מפקחים על עצמם
בשנת 2004 פרסם משרד מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, דברי ביקורת על תפקודה הלקוי של המועצה לניסויים בבעלי-חיים. דברים אלה עומדים ברקע דו"ח מבקר המדינה לשנת 2011. מהדו"ח החדש עולה כי בשנים שחלפו מאז, רוב הביקורת שהועלתה עדיין לא זכתה לטיפול.
התפקוד הלקוי של המועצה במניעת ניסויים נובע במידה רבה מהרכב החברים הבלתי-מאוזן שבה: כמחצית מבין 23 חברי המועצה עוסקים בעצמם בניסויים בבעלי-חיים או שיש להם אינטרס מובהק בהמשך קיום הניסויים. רק שלושה מקומות במועצה שמורים לנציגים שהומלצו על-ידי ארגון הגג של הארגונים למען בעלי-חיים. הדו"ח גם מבקר את העובדה שמעולם לא נקבע היחס הראוי בישיבות המועצה בין נציגי אינטרסים שונים, וכתוצאה מכך, החלטות המועצה מתקבלות לעתים בישיבות שבהן כמעט לא ניתן כל ייצוג לחברים שאינם בעלי עניין בניסויים בבעלי-חיים:
(עמ' 1474)
מעבר להרכב הבלתי-מאוזן של המועצה עצמה, חלק גדול מהפיקוח על הניסויים נתון בידיהן של ועדות פנימיות של המוסדות המבצעים ניסויים בבעלי-חיים עצמם. ברבות מהוועדות הללו לא ניתן שום ייצוג לגורמים שאינם מעורבים בביצוע ניסויים בבעלי-חיים.
הערכת הסבל בניסוי: בידי הנסיינים
הדו"ח ממשיך וחושף היבט נוסף של פיקוח עצמי בידי הנסיינים: כחלק מהליך קבלת האישור לניסוי, על הנסיינים לציין את מידת הסבל שהניסוי צפוי לגרום לבעלי-החיים. אלא שהמדד היחיד להערכת מידת הסבל הוא הערכתם של הנסיינים עצמם, כשאין כל גורם המוודא את מהימנות הדיווח שלהם:
(עמ' 1491)
היועץ המדעי שאינו מתפקד
ביקורת נרחבת מוקדשת בדו"ח לתפקודו הלקוי של היועץ המדעי של המועצה. למרות חשיבותו של התפקיד, סמכויותיו של היועץ המדעי מעולם לא הוגדרו כראוי, והוא פועל באיחור המונע ממנו אפקטיביות:
יצוין כי בדיקת האישור בידי היועץ המדעי מתקיימת לאחר שהחוקרים במוסדות כבר קיבלו כאמור אישור מהוועדה המוסדית שלהם, ולעתים אף לאחר תחילת הניסויים. בחלק מהמקרים היועץ המדעי דורש לתקן את האישור לניסוי. הועלו דוגמאות שבהן הדרישה לתיקון האישור הייתה כאשר הניסוי היה בעיצומו כבר או לאחר שהניסוי הסתיים.
בעיה נוספת שעולה משיטת פיקוח זו היא שתביעה של היועץ המדעי להעלאת דרגת החומרה של ניסוי הופכת לבלתי רלוונטית כאשר הניסוי כבר נמצא בעיצומו או הסתיים. המשמעות במקרה כזה היא כי לבעלי-החיים שבניסוי נגרם סבל בדרגה שלא אושררה בידי המועצה, אולם כבר לא ניתן למנוע זאת."
(עמ' 1489-1488)
החלופות שאינן מאושרות
סעיף 9 לחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) קובע כי "לא יינתן היתר לעריכת ניסויים בבעל-חיים אם ניתן להשיג את מטרת הניסוי בדרכים חלופיות סבירות." אחד מתפקידיה העיקריים של המועצה הוא קידום של שיטות מחקר חלופיות לניסויים בבעלי-חיים, במידה שהן זמינות. עם זאת, גם בתחום זה, הפיקוח נתון באופן מוחלט בידיהם של הנסיינים עצמם:
(עמ' 1495)
בכל שנות קיומה, לא אישרה המועצה אפילו חלופה אחת כחלופה מחייבת לניסויים בבעלי-חיים, גם כשמדובר בשיטות חלופיות שכבר אושרו כמחייבות במדינות אחרות בעולם. הדו"ח מציין רק מקרה אחד שבו חלופה לניסויים בבעלי-חיים הועלתה בכלל לדיון.
בנוסף לכך, המועצה אינה מקבלת מידע מספק העשוי לעזור לה לקבוע האם ניתן להשתמש במידע שהתקבל במחקרים קודמים כחלופה לניסוי:
(עמ' 1490)
ממשיכים לסבול: בעלי-החיים
ניסויים בבעלי-חיים, מטבעם, כרוכים בהתעללות, וכך גם עצם החזקתם של בעלי-חיים רבים במעבדה, בתנאים שאינם מאפשרים טיפול של ממש ברווחתם. יחד עם זאת, הדו"ח חושף כי ההתעללות וההזנחה של בעלי-החיים בפועל חמורות הרבה מעבר להתעללות ולהזנחה שנובעות בהכרח מעצם ניצולם לניסויים. כך, למשל, מתואר המצב בבתי החיות של אוניברסיטת תל-אביב:
מקור
מבקר המדינה, דוח שנתי 61ב לשנת 2010 ולחשבונות שנת הכספים 2009, 17.5.2011.
