברוך השם. את רוצה לאכול איזה משהו, הוא שאל, אבל אביגיל אמרה איזה, אני הולכת לחגוג עם המשפחה שלי. תהיה בריא, שוהם אלוני. ובניגוד לפעמים קודמות היא התכוונה לזה מכל הלב. היא הלכה לרחוב החבצלת והרב מהרבנות יצא החוצה עם סיגריות. אפשר אחת? שאל שוהם, והרב אמר אתה מעשן? לא רואים עליך. התחלתי רק לאחרונה, אמר שוהם בהתנצלות; זה המילואים. ופתאום כשהמילים ריחפו בחלל הוא הבין שזה לא ממש 'לאחרונה'. כבר כמעט שמונה חודשים של החרא הזה.

הם התגרשו בגלל המילואים. לא פטריוטי להגיד אבל זה מה שהיה. כלומר אולי היו מתגרשים גם בלי המילואים, אבל היה לפחות סיכוי להציל משהו. בבוקר השביעי לאוקטובר הם עוד רבו במיטה, ריב שכבר חרג מגבולות הריב הספציפי והפך להיות ריב של 'אתה אף פעם לא מבין אותי', ו'למה אף פעם את לא מסוגלת לדבר כמו שצריך', ריבים של גירושין מה שמכונה. לא היה שום סיכוי להציל שום דבר מהזוגיות הזו מפלאפון משטחי כינוס, מהודעות קטועות בחילופי אש בבירנית. ככה שוהם התחיל לעשן, בעצם. החבר'ה מהפלוגה ניסו לעזור לו בעצות טובות איך להציל את הזוגיות, אבל עם הזמן כבר לא היה מה להציל.

היא בעצם הבינה שטוב לה בלעדי מאשר איתי, אמר שוהם לרב, והרב הנהן ואמר, חבל שלא באתם לפני, הייתי מביא לכם את הספר הזה, 'בניין הבית היהודי'. המון עצות טובות. היית צריך לשטוף כלים בבית, אמר הרב, ושוהם אמר לעצמו, אבל גם ככה שטפתי את הכלים בבית, ובקול אמר, הייתי במילואים. היית צריך להתעניין יותר בשלומה, אמר הרב, ושוהם אמר, הייתי במילואים. הרב הנהן ואמר כל הכבוד. נלחם על הארץ. אם הייתי צעיר יותר הייתי מתגייס גם אבל אתה יודע איך זה. ושוהם הנהן למרות שלא ידע איך זה.

הבעיה עם המילואים, אמר לו אלמוג הרס"פ. הם ישבו לבירה בפלורנטין ודיברו, היא שזה בא בטוב רק למי שהכל טוב אצלו גם ככה. מי שדפוק אצלו משהו, זה ישבור לו את הכל עד למטה. הנה תראה, אדיר – הלכה לו שנה בתואר. מועלם סגר את משרד עורכי הדין הפך להיות שכיר בגרושים. שולמן הבת שלו עם פיגור התפתחותי, גילו מאוחר, חשבו שזה בגלל המילואים, ואשתו עם פריצת דיסק. ובר־בבא סגר את העסק. גם ככה הוא המשיך לקבל משכורת על בסיס אוגוסט ספטמבר, חודשים שהוא לא הכניס בהם כלום ושום דבר. הזייה הדבר הזה. לפחות אין לך ילדים.

אחי, כתב לו מועלם, שעזר לו בניסוח של החוזים והגט והכל. פרו בונו מה שמכונה. מנסח חוזים בפלאפון שמוטען משקע הפרוז'קטור. אחי, מה איתך. זהו? נגמר?

כן נגמר. כתב שוהם.

הקטע המוזר היה שהוא לא הרגיש שזה נגמר. הוא הרגיש כמו בכל החודשים האחרונים, שבהם הקשר עם אביגיל היה פעם ביום, הודעות, אולי פעם בשבוע. הוא חזר לאיזה חודש מתישהו, ניסו לשקם מה שאפשר, ואז קיבל שוב צו, ואביגיל הלכה להורים שלה, והוא ידע שזהו. ועכשיו הרגיש כמו שהרגיש קודם, כלומר שאין לו זוגיות. לא הייתה לפני. אין עכשיו. כל ההבדל הוא באיזה נייר שעבר ממנו לאביגיל, וזהו.

אני לא הייתי בא, אמר לו שולמן.

אבל באת, אמר שוהם.

בטח באתי, אמר שולמן. מישהו צריך להגן על הארץ הזה. מי יגן אם לא אנחנו?

הוא לא ידע. כשהסתכל בעכבר על גזרת המגננה שלפניו, משחק WW3, לוגם תה פריחת התפוח, ידע שהיה בא. במידה מסויימת זה היה אפילו מפלט. אם היה בבית היה צריך להתמודד עם זה. במילואים היה צריך להתמודד עם דברים אחרים. מורכבים יותר אולי, אבל פשוטים יותר מבחינות אחרות. זה לא שהוא שמח במילואים האלה, אבל הם כן היו, איך לומר, סוג של בריחה. ובכל זאת.

מה הסיפור, אמר אדיר. אין על מה לבכות? משפחה? אנחנו נחבק אותך. אנחנו נרים אותך מהקרשים. שמונה חודשים ביחד אחי. אנחנו המשפחה שלך. ולמחרת בבוקר, כשקיבל יחד עם הפלוגה כולה צו לשלשה וחצי חודשי מילואים נוספים, ידע שוהם שזהו. המטאמורפוזה הושלמה. הוא הצית סיגריה בבדל הסיגריה הבוער שבידו וחיכה שכאב הראש יעלם. הוא אהב את האנשים האלה עד מוות. הפלוגה הייתה המשפחה החדשה שלו, זה היה נכון.

אורי רוזנצוויג לא חשב מעודו שיפול בתרמית פירמידה שהרי הוא בן לאבא יוסי עם עסק לייבוא צינורות ואמא רוחמה יועצת בכירה לשר הספורט, אבל נסתרות דרכי האל ובגיל עשרים ותשע הוא מצא את עצמו יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות ירושלים, מקום שאיש לא אמר עליו מעולם 'וואי, איזה יופי' ולכן אך פלא הוא שיש שם כל כך הרבה אולמות אירועים, ובאחד מהם ישב אורי רוזנצוויג והקשיב קשב רב לתותח נועם.

התותח נועם היה בחור קצת נמוך בלי צוואר ועם המון ביטחון עצמי, ששרבט מספרים על לוח בית ספר וצעק עליהם 'שיווק זה לא לכתוב מודעות! חרא על המודעות! שיווק זה לדפוק לאנשים את המודעות לאנשים בפרצוף וכשהם צועקים שכואב להם להציע להם תוסף רפואי אצלכם בקליניקה!' ומכאן אפשר להבין שתרמית הפירמידה הציעה תוספים רפואיים וחטיפי חלבון. לא דיברו כל כך על התוספים הרפואיים האלה, התותח נועם היה עסוק בלהסביר איך לשווק. אולי לכן גם עמוק לתוך הלילה עדיין אורי רונזצוויג לא הבין שמדובר בתרמית.

מדובר בתרמית, אמרה אמא שלו.

את לא מבינה בזה כלום, אמר אורי.

אני לפחות מבינה במשהו, אמרה היא. אתה לא מבין כלום בכלום.

היא לא אמרה את זה מרוע, למרות שהיה רוע ברוחמה רוזנצוויג. במקרה הזה היא אמרה את זה בדאגה. הם הלכו ביחד לקנות נעליים בקניון, ואמא שלו פשוט שלפה זוג מהמדף, בלי למדוד, שילמה והלכה. הוא עצמו באמת לא הבין ביותר מדי דברים. בגיל עשרים ותשע הוא היה נשוי, בלי עבודה מסודרת, אשתו, רווית, עבדה בתור מזכירה במשרד עורכי דין, מכינה קפה לעורך הדין בניה ובניו שקורץ ואומר 'רק טיפה סוכר אם אפשר' כאילו אם יקרוץ זה יהפוך את הגשת הקפה להגיונית יותר.

הם היו צריכים כסף, והוא לא הבין יותר מדי ביותר מדי דברים. את הזמן אחרי הצבא הוא שרף על לחפש את עצמו, לעבור מתואר לתואר, לשפר בגרויות, לבשל שקשוקה. אחלה שקשוקה, אבל כסף לא הגיע ממנה. רווית אמרה לו יאללה, לך לעבוד במשהו, לא משנה במה. גיא (חבר ילדות, קרחת מתחילה, להט בעיניים) אמר לו תבוא, תבוא, זה אחלה כסף. הוא בא.

בכל אופן מרגע שאמא שלו אמרה שמדובר בתרמית קרה דבר בחייו של אורי רוזנצוויג. הראשון הוא שהוא כבר לא יכול היה לשבת מול התותח נועם ולסכם את דבריו עם סימני קריאה. תותח הייתה דרגה, לא תואר; היה 'אקדח', 'רובה', 'מקלע', 'תותח נייד', 'תותח על'. אורי וחבריו היו 'תחמושת', כי הם עדיין טירונים ולא אכלו מספיק חטיפי חלבון ואפילו, פעם אחת, למרבה הבושה, התותח נועם שאל את אורי מה הוא עושה בחדר הכושר וגילה שאין לו מנוי לחדר הכושר, ומיד התחיל לצעוק עליו "חדר כושר זה מצווה! צריך לנשק את הרצפה של חדר הכושר! חייבים לעשות מנוי זה כמו ללכת להתפלל במניין!", אורי רוזנצוויג לא התפלל במניין מעודו אבל הוא הבין את הדימוי.

הוא אהב את החברה ואהב את החברים, אחיו לנשק, התחמושת, מה שמכונה. בשר התותחים, אמר פעם נועם. אורי אהב אותם. הוא אהב להיות חלק ממשהו גדול ומסודר, עם דרגות שאפשר לעלות בהן ומסורות שצריך לקיים ובאופן כללי איזו תחושת שייכות וסדר ואחידות שנלוותה להכל. גם אחרי שהסתיים הקורס הם המשיכו להיפגש פעם בחודש, לסכם רווחים, להוסיף אנשים, לקבל אותם לארגון. הוא אהב את זה אבל, כאמור, זה היה פעם, ועכשיו משהו מן הפקפוק נלווה לכל תנועה ותנועה של התותח נועם.

הבעיה שלך היא שאתה לא מאמין מספיק! אמר גיא. הוא כבר הספיק לרשום שלשה משווקים שותפים (אורי היה אחד מהם) ולקבל עליהם אחוזים, ועכשיו היה בדרגת רובה ודיבר רק עם סימני קריאה. אתה כל הזמן מפקפק בעצמך! אומר 'מי אני שאני אצליח' ו'למה כולם לא עושים את זה אם זו כזו הכנסה בטוחה'! אבל אתה יודע, כולם כבשים. עדר של כבשים. מוזרקים של פייזר. מצביעים בבחירות. אתה, יש בך יותר מזה! רק תאמין בעצמך! תחזור אחרי: אני אלוף!

אני אלוף, אמר אורי רונזצוויג.

אלופים לא מדברים בפסיקים, אמר התותח נועם. אם היית אלוף היית שואג את זה כמו פטרקוזאורוס. אתה יודע מי היה הפטרקוזאורוס? הטורף הכי משוגע שהיה פה על הכדור. אתה יודע למה הוא היה כל כך טורף משוגע?

לא, אמר אורי. לא ידעתי שהיה דינוזאור כזה אפילו.

התותח נועם פלט צחוק קצר. הוא היה דינוזאור פי חמש מפחיד מהטירונזאורוס רקס, אבל מה, מצאו באדמה קודם את הטירנוזאורוס רקס והוא קטף את כל התהילה. הוא התחיל לדקור את אורי באצבע זקורה; מה! שמלמד! אותך! ששיווק! זה! הכל! בחיים! להיות ראשון! לא לפחד!

אני לא מבינה, אמרה רווית. היא ישבה ליד השולחן ומרחה לעצמה סנדוויץ' עם חמאת בוטנים. מה זה משנה אם אתה מאמין בזה או לא?

מאמין בי, אמר אורי.

איזה שטויות, אמרה רווית, אתה חושב שאלוהים מאמין בעצמו? אמרה רווית. זה מוזר להאמין בעצמך. מה יש לך להאמין? אתה רק צריך לעשות.

אבל אני צריך לבוא בביטחון לאנשים ולהגיד להם שהם צריכים לקנות את התוסף הרפואי הזה, UUYS33, שמשפר פעילות מעיים, אמר אורי. איך אני אבוא בביטחון אם אני לא יודע אם הם באמת באמת צריכים לקנות את התוסף הזה?

כולם צריכים לשפר פעילות מעיים, אמרה רווית.

כן אבל אולי התוסף לא עובד? אולי זו תרמית?

מי אמרה לך את השטויות האלה? אמרה רווית. אמא שלך? היא לא האמינה בכלום אף פעם. אל תקשיב לה. אין לה בכלל את השריר של הלהאמין. היא האמינה בך אי פעם?

האמת הייתה שגם היא לא האמינה בתוספים הרפואיים האלה. היא לא האמינה בתוספים רפואיים נקודה. דווקא חדר הכושר היה נראה לה הגיוני. שיעשה קצת ספורט, שרירי בטן, אולי חזה, כתפיים, שיראה כמו בן אנוש. בתוספים היא לא האמינה, אבל ידעה שאחרי שנים של כשלונות בלהיות מבוגר, אורי צריך איזה חיזוק. מישהי שתאמין בו שהוא מסוגל לפתוח עסק, לשווק, להביא כסף הביתה. החלופה הייתה אבא שלה, כלומר גבר שיושב על הספה ומעביר ערוצים, והיא לא רצתה שהוא יהפוך לכזה.

מה שהיא לא הבינה היה שהוא לא הלך ללמוד שיווק שותפים בשביל להיות משווק. הוא קינא בתותחים. קינא באנשים שעומדים שם על הפודיום. שריריים. בטוחים בעצמם. צועקים דברים. מטיחים טושים אחד בשני. הוא קינא ביכולת שלהם לשווק את עצמם בביטחון שכזה, לשים את הדברים על השולחן. להגיד 'אני יודע משהו שאתה לא'. אם הוא היה רוצה להקים עסק הוא היה הולך למשרד לעסקים קטנים או משהו, ליועץ עסקי, אבל הוא רצה יותר מכסף, הוא רצה להיות חלק מהצלחה, ממשהו גדול, ועכשיו גם זה נלקח לו לאט לאט.

התותח נועם הביא אותו כדוגמה ביום שישי האחרון.

"תראו את זה, איך שקוראים לו, אורי," אמר התותח נועם, "מוכשר, כן? בחור מוכשר. אבל מה, הוא לא הבין שבשביל להצליח בתחום שלנו צריך יותר מאשר להכיר את התרופות ולתלות שלטים ולכתוב בפורומים של נשים אחרי לידה 'כן יש לי תוסף מיוחד צריך לאכול אותו עם כרוב'. לא, מה שצריך בשביל להצליח בתחום שלנו זה לא להסס. סכין בין השיניים! אם צריך לעשות משהו, לא להתלבט! אורי, אתה יודע שהכל מאהבה, כן? אני רוצה שתצליח! יש לי עשרה אחוזים על כל שקל שאתה מכניס פה!"

אבל הוא לא הצליח, ובאיזשהו שלב הוא אמר לרווית די. קניתי את כל המוצרים האלה ועלה מלא כסף אבל כאן זה נגמר. אף אחד לא קונה ממני כבר חודשים. על כנסים גדולים כמו של התותח נועם והתותח גיא אין מה לדבר בכלל. אני לא הולך לעשות מזה כסף. אולי אני אהיה מנעולן במקום.

רווית הסתכלה עליו וידעה מה היא רואה. היא ראתה אדם שבור שכבר מפחד לעשות את הצעד הראשון.

זה בסדר, אמרה רווית. אני מאמינה בך. בכלל, לא אהבתי שאתה שם, הכל היה נראה לי פישי מדי. טוב שעזבת.

אולי הם באמת תרמית? אמר אורי. הוא נשמע היה מעודד.

בטח שהם תרמית, אמרה אמא שלו. הם הלכו להחזיר את הנעליים שהיא קנתה בסיבוב הקודם. הם לא התאימו לה. מידה קטנה מדי, היא אמרה. אני צריכה להיכנס לנעליים גדולות יותר. אמרה וצחקה כאילו יש כאן איזה מסר סמוי. אבל ברור חמודי, היא אמרה, זו תרמית זה אפילו כתוב כאן באתר של נפגעי כתות ותרמיות, הנה, תקרא.

היא דחפה לו את עמוד הפייסבוק של העמותה לנפגעי כתות, והוא קרא. החברה בה עבד באמת הייתה מוכרת כחברה של תרמית פירמידה או משהו, והעמותה הזהירה לא להתקרב וגם להזהיר אחרים. ניסיתי, אמרה אמא שלו, אבל אתה לא הסכמת להקשיב. היית יותר מדי בטוח בעצמך.

הוא נכנס שוב מהמחשב בבית לקרוא את זה. בתחתית הפוסט היה כתוב, אם נפגעתם גם אתם מהחברה לתוספים רפואיים וחטיפי חלבון, מוזמנים ליצור קשר. וכך, לא עברו שבועיים ושוב מצא את עצמו אורי רוזנצוויג יושב באולם קטן באיזור התעשייה תלפיות, מקום שאיש מעולם לא אמר עליו וכו', וסביבו עשרות נפגעי תרמית הפירמידה. וכששמע את הסיפורים שלהם מסופרים באיזה היסוס נשבר כזה, כאילו הם מודים כרגע בפרהסיה שהם הפסידו עשרות אלפי שקלים כי כריזמה, הסתכל אורי לימינו ושמאלו וידע שסוף סוף הוא חלק ממשהו גדול, ואמנם אין בזה הרבה כסף אבל לפחות הוא לא לבד.