סיפור מצמרר ביותר
יש בתל אביב חבורה של נהגי מוניות שבכל חודש הם יושבים בבית של מישהו אחר, שותים, ומספרים את כל החוויות של השבוע שהיה להם.
אחרי כמה סיפורים של נהגים , קם אחד מהם ואמר עכשיו אני מבקש לספר לכם מקרה מעניין שאירע לי השבוע.
וכך סיפר:
"השבוע נסעתי כהרגלי ברחובות תל אביב, תר אחרי נוסעים, כשלפתע לקוח מסמן לי לעצור . הנוסע ניראה מאוד מצחיק, קשיש, עם חולצה כזאת של חוף הים במיאמי מכופתרת, שעון זהב וצמידים מזהב על ידו.. עלה למונית והוא אומר לי: 'סע לשיינקין'.
אני מתחיל לנסוע, ומתפתחת שיחה. האיש מספר על עצמו, על הצלחותיו ועל מפעלים והשקעות שיש לו.
לאחר כמה דקות של נסיעה הוא שואל אותי אם אפשר לעשן במונית. אמרתי לו 'בכבוד' , תעשן. ואז הוא הוציא סיגר,ואני קצת מבין בסיגרים.. הסיגר הזה שווה מינימום 500 דולר... אני מוציא 'נקסט לייט' והוא צועק: 'לא, לא - אני אדליק לך', ואז הוא הוציא איזה מצית יקר שבהערכה גסה שווה לפחות 1000 דולר, ואיך שהוא בא להדליק לי את הסיגריה, שרוול החולצה שלו התרומם ויכולתי להבחין במספר הטבוע על ידו , כזה שהוטבע על זרועותיהם של היהודים המובלים למחנות ההשמדה.
באותו מבט חטוף 'צילמתי' את המספר, וזה גרם לי להתרגשות עצומה. באופן אוטומטי הרגל נחה על דוושת הבלם ומיד עצרתי בצד הכביש.
הפניתי את מבטי לאחור ואני אומר לו בהתרגשות : אתה ניצול שואה? הוא מסתכל עלי בתדהמה על שעצרתי. כועס ורוגז , ולא מבין את פשר שאלתי. מופתע משאלתי הוא משיב: 'אף פעם לא נפגשת עם ניצול שואה? 'תמשיך לנסוע בבקשה, אתה מעכב אותי !!
המספר שקראתי על זרועו ריגש אותי, ובקשתי שיספר לי על קורותיו בתקופת השואה. הוא לא היה רגיל לכך שנהג מונית או איזה שהוא אדם, יתעניין כל כך בקורותיו, ועוד באופן כל כך פתאומי. הוא לא הבין למה עצרתי , ולאחר היסוס קט הסכים לספר מעט על קורותיו. הוא סיפר שכל בני משפחתו נספו בשואה והוסיף:
'אחרי השואה, חיפשתי וחקרתי לברר אם מישהו מבני משפחתי ניצל. הגיעה אלי שמועה שאחי נמצא בארץ ישראל. הגעתי לכאן, אף אחד לא ידע להגיד לי דברים ברורים, אבל מישהו שפגשתי סיפר שהכיר את אחי, והוא נפטר בארץ. כך נשארתי לבד בעולם..." .
הנהג שסיפר את סיפורו במפגש החברתי של הנהגים, עצר את סיפורו ולקח נשימה ארוכה. חבריו, נהגי המונית שהאזינו בקשב רב לסיפור המרתק דחקו בו להמשיך, אבל בתגובה הוא אומר להם, "לפני שאמשיך לספר לכם מה קרה עם הנוסע, אני מבקש שתאזינו קודם לסיפור האישי שלי.."
והוא ממשיך: "תיראו, אתם מכירים אותי כבן אדם דתי, אבל אני לא הייתי כל החיים שלי דתי. לפני מספר שנים חזרתי בתשובה.. נולדתי בקיבוץ חילוני.. והייתי חילוני גמור, לא היה לי שום קשר לדת...
בגיל שלפני הגיוס, יום אחד אני יושב בחדר האוכל בקיבוץ, בלי תיאבון, ובלי חשק לאכול. היתה לי תחושת בחילה. אמרתי לעצמי, מוטב שאמשיך את עבודתי, אסיים מוקדם ואלך לישון מוקדם".
והוא ממשיך ומספר: "במקום עבודתי הייתה גיגית ענקית כזאת, שלתוכה היינו זורקים תפוחי אדמה. בתחתית הגיגית יש להבים גדולים, כמו בבלנדר, וככה הם קוצצים את תפוחי האדמה.
באותו היום , שהיה יום גשום , חזרתי לעבודתי ליד מכונת קיצוץ תפוחי האדמה. נעלי היו רטובות. עליתי לגיגית לשפוך את תפוחי האדמה והתחלתי ליפול פנימה לתוך הגיגית, וזאת בשעה שהמכונה פועלת.
נחבלתי. צעקתי בכאב, הרגשתי שאני עומד לאבד את חיי בשניות הקרובות כשקלטתי שלאט לאט אני יורד עם תפוחי האדמה לתחתית הגיגית אל תוך להבי הסכינים.
צעקתי בכל כוחי לעזרה , אבל אף אחד לא שמע אותי כי כולם היו בחדר האוכל. ניסיתי לטפס על הדופן הפנימית החלקה והגבוהה , על מנת להיחלץ משם, אך ללא הצלחה. ואז התחלתי לצעוק לבורא עולם.
לזעוק. להתפלל. דומני שזאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שפניתי לבורא עולם. שצעקתי. שהתפללתי אליו . קראתי בקול : 'תעזור לי , תציל אותי . אני לא רוצה למות!'
ואז, בעודי צועק וצורח מבוהל ומלא חרדה, אני רואה פתאום יד מושטת אלי ממקום לא צפוי כלל, לופתת את ידי בחוזקה ושולפת אותי מתוך הגיגית.
הדבר הראשון שראיתי על היד, היה מספר טבוע על היד .
זו הייתה ידו של זלמן מהקיבוץ. זלמן היה ניצול שואה ובגלל השואה הוא היה בהלם וטראומות , ולא דיבר ולא תקשר עם אף אחד.
אמרתי לו בהתרגשות תודה רבה, רבה. ממש, הצלת את חיי !
והוא מצידו, לא התייחס לעניין יותר מדי. פשוט המשיך ללכת..
" מאז אותו אירוע , הוסיף נהג המונית לספר , המספר שראיתי על זרועו של זלמן רדף אותי כל החיים שלי. זכרתי אותו ויכולתי לדקלם אותו בכל רגע נתון.
המספר הזה הוסיף לרדוף אותי גם בהמשך דרכי בחיים. התגייסתי לצבא - שלוש ספרות של המספר האישי שלי היו כמו שלוש הספרות הראשונות של זלמן...
קניתי דירה בבניין מגורים בעיר. שתי הספרות האמצעיות של הבניין היו שתי הספרות האמצעיות של זלמן. הזמנתי טלפון, שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי היו כמו שלוש הספרות האחרונות שעל ידו של זלמן."
"ועכשיו, בחזרה אל התימהוני שעלה למונית שלי.
כשהוא הרים את ידו להצית את סגריית ה'נקסט- לייט' עבורי, זה היה כמעט בדיוק אותו מספר של זלמן, שאותו ידעתי בעל פה כל חיי.
..רק הספרה האחרונה שונה. כשראיתי את המספר של הבחור שהיה איתי במונית. הבזיקה במוחי מחשבה .
לאחר שעצרתי ונעלתי את הדלתות, ולאחר שיחה קצרצרה עם הנוסע שעליה כבר סיפרתי, ולמרות בקשת הנוסע להמשיך בנסיעה הרגילה - עשיתי סבוב פרסה והתחלתי לדהור לכיוון ההפוך.
הנוסע נבהל והתחיל לצעוק עלי: 'לאן אתה נוסע?' ואני לא מגיב. רק לוחץ על דוושת הגז ומאיץ מהירות. הוא חשב שאני חוטף אותו והתחיל להשתולל בצעקות. ואני שותק ולא מגיב. הייתי בטוח שאני עושה את המעשה הנכון. נהגתי במהירות רבה, אבל באחריות. המחשבה שהבזיקה במוחי רק שניות אחדות קודם לא הרפתה ממני.
לא רציתי לשתף את הנוסע במה שעבר עלי.
פני היו מועדות לקיבוץ שבו גדלתי . החלטתי לנסוע לזלמן. בעצם, לא ידעתי אם הוא עדיין קיים. אולי אפילו נפטר, אחרי הכול כבר עברו שנים רבות מאז שעזבתי את הקיבוץ!!
למרות חששותי שנסיעתי תהיה לשווא, הייתה לי תחושה, ואולי רק תקווה שאמצא את זלמן חי וקיים.
סוף, סוף הגעתי לקיבוץ המוכר והחביב. הזיכרונות כמובן שבו והציפו אותי, אבל דחקתי אותם הצידה, הגעתי היישר לדירתו של זלמן, כאילו רק אתמול עזבתי את הקיבוץ. ירדתי מהמונית כשהשארת מאחור את הנוסע עדיין בתוכה. דפקתי בהתרגשות ובחוזקה על הדלת, מסופק אם זלמן עדיין חי .
כעבור דקה או שתיים , שנדמו לי כנצח , הדלת נפתחה, ולא יאומן: זלמן , חי וקיים עומד בפתח. הוא עמד שם עם המבע האטום משהו, כמו אז, ואני מתנפל עליו בחיבוק, כמי שלא ראה אדם קרוב שנים רבות כל כך. זלמן, שלא היה מדבר , נשאר אדיש ונראה שלא זכר אותי.
וכך, בעודי אוחז בזלמן בפתח הדירה, ירד הנוסע התימהוני מהמונית,
התקרב אל שנינו, ומבלי שהבחנתי, ראה את המחזה, והתנפל על זלמן בחיבוק. הייתי מאושר מרוב שמחה. הניחוש הפרוע שלי נמצא נכון.
ז ל מ ן והנוסע שלי היו א ח י ם !!!
על אף כל השנים שעברו ועל אף שבגרו והזדקנו – ניכר הדמיון שבין השניים. השניים קלטו בחושיהם הבריאים, שהם אחים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי את זלמן מ ד ב ר !!!
הרגשתי, שזלמן נשלח מן השמיים להציל אותי מלהבי מכונת החיתוך, על מנת שאוסיף לחיות, ולהביא אליו את אחיו האבוד. הרגשתי שהתפקיד שמלאתי בדרמה זו, לא היה מקרי. היה ברור לי שמלמעלה הועידו לי תפקיד זה, ולא נשאר לי אלא להיות אסיר תודה על שההשגחה זימנה לי תפקיד כה נהדר ונפלא בדרמה זו.
כך סיפר הנהג לחבריו, והתיישב במקומו, כשהוא זוכה לחיבוקים על האירוע המדהים.
