"שני אחים": קרקס מרוסן בקולנוע

עלילת הסרט

סרטו של הבמאי-תסריטאי ז'אן-ז'ק אִינו, "שני אחים", יצא לבתי הקולנוע בחו"ל בקיץ 2004. לישראל הוא הגיע בפורמט DVD, הכולל גם הערות קולחות מפי אִינו וסרט תיעודי מעניין על טיגריסים. "שני אחים" מגולל את סיפורם של הטיגריסים קומל וסאנגה. העלילה בדיונית, אך היא ממוקמת בדייקנות תיעודית בקמבודיה של שנות ה-20 של המאה ה-20. הסרט נפתח כשקומל וסאנגה נולדים במקדש עתיק ביערות עם אמם ואביהם. האב נהרג מרובהו של צייד, שהגיע לשם בראש משלחת של גנבי עתיקות. האם מצליחה למלט את סאנגה, בעוד שקומל נלכד ונמכר לקרקס, שם מכריחים אותו לקפוץ דרך חישוקי אש. מאוחר יותר נלכד גם סאנגה, לאחר ניסיון כושל להרוג את האם. סאנגה חי זמן מה בחסות בנו הצעיר של הנציב הצרפתי, ולאחר מכן נכלא בכלוב זעיר ב"אוסף" החיות של השליט. כעבור שנה, מבקש השליט לערוך קרב טיגריסים, וכך מושלכים קומל וסאנגה להילחם בזירה. הם מזהים זה את זה ומסרבים להילחם. במהומה שפורצת הם נמלטים, והסרט מסתיים במפגש עם אמם ובהבטחה שיחזרו לחיות ביער.

בין הכוונות לשיטה

"שני אחים" הוא סרט נדיר ומרשים מבחינת התייחסות לדמויות החיות כאינדיבידואלים, התמקדות בסיפור שלהן ומבט ביקורתי על פרקטיקות אלימות נגדן. רמת ההאנשה בסרט מעודנת, מאפשרת להזדהות בקלות עם הטיגריסים עצמם, מבלי להפוך את סיפורם למשל גרידא למצבים אנושיים. הטיגריסים – גם הבוגרים שביניהם – מוצגים בחדות מכאיבה כקורבנות הרוע והתחכום האנושיים. לדברי אִינו, הוא עשה את "שני אחים" כי רדיפת הטיגריסים שוברת את לבו. כותרות הסרט אף כוללות בקשה לתרום לקרן העולמית לחיות בר (WWW). כל זה טוב, יפה וראוי. אבל "שני אחים" הוא סרט עם טיגריסים אמיתיים, תוך שימוש מזערי בבובות (אנימטרוניקה) וללא כל "תיקוני" מחשב מהותיים. כך הנוכחות של טיגריסים אמיתיים על סט הצילומים הופכת לנושא הסרט, בעוד שהסיפור הבדיוני שרקח אִינו, נדחק לשוליים.

שחקנים ו"שחקנים"

אִינו, שכבר עשה סרט עם חיות אמיתיות ("הדוב", 1989) גאה להציג חיות אמיתיות בסרט אותנטי, בעידן של דימויים מפוברקים. בהערותיו לסרט, הוא מתייחס ל"משחק" של הטיגריסים ומכנה אותם "שחקנים". הטיגריסים בסרט אכן מפגינים מגוון עצום של פעולות ממוקדות והבעות קולעות. אם הם היו שחקנים – הם היו ראויים לפרסים על משחק טוב. אבל הטיגריסים אינם שחקנים. הם לא מבינים במה מדובר, הם לא בחרו להיות שם וכאשר קשה להוציא מהם "משחק" בטוב – מוציאים אותו בכוח. איכות ה"משחק" של הטיגריסים על המסך היא תוצאה של מניפולציות, שנעשו עליהם תוך צילום שהוצא מהקשרו (למשל: להשמיע להם קולות או להציע להם מזון – שאינם נראים בפריים) במשולב עם סבלנות וטכנולוגיה: על הסט פעלו בו-זמנית שלוש עד שבע מצלמות, שארבו לפעולה או ההבעה המתאימה במשך ימי צילום שלמים.

אמצעי זהירות

אִינו מסביר: "היה חשוב לטפל בחיות אפילו טוב יותר מאשר באנשים". במהלך רוב הצילומים, שהו הטיגריסים בשטח נרחב ומגודר, בעוד שכמעט כל אנשי הצוות מוגנים מפניהם בתוך כלובים. בנוסף לכך, נעשה שימוש באינספור תחבולות כדי להימנע מפגיעה קשה בטיגריסים, במקרה שהתסריט דורש שתיראה פגיעה כזו. חלק ניכר מהערותיו של אִינו לסרט, מוקדש לאפולוגטיקה: מה שאתם רואים, לא כל-כך נורא במציאות. כשנדמה לנו שלפיד כמעט פוגע באם, מדובר בתוספת ממוחשבת; קומל הגור אינו נופל במציאות ממרומי המרפסת, אלא מגובה נמוך על מצע רך, ואילו עריכת הצילומים היא שיוצרת אשליית נפילה מגבוה; הכיסא שחובט בסאנגה הגור, עשוי למעשה מעץ באלסה רך, ואילו צלילי החבטה הקשים הודבקו בעריכה; המרדף המסוכן בין סאנגה לכלב הוא למעשה חיבור של שני צילומים שונים כשהחיות כלל לא היו שם יחד; והדוגמאות רבות ומגוונות.

הכפייה יוצאת אל פני השטח

אם כן, יוצרי "שני אחים" התאמצו מאוד ליצור דימויים של טיגריסים סובלים תוך ניסיון למזער את הסבל בפועל, באמצעים סמויים; וברגע שעלה בידיהם לשכנע את הקהל בתמונות שהטיגריסים סובלים, מתאמצים היוצרים לשכנע בהסברים שהכל אחיזת עיניים, ושלמעשה לא אונה לטיגריסים כל רע. ב"שני אחים", אמור סבלם של הטיגריסים להיות, מבחינת אִינו, דימוי כוזב, אשליה המצביעה על מציאות אמיתית מחוץ לעולם הסרט, של בתי גידול מצטמקים וקרקסים נידחים. אבל המציאות שעל הסט אינה ניתנת למחיקה. הצילומים עצמם מגלים הרבה, גם אם הם מטעים מאוד, ואִינו עצמו הוא שחושף באריכות את הפגיעה בטיגריסים על הסט. דבריו חושפניים משום שהוא משלה את עצמו, שהוא במאי של טיגריסים-שחקנים. כך הוא נלהב לגלות, שה"משחק" של סאנגה הגור, המסרב ככל יכולתו לרדת במורד המדרגות, הוא אמיתי, בלי טריקים: במציאות, הגור אכן נדחף בכוח במדרגות והוכנס לכרכרה מסורגת, ובאמת לא רצה לעזוב את הבית כי הוא הופרד בכוח מאחיו שבבית (ושלא נראה בסרט). אִינו נשמע גאה שוב באותנטיות שהשיג, כאשר הוא מסביר שקומל הגור באמת לא רצה להיות בתוך הסל הקטן שבו הוא כלוא – ומכאן "משחקו" המשכנע כגור כלוא. ואִינו אפילו חושף כבדרך-אגב, שהסצנה שבה נפגשים שני האחים בזירה ובוחרים לשחק בעליצות במקום להילחם, מבוססת על שמחתם האותנטית של שני אחים שחיים יחד במציאות, וקודם למפגש שצולם, הפרידו ביניהם למשך שבוע שלם כדי להשיג את אפקט האיחוד הרצוי. וכל מעללי ה"בימוי" הללו עדיין אינם מגלים, באילו תנאים הוחזקו הטיגריסים כאשר לא היה צורך בצילומי חוץ "טבעיים", באילו תנאים הם הובלו ממקום למקום, מדוע בכלל הטיגריסים הבוגרים מאולפים ולמה הגורים עוברים מיד ליד במקום להיות עם אמם!

קרקס אִינו

אמצעי הייצור של "שני אחים" חותרים תחת כוונותיו הטובות של אִינו. כדי להשיג רמת שליטה גבוהה ב"משחק" של הטיגריסים, הוא חייב להסתמך על היסטוריה של ציד. טיגריסים מאולפים הם שבויים בהכרח, שנולדו בשבי או נשבו כגורים. אולי אפילו הרגו את ההורים כדי לשבות את הגורים שייסדו את השושלת השבויה. "שני אחים" הוא אפוא המשך ישיר של מסורת הציד, אשר הסרט מבקש לבקר. והקשר לקרקסים גלוי עוד יותר. כדי לצלם דמויות של 7 טיגריסים (כולל האחים כגורים וכמתבגרים) השתמש אִינו בלא פחות מ-30 טיגריסים, כולל שלושה זוגות של אחים גורים. בעזרת המאלף המומחה שלו וחברו הטוב, טיירי לה פורטיה, ז'אן-ז'ק אִינו פשוט ניהל קרקס ענק, עם טיגריסים שאולפו לבצע פעולות קרקסיות – כולל קפיצה דרך חישוק אש. כמנהל קרקס, אִינו מסביר שהמאלף תלוי בחיה שלו לא פחות משהיא תלויה בו ולכן הוא בהכרח דואג לה שתהיה מאושרת. המניעים ברורים, ההסבר קלוש: המאלף אינו תלוי ברווחת החיה אלא במוצר שהיא מספקת, גם במחיר סבלה.

מה המסר?

עדיין האתגר הגדול של הסרט הוא מבחן התוצאה. אולי הוא יעורר אמפתיה ציבורית כלפי טיגריסים, שתסייע להגן עליהם? הלוואי. אולם השפעת הסרט בדרום מזרח אסיה ודאי תהיה איטית, ואילו באמריקה יש מגיפה של החזקת גורי חתולים גדולים כ"חיות מחמד" – שגדלות מהר, הופכות לנטל מסוכן ומסיימות את חייהן במכלאות זוועתיות. הסרט "שני אחים" עצמו, ואפילו התוספות ב-DVD, כוללים לא יותר ממס-שפתיים בעניין זה. אדרבה: הגורים חמודים להפליא (סאנגה ישן עם הילד במיטה, וביום הוא נח על מדף בין חיות צעצוע) ובבגרותם הם החיות המרהיבות ביותר בעולם; ולמרבה הפלא, הם אינם תוקפים איש ואפילו לא צדים! אִינו ביקש לקנות את לבו של הקהל לטובת הטיגריסים ולהתאים את הסרט לילדים. כך, מבלי להתכוון לזה כלל, הפך "שני אחים" לסרט פרסומת להחזקת חתולים גדולים בבית. מסתבר שכדי להותיר אפקט חיובי בעולם, לא די בכוונות טובות.