ניסויים בבעלי-חיים – דוֹגמה מיושנת

המאמר מוגש באתר אנונימוס באדיבות
כתב-העת למדע ולמחשבה גליליאו, מתוך גיליון 96 / אוגוסט 2006
תוכן המאמר:
הקדמה 
כלי מוכח ויעיל, או שמא פשוט נוח? 
השלכות מסוכנות 
חזיון תעתועים של בריאות ובטיחות 
מחקר "הומני ככל האפשר" 
רע הכרחי? הרע במיעוטו? ייתכן שאפשר גם אחרת 
הזנחת האפיק החשוב ביותר במחקר הביו-רפואי 
סיכום 
תודות 
רשימת מקורות 



ניסויים בבעלי-חיים משמשים כאמצעי במחקר ובהוראה הביו-רפואיים זה 140 שנה לפחות. החוקר הצרפתי קלוד ברנר (Bernard) נחשב כמי שקרא לראשונה להעברה שיטתית של מוקד המחקר מצפייה וחקירה קלינית בבני-אדם לביצוע ניסויים מבוקרים בבעלי-חיים במעבדה. בין היתר, בספרו "מבוא לרפואה ניסויית" (1865), כתב כי "[רק] באמצעות ניסויים בבעלי-חיים ניתן להבין את מה שרואים בקליניקה" וכי מניסויים אלה "ניתן לחלוטין להסיק לגבי רעילות והיגיינה של בני-אדם"1.

באותם ימים נמצא המחקר הביו-רפואי בחיתוליו, ולכן קל להבין מנין הגיעו קביעות שכאלה. במובנים רבים, בעלי-חיים ממינים-ביולוגיים שונים דומים זה לזה. אם מתמקדים במחלקת היונקים, הדמיון אפילו יותר ברור לעין: יהא זה בבון, שרקן, אדם או מרמיטה, לכולנו לב בעל מבנה אנטומי דומה, מערכות איברים דומות, דם בהרכב דומה וכן הלאה. רעלים חזקים כגון ציאניד, המסוגל לחסום את יכולת הנשימה התאית של כל יונק (וגם של אורגניזמים רחוקים כפטריות וצמחים), ימיתו בריכוז גבוה בעלי-חיים ממינים-ביולוגיים שונים ללא הבחנה. הבנתנו את הביולוגיה של אורגניזמים שונים השתפרה מאוד מאז המאה ה-19. במהלך התפתחות זו התבהר מעבר לכל צל של ספק כי בהצהרות שצוינו לעיל, לכל הפחות, שגה קלוד ברנר.

קלוד ברנר (1878-1813). טען כי הדרך היחידה לחקור מחלות אנושיות היא להתרחק מהקליניקה ולהתמקד בניסויים בבעלי-חיים 

לצד הדמיון והאחידות בעולם החי, קיים בו גם שוני, שנוסף על היותו מרתק, הוא גורם לבעיות קשות ולעתים קריטיות בניסיון להשליך ממין ביולוגי אחד לאחר. כפי שנדגים בהמשך, הבדלים אלו הופכים את השימוש במודלים של מחלות אדם המבוססים על בעלי-חיים לבעייתיים ולעתים אף למטעים ומסוכנים. ואם אין די בכך, השימוש האינטנסיבי בבעלי-חיים במחקר ביו-רפואי מסיט את המוקד והתקציבים מהמקום העיקרי, המקום הרלוונטי ביותר לרפואת בני-האדם - מחקר המבוסס על עבודה קלינית עם בני-אדם ועם רקמות ממקור הוּמני.

למרבה ההפתעה, השימוש בבעלי-חיים הפך לדוֹגמטי עוד בזמנו של ברנר, ומאז שמר על מעמדו כאמצעי הפופולרי ביותר במחקר הביו-רפואי. כל-כך מובן-מאליו הפך כלי זה, עד שכל "חלופה" או אמצעי מחקר מקביל המפותח כיום ומיועד להחליף שימוש כזה או אחר בבעלי-חיים צריך לתת תוצאות הנמצאות בהתאמה לתוצאות הניסוי המקביל בבעלי-חיים. אכן, לא לתוצאות הרלוונטיות מבני-אדם, גם אם אלו זמינות ונגישות, אלא לתוצאות מבעלי-החיים11. רבים אוחזים עד היום בתפישתו של קלוד ברנר, ללא שינויים מהותיים, גם בתוך הקהילה המדעית.

למעשה, השימוש בבעלי-חיים במחקר ובתעשייה הביו-רפואית נעשה כה דוגמטי, עד שבכל פעם שמישהו, מתוך האקדמיה או מחוצה לה, מטיל ספק בתקפות השימוש בבעלי-חיים הוא מותקף בחריפות, לרוב באמצעות הטיעונים האלה: "ומה אתה מציע, שיעשו ניסויים בבני-אדם?!", 'מנין לדעתך הגיעו כל התגליות הרפואיות, אם לא באמצעות ניסויים בבעלי-חיים?", "אם זה אביך או הכלב, במי היית בוחר?" וכן הלאה. שאלות חשובות, אך בשום צורה אינן תשובות מנומקות וראויות להטלת ספק בריאה.

כאמור, ניתן למצוא דמיון אנטומי, פיזיולוגי וגנטי בין יונקים ממינים שונים. אך יש ביניהם גם הבדלים, שהחשובים שבהם מתבטאים ברמת התא. התא הוא החזית המשמעותית ביותר שבה מחלות מתבטאות ובה תרופות אמורות להתמודד עמן. כהצדקה להסקה מדעית מבעלי-חיים לבני-אדם, נהוג להצביע על הדמיון הגדול בין רצפי ה-DNA של מיננו לאלו של בעלי-חיים נפוצים במעבדות הניסויים. ואולם, לבד מהיות השוואות אלו חלקיות14, הרי שמעבר לדמיון ברצפי ה-DNA, חשובה לא פחות הבקרה על פעילותם. זוהי הנקודה שבה בעלי-חיים ממינים שונים רחוקים מאיתנו הרבה יותר מכפי שמגלה השוואה בין רצפי הגנים (וכמובן, זוהי גם הסיבה לכך שאנו משתייכים למינים שונים). אפילו בתוך המין שלנו (שבין פרטיו השונים דמיון גבוה מאוד ברצפי ה-DNA), בין גברים ונשים ובין קבוצות אתניות שונות תועדו הבדלים בולטים, למשל ברגישות למחלות26. בקרה שונה מובילה להבדלים (עמוקים ומשמעותיים לעתים) אפילו בין תאומים זהים, המכילים מטען גנטי זהה בבסיסו17. בעלי-החיים הנפוצים במעבדות המחקר (ממכרסמים ועד קופי-אדם) נבדלים מאיתנו בצורה עמוקה ומשמעותית בהרבה, גם ברצפי הגנים עצמם, אך גם, וחשוב מכך, בכל הרמות של הבקרה על ביטוים.

כלי מוכח ויעיל, או שמא פשוט נוח?

שימוש בבעלי-חיים הוא כלי, אחד מני רבים בימינו. היינו מצפים שכמו כל כלי בכל תחום מדעי, המהימנות והרלוונטיות של ניסויים בבעלי-חיים תיבדק בצורה מקיפה בטרם ייעשה בהם יישום רחב-היקף במחקר מסוגים שונים. ואולם, בדיקה של הספרות וההיסטוריה של המחקר הביו-רפואי מראה שבדיקה מקיפה ומאורגנת שכזו לא נערכה מעולם, וכי ניצנים של עבודות סקירה משמעותיות מתחילים להופיע רק בשנים האחרונות.

מודל אנטומי המיועד להכשרה כירורגית שפותח באוניברסיטת ציריך. בובת האימון בנויה לפי יציקה של איברים פנימיים אמיתיים ומחקה ברמת דיוק גבוהה את האנטומיה האנושית. הלב המלאכותי פועם ומכשור אלקטרוני מזרים דם במודל 

יתרה מזו, הקו הנפוץ בהגנה המדעית על השימוש בבעלי-חיים במחקר ובתעשייה הביו-רפואית מעיד על כפל מוסר מעניין. מרבית הדוגמאות ליעילות, לכאורה, של הכלי בתחום כזה או אחר הן אנקדוטליות ואינן מבוססות על הוכחה סטטיסטית מסודרת: תרופה כזו או אחרת, טיפול כזה או אחר, שלפי הטענה הושגו באמצעות ניסויים בבעלי-חיים. כאשר פלוני מנסה לשווק איזושהי שיטת טיפול חדשה לקהל הרחב, בייחוד בתחום הרפואה האלטרנטיבית (אך גם הקונבנציונלית, כמובן), דורשים בקהילה המדעית הוכחה סטטיסטית מובהקת ליעילות השיטה. אימות רציני דורש ממצאים הדירים, שהתקבלו בכמה מחקרים וחוברו לסקירה שיטתית או במטא-אנליזה. לא יעזרו לפלוני הוכחות אנקדוטליות של מקרים שבהם שיטתו פעלה, גם אם ירבה בהם. ואולם, רוב ה"הוכחות" להשגת התקדמות יישומית בטיפול רפואי לבני-אדם בזכות מידע שהתקבל בניסויים בבעלי-חיים אינן אלא אנקדוטות שכאלה, וחלקן הגדול (ובכלל זה הדוגמאות ההיסטוריות המוזכרות במאמרו של פרופ' צפרירי) אף שנוי במחלוקת43.

לא פלא, אם כך, כי לפני פחות משנתיים התפרסם בכתב-העת היוקרתי BMJ (בריטיש מדיקל ג'ורנל) מאמר שכותרתו (בתרגום חופשי): "איה הראיות לכך שניסויים בבעלי-חיים תורמים לבריאות האדם?"2. מאמר זה מהווה יוזמת המשך למאמר שפורסם באותו כתב-עת שנתיים לפני כן, ובו נערך ניתוח סטטיסטי מעמיק של המחקר בבעלי-חיים בתחום של טיפול בדימום חמור3. בניתוח זה התגלה כי לא היתה התאמה משמעותית בין ממצאי המחקרים שנעשו בבעלי-חיים לבין ממצאי מחקרים מקבילים בבני-אדם. נוסף על כך, התגלה כי היתה נטייה לבצע מחקר קליני בבני-אדם גם כאשר ממצאי המחקר הפרֶה-קליני (בבעלי-החיים) לא היו מבטיחות – משמע, המחקר הפרה-קליני היה פורמלי בלבד, ולא הניב הסקה לגבי בני-אדם. לעתים אף נעשו ניסויים בבני-אדם ובבעלי-חיים במקביל! התוצאות המפתיעות עודדו את קבוצת המחקר לבדוק את יעילותם של מחקרים שנעשו בבעלי-חיים בתחומים אחרים. הניתוח הרב-תחומי הזה פורסם תחת הכותרת דלעיל, שאכן מרמזת על ממצאים קודרים. התגלה כי אף באחד מהתחומים שנבדקו לא תרמו המחקרים בבעלי-החיים בצורה ממשית לפיתוח טיפולים מעשיים לבני-אדם. יתרה מזו, ככלל, האיכות המתודולוגית והסטטיסטית של המחקרים הפרה-קליניים שנבדקו היתה ירודה, ושוב נערכו מחקרים בבני-אדם במקביל לניסויים בבעלי-החיים, או אף שבניסויים בבעלי-חיים התקבלו תוצאות לא-מבטיחות.

לפי יאן רוברטס (Roberts) ופיטר סנדרקוק (Sandercock), רק מאמר אחד מכל 10,000 מאמרים העוסקים במחקר בבעלי-חיים הוא סקירה מקיפה, בהשוואה ליחס של אחד ל-1,000 במחקר בבני-אדם. המחברים מציינים כי גופים רבים, כגון המועצה הרפואית הבריטית, דורשים סקירה מקיפה כזו של מחקר קליני, בטרם יממנו מחקר חדש בבני-אדם באותו התחום. לגבי מחקר בבעלי-חיים, דרישות כאלו אינן קיימות12, אף שידוע כי סקירה מקיפה חושפת לעתים קרובות הטיה או אי-דיוק במחקרים בודדים. גם יאנֶק הורן (Horn) ועמיתיו הזכירו בסקירה שיטתית, שפורסמה בכתב-העת Stroke, את האיכות המתודולוגית הירודה של מחקר בבעלי-חיים13. כשמידע זה נשקל נוכח העובדה שניסויים בבעלי-חיים נערכים לעתים קרובות במקביל לניסויים בבני-אדם ונוכח המהימנות הנמוכה המאפיינת מחקר בבעלי-חיים, שעליה נרחיב בהמשך, עולות שאלות נוקבות לגבי הסיבות האמיתיות לעריכת ניסויים אלו.

חוקרים אלה ורבים אחרים הקימו לאחרונה קבוצה הקוראת לסקירה שיטתית של מחקרים בבעלי-חיים (Reviewing Animal Tests Systematically, או בקיצור "RATS"), עקב מיעוט העדויות, לטענתם, התומכות בהמשך השימוש בכלי.

אנדרו נייט (Knight) ועמיתיו פרסמו לאחרונה סקירה שיטתית של מידע מבסיסי הנתונים של המשרד האמריקני לאיכות הסביבה (EPA), המדרג כימיקלים מסרטנים (קרצינוגנים) לפי מידע שהתקבל מבני אדם ומבעלי-חיים27. מתברר כי כאשר אין כלל מידע מבני-אדם, ב-58.1% מהמקרים התוצאות המתקבלות ממבדקים בבעלי-חיים אינן מספיקות כדי לקבוע את הסיכון הכרוך בשימוש בכימיקל. עבור כימיקלים אלה, ה-EPA בחר שלא לדרג את הסיכון כלל, או להגזים בסיכון במכוון כ"אמצעי זהירות". כדי להסביר את התופעה, ניתחו המחברים את המחקרים בהם נבדקו החומרים בבעלי-חיים28. בשני שלישים מהמקרים, נבדקו החומרים בעכברים ובחולדות, בהתאם לפרוטוקולי הבדיקה המקובלים. במספר מצומצם של מקרים נבדקו החומרים גם ביונקים שאינם מכרסמים, כגון כלבים וקופים.

אינטואיטיבית, ניתן לצפות כי עכברים וחולדות יהיו רגישים בצורה דומה להשפעות מסרטנות של כימיקלים. ואולם, אף שהדבר נכון במקרים מסוימים, במקרים אחרים אין זה המצב. עבור חומרים מסוימים, עשויים להתגלות הבדלים גדולים מאוד ברגישות בין שני המינים. המחברים מצטטים מחקר שבו התגלה כי בניסויים מקבילים, שבהם נבדקו אותם החומרים המסרטנים בתנאים דומים במכרסמים, התוצאות התאימו רק ב-57% מהמקרים. כלומר: ביותר מ-40% מהמקרים התוצאות ממבדקים אלה אינן עקביות כאשר מחליפים עכבר בחולדה ולהפך. במחקר אחר התגלו הבדלים משמעותיים בין זכרים ונקבות של עכברים וחולדות. רק כשליש מהחומרים שנבדקו התגלו כמסרטנים גם בזכרים וגם בנקבות עכבר וחולדה, בעוד שני השלישים הנותרים אופיינו בהבדלים בין חולדה ועכבר ובין זכרים ונקבות בתוך כל מין-ביולוגי. ואם תוצאות אלה אינן מבלבלות מספיק, התגלה כי חולדות ממין זכר היו רגישות יותר לסרטן מחולדות ממין נקבה, אולם עכברים זכרים דווקא היו פחות רגישים מעכברים ממין נקבה. חוקר נוסף שצוטט במאמר קיבל תוצאות דומות, ומסקנתו היתה: "ברור בצורה מכאיבה שלא ניתן לנבא קרצינוגניות בעכבר באמצעות נתונים מחולדה ולהפך". לא פלא, אפוא, שה-EPA לא ידעו להחליט אם חומר מסוים מסרטן בבני-אדם עבור כמעט 60% מהחומרים שנבדקו בבעלי-חיים בלבד. שכן, מיהו המודל לאדם: עכבר זכר, עכבר נקבה, חולדה זכר או חולדה נקבה? יתר על כן, אם עכבר אינו מודל מהימן מספיק של חולדה (ולהפך), האם מכרסמים אלה יכולים להיות מודלים מהימנים לבני-אדם?

כיום ידוע כי מכרסמים רגישים יותר לסרטן במידה משמעותית מבני-אדם, בין היתר, כיוון שמנגנוני תיקון ה-DNA שלהם הם יעילים פחות. שילובים מסוימים של זכרים או נקבות של מכרסם כזה או אחר עשויים לגלות כימיקלים המסרטנים גם בבני-אדם. ואולם, מבדקים אלה חלשים מאוד בזיהוי חומרים שאינם מסרטנים בבני-אדם, כיוון שחומר הבטוח בבני-אדם עשוי בקלות לגרום לסרטן במכרסמים. ובכל מקרה, את השילובים הללו קשה עד בלתי אפשרי לגלות מראש, ועד כה לא נמצא שילוב שהוא יעיל בעקביות.

אם כך, האם הפתרון (במנותק מהשאלות האתיות העולות) הוא להיעזר במינים הקרובים אלינו יותר מבחינה אבולוציונית? המרחק הגנטי בין בני-אדם לבין רוב מיני הקופים המשמשים לניסויים גדול מאשר המרחק הגנטי בין עכברים וחולדות. נייט ועמיתיו גילו כי במקרים שבהם היה מידע מקופים, מכרסמים ובני-אדם, אין זה נדיר שנתונים מקופים לא תאמו את הנתונים הידועים מבני-אדם.

השלכות מסוכנות

הסקה ממודל לא-מהימן יכולה להוביל לשתי תוצאות בעייתיות, המכונות בסטטיסטיקה false negative (תוצאה שלילית שקרית) ו-false positive (תוצאה חיובית שקרית). קל יותר להדגים את הבעייתיות הזאת כשהיא מיוחסת להליך אישורן של תרופות. כאשר מתקבלת תוצאה חיובית שקרית, אנו עלולים להסיק בשוגג כי תרופה מסוימת יעילה או בטוחה (אף שלמעשה היא מסוכנת או בלתי יעילה) ולהעבירה לשימוש בבני-אדם, לפחות במסגרת ניסויים קליניים. לחלופין, כאשר מתקבלת תוצאה שלילית שקרית, אנו עלולים לפסול בשוגג תרופה בטוחה ויעילה.
המקרה המסוכן יותר הוא ללא ספק תוצאה חיובית שקרית. למרות הבעייתיות שבדוגמאות אנקדוטליות, נתאר להלן כמה מקרים שהתרחשו לאחרונה, שיסייעו לנו להמחיש את הבעיות שברצוננו להצביע עליהן. מקרה של תוצאה חיובית שקרית התרחש רק לאחרונה, בתרופה שהפכה תוך זמן קצר ידועה לשמצה – ויוֹקס.

תרופה זו נכנסה לשוק רווי ממילא של משככי כאבים המיועדים לחולים בדלקת פרקים, בטענה שהיא חפה מתופעות לוואי המאפיינות תרופות אחרות המיועדות למטרה זו, ובכללן רעילוּת למערכת העיכול. התרופה נמצאה בטוחה לחלוטין בבעלי-חיים ולעתים אף מנעה, כמו תרופות אחרות מסוגה (מעכבי האנזים COX-2), בעיות לב בזנים מסוימים של בעלי-חיים6,4,5. התרופה עברה גם ניסויים קליניים, אך אלו היו מצומצמים יחסית. כבר בזמן הניסויים הקליניים הראשוניים, ועוד יותר במהלך השחרור לשוק הרחב, התרופה הרגה אנשים. לפי מנהל התרופות והמזון בארצות-הברית (FDA), התרופה גרמה למותם של 55-26 אלף אנשים7, כתוצאה מהעלאת הסיכוי להתקף לב.

ויוקס. לפי הערכות ה-FDA, הרגה עשרות אלפי אנשים, אך היתה בטוחה ויעילה בבעלי-חיים 

אי-התאמה בין התגובות של בעלי-חיים ממינים שונים ושל בני-אדם להתערבות רפואית (תרופתית, כירורגית או אחרת) היא תופעה נפוצה. אך במקרה זה הובילה, לראשונה, ההחלטה להסתמך על ניסויים בבעלי-חיים, למרות הסיכון הכרוך בשימוש במודל בלתי מהימן זה, לתביעה משפטית8. ועידת הרופאים למען רפואה אחראית (PCRM) הגישה תביעה נגד חברת "מֶרק", היצרנית של ויוקס, בגין ההסתמכות על ממצאים מבעלי-חיים, אף שלא היו ראיות לכך שממצאים אלו מהימנים במידה מספקת כמודל לבני-אדם9.

תהליך הפיתוח, האישור והשיווק של תרופה חדשה הוא ארוך, מפרך ויקר. ובכל זאת, תעשיית התרופות היא אחת התעשיות העשירות והרווחיות בעולם29. מיותר לציין כי תעשייה זו, כשאר התעשיות, מנוהלת כיום לפי עקרונות הכלכלה החופשית, כשמטרתה הראשונה היא רווח מקסימלי. כדי למקסם את הרווח המתקבל ממכירת תרופה חדשה, הדבר העיקרי שחברת תרופות צריכה לעשות (נוסף על פרסום וקידום מכירות), הוא למזער את משך הזמן העובר עד שהמוצר מוחדר לשוק הרחב. משמע: לצמצם ככל האפשר את משך הפיתוח ואת תהליך האישור של התרופה במוסדות הבקרה הרלוונטיים (ובעיקר ה-FDA, הגוף המפקח על שוק התרופות הגדול בעולם, ארצות-הברית).

וכמו בכל תחום מתועש, קיצורי דרך ו"עיגולי פינות" משמשים בכל מקום שבו ניתן ליישמם מבלי להיתפס. אחת הסיבות לירידת קרנה של הרפואה הקונבנציונלית בפרט והמחקר המדעי בכלל בעיני הציבור בשנים האחרונות, תוך פנייה לפתרונות פסבדו-מדעיים לבעיות בריאות ונפש, היא חשיפה תקשורתית של קיצורי דרך שכאלה והשלכותיהם. רק לאחרונה, נחשפה שערוריית השיבוט בקוריאה, שבה חוקר ידוע ונכבד זייף תוצאות של שני מחקרים, שבהם טען כי שיבט עוברים אנושיים כמקור לתאי גזע וכי הצליח לייצר תאי גזע מתאי עור (ראו: דינה צפרירי, "בלון השיבוט התפוצץ", "גליליאו" 90). שני המחקרים פורסמו בכתב-העת Science, אך בוטלו לאחר שנחשפה הרמייה. האמון הציבורי בפוטנציאל הטמון בשיבוט ובתאי גזע, כמו גם בממסד המדעי כולו, נפגע לאחר חשיפת המקרה. מקרים נוספים מהשנים האחרונות הם שוחד שנתנו חברות תרופות לרופאים כדי שירשמו את תרופותיהן18; חברות תרופות שפברקו מאמרים ונעזרו בחוקרים ידועים שטענו כי הם שכתבו אותם, על מנת לפרסמם בכתבי-עת מכובדים25,19; חשיפת פקידי בריאות ציבור שקיבלו שוחד מחברות תרופות כדי לקצר עבורן את הדרך אל השוק20; וכמו במקרה "ויוקס", חברות תרופות ששחררו ביודעין תרופות מזיקות, גם נוכח ראיות ברורות לסכנה21.

שלבי האישור של תרופה מחייבים בדיקה "פרֶה-קלינית" לפני המעבר לניסויים בבני-אדם. היתרון שמוצאות חברות תרופות בביצוע מחקר פרה-קליני דווקא בבעלי-חיים (בניגוד לאמצעי מחקר אחרים, שיוזכרו בהמשך) הוא ברור. בזכות מגוון המינים והזנים הנגיש לחוקר, קל להפיק תוצאות חיוביות שיזרזו את המשך פיתוח התרופה. התעשייה היא גורם משמעותי במימון מחקר ביו-רפואי. הלחץ שגורמי המימון התעשייתיים מפעילים על החוקרים שתחת חסותם, הדוחף אותם להניב תוצאות רצויות, תועד במאמרים, בכתבות ובמאמרי מערכת רבים בספרות המדעית והפופולרית (לדוגמא, ב"סיינס" מספטמבר 2004)30.

בכתבה שפורסמה לאחרונה ב"טיימס" הלונדוני טוענים חוקרים, כי מחקר בבעלי-חיים יוצר "תחושת ביטחון כוזבת"31. בכתבה זו מתייחסים לשני ניסויים קליניים כושלים עד כדי אסון. המקרה הראשון עוסק בתרופה "Aricept", התרופה הנמכרת ביותר בעולם לאלצהיימר. מעל 4.5 מיליון חולים בארצות-הברית בלבד צורכים את התרופה, ומכניסים לחברת התרופות היפנית "איסאי" מיליארדי דולרים בשנה. התרופה נבדקה בעכברים, בחולדות, בארנבות ובקופים, והתגלתה כיעילה וכנטולת תופעות לוואי משמעותיות32-35. חרף הפופולריות העצומה שלה והיעילות המוכחת בבעלי-חיים, מחקר קליני מקיף שפורסם ב"לנצט" ב-2004 מטיל ספק ביעילותה בבני-אדם36. אך חשוב מכך, במחקר קליני שבוצע על-ידי איסאי עצמה התגלה כי התרופה מעלה בצורה מובהקת את הסיכוי למוות (גורם התמותה לא צוין במדויק)37. במחקר זה נבדק אם התרופה יכולה להועיל לחולים בדמנציה וסקולרית, כשוק נוסף מלבד החולים באלצהיימר. יש לציין כי התרופה כבר מאושרת לחולי דמנציה וסקולרית בהודו, בניו-זילנד, ברומניה, בדרום-קוריאה, בתאילנד ובפיליפינים. כיוון שעדיין מבוצעים מחקרים בבני-אדם בתרופה זו בארצות-הברית, ביפן ובאיחוד האירופי, ניתן להסיק כי המידע על השפעותיה הקליניות בפירוש אינו שלם. על בסיס מה, אם כך, הוחלט להכניס את התרופה לשוק לחולי אלצהיימר ודמנציה וסקולרית? התשובה האפשרית היחידה היא: על בסיס ניסויים מטעים בבעלי-חיים ומידע קליני חלקי. במילים אחרות, התרופה כבר נמכרת במיליארדי דולרים אף שאין מידע מספק על יעילותה ובטיחותה בבני-אדם (ואף נוכח עדויות לסכנת מוות), וזאת "בזכות" הצלחתה בבעלי-חיים.

כאמור, מחקר בבעלי-חיים יוצר "תחושת ביטחון כוזבת", טענו הכותבים בטיימס – בהתבסס על אסון נוסף שהתרחש לאחרונה. התרופה TGN1412, תרופה לדלקת פרקים ולאוקמיה, המיוצרת על-ידי חברת "טג'נרו", גרמה נזק קריטי לשישה מתנדבים, שעדי ראייה תיארו אותו כ"גיהינום עלי אדמות של פרכוסים ועיוותים"38. להגנתה, טענה החברה כי היא עשתה את כל שהתבקש ממנה על-ידי הרשויות כדי להצדיק את המעבר לניסויים בבני-אדם: היא בדקה בצורה מקיפה את התרופה בבעלי-חיים, כולל עכברים, חולדות, כלבים וקופים, ולא איתרה תופעות לוואי39. סביר להניח שמבחינה משפטית, תהא זו הגנה מספקת.

חזיון תעתועים של בריאות ובטיחות

נוסף על תחושת הביטחון הכוזבת הזאת, ישנן שלוש פיקציות ציבוריות עיקריות המובילות לתמיכה במחקר אינטנסיבי בבעלי-חיים:

(1) הרעיון של חיים ללא עכבות: קהל הלקוחות הגדול ביותר של התעשייה הביו-רפואית הוא כל אלו החולים במחלות "אורח-חיים", כלומר – מחלות בנות-מניעה, הנובעות לא מגזרת שמיים, אלא משנים של תזונה לקויה, חשיפה אקטיבית או פסיבית לרעלנים, זיהום אוויר, מזון ומים, חוסר פעילות גופנית וכו'. בקטגוריה זו נכללים סוגי הסרטן הנפוצים ביותר, רוב מחלות הלב וכלי הדם, סוכרת (לפחות מסוג 2) ומחלות רבות נוספות40. אין הכוונה כי למחלות אלו אין רכיב גנטי-תורשתי, אך ברובן רק שילוב של רכיב זה עם תנאי סביבה מסוימים מביא למחלה. לא עובר שבוע מבלי שיתפרסמו בתקשורת הפופולרית ידיעות מלאות-תקווה על הבסתנו המוחצת את המחלות הללו ואחרות, בסגנון "התגלה מרפא חדש לסרטן", "תרופה הצליחה למנוע השמנה גם בדיאטה עתירת קלוריות" וכן הלאה. מי שקורא מעבר לכותרת, מגלה שרוב התגליות הללו התגלו בבעלי-חיים ואכן זכו להצלחה במודל חייתי כזה או אחר. עיתונאים פחות אחראים אף אינם טורחים לציין את השלב המוקדם שבו נמצאים המחקרים שעליהם הם מדווחים. בשלב זה נציין במאמר מוסגר את דבריו של ד"ר ריצ'רד קלאוזנר (Klausner) מהמכון הלאומי לחקר הסרטן בארצות-הברית, כפי שצוטט ב- LA Time10: "ההיסטוריה של חקר הסרטן היתה עד כה היסטוריה של מציאת מרפא לסרטן של עכברים. עשורים שהצלחנו לרפא סרטן אצל עכברים, וזה פשוט לא עבד בבני-אדם". מי שינסה לעקוב אחר התפתחותן של תגליות הכותרת הללו לכיוון טיפול קליני מעשי בבני-אדם, יגלה כי ברוב המוחלט של המקרים הן נכשלות בבני-אדם, אם הן בכלל מגיעות לשלב זה. אבל את עבודתן הן עשו – הן נתנו לציבור תקווה לחיים ללא עכבות, שבהם לא יהיו השלכות שליליות לאורח חיים לא-בריא, כיוון שכל שנצטרך לעשות הוא לקחת את התרופה הנכונה לכל מחלה. לכתבות הנבואה הללו יש השפעה ישירה על ההשקעה הציבורית במחקר הביו-רפואי ועל מניותיהן של חברות תרופות וביוטק. ומובן שגם העיתונאים המפרסמים אותן מרוצים, שהרי הביאו אל הציבור חדשות מרעישות ומעודדות, לכאורה. אחרי הכל, הציבור אינו רגיל לייחס את הביטוי העתיק "הנבואה ניתנה לשוטים" לכתבות העוסקות בפיתוחים רפואיים שצלחו בבעלי-חיים.

(2) האלמוות בהישג יד: התעשייה הביו-רפואית מפזרת בתקשורת הפופולרית רמזים המובילים להנחה כי פיתוחיה מובילים אותנו בהדרגה לחיי נצח. רמזים אלו טמונים בהדגשה התקשורתית של העלייה באורך החיים הממוצע בעולם המערבי (מעבר למה שהושג בזכות סניטציה ורפואה מונעת), תוך עמעום עלותה הכבדה של כל שנה הנוספת לחיינו: השתעבדות לתרופות המעכבות או מפחיתות את הסימפטומים של מחלות הזקנה לסוגיהן. למעשה, רוב הפיתוחים הנרמזים כמפתח לאלמוות (לדוגמה: הנדוס או שיבוט איברים מורכבים כ"חלקי חילוף") עדיין נמצאים בחיתולי-חיתוליהם, או פשוט תקועים במקום מבלי שנדע כיצד ליישמם הלכה למעשה בטווח הזמן הנראה לעין.

וכמובן, השאיפה לאלמוות דורשת הקרבת קרבנות. לפי חוקרי התעשייה, עלינו לבחור: "בעלי-החיים או בני המשפחה שלנו". התעשייה הביו-רפואית פורטת על מיתר רגיש זה כדי להצדיק את הפגיעה בבעלי-החיים ולמשוך תמיכה כלכלית.

(3) מלאכים בחלוקים לבנים: ביקורת כנגד ניסויים בבעלי-חיים גוררת לעתים קרובות את השאלה "אז למה הם עושים את זה, הם סדיסטים?". התשובה היא בפירוש לא, לפחות ככלל. אך בניגוד לאשליה הציבורית, שלפיה התעשייה הביו-רפואית ועובדיה מוּנעים על-ידי אלטרואיזם טהור ורצון להציל את האנושות, המציאות היא שתעשייה זו ורוב עובדיה מוּנעים בעיקר על-ידי הרצון – הלגיטימי כשלעצמו – להתפרנס והיטב, שאינו שונה מאנשים אחרים בתעשיות אחרות. בסך הכל זו תעשייה לא-רעה להתפרנס בה, בעיקר בשנים האחרונות.

"הביו-טק הוא ההיי-טק החדש"; בעשור האחרון נוהרים למחלקות השונות למדעי החיים סטודנטים רבים מאי-פעם, ורבים אחרים מסבים את מקצועם הקודם, בהתאם ל"טרנדיות" ולהצלחה של התחום. הביו-טק בכלל ותחום הביו-רפואה בפרט מילאו את החלל שנוצר עקב התנפצות "בועת ההיי-טק" לפני כחצי עשור, וההשקעה הציבורית והפרטית במחקר ביו-רפואי נמצאת בשיא.

חוקרים מגרמניה גילו לאחרונה, כי פחות מאחוז אחד מכלל המחקרים המבוצעים בבעלי-חיים בארצם מובילים לתובנה יישומית כלשהי הרלוונטית לרפואה41, אף שהחוקרים נדרשים להצהיר על חשיבותו היישומית של מחקרם בבקשת ההיתר לניסוי בבעלי-חיים על מנת לקבל אישור לבצעו. ב"סיינס" התפרסם עוד ב-1990 כי מעל 80% מכלל המאמרים המתפרסמים בכלל כתבי-העת המובילים (בכלל הנושאים, ולא בביו-רפואה בלבד) לא יצוטטו יותר מפעם אחת, ואילו 50% לא יצוטטו כלל42. מספר הפעמים שמאמר מצוטט משמש לעתים קרובות כמדד להשפעתו ולחשיבותו. הכותב תהה אם "משמעות הדבר כי מעל למחצית עד שלושה רבעים מהספרות המדעית המפורסמת למעשה חסרת ערך?". מומחים רבים שרואיינו והוזכרו במאמר לא רצו להצהיר הצהרה כה קשה, אך הסכימו לציין כי בהחלט יש מקום לדאגה. אחד ההסברים לכמות האדירה של מאמרים בלתי מצוטטים, לדברי הכותב, היא כי חוקרים רוצים "לנפח את הרזוּמה שלהם". אחרי הכל, קידום בסולם האקדמי מבוסס על מסת הפרסומים. נשיא אוניברסיטת מישיגן דאז המצוטט במאמר, ג'יימס דודרסטדט (Duderstadt), טוען כי נתונים אלה משקפים את הלחץ המופעל על חוקרים באקדמיה לפרסם מאמרים רבים, במקום מאמרים איכותיים. הלחץ לפרסם, שהונצח בקלישאה "לפרסם או לחדול" (publish or perish), דוחף חוקרים להפיק כמה שיותר תוצאות חדשות במינימום מאמץ – מטרה שקל בהרבה להשיג באמצעות שימוש בבעלי-חיים, מאשר בשיטות אחרות (כפי שיוסבר עוד בהמשך).

מחקר והדמיה ישירות בבני-אדם – בתמונה השוואת צילומי המוח של חולה פרקינסון (מימין) ואדם בריא (משמאל) בסורק PET 

מחקר "הומני ככל האפשר"

במהלך העבודה עם בעלי-חיים במעבדה, מיטשטש הגבול בין בעלי-החיים לבין "כלים אחרים" במעבדה. ובכל זאת, פעמים רבות, טוענים חוקרי בעלי-חיים כי יש להם אינטרס מדעי לבצע את הפרוצדורות הכרוכות בניסויים שלהם בצורה ההוּמנית ביותר, תוך מזעור העקה הכרוכה בניסויים ושיפור תנאי המחיה של בעלי-החיים.
אכן, עדויות רבות מהספרות המדעית מראות כי העקה הכרוכה בפרוצדורות פולשניות, אך גם בלתי פולשניות, יכולה לגרום לשינויים פיזיולוגיים משמעותיים בבעלי-חיים, ובכלל זה הפרשת קורטיקוסטרון (הורמון עקה ידוע), הורמון גדילה, נוראדרנלין והורמונים אחרים22, לשינויים בהרכב הדם23 ולשינויים פיזיולוגיים נוספים24. שינויים אלה משפיעים על תוצאות הניסוי ועלולים להוביל למסקנות מוטעות. החוק בישראל קובע שעל כל עובד מעבדה המבצע ניסויים בבעלי-חיים לעבור הכשרה מיוחדת למזעור סבלן של חיות המעבדה.

ואולם, דו"ח מבקר המדינה לשנת 2004 קבע כי ברוב מוסדות המחקר בישראל, תנאי האכסון בבתי-החיות בהחלט אינם עומדים בתקנות, ובפועל אין פיקוח על השתתפות חוקרים בהכשרה הייעודית.

ניתן לטעון כי במצב שבו נדרשת התערבות רפואית באדם, גם האדם נמצא בתנאי עקה, כך שעקה הנגרמת במהלך ניסויים בבעלי-חיים הנה תופעה רצויה. ואולם, הסיבה הראשונית לכך שמבוצע מחקר במעבדה היא על מנת להשיג בקרה מקסימלית על התנאים שבהם מתחולל הניסוי. העקה הנגרמת לבעלי-חיים, מלבד היותה שונה בצורה מהותית מהעקה הכרוכה בטיפול רפואי בהיבטים טיפוליים ופסיכולוגיים כאחד, תלויה בפרוצדורה המבוצעת בבעלי-החיים, בתנאי האכסון הספציפיים, במין, בזן ובשלל גורמים נוספים, הנה לחלוטין בלתי מבוקרת ולכן גם השפעתה בלתי צפויה ומובילה להכנסת "רעש" סטטיסטי לתוצאות הניסוי.

בדומה לבעיית האיכות המתודולוגית הירודה המאפיינת מחקר בבעלי-חיים, גם מצב זה מעיד שמחקר בבעלי-חיים אינו מיועד בעיקרו להפיק תוצאות ישימות לבני-אדם או מדויקות, אלא פשוט להפיק תוצאות כלשהן.

רע הכרחי? הרע במיעוטו? ייתכן שאפשר גם אחרת

כל אלה בהחלט צריכים לעורר דאגה ומוטיבציה לבצע את הדברים אחרת, גם אם לצורך העניין דרוש מחקר ופיתוח אינטנסיבי של שיטות מחקר חדשות. אך בכל זאת, היה קל הרבה יותר להשלים עם המצב אלמלא היו אלטרנטיבות קיימות כבר בהישג ידנו. אלו כוללות שיטות ותיקות ומוכחות מחד גיסא, וטכנולוגיות מודרניות וחדשניות מאידך גיסא. הראשונות כוללות תצפיות קליניות קפדניות, אפידמיולוגיה ומחקר קליני זהיר והדרגתי. בשיטות אלו חוקרים ישירות את המקור, ואין צורך בהשלכה של נתונים ממודל כלשהו. במקרים רבים, כאשר לא כרוך בדבר סיכון מיוחד הדורש בדיקה פרה-קלינית, ניתן לבצע מחקר ישיר שכזה. שיטות מהסוג השני כוללות סימולציות ממוחשבות, מבדקים המבוססים על סוללות תאים בתרבית ומכשירי הדמיה למחקר בלתי פולשני ישירות בבני-אדם. על שיטות אלו נרחיב.
שיטות ממוחשבות מתוחכמות הולכות ותופסות תאוצה כאמצעי חשוב לחיזוי השפעה של חומרים שונים על גוף אנושי חי ושלם. מערכות מסוג זה מכונות מבדקי "in silico". בסוג מסוים של מערכות אלו, נערך שימוש במודלים ממוחשבים של קולטנים – מולקולות חלבון מורכבות המשחקות תפקיד מפתח במטבוליזם של תרופות ושל התגובות המתחוללות בהשפעתן, על מנת לנסות לנבא את השפעותיהם של חומרים אלו על הגוף, לאחר חילוף חומרים. קבוצת מחקר מבאזל, שווייץ, פיתחה לאחרונה מערכת מבדק מטיפוס QSAR (יחסי מבנה-פעילות מדידים), המדמה תגובות של חומרים שונים עם קולטנים חשובים המעורבים במטבוליזם של תרופות. הקבוצה בדקה 430 חומרים ומצאה התאמה גבוהה בין התוצאות שניבא המודל לתוצאות האמיתיות שהתקבלו ותועדו במערכת חיה44.

הדמיות מחשב מתוחכמות מאפשרות לחזות את פעולתם של תרופות וכימיקלים ברמת מהימנות הולכת וגדלה 

כיום ניתן לגדל מגוון רקמות אנושיות בתרבית תאים. המקור לתאים אלה יכול להיות שורות תאים (cell lines) שהתקבלו מחולי סרטן וגדלים ללא הפסקה, ביופסיות, שליות המהוות חומר-פסולת בניתוחי הפלה או תורמים. כידוע, אנו אורגניזמים רב-תאיים, וכל תא הוא חלק ממכלול תאים המתקשרים זה עם זה. אחת הטענות הנפוצות נגד ההסתמכות על מבדקים בתרביות תאים היא, שהם אינם יכולים להיות מודל לגוף שלם. ללא ספק, תרבית של רקמה מסוימת אינה יכולה להיות מודל מושלם למתחולל בגוף שלם, אך אין עובדה זו מונעת מתרביות רקמה להיות כלי יעיל לצרכים רבים ומגוונים, החל ממחקר בסיסי וכלה בבדיקת רעילות. יתרה מזו, את מגבלות הכלי יש להביא בחשבון תוך השוואה לשיטות מקבילות, כגון ניסויים בבעלי-חיים, העשויות להיות מוגבלות ומטעות אף יותר45 מהסיבות שצוינו כבר. בהקשר של בדיקת רעילות של כימיקלים ותרופות (המהוות כ-15-12% מכלל הניסויים בבעלי-חיים, למשל בבריטניה46), קיימים כמה מבדקים המבוססים על תרביות תאים. שיטות ותיקות מתבססות על צביעה ספציפית, המאפשרת קביעה כמותית של יחס התאים החיים והמתים לאחר חשיפה לכימיקל הנבדק, יחד עם כימות ואפיון הנזקים שנגרמו לתאים. לאחרונה תוארה שיטה נוספת, המבוססת על מדידת זרם חשמלי העובר דרך תרחיף תאים, לאחר טיפול בחומר הנבדק47. כמות הזרם העובר תלויה בחיוניות התאים, שכן הממברנה (הקרומית) העוטפת את התא מהווה חיץ חשמלי יעיל כל עוד התא שלם ובריא. כפי שהזכרנו כבר, למרבה הצער, הרשויות מצפות ממבדקים אלה להתאים בתוצאותיהם לנתונים מבעלי-חיים. ואכן, כאשר מתבססים על שורת תאים עכבריים, גם השיטות מבוססות הצביעה וגם בדיקת הזרם החשמלי מובילות לתוצאות מדויקות ודומות מאוד למתקבל בבעלי-חיים – ולפיכך יכולות לשמש כחלופה אפילו לפי קריטריון זה. השיטה החדשה מדויקת יותר ומהירה מהאחרות: לאחר כיול קצר היא יכולה לספק מידע רב, ובכללו ריכוז התאים בתרבית, נפח התאים, חיוניותם ורמת ההתקבצות שלהם, וזאת בתוך 20 שניות בלבד. שימוש בתאי אדם יכול להעלות את מהימנותן של שיטות אלו כמודל לאדם48.



באוגוסט 2005 נערך בברלין "הקונגרס העולמי החמישי לחלופות לשימוש בבעלי-חיים במדעי החיים". זהו הכנס המדעי הגדול בעולם בנושא זה, והוא נערך כל כ-3 שנים. כ-850 חוקרים, סטודנטים, תעשיינים, מחוקקים וחברים בעמותות להגנה על בעלי-חיים מרחבי העולם התכנסו בקונגרס החמישי, והוצפו במידע שנמסר בכ-270 הרצאות, שנוהלו בסדנאות ממוקדות-נושא. נוסף על עושר שיטות המחקר החדשניות שהציגו חוקרים מכל העולם (ניתן לצפות בספר התקצירים של הכנס באתר כתב-העת ALTEX), תוארה בעיית אי-היישום של אמצעי מחקר מודרניים ואטיות תהליכי האישור שלהם. כאמור, תהליך התיקוף של "חלופות" נערך תוך השוואה לשיטות המחקר בבעלי-חיים, שמעולם לא עברו תיקוף בעצמן. ואם אין מצב זה אבסורדי דיו, הרי שרשויות האישור הממשלתיות מהססות להחדיר אמצעים אלו לשימוש אפילו כתוספת למבדקים בבעלי-חיים, גם כאשר ישנן ראיות ברורות לכך שמהלך זה, ועוד יותר – החלפה של בעלי-החיים באמצעים מודרניים, ישפרו את מהימנות המבדקים בצורה משמעותית63.

פעמים רבות נטען כי אמצעי המחקר, המכונים לעתים "חלופות" לניסויים בבעלי-חיים, נמצאים בשימוש שוטף ומשלימים את המחקר בבעלי-חיים, הנעשה "רק כאשר אין אפשרות להיעזר באמצעים אחרים". אולם המציאות היא שכמעט בכל המקרים, אם לצורכי מחקר ואם לצורך בדיקה פרה-קלינית של שיטות טיפול, כימיקלים ותרופות (כמו במקרה התרופה TGN1412), נערך שימוש כמעט אך ורק בבעלי-חיים. תופעה זו קיימת גם כשלא קיימים מודלים חייתיים מתאימים (לדוגמה, לצורך בדיקת כימיקלים מסרטנים27-28), וגם כאשר זמינים אמצעים מודרניים יותר, שכאמור יעילותם הודגמה.

לאחרונה הצהיר האיחוד האירופי כי אישר שש שיטות מבדק חדישות המבוססות על תרביות תאים, ש"מעבר ליכולתן לצמצם את השימוש בבעלי-חיים לצורך בדיקת [רעילות של כימיקלים ותרופות], יעלו את מהימנות המבדקים ולפיכך יהפכו את המוצרים לבטוחים יותר"58.

למרבה האבסורד, אילולא הלחץ הציבורי, שנבע בכלל מדאגה לרווחת בעלי-החיים, לא היו שיטות אלו משולבות במכלול המבדקים. חשוב לציין שאישור השיטות אינו מחייב שום גוף להשתמש בהן. יתר על כן, שיטות אלו, והעדויות ליעילותן, ידועות זה שנים אחדות – אולם שום גוף לא ראה לנכון ליישמן עד כה. סביר להניח שעד שלא יאלצו אותם רשויות הבריאות לעשות כן, לא יישמו חברות התרופות ומכוני הבדיקה את השיטות הללו, כיוון שעומס מבדקים נוגד את האינטרס שלהם לאשר את מוצריהם במהירות המרבית ובעלות נמוכה ככל האפשר.

הזנחת האפיק החשוב ביותר במחקר הביו-רפואי

חשוב לציין, אפוא, כי כל השיטות, ובכללן ניסויים בבעלי-חיים, אינן מסוגלות להחליף מחקר קליני בבני-אדם. זו כלל אינה מטרתן – ניסויים בבני-אדם נערכו בעבר, נערכים בהווה וככל הנראה ימשיכו להיערך בעתיד הנראה לעין, כיוון שהמודל האוניברסלי היחיד להומו ספיינס הוא הומו ספיינס. הרוב המוחלט של המחלות הטורדות את המין האנושי בימינו בלעדיות לאדם. אף שרבים בקרב הציבור אינם מודעים לכך, היומרות של מחקר טרום-קליני אינן חורגות מניסיון להפחית את הסיכון לנבדקים האנושיים במבדקים הקליניים. כל תהליך התערבות רפואי חייב, חוקית והגיונית, להיבדק בבני-אדם. בהיבט המחקרי, יש לאתר כל מנגנון היפותטי ולאמת כל השערה בבני-אדם אם התגלתה במערכת אחרת. ויכוח החלופות, אם כך, הוא לא "איזו שיטה יכולה לבוא במקום ניסויים בבני-אדם", כיוון שהתשובה לכך היא "שום שיטה", לפחות כרגע. השאלה היא איזו שיטה מסוגלת להפחית יותר את הסיכון הכרוך בניסויים הקליניים.
אך במנותק משאלה זו, אין ספק שהמחקר הקליני חיוני וחייב להיערך בצורה מקיפה, קפדנית ואיכותית. כאמור, האיכות המתודולוגית של מחקרים קליניים גבוהה מאוד, בעיקר בהשוואה למחקר בבעלי-חיים. הדרישות מחוקרים קליניים גבוהות ונוקשות, כפי שנאמר בכתב-העת Clinical Research: "שום דבר אינו תובעני יותר, קשה יותר, מתסכל יותר, גוזל יותר זמן או דורש יותר יצירתיות ממחקר קליני"49.

באמצעות מחקר בבעלי-חיים קל לקבל תוצאות (לא בהכרח ישימות או משמעותיות, אך מכל מקום תוצאות), המחקר עצמו אורך הרבה פחות זמן והסביבה המבוקרת והנשלטת מקלה את המחקר עצמו. לכן, חוקרי בעלי-חיים מסוגלים לפרסם הרבה יותר מאמרים מאשר חוקרים קליניים. כמו כן, רק רופאים מוסמכים רשאים לבצע מחקר קליני.

כמעט כל סטודנט מתחיל את לימודיו בתחום מדעי החיים עם רצון ומוטיבציה להיטיב עם האנושות, בצורה ישירה – מתן טיפול רפואי, או בצורה עקיפה – תרומה לפיתוח אמצעי טיפול חדשים. אך התחרות העזה על תקציבי הקרנות ועל תפקידים בעלי קביעות במוסדות מחקר קוטמת את השאיפות הללו ברוב החוקרים, וממירה אותן לניסיון, נואש לפעמים, פשוט לפרסם כמה שיותר. אפילו בבתי-חולים, הדרישות ממועמדים לתפקידים בכירים כוללות לעתים קרובות פרסום כמה מאמרי מחקר (לא בהכרח קליני).

אחד מנציגי הקונגרס האמריקני אמר בשימוע רשמי שעסק בהונאה ובליקויים במחקר, כי "נראה שמערכת ה[מחקר הרפואי] עברה שינוי, כך שבמקום שמשרד הבריאות יממן מחקר מדעי, המחקר נעשה רק כדי לקבל את מימון המשרד"53.

מה הפלא, אם כך, שחוקרים קליניים כונו עוד ב-1979 "מין בסכנת הכחדה"50 וכי ענף המחקר הקליני נמצא במשבר תקציב קשה ומתמשך51. בעוד שמחקר בבעלי-חיים מקבל לפי ההערכות עד 70% ויותר מתקציבי המחקר55-56, מחקר שניתן לכנותו "מבוסס על בני-אדם", ובכללו מחקר קליני ועבודה עם תאים אנושיים, זוכה בפחות מ-7.5% מתקציבי המחקר, אף שזהו הכוח המניע האמיתי במחקר הרפואי43. בתחומים מסוימים, כגון חקר הסרטן, תקציב המחקר הקליני עלול לרדת לשפל של 1% בלבד54.

כשהמחקר הקליני אינו מתוקצב כיאות, ההשלכות כבדות מאוד. תקציב מופחת מוביל לעריכת מחקרים קטנים יותר, על אוכלוסיות קטנות יותר, עם מכשור מיושן יותר ובצורה פחות מקיפה. משמעות הדבר הזנחה של החזית החשובה ביותר להתקדמות יישומית במחקר הרפואי. וכמו כן, מדובר בסיכון. למשל, אם עורכים מחקר קליני באוכלוסייה של 500 נבדקים, תופעת לוואי תרופתית המופיעה בתדירות של 1 ל-1,000 עלולה שלא להתגלות. כשמצד אחד המחקר הפרה-קליני נערך באמצעים לא-מהימנים (כלומר, מתמקד בבעלי-חיים), ומן הצד האחר המחקר הקליני לקוי וסובל מתת-תקצוב, נפער פתח לאסון, המתרחש רק לאחר השחרור של המוצר הנבדק לשוק הרחב.

אפידמיולוגיה (תמונת אילוסטרציה) – מאפשרת קשירה בין גורמים סביבתיים, גנטיים, תזונתיים, כימיים וביולוגיים, לבין התהוות מחלות בבני-אדם 

אך מעבר לכך, מדובר גם בפספוס. יש עושר עצום של מידע, מהרמה הבסיסית ועד היישומית ביותר, שניתן לאסוף ממחקר המבוסס על בני-אדם (ובכלל זה שימוש בתאים אנושיים בתרבית, מחקר קליני ואפידמיולוגיה). רובו המוחלט של המידע המתקבל בשיטות אלו הוא רלוונטי לחלוטין, כיוון שמדובר בעבודה עם המקור, ללא צורך ב"השלכה" של נתונים ממודל כלשהו

עוד ב-1986, כשנשיא המכון הרפואי הזהיר כי המחקר הרפואי נשען יתר על המידה על ניסויים בבעלי-חיים ואינו עושה מספיק כדי לתמוך במחקר הקליני, הוא כינה את המצב "המלך הוא עירום"59. הבעיה ניכרת, אולם מעטים מתוך המערכת יעזו להצביע עליה בגלוי, שכן זו יריקה לבאר שהם שותים ממנה.

תמונה מהקונגרס החמישי לחלופות, שהתקיים בברלין בספטמבר 2005. ד"ר אנדרו נייט מנסה את בובת ההדמיה הווטרינרית "דייזי" 

סיכום

חוקרים רבים העוסקים במחקר בבעלי-חיים טוענים כי ניסויים בבעלי-חיים הם "רשע הכרחי". כלומר, ששימוש פוגעני בבעלי-חיים הוא בעייתי מבחינה מוסרית, אולם מחויב המציאות. לפי צחי זמיר60, הכותב אף הוא בגיליון זה, נרמזים מאמירה זו הדברים האלה: א) השימוש בבעלי-חיים נערך רק כאשר אין שום חלופה סבירה ופחות בעייתית; ב) גם אם אין חלופה כזו, נעשו כל המאמצים לאתר חלופות בטרם הוחלט להשתמש בבעלי-חיים; ג) הניסוי הכרחי, במובן שאם הוא לא יתבצע, נזק חמור כלשהו יתרחש; ד) עורך הניסוי מבין את הבעייתיות המוסרית הטמונה בניסוי ולפיכך מביע חרטה או רצון כלשהו לפצות על כך [לדוגמה, על-ידי השקעה בפיתוח חלופות או בשיקום בעלי-חיים לאחר ניסוי]; ה) עורך הניסוי עושה את כל המאמצים למזער את הנזק הנגרם לבעל-החיים עקב עריכת הניסוי.
כפי שהראינו וכפי שמצוין במאמרו של זמיר, הממסד הביו-רפואי אינו מתקרב לפעולה לפי עקרונות אלו.

ניתן היה לצפות, כי המחקר הביו-רפואי יתקדם תפישתית מאז זמנו של קלוד ברנר. אולם ניתן לראות כי היום כמו אז, המחקר ממוקד בבעלי-חיים ומהסיבות הלא-נכונות. אחד מתלמידיו של ברנר, ג'ורג' הוגאן (Hoggan), אמר כי "המטרה הגדולה היתה לעמוד בקצב, או לעקוף את המתחרים במדע, גם במחיר כמות בלתי ניתנת לחישוב של סבל, שנגרם ללא צורך לבעלי-החיים"61.

בכנס בנושא חקר הסרטן שנערך ב-1980 הצהיר אחד החוקרים כי "בבירור, המודלים החייתיים שבידינו בלתי מספקים לחלוטין על מנת לענות על כל השאלות החשובות שבפנינו". חוקר אחר באותו הכנס הסביר, מבלי שידע שהוא מצוטט, מדוע בכל זאת הם נערכים: "המטרה היא לשמור על כולנו מועסקים"62.

נוכחנו כי, גם כיום, רוב המחקר נערך לא מכיוון שהוא הכרחי או רב-ערך, אלא כדי לקדם מטרות אישיות של אנשים באקדמיה ובתעשייה.

מחקר ביו-רפואי מתמקד בבעלי-חיים בשל נוחותן של השיטות הקיימות, ולא מתוך הכרח. התמקדות במחקר מבוסס על אדם ובשיטות מחקר מודרניות יכולה להעלות את מהימנות וישימות המחקר, אולם מסיבות ביורוקרטיות ופוליטיות, אין הדבר נעשה.

שינוי המצב הוא אינטרס ציבורי מרכזי – לא רק כדי להימנע מהרג ופגיעה בבעלי-חיים, אלא גם כדי למנוע בזבוז משאבים, לייעל את המחקר הביו-רפואי ולשפר את מהימנות המבדקים הנערכים כעת בתהליכי האישור של שיטות טיפול, כימיקלים ותרופות. החוק המפקח על ניסויים בבעלי-חיים בישראל אמור היה לדאוג לכך, אולם דו"ח מבקר המדינה מ-2004, כמו גם מקורות מידע רבים שהוזכרו במאמר זה, מגלים בבירור שאין זה המצב.

העובדה המעודדת היחידה בכל הנושא, היא שנראה שהן בקרב הציבור והן בקהילה המדעית (בייחוד בדור הצעיר), הגישה משתנה בהדרגה. שילוב של לחץ ציבורי ועליית מודעות בקרב סטודנטים וחוקרים צעירים הוא המפתח לעדכון ההכרחי בדוֹגמוֹת המיושנות שתוארו ובתבניות המחקר הנגזרות מהן. למען האנושות ולמען בעלי-החיים, אנו מקווים שלא יארכו הימים עד שיומר המחקר הביו-רפואי הברוטלי והמיושן של היום במחקר מתקדם, מהימן והומני.
תודות

הכותב מבקש להודות לד"ר אלעד פייגין על הפידבקים ולד"ר ניל ברנרד מ"ועידת הרופאים למען רפואה אחראית" על ההפניות והמידע החשוב.

תמיר לוסקי הוא סטודנט למדעי החיים והנציג בישראל של עמותת "InterNICHE" – הרשת הבינלאומית לחינוך הומני. [email protected]