בנעוריי היו סדרות וסרטים שנהגתי לצפות בהם שוב ושוב. אלה היו ימי קלטות הווידיאו ואחד הסרטים שנהגתי להזין בהם את העיניים ללא הרף היה ״הכשרון של מר ריפלי״ – עיבוד של אנתוני מינגלה לרומן הפשע של פטרישה הייסמית׳ שפורסם באמצע שנות החמישים. אין לי מושג כמה פעם צפיתי בסרט הזה בשנים שעקבו ליציאתו ב־1999, אבל זה היה המון. הוא מגנט אותי ברמות שונות, החל מהרובד האסתטי המפואר־על־גבול־האופראי שלו, דרך דמותו האפלה של טום ריפלי – זייפן וחקיין כשרוני ממעמד נמוך, השודד באלימות את חייו ומעמדו של בחור עשיר ונהנתן המתגורר באיטליה האופנתית – ועד ההומוסקסואליות המודחקת שחיפשתי נואשות אחר ייצוגים שלה בכל בדל תוכן שהצלחתי לדוג.

עצם הרעיון שניתן לחקות אדם אחר עד כדי שהסביבה אינה מבחינה בפער מהמקור, ריתק אותי. ואולי היה זה רובד עמוק יותר ופחות מודע. ריפלי היה פרפורמר שעטה על עצמו בחברה כסות של אדם אחר, ממש כפי שנהגו לעשות הומואים צעירים בארון בסוף הניינטיז (מינוס הדחפים הרצחניים). אני מניח שהזדהיתי עם זה. אבל גם מעבר לזרמי העומק, הסרט כלל רגעים ואינטראקציות מבדרות שפשוט נהניתי לראות כל פעם מחדש: הספידו הזרחני של ריפלי; התגובה של דיקי לכשרונו המלחיץ; טו וו פא ל׳אמריקאנו; הסאס של פיליפ סימור הופמן המטורזן; הבלונד המוגזם של כולם והשיק האיטלקי המפתה – הכל גרמו לי לשוב לסרטו של מינגלה פעם אחר פעם, לרבות סופו הבלתי נשכח.

עשרים וחמש שנה חלפו מאז ובאפריל האחרון עלתה אדפטציה סדרתית מאותו מקור ספרותי: ״ריפלי״. לא מכבר פורסם בעיתון ״הארץ״ מאמר שתהה האם תור הזהב של הטלוויזיה בא אל קצו. ימים יגידו, כמובן, אך העובדה כי נטפליקס סמכה את ידה על עיבוד כה ריסקי בניצוחו של המפיק, הכותב והבמאי סטיבן זאיליאן (״ליל האירוע״), מפיחה בי משב חמים של אופטימיות. ״ריפלי״ היא חיה אחרת. לא רק מהעיבוד הקולנועי ההוא אלא מכל מה שקורה כיום בקופסה הקטנה. מידת ההשתאות מן הסדרה עולה אקספוננציאלית, עד שבפרק החמישי נותרתי הלום. מי מכם שטרם צפה: המשך הרשומה כולל ספויילרים.

להמשיך לקרוא ←

~

קאובוי של נוצות

צ'ארלי פלאמר חובר לקהילת רודיאו קווירית בטריילר מפעים ל"המנון לאומי"

אני מרגיש שהגוף שלי לא יכול להכיל את כל היופי הזה! כבר שנים אני עוקב אחרי ההופעות העדינות והמופנמות של צ'ארלי פלאמר בקולנוע ובטלוויזיה ("קינג ג'ק", "מילים על קירות האמבטיה", "תיכון פיצוץ", "מחפשים את אלסקה") ומה יש לומר – לראות אותו סוף סוף בסרט קווירי זה פאקינג חלום. ומה שבאמת נפלא הוא שפלאמר לא בחר בסתם פרוייקט, אלא בסרט ביכורים של הצלם האמריקאי המוערך לוק גילפורד, שלכד בעדשת מצלמתו את פניהם של קריסטן סטיוארט (Them), ג'רמי אלן ווייט (GQ) טרוי סיוון (VMAN) ודמויות מגוונות מהקשת הלהטב"קית, בפריימים אסתטיים המוהלים רכות וקשיחות, סקסיות קווירית־הומו־ארוטית ותבלין דרומי מעולמות הרודיאו והקאובויז האמריקאים.

לכל שחקן יש את הבמאי האחד הזה שיודע ללכוד את הקסם הייחודי שבו בעין המצלמה, טוב יותר מכל אחד אחר. במקרה של פלאמר, שנוטה למשחק נטורליסטי, מהורהר ואינטימי, נדמה כי החיבור עם גילפורד הניב בדיוק את זה. השניים נפגשו לראשונה לפני כמה שנים, במסגרת צילומי סטילס שהפכו לאהובים במיוחד על פלאמר. "המנון לאומי", שקדם לו ספר צילומים של גילפורד באותו שם, מתאר את קורותיו של אח בכור, בן לאם חד הורית, החווה מסע של גילוי עצמי בעקבות התוודעות לקהילת רודיאו קווירית.

להמשיך לקרוא ←

~

1. ברוס אול מייטי

הבד בוי של הקולנוע הקווירי המחתרתי בגרסה חדשה ל"תיאורמה"

אף על פי שהלך לעולמו בנסיבות מסתוריות לפני יותר מ־48 שנים, הקולנוען, התסריטאי, המשורר והסופר האיטלקי פייר פאולו פאזוליני, אינו חדל מלעלות אל פני השטח של ים התרבות הגלובלי. סקירת העשור האחרון, לדוגמא, מעלה דרמה של אייבל פררה על ימיו האחרונים, אגב עריכת סרטו השערורייתי ״סאלו או 120 ימי סדום״; אלבום ספוקן וורד מאת המעריץ ג׳ון ווטרס, שהוקלט בזירת הרצח של הבמאי; סרט קצר של נדב לפיד, המעלה על נס פריים עוצמתי מתוך ״תיאורמה״; וצמד יצירות ספרותיות, ״מעשים לא טהורים, אמדו מיו״, שראו אור אך לאחרונה בהוצאת אפרסמון.

כעת מגיע תורו של ברוס לה ברוס הקנדי להתפלש ביצירה הפאזולינית, והוא עושה זאת בדרכו הרטובה עם ״המבקר״ – גרסה קינקית פורנוגרפית ל״תיאורמה״! כשחושבים על זה, מי באמת יותר מתאים לקחת עלילה על זר מסתורי שמגיע לבית בורגני ו״מעיר״ את דייריו (והעוזרת) באמצעות סדרת משגלים, מאשר הבד בוי הוותיק של הקולנוע הקווירי המחתרתי? ״המבקר״ הוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין, ואם לא יהיו הפתעות, סביר שיעלה באולמות הרוטטים של TLVFest. האו אקסייטינג!

להמשיך לקרוא ←

מי מאתנו שגר לאורך שנים באותה עיר קטנה בישראל, מי שחלף מדי יום ביומו על פני אותם בניינים כעורים, שחצה את אותם כבישים פקוקים, שהידס באותם רחובות שגרתיים, שפנה באותן סמטאות אפורות, שהניח את מבטו על אותן החנויות, הנופים, העצים והמדרכות הסדוקות – ציפה את תודעתו בשכבה זגוגיתית של כהות. כלא את הווייתו ברוטינה אוטומטית, משעממת ונטולת חדווה המנוונת את חושיו מלחוות את המציאות באופן רענן, חדש, ראשוני. כמה נורא.

רגע מוכר בו הזגוגית מתנפצת, מתרחש כאשר נוחתים בארץ זרה. ליתר דיוק – בנסיעה הראשונה משדה התעופה למלון. בבת אחת, התפאורה המוכרת מתחלפת מבעד לחלונות בסט שונה לחלוטין. זו תחושה של התעוררות. הקולות, הצבעים, הארכיטקטורה, מזג האוויר – לפתע הכל נדמה חי יותר, רענן, מסקרן. מזמין להרפתקה. אך האם ניתן להתעורר כך מבלי לצאת מהארץ? מבלי לעזוב את העיר? האם ניתן לצאת להרפתקה ברדיוס של קילומטרים ספורים מהבית?

אומנות, יש הסבורים, אמורה לגרום לאדם להביט אחרת על המציאות. ואין ספק כי המציאות לא נראית אותו דבר אחרי שנחשפים למושג ה״היפר־ארט״ (Hyperart) שטבע האמן והסופר היפני גנפיי אקאסגאווה, בתחילת שנות השבעים. אקאסגאווה, יליד יוקוהמה 1937, צמח מתנועות האוונגרד שקמו ביפן אחרי המלחמה, במהלך שנות החמישים והשישים. תחילה הפציע בקולקטיב האמנים הצעירים והבועטים ניאו־דאדא, בהמשך היווה חלק מטריו האנטי־ארט שכונן את ״היי־רד סנטר״, ולבסוף מצא את דרכו כאמן עצמאי. בשנת 1965 הועמד לדין בגין הדפסת שטר 1000 ין בממדי ענק, שאילצה אותו להסביר לבית המשפט את השאלה האלמותית: מהי אומנות. במסגרת הפרשה המדוברת, שגזלה שבע שנים מחייו, הפך אקאסגאווה את אולם המשפט לחלל תצוגה בעבור רבות מעבודותיו, וגרר אל פתחו עדויות מפי מבקרי אמנות, אמנים, עורכים ומוסיקאים.

להמשיך לקרוא ←

~

עידן התמימות

רגע לפני טרום הבכורה לסרטו החדש של הירוקאזו קורה־אדה, ״תמימות״, מומלץ להזין את הנשמה עם סדרת הטלוויזיה שהעניק לנו אשתקד בנטפליקס, על גיישות מתלמדות בקיוטו

בימים אלו רצה המהדורה השמינית של פסטיבל אקי־נו לקולנוע יפני באולמות הסינמטקים; מהאירועים שלמרבה הפלא הצליחו לתקוע יתד בלוח השנה הישראלי, ומספקים ליפנולוגים שבינינו אוויר סינמטי צלול עם מבחר נאה של יצירות עכשוויות: החל מ״ימים מושלמים״ של וים ונדרס הגרמני, שנבחר לייצג את יפן באוסקר 2023; דרך ״הרוע אינו קיים״, סרטו החדש של ריוסוקה המגוצ׳י מאז ״הנהגת של מר יוסוקה״, שזיכה אותו באוסקר לפני שנתיים; ועד ״גלים״ של במאית האוף ביט המקסימה, נאוקו אוגיגמי (״חתול להשכיר״, ״קשר קרוב״).

גם מקומו של מאסטר הדרמות המשפחתיות, הירוקאזו קורה־אדה, לא נפקד מהליינאפ, והפעם עם ״תמימות״, שהוקרן אשתקד בבכורה בתחרות המרכזית של פסטיבל קאן. הסרט זיכה את יוג'י סקאמוטו ("אהבה זועקת בלב העולם") בפרס התסריט ואף התקשט בפרס ״הדקל הקווירי״, המוענק מדי שנה ליצירות מהקשת הלהטב״קית.

להמשיך לקרוא ←

יותר משנה חלפה מאז עלתה הרשומה האחרונה בבלוג, ונדמה שלא מעט דברים קרו מאז. ההפוגה הארוכה בכתיבה לא הייתה מתוכננת. חזרתי לעבוד על פרוזה שזנחתי, ענייני עבודה החלו לצוץ ועייפות החומר נתנה את אותותיה אחרי למעלה מעשור של בלוגינג. אך הכוונה לשוב לכתוב, תמיד קיננה אי שם.

אחרי אירועי השבעה באוקטובר, דובר על הקושי להמשיך לצרוך תרבות; על טעמה התפל לנוכח המרירות העזה שפשטה על הוואי החיים בישראל. היו ששקעו בסרטוני זוועה בטלגרם; היו ששתו בצמא את דיווחי החדשות; היו שהתכנסו למאבק הסברה ברשתות החברתיות; והיו מי שפנו למצוא מזור, פורקן רגשי, אנרגיה מחודשת ותחושה מדומה של נורמליות – בסרטים, בספרים, בשירים.

בחודשים האחרונים האזנתי המון למוסיקה. עלתה בי מחשבה כי בחלוף השנים, כשישראלים יביטו לאחור אל שנת 2023, יעלה בעיני רוחם כתם נפט שחור, צמיגי, שכיסה כל חלקה טובה. כמו ביצירות נרטיביות, הסוף לא רק מותיר את הרושם החזק ביותר, אלא צובע מחדש את ההתחלה. עלה בדעתי כי דווקא עכשיו קיים ערך בכתיבת סיכום שנה בתרבות. דווקא כשתשומת הלב מופנית, ובצדק, לאירועים שיעצבו את חיינו וחיי שכנינו לשנים הבאות. כי כשנתפנה להביט לאחור, כשלשירים ולתמונות ולמילים יהיה שוב טעם וצבע עבור מרבית הישראלים, נגלה כי מבעד לכתם הנפט השחור, היו גם כמה דברים טובים.

בין הדברים הטובים שבכל זאת היו השנה: מוסיקה. שנת 2023 ניפקה המון מוזיקה טובה, במגוון רחב של ז'אנרים. למען קוראי העתיד ועבור מי שמחפש מפלט לחמוק אליו בהווה ממטחי הרקטות, מסיבות העיתונאים והכותרות המדממות, ריכזתי 40 רצועות מוסיקליות שאהבתי השנה. רובן הותירו בי רושם מיידי, כבר בשמיעה ראשונה. אציין מראש כי לא פשפשתי בציציות האקס והאינסטוש אחר השקפותיהם הפוליטיות, העדפותיהם האופנתיות או הצהרותיהם העכשוויות של מי מהיוצרים באשר למצב הנוכחי. אחרי הכל, זה לא סיכום שנה בוויינט.

להמשיך לקרוא ←

שקר ורוד

סם דה יונג חוזר עם פיצ'ר שלישי ואסתטיקה מטריפה

הולנד היא אולי לא המדינה הכי דומיננטית על מפת הקולנוע העולמי, אבל מי שעקב קצת אחרי הסרטים שבקעו ממנה בשנים האחרונות עשוי היה להיתקל בכמה במאים צעירים עם חוש אסתטי לא מבוטל, כמו מייס פייננבורג ("פרדייס דריפטרס"), מיכּיל טן הורן ("איך להימנע מהכל") וכמובן, סם דה יונג ("נסיך").

שבע שנים חלפו מאז הוקרן בפסטיבל ירושלים סרטו העלילתי הראשון של האחרון, בהפקת "וייס מדיה" ו"100% חלאל". מעשיית התבגרות חיננית הגולשת בין קומדיה, דרמה ופשע, על נער מאוהב ממעמד נמוך, חבריו חובבי הפיצוחים, העבריינים השכונתיים, אביו הנרקומן, אמו הבודדה ומסעו האפל אחר סמלי סטאטוס שישדרגו את אטרקטיביותו בעיני נערת חלומותיו.

הייחודיות של "נסיך" התבטאה לא רק בעיצוב הדמויות וביחסים הכובשים ביניהן, אלא בעיקר בעין החזותית הפרשית, הצבעונית והמדליקה של דה יונג, שניחן במתיקות פופית המצליחה להימנע מלהשטיח את העולם שהיא מעצבת. הסרט כלל כמה רגעים ויזואליים מגניבים במיוחד (שוט בסלואו־מואו של הגיבור הצעיר רכוב על סוס – עם כתר זהב, פנס בעין והבעה אדישה – על רקע שמי בוקר תכלכלים, הוא בוודאי אחד מהם), מה שלא אמור להפתיע לאור העובדה כי דה יונג מביים גם וידיאו קליפים ופרסומות.

להמשיך לקרוא ←

ירידה לצורך עלייה

בלרינה פצועה מחפשת את דרכה בחדש של סדריק קלאפיש

אף על פי שעברו כמה שנים מאז צפיתי לראשונה ב"מישהו, איפשהו", סרטו האחרון של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש, אני עדיין זוכר איזו הפתעה נעימה הוא התגלה בעבורי. דרמה־קומית רומנטית, חמימה ואלגנטית, ש־95% ממנה הם למעשה פור־פליי לקראת מפגש גורלי בין שתי הדמויות הראשיות – בחור ובחורה בודדים בגילאי השלושים, המתגוררים בפריז וכמהים לאהבה – שמסלולי חייהן המקבילים מלטפים זה את זה, נוגעים־לא־נוגעים, בין ספות הפסיכולוגים למפגשים משפחתיים. מעבר לכך שהוא חשף בפני את קיומו של קלאפיש, שמביים כבר למעלה מ־3 עשורים, הוא גרם לי להבין שחיי זקוקים לשעות נוספות מהחתיכוּת הצרפתית של פרנסואה סיביל (והשעות הללו בהחלט לא איחרו לבוא…). הוא כל כך חמוד בו!

סיביל, ששיחק גם בסרטו הקודם של קלאפיש "בחזרה לבורגונדי" – דרמה על שלושה אחים המתחבטים מה לעשות עם היקב המשפחתי, שגרמה לי בעיקר לרצות לשתות ולהגר לחבל בורגון – משלב כוחות עם הבמאי היהודי־צרפתי זו הפעם השלישית, בסרטו החדש "Rise" (במקור: En corps, בגוף) שהופץ במולדתו בסוף מארס. רמזים לחיבה של קלאפיש לריקודים ניתן היה ללקט עוד ב"מישהו, איפשהו", אך ב"Rise" ניכר שהיא זוכה לביטוי מלא וסוחף בסיפור על רקדנית בלט (מריון ברבו) הנאלצת למצוא את דרכה מחדש בעקבות פציעה דרמטית. אמנם טרם נתקלתי בידיעה לגבי הפצתו הרשמית בישראל, אך יפליא אותי אם לא נמצא אותו בהקרנות קבועות בסינמטק בעתיד הנראה לעין.

להמשיך לקרוא ←