המחסן של גדעון עפרת

ב- 24.9.2024 בשעה 16.00 בא אריק אל ביתי. אריק בן 89, אך נראה נהדר, לכל היותר 70, ועם זאת, הליכתו כבדה מעט לאחר העלייה התלולה  מהחנייה, "אני עלול למות כל רגע", הוא צוחק. "אתה לא תמות לעולם", אני אומר לו ומוסיף, "אני עשוי למות לפניך כל רגע". אריק הוא ידיד ותיק, ובכל זאת אני מעט מופתע מביקורו. "במה זכיתי?", אני שואל. לדבריו, חשוב לו לספר, חשוב לו שאקשיב, חשוב לו שאזכור.  כך הוא אומר לי.

שעה ארוכה אריק מספר. הוא מספר ואני  שותק.

אריק מספר לי על ילדותו ברחובות בבית מפא"יניקי, על השכונות הפוליטיות השונות שהרכיבו את העיר, על המתחים והיריבויות הבין-שכונתיות, אף ההתנשאות מצד אלה כלפי אלה. באשר לו, אריק זוכר כיצד שלח לו אביו מרומא גלויות אמנותיות, והוא – ילד בן 5 – החל מעתיק אותן, מעתיק את מיכלאנג'לו, את דה-וינצ'י וכו'. שם, הוא אומר, נולדה בו התשוקה לאמנות.

רחובות של סוף שנות ה- 30, ראשית ה- 40 – בעבור אריק הילד, זוהי רחובות של מחסור ושל הצורך ליצור במו ידיך דברים שאין להשיגם: לבנות בעצמך אופניים, לעטוף את האופן בסחבות במקום צמיג. אז גם הבין, שחובה עליו לפתח כשרים, ידע ויכולות-עשייה. זה ההסבר מדוע, לימים, יוציא רישיון-טיס, רישיון-שייט ועוד: להבטיח יכולות. וחשוב יותר – הזיווג של אמנות ויכולת מעשית, שני נתיבים שיעשה כל חייו לחברם יחד.

אלא, שעוד קודם לאמנות, אריק עבד קשה בקידוחי נפט, בנהיגת משאיות ובשאר  עבודות. עד לאותו יום, בו ישב לו בירושלים ב"קפה ענת" והתבונן בצעירים, יפים ויפות הבאים ויוצאים, נושאים בידיהם תיק גדול. "מה הדבר הזה?", שאל אריק את בעל בית-הקפה. "הם מ'בצלאל'", ענה לו האיש, שלמחרת אותו יום הרכיבו על אופנועו הישר אל בנייני "בצלאל" שבמרכז העיר.

אריק, אז בחור בתחילת שנות ה- 20, נכנס לבניין "בצלאל החדש" ברחוב שמואל הנגיד, ראה את גברת קלומפוס [רחל קלומפוס-קדם, שניהלה-זמנית ביחד עם המזכיר, יצחק שוורץ/ ג.ע] וביקש ללמוד ב"בצלאל החדש". "בחור צעיר", אמרה לו, "תבוא שוב לקראת שנת הלימודים הבאה, נבחן אותך ואולי תתקבל". "מה המחיר לשנה?", שאל. "200 לירות", ענתה. אריק שלף מכיסו אלף לירות והודיע לגברת קלומפוס: "הנה שכר-לימוד לארבע שנים".  "מר שוורץ, מר שוורץ!", קראה בהתרגשות המנהלת למזכיר, "יש לנו כסף למשכורות!". וקיבלה את אריק ללימודים ב"בצלאל החדש".

ביחד עם אריק למדו אז צבי טולקובסקי, מרדכי מורה, יהודה בן-יהודה, איברהים איברהים" [האמן הערבי הראשון ב"בצלאל"[1]] ועוד כמה פרחי-אמנים, שיפעלו להרחבת לימודי האמנות במחלקה לגרפיקה, שהייתה אז המחלקה היחידה ללימודי ציור ופיסול. אריק השתלב במאבק ואף הצטיין כתלמיד, כאשר זכה ב"פרס שטרוק" היוקרתי בעבור חיתוך-עץ שיצר בשיעוריו של יעקב פינס, מי שאישיותו היקית המחמירה לא הייתה קלה לאמן הצעיר מרחובות.

עתה, כשהדיפלומה בכיסו, נסע אריק לארה"ב, יעד בלתי-שגרתי בהתחשב בכך שרוב חבריו דאז הפליגו לפאריז. הגיע לניו-יורק (היו לו כאן מספר קרובים). השנה הייתה 1963 ואריק, תוך שהפך מורה ב"קופר-יוניון", ראה את תערוכת ה"פופ-ארט" בגלריה "קסטלי" והתפעם יותר מכל מהתכפילים (multiples) – הדפסים על קופסאות ושאר אובייקטים. "לא הדפס כ"עבודה על נייר", מדגיש אריק, "כי אם הדפס כהרחבת  העשייה האמנותית, העשרתה!".

באותם ימים, נהג אריק לשבת בדירתו הקטנה שברחוב 20, צ'לסי, ולצלם מהטלוויזיה דיווחים ממלחמת-וייטנאם. את התצלומים הללו ונוספים הדפיס על אובייקטים, כגון תצלומי פרוצות מהאמבורג שבגרמניה, שאותם הדפיס על שרוולי ויניל ענקיים ומנופחים. הללו יוצגו במוזיאון תל  אביב, כשהם מנוקבים בסיכות.

רק עתה אני מבין את הסיבה לביקורו של אריק אצלי: אלה הם ימי חגיגות 50 שנים לייסוד "סדנת ההדפס ירושלים", וקשות לו לאריק אותן התבטאויות של עיתונאים ואוצרים, המתמצתים את היצירה בסדנה כ"עבודות על נייר". כי, לא, לא לחינם נמנע אריק, לכל אורך הדרך, מהזמנת אותם אמנים – ויהיו  טובים וידועים ככל שיהיו – המזוהים כ"print-makers": למשל, נעמי  סמילנסקי (מי שהייתה מורתו של אריק ברחובות), או אריה רוטמן מעין-המפרץ (מורו של אברהם אופק), ונוספים. חשוב יותר היה לו להזמין אמנים דוגמת יגאל תומרקין או משה גרשוני ורבים נוספים, כאלה שיצרו מההדפס יצירת אמנות לכל דבר, שראו באמצעי הסדנה אתגר ליצירה אישית העומדת בזכות עצמה.

וזהו, בעצם, מה שרצה אריק להשמיע באוזניי. לא בכדי שאכתוב את דבריו, לא בכדי שאפרסם את דבריו ולא לשום מטרה מעשית אחרת. רק שאשמע, שאזכור.

אמר והלך.

כשהוא יוצא, אני אץ לחדר-העבודה, משחזר ורושם את הדברים ששמעתי, כפי שאני זוכרם. עכשיו אני גם מפרסמם. אגב, אם מישהו לא הבין, אריק הוא אריק קילמניק.

ומזל טוב לסדנת ההדפס ירושלים.

---

[1] גדעון עפרת, "איברהים איברהים, הצייר הערבי הראשון בישראל", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 18  בספטמבר 2023.

את הסיפור מצאתי במאמר של הנריק אולסן, פרק אחרון בספר "אמנות אחרי אמנות  מושגית", 2006. הפרק, המתובל בלא מעט אנקדוטות על אמנים נודעים וסקס (ג'קסון פולוק השתין על מיטתה של פגי גוגנהיים, האספנים הנודעת ובעלת הגלריה שלו), נפתח בתיאור הקמת 70 משתנות ציבוריות בלונדון, 1850. הללו שימשו, עד מהרה, כמקום-התייחדות של זוגות הומוסקסואלים, תחליף למפגשים אסורים בהחלט באנגליה הוויקטוריאנית (עד 1861 נידונו  הומוסקסואלים למוות באנגליה). והנה, ב- 11 בפברואר 1873, נתפס הצייר היהודי הפרה-רפאליטי, סימאון (או סיימון) סולומון (בשבילכם, שמעון שלמה) בן ה- 33 מקיים יחסי מין במשתנה ציבורית עם אחד, ג'ורג' רוברט, מנהל אורווה בן 60. סולומון נידון ל- 18 חודשי מאסר ועבודת פרך ולקנס של מאה לירות  סטרלינג, אך ניצל בזכות קשריו של בן-דודו העשיר.

סולומון, שנודע בציבור הלונדוני כאחד מהציירים הבולטים בתערוכות ה"רויאל אקדמי", לא עמד בהוקעה הציבורית ונמלט לפאריז. שם, ב- 4 במרץ 1874, שב ונתפס עושה מעשים במשתנה ציבורית, הפעם עם בחור בן 19 העובד בזנות, ונידון ל- 3 חודשי מאסר בכלא ולקנס. מכאן ואילך, ננטש סיימון סולומון על-ידי חבריו, אוהדיו, אספניו, והקריירה שלו התדרדרה עד לאלכוהוליזם ולקיבוץ נדבות ברחוב. עד כאן הסיפור, כפי שסיפרו הנריק אולסן.[1]

אנו, שמכירים היטב את תהילת המשתנה (אסלה) של מרסל דושאן  מ- 1917, זוכים עתה להכיר את המשתנות של סיימון סולומון, שהקדימו את זו של  דושאן ב- 50  שנה…

לא אחת, פגשתי בשמו של סיימון סולומון (1905-1840) – אמן שאין לבלבל בינו לבין סולומון ג'וזף סולומון, צייר יהודי לונדוני אחר מאותה תקופה) במאמרים וספרים בנושא התעוררות האמנות היהודית במחצית המאה ה- 19. סיימון סולומון היה מראשי האמנים היהודים החדשים, לצד יוזף ישראלס בהולנד, מאוריצי גוטליב ומאוריצי מינקובסקי בפולניה, מוריץ דניאל אופנהיים בגרמניה,  איזידור קאופמן באוסטריה, ועוד. בתור "צייר יהודי", הוכר סיימון סולומון בטקסטים הנדונים כמי שצייר את "נושא את גווילי התורה", את "אם-משה", את רות ובועז, הדלקת נרות-שבת, סדר-פסח, "הילד ירמיהו", "הושענה" וכו'. כצפוי, רק מילים ספורות התייחסו בטקסטים הנ"ל לפרשיות האומללות שהטילו צל ענק על יצירתו המפוארת של סולומון, שעיקרה ייצוג גברים אנדרוגניים יפיפיים ונשים יפיפיות בנסיבות בעלות ארשת חד-מינית, הומוסקסואלית או לסבית. כך, בספרו החשוב של ריצ'רד כהן, "Jewish Icons", מצאנו:

"בתחילת שנות ה- 60 של המאה ה- 19 הוא [סיימון סולומון/ג.ע] היפנה את  כישרונותיו לנושאים יהודיים, כשהוא עוסק, הן בנושאים תנ"כיים והן בסצנות מהחיים הדתיים  היהודיים. סדרת צילומים ותחריטי עץ של רישומיו, המתארים עשרה טקסים דתיים, החל מהדלקת נרות שבת ועד ל'שבעה' […], כולל החגים היהודיים העיקריים, הודפסה בחברה הדפסה לונדונית ב- 1862. […] הסדרה של סולומון היוותה ניסיון ראשון של יהודי לעצב באורח גראפי הרגלים וטקסים כגון אלה מחוץ למסגרת הדתית הטהורה."[2]

סולומון הדקדנטי הוזכר רק בקצרה.

אך, האמת היא, שציוריו הפרה-רפאליטיים של סולומון (מי שהוצג בפני חברי המסדר הפרה-רפאליטי על-ידי דנטה גבריאל רוזטי, מבחירי המסדר) – ציורים המשלבים קלסיקה יוונית (ראו ציוריו "מקדש ונוס", "סאפפו", "בכחוס" ועוד), אסתטיציזם (לרבות הנטייה הפרה-רפאליטית לשיער הנשי השופע והנשפך כגלים) וארוטיציזם (לא לחינם, נמנה אוסקר וויילד עם גדולי אספניו של סיימון סולומון) – הם שנחשבו ונחשבים כעידית יצירתו. בתערוכה, "הופעתם של אמנים יהודיים באירופה של המאה ה- 19", שהוצגה ב- 2001 במוזיאון היהודי בניו-יורק, כתבה האוצרת, סוזן תומרקין גודמן, בין השאר, על הציור "נושא את גווילי התורה" מ- 1867 [תצלום לעיל], תוך שמשלבת בין הנושא היהודי (הרב הצעיר המחבק את התורה) עם פרה-רפאליטיות:

"הדיוקן, המייצג את הצעיר הדתי אוחז באהבה ובכבוד את ספר התורה, משקף את השפעת הפרה-רפאליטים שביקשו לטהר את מה שתפסו כדקדנטיות של האמנות האקדמית באמצעות שיבה לסגנון רנסנסי מוקדם. ההתמסרות הנלהבת של הצעיר, אידיאליזציה של זכר יפיפה ברגע של קדושה דתית, ניתנת להשוואה ברוחה ליצירות אחרות של סיימון סולומון המבטאות משיכה לפולחן הנוצרי."[3]

אך, דומה, שדיכוטומיה משמעותית ביותר מעמתת שתי תרבויות ושני מצבי נפש בציוריו  של סיימון סולומון: כי בציוריו הפרה-רפאליטיים נתן סולומון דרור למאווייו ההומוסקסואליים, שניגודם החריף הוא בציוריו ה"יהודיים", שלא במקרה צוירו ונרשמו בחלקם הגדול בשפה ריאליסטית אקדמית. התורה, בית-הכנסת, סיפורי התנ"ך, טקסי החגים – כל אלה גם יחד ייצגו בתת-מודע של האמן את החוק, את האיסור, את הצו הקהילתי. החושניות והאסתטיציזם, לצד הגברים הנשיים והמוטיבים הלסביים, ייצגו את היצר. בחברה הוויקטוריאנית של לונדון, היה בהצגת ציורים אלה ב"רויאל-אקדמי" משום התגרות נועזת, בה במידה שהיה בהם פרובוקציה כלפי המשפחה והחברה האורתודוכסיות,  שמתוכן נולד וגדל הצייר.

אני מתבונן בתצלום דיוקנו של סיימון סולומון בלבוש מזרחי [תצלום בראש המאמר] ואני נזכר בדיוקן-עצמי של מאוריצי גוטליב עטוף בטלית מזרחית-צבעונית: שני אמנים יהודיים מוקדמים, שנקרעו בין המרחב היהודי לבין המרחב האחר – המפתה, החושני, החופשי, הפורק את החוקים והצווים (מצוות).

---

[1] Art After Conceptual Art, eds. Alexander Alberro & Sabeth Buchmann, MIT Press, Cambridge, Mass., 2006, p.214. 

[2] Richars I. Cohen, Jewish Icons, University of California Press, Berkeley, Los  Angeles, London, 1998, p.161. 

[3] The Emergence of Jewish Artists in Nineteenth-Century Europe, ed. Susan Tumarkin Goodman, Merrel & The Jewish Museum, New-York, 2001, p.90.  

המנוף דוחף ומטלטל בכוח את פסל-הארד של חאפז אל-אסד; הפסל נע קדימה ואחורה, מתעקש, אך סופו שצונח אחורנית, ראשו מתנפץ אל חומה סמוכה ומותז מהגוף; מורד סורי מצטלם כשהוא דורך בנעלו על ראש העריץ-האב; "גופת" הפסל נגררת ברחובות דמשק לקול מצהלות ההמון. התמונה חוזרת בערים סוריות שונות הנופלות לידי המורדים נגד משטרו של בשאר אל-אסד. התמונה זכורה לנו מ"מלחמת המפרץ" ומהפלת פסל-הארד של סדאם חוסיין. פעם אחר פעם, הפלת צלם המנהיג המובס, אם לא השלכתו ארצה מעל גב-סוסו, כי אז ניתוקו מבסיסו. אם תרצו, הרי לפנינו שריד אחרון לכוחה של האמנות: סימול האדרתו של המנהיג, ומנגד, סימול הבסתו, קעקוע מסמני היציב, הקבוע, הנשגב, הכול-יכול, הרם-מכל.

מאז ומעולם, החל מהאיקונוקלזם הדתי של ניתוץ פסלי אלילים, פרעונים וקיסרים במצרים וביוון העתיקות, דרך הפיצוץ שפוצצו הטאליבנים ב- 2001 באפגניסטן את שני פסלי הענק של בודהה, המשך בהסרתם של פסלי דמויות אמריקאיות מהמאה ה- 19 שמזוהות עם הקונפדרציה וכתומכות בעבדות ובקולוניאליות (רק היזכרו בהתקפה על פסל קולומבוס מצד פעילים אינדיאניים), וכלה בפסלי מנהיגים מודחים במזרח-התיכון (רק היזכרו בגורלם של פסלי השאח באירן, שלהי 1979) – פסלי חוצות של שליטים וגיבורים הם מושא חוזר ליחס המתהפך מסגידה לשאט-נפש ולריסוק.

זהו זן של פיסול -חוצות הפונה אל ההמון, כשם שיהיה זה ההמון שיקעקע את הפסל. אנחנו זוכרים את המוני פסלי  לנין שהורדו מכנם במזרח-אירופה למחרת קריסת הקומוניזם ב- 1989. מבחינה סגנונית, ז'אנר הפיסול הנדון מאופיין באימפרסונליות ובשמרנות אמנותית: שמרנות ריאליסטית-סוציאליסטית של  פסלי סטלין, לנין, קים ג'ונג און וכו' היא אך המשך לשמרנות הניאו-קלאסית ולהיעדר מבע פיסולי אישי בפסלי מנהיגים או יוצרים נערצים, שנאתר ברחבי אירופה בכיכרות או על חזיתות בניינים. אף פסלי קדושים בשערי קתדרלות (ויהא סגנונם אחר, רנסנסי, או רומנסקי למשל) יצורפו למחנה זה של ז'אנר פיסולי בדין הימנעותם ממבע אישי ו/או מהתנסות נון-קונפורמיסטית.

האם הז'אנר הזה רלוונטי לישראל? קודם כל, נזכיר את פסל ראשו של גנרל אלנבי, מעשה-ידי אברהם מלניקוב, שהיה מוצב בראש עמוד גבוה בבאר-שבע, עד שחוסל לרסיסים בידי פורעים ערביים מתישהו בימי ה"מאורעות". לאחר מכן, נציין, שלמעט פסל-הארד של אלכסנדר זייד הרכוב על סוס (מנהיג?), יצירתו של דוד פולוס בבית-שערים; או קומץ פסלי דוד בן-גוריון (בראשון-לציון: בן-גוריון אוחז בידו של ילד; בשדרות בן-גוריון בתל אביב: בן-גוריון ופולה; בחוף הים בתל אביב: בן-גוריון עומד על ראשו; בנתב"ג: ראש בן-גוריון); או שורת פסלי דיוקנאות-הארד של הנשיאים בכניסה להיכל  נשיאי ישראל בירושלים – למעט אלה, כמעט שלא נמצא בשטחים ציבוריים בארץ פסלי מנהיגים.

כן, ישנם אי-אלה פסלים של תאודור הרצל. אך, פסלו של מוטי מזרחי מ- 2012 בסמוך למקווה-ישראל הוא, כבר מלכתחילה, פסל  חצוי, כך שאין הרבה מה לשבור בו. פסל הרצל של אורי ליפשיץ (1994), המוצב בראש מיכל-מים בכניסה להרצליה, גזור בלוח ברזל והוא כה דו-ממדי עד כי גם אותו קשה לנפץ. לעומת זאת, אכן, פסל הרצל בדימונה, מעשה ידי ישראל בניטה (2013), עשוי פח צבוע והוא בהחלט תלת-ממדי ובר-ניפוץ. אבל, ספק אם יטרחו המנפצים להרחיק כה דרומה.

רוצה לומר, המהפכנים הפוטנציאליים בישראל ייאלצו להדחיק את תאוות ניפוץ פסלי המנהיג, פשוט משום שכמעט אין אצלנו בנמצא פסלים כאלה. אפילו פסלו מ- 2016 של איתי זלאייט את בנימין נתניהו נגוז מכיכר-רבין שעות ספורות לאחר "הצבתו" ו"הפלתו" המיצגיות. ובאשר לפסלי בן-גוריון, הוא מיוצג בהם באורח כה חביב, שממש לא בא לנתצם…

אצלנו, בישראל, האיקונוקלזם של מנהיגים ממותן ומצומצם למדיום הציור, בעיקר: גולדה, דיין, בגין ועוד עוצבו באופן "עוין" בידי יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ, אבישי אייל, גד אולמן ועוד (ולא נשכח את תצלומי הפרפורמנס של מיכאל דרוקס מ- 1972 בנושא גולדה מאיר). תיעוד עשיר תמצאו בקטלוג "דמות המנהיג באמנות הישראלית" (המשכן לאמנות, עין-חרוד, 1991).

לא, חוששני שהאמנות הישראלית אינה מציעה כר נוח למהפכניה הפוטנציאליים,  המבקשים לפרוק אנרגיות של זעם על מנהיגיהם.

אם כן, מה, בכל זאת, נלמד מהמופע העכשווי של הפלת פסלים בסוריה? שז'אנר הפיסול הנדון הוא השריד האחרון ליחס רגשי-גופני רוגש ולהתייחסות בראשיתית-פרימיטיבית לאמנות. כוונתי, ליחס סימבולי מהסוג שאפיין את ציורי המערות של האדם הקדמון, או ליחס הסימבולי כלפי בובות וודו בשבטים מערב-אפריקניים: ביטול הפער בין הסמל למסומל. כשם שציור החיה הניצודה על קיר המערה מבטיח-לכאורה את הצייד, וכשם שנעיצת הסיכה בבובה מבטיחה-לאורה חיסול דמות עוינת, כך הפלת פסל-השליט מהווה אישור קונקרטי לחיסול משטרו. ספק אם קיים ז'אנר אמנותי אחר, בר אפקט פיזי-אמוציונאלי עז כז'אנר הפיסול הנדון. כך או כך, לכאן, לז'אנר של פסלי-שליטים, לא הגיעה הבשורה הפסט-סטרוקטורליסטית על-אודות התהום בין המסמן למסומן. ובמילים אחרות: ז'אנר פיסול השליטים הוא ז'אנר פרימיטיבי במובן הרע של המונח.

בעודני מתאמץ לעכל את הצונאמי האפריקני (ו/או האפריקני-אמריקני) השוטף את עולם האמנות הניו-יורקי, ובעודי קורא בעיתון על מינויה של אוצרת מדרום-אפריקה למנהלת האמנותית של הביאנאלה הבאה (מס' 61) בוונציה, נמצאתי קורא בספרו המצוין מ- 1999 של מ.קוטזי, הסופר הדרום-אפריקאי, "חרפה". והנה, כאן  מתאר הסופר, חתן פרס-נובל, מסיבה הנערכת בחווה מסוימת בפאתי קייפטאון, ובה  –

"על הכתלים מנורות ותמונות (החמניות של ואן-גוך, הגברת בכחול של טרצ'יקוף, ג'יין פונדה בחליפת ברברלה שלה, דוקטור קומאלו תוקע גול)…"

מיד אצתי ל"גוגל" על-מנת ללמוד, שדוקטור קומאלו הוא כוכב כדורגל דרום-אפריקני אגדי. אך, אף יותר מזה, אותגרתי על-ידי אותו ציור, "גברת בכחול", של אותו טרצ'יקוף – ציור וצייר, שלחרפתי כי רבה, מעולם לא פגשתי בהם כדימוי או כשם. החרפה אף התעצמה במו השכנות הכמו-מובנת-מאליה לחמניות של ואן-גוך, משמע – עסקינן באמן וביצירה שאין פופולאריים מהם. הכיצד זה שמעולם לא נפגשנו?!

מהר ל"גוגל":

ולדימיר טרצ'יקוף ((Tretchkoff, 2016-1913, צייר יליד קזחסטן, שהתגורר במזרח-אסיה בטרם עקר לקייפטאון שבדרום-אפריקה, אוטודידקט שהתמחה בציור ריאליסטי של דיוקנאות. טרצ'יקוף מוכר כצייר דרום-אפריקני, שעשה לו שם עולמי. ציורו הנודע מכל הוא דיוקן מ- 1952 של עלמה סינית, הקרוי "גברת בירוק", הקרוי בפי רבים גם "גברת בכחול" [תצלום לעיל], וזאת בזכות פניה הצבועים כחול של העלמה. ולדימיר טרצ'יקוף ידע בחייו הצלחה בינלאומית פנומנאלית: בתערוכתו בלוס-אנג'לס, למשל, ביקרו לא פחות מ- 57,000 איש. לתערוכתו בסן-פרנציסקו הגיעו 52,000. על-פי ה"וויקיפדיה", טרצ'יקוף הוגדר כ"מלך הקיטש" והדפסי תמונותיו (בעיקר, זו של "גברת בכחול", אך גם "הברבור הגוסס" מ- 1951-1949 – תצלום להלן) זכו לפופולאריות בינלאומית כה רבה, עד כי השמועות אמרו, שהוא האמן העשיר בעולם אחרי פיקאסו. "מונליזה-קיטש" כונתה "גברת בכחול".

מדהים. לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי.

ואני סברתי, ש"הילד הבוכה" הוא הרפרודוקציה הקיטשית הפופולארית בעולם. עתה, אני מתבונן ב"גברת בכחול", נותן בה מבט ממושך, אלא שמבטי אינו מעשיר את הנתון בכותרת: פשוט כך: בחורה סינית (עכשיו אני כבר יודע, ששמה הוא מוניקה פּון סון אן)  שפניה נצבעו בצבע כחול. זהו. בזכות מה זכה הציור לתהילה שכזו – לאל פתרונים. ושוב, על אף עשרות שנים במקצוע, הכיצד זה שהחמצתי את תופעת טרצ'יקוף?!

ואז צפה ועולה לעיני רוחי גברת אחרת בכחול, אף היא אמנית שעל-נקל תזוהה עם קיטש, אך כזו שנמנעה ממנה התהילה, ולו מחמת התאבדותה בגיל 29. אני חושב על מקוואלה פיצ'חדזה, אחותו המבוגרת (בחמש שנים) של מאיר פיצ'חדזה, מי שהחל מצייר בעקבותיה. מקוואלה נולדה בגאורגיה ב- 1950, למדה ציור אצל הפסל הגאורגי הנודע, ראזו ראמשווילי (שישמש גם כמורו של מאיר) ומספר שנים לאחר עליית המשפחה לישראל ב- 1973 – שנים בהן עבדה בהלחמת חוטי-חשמל ובציור – היא שמה קץ לחייה בדירת הוריה. בשעתו, סיפר לי מאיר על כישרונה הרב של אחותו ועל הדיכאון   שליווה את חייה הקצרים.

מכירי יצירתו של מאיר פיצ'חדזה יודעים עד כמה הושפע מציורי אחותו, ובפרט באותם ציורים לא-מעטים שאותם כינה "קיטש" ושנוצרו בתור שכאלה במודעות גמורה ולצרכי פרנסה. מבט כולל בציורי מקוואלה, הצצים אצלנו לפרקים במכירות הפומביות, מאשר דמויות (על-פי-רוב, זוגות נשים, לא פעם בעירום, דקיקות וגבוהות, צבעוניותן כחולה, ביחד עם נטיית-מה לסוריאליות ולמסמנים מלנכוליים. הדים חזותיים מכל אלה תאתרו בציורי ה"קיטש" של האח הצעיר.

כן, הקיטש אורב מכל עבר לציוריה של מקוואלה ("קיטש": טעם בנאלי, סנטימנטלי, מלודרמטי, מתקתק), לא פחות משנוכח בציור "גברת בכחול" של טרצ'יקוף. אך, מקוואלה – הגברת בכחול שלנו – מוכשרת ומעניינת ממנו עשרת מונים, מה שלא זיכה אותה באהבת הציבור.

ועודני תוהה: מה יש בוולדימיר טרצ'יקוף שאין במקוואלה פיצ'חדזה?

שנאה עזה – מוצדקת יותר או מוצדקת פחות – הולכת וסוגרת בעולם המערבי גם על האמנות הישראלית. מה שלכאורה התחיל עם ה- SDS ורוג'ר ווטרס והמשיך עם אריק קלפטון ועוד, התפתח לכלל תופעה מבהילה לרקע מלחמת עזה. שנאה יוקדת – מובנת יותר או מובנת פחות – הטילה ומטילה מצור אמנותי בינלאומי על אמנים ומוסדות-אמנות בישראל. חרם אמנותי משם על האמנות (ועל התרבות) כאן ומכאן.

רק שלשום, חלוקת "פרס טרנר" היוקרתי ב"טייט-בריטניה" שבלונדון לוותה בהפגנות-זעם פרו-פלסטינאיות ובקריאה לבטל כל שיתוף-פעולה עם נדבני המוזיאון היהודים החשודים בסיוע או באהדה לישראל. ג'סלין קאור, האמנית הסקוטית ממוצא הודי (סיקי), זוכת "פרס טרנר" לשנה זו, עטתה כאפייה סביב צווארה, שעה שמאות – רבים  מהם אמנים – זעקו והניפו דגלים ושלטים במחאה נגד ההרעבה, הגירוש, ההרג והחורבן שמחולל צה"ל בעזה. ימים קודם לכן, 1200 אמנים בריטיים חתמו על עצומה המייחסת לישראל ג'נוסייד ואפרטהייד. נאן גולדין, הצלמת האמריקאית היהודייה הנודעת, נשאה נאום בפתח תערוכתה ב"נויה נציונל-גלרי" שבברלין ובו האשימה את גרמניה בהטלת צנזורה על ביטויי מחאה נגד המלחמה שמנהלת ישראל ברצועת עזה, תוך שהשוותה את מעשי ישראל לפוגרומים שחוו סבה וסבתה ברוסיה. מאות תומכים הריעו לה והניפו דגלים ושלטים פרו-פלסטיניים. קודם לכן, נעצרה גולדין בניו-יורק במהלך הפגנה אנטי-ישראלית בוול-סטריט. מנהטן, פעילים פרו-פלסטינאיים הפגינו מול בניין ה- MOMA בקריאה לנתק את הקשרים של המוזיאון עם יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, רונלד לאודר, על תמיכתו במדינה הציונית ובאמנותה. 

כמעט שלא חולף יום שבו אין אנו לומדים על התהדקות החבל האמנותי הבינלאומי סביב צווארה של האמנות הישראלית. אנשי אמנות מובילים באירופה ובארה"ב הולכים ומגבשים חזית אמנותית אנטי-ישראלית, שמצמצמת את סיכויי ההכרה ביצירה הנעשית או שנעשתה אצלנו, או כזו שמזוהה איתנו. כבר עתה, סיכוייהם של אמנים ישראלים למלגות, רזידנס ותערוכות (שלא לומר, הצגת תערוכה קבוצתית ישראלית) פחתו מאד באירופה, ואפילו באי-אלה מוסדות אמריקאים. יותר ויותר אוצרים מדירים רגליהם מאיתנו.

מאז היווסדה, חוותה האמנות הישראלית קשיי התקבלות והכרה בעולם: הריחוק הגיאוגרפי, התכנים המקומיים מדי, הדריווטיביות, התמיכה הכספית והמוסדית המוגבלת – כל אלה בודדו את אמני ישראל, תוך שחומת השנאה נועלת את זירת האמנות הישראלית במחנה-מעצר הקרוי "מדינת  ישראל". למחיר המר שמשלמת (ותשלם) ישראל על המשך המלחמה – הנופלים, הפצועים, הכלכלה, המצור האווירי, ההוקעה העולמית – נוספת עתה המכה הבינלאומית שסופגת (ותספוג לאורך זמן) אמנותה.

בסוף שנות ה- 30 נמלטו אמנים יהודים רבים מגרמניה מערבה, מהם שגשגו בלונדון, ניו-יורק ועוד. כיום, דומה שהימלטות מישראל לא תגאל את האמן הישראלי מאות-הקין שהודבק בו במו היותו מישראל.

כיצד שרדה אמנות דרום-אפריקה את טבעת השנאה העולמית בימי האפרטהייד? בהכללה – בהבעות כאב וזעם נגד המשטר. אמנים דרום-אפריקנים עשו זאת ביצירותיהם, בגראפיטי על קירות, בכרזות, בהדפסים על חולצות-טי ועוד. ולא רק האמנים: גלריה "גודמן" הלוחמנית ביוהנסבורג הקפידה להציג יצירות של אמנים לבנים ושחורים גם יחד. הלהקה הקואופרטיבית, Medu Art  (אמנות שורשים), פעלה עם  אמנים מדרום-אפריקה, בוטסואנה ועוד ארצות אפריקניות למען המאבק לחירות ושוויון. האמן הדרום-אפריקני השחור, דיוויד קולואן (2019-1938), יצר אמנות המבטאת בדרכה הסמי-פיגורטיבית והפרימיטיביסטית התנגדות למשטר: בציורים, קולאז'ים ורישומים ייצג קולואן את החיים ביוהנסבורג (כלבים שוטים היו מוטיב חוזר – תצלום להלן) ואת הברוטליות הפוליטית. הוא ארגן בבוטסואנה פסטיבל אמנות בסימן התנגדות, יזם ביחד עם אמנים שחורים רזידנס לאמני התנגדות (בהם, וויליאם  קיינטרידג'), הוא  אצר תערוכות, פרסם מאמרים וכו'.

הוא התנגד.

דיוויד קולואן מוערך יום עולם  כדמות-מופת, ואילו וויליאם קיינטרידג' הוא כוכב-על במיטב המוזיאונים בעולם. מישהו זוכר את האמנים הקונפורמיסטים של דרום-אפריקה מימי האפרטהייד?

ומזווית אחרת: בארצות הקומוניסטיות-לשעבר במזרח-אירופה, מרוסיה ועד אלבניה, הציווי הריאליסטי-סוציאליסטי הדכאני נענה באמנות מחתרתית, שמרדה בצורות ובתכנים המצווים. הייתה זו אמנות שאימצה שפות נון-ריאליסטיות, לעתים אוונגרדיות במפגיע, ונקטה בדימויים הפוכים לאידיליות של העובדים, אימהות וכיו"ב. הצייר האלבני, לוזים בקרי, אף הושם ב- 1977 בכלא על-ידי המשטר הקומוניסטי האלבני  בעוון "תעמולה והסתה", כל זאת מחמת סירובו האמנותי לקו הריאליסטי-סוציאליסטי. רוב האמנים האלבניים יישרו קו עם השלטון. מישהו זוכר את יצירתם?  במשך עשרות שנים הייתה אלבניה מבודדת  מהעולם, סגורה בתוך עצמה, מסתורית ומפחידה, ואמנותה נחשבה כמתה. רק לאחר 1990 (נפילת הקומוניזם האלבני) החל העולם לגלות עניין ביצירה האלבנית החדשה.

התנגדות אמנותית: איזו אופציה אחרת יש לאמנות הישראלית?! מעשית פחות היא היוזמה מימים אלה ממש להקמה במיאמי, פלורידה, את Art World for Israel – קבוצה (בהנהגת אמנית האופנה האמריקאית-יהודייה, אריאל פנזר-מילגרום) למאבק נגד גילויי השנאה. בנסיבות הנוכחיות, קשה לי להאמין בסיכויי הקבוצה לפרוץ את מצור השנאה.

ויש עוד רעיון: פשוט, לשים קץ למלחמה בעזה.