חיים על כוכב אחר

הבוקר היה לי קצת זמן והצטרפתי לשחרית. בתפילה שלי, אני משתדלת להיות בריכוז ובהתבוננות פנימה – לחשוב על מה שהיה ועל מה שאני רוצה שיהיה. תוך כדי התפילה הגיע גל של עצב. לא ממש הבנתי מה הסיבה לעצב ונתתי לגל הזה לשטוף ולעבור דרכי והמשכתי להתפלל. בהמשך, אחת הברכות שם הכניסה אותי לתוך מחשבות על הדרך שלי. אלה מחשבות שמלוות אותי לכל אורך השבוע האחרון ומחלישות אותי. על התקיעות שלי בחיים, שאין לי מושג איך לצאת ממנה.

הכל התחיל לפני שבוע כששאלתי מישהי שמקושרת אלי בלינקדאין שלמדה באוקספורד איך מגיעים לתואר שני בחו"ל. היא הזהירה אותי שממוצע ציונים זה קריטי וחייבים "לפחות שלוש המלצות אקדמיות והן צריכות להיות מעולות". לי אין ציונים טובים. זו ה-סיבה למה אני לא חושבת שיש לי סיכוי להגיע לתואר שני פה – בארץ יש ביקוש היסטרי לתואר שני במדעי המחשב ואני לא עומדת ברף של 90+ עם ה-80ים שלי. אז התחלתי לבדוק לגבי אופציה של תואר שני באנגליה – מדינה דוברת אנגלית, לא רחוקה מפה ועם מנטליות מערבית.

התייעצתי עם מישהי שלמדה תואר ראשון ושני לא מדעיים והגיעה לתואר שני במדעי המחשב די בלי בעיה, רק שאצלה היו ציונים טובים והמלצות מהמנחים שלה. המשכתי לחפש עוד קשרים ופניתי למישהי שלמדה מדיניות ציבורית בנושאי טכנולוגיה באוקספורד. והיא זו שהלחיצה אותי.

המרצים שלי ממש התעללו בי, אמרתי לה, אני לא חושבת שימליצו עלי. היא ענתה שאנשים יתגמשו ובטוח יש מישהו באקדמיה שיוכל להמליץ עליך. ובכן, שלחתי מייל למרצה שממש תיעבתי, וזה עלה לי בשבועיים של דחיינות והרבה עצבים ואנרגיה. היא כמובן לא טרחה לענות. אין לי עוד מרצים שהייתי בקשר איתם תו"כ התואר. כלומר יש, עם מרצה שנתן לי אפס, הדיקן לשעבר שזילזל בי שאני עוברת חרם, ועוד כל מיני מרעין בישין. כמובן שלא שמרתי קשר עם אף אחד.

ולחזור למקום של הטראומה ולהתחנן להמלצה גורם לי לכעוס- למה לא יכולתם להיות בני אדם כלפי?? למה אני צריכה להאבק כל החיים שלי אם אני באמת ילדה טובה שלא עושה בעיות? למה כשכבר פניתי בבקשה לעזרה כל כך זילזלתם בי? ולמה למרות שעשיתי את כל המאמצים כדי להצליח אני נכשלת שוב ושוב ושוב?

"אבל אני ממשיך בחושך לחתור. ושואל: אייכה"

אני נמצאת במעגל נשים שבו מתכנסות כ-10 נשים ומדי שבוע מדברים על נושא מסוים בהתאם לרצון המנחה. בשבועות האחרונים המנחה עוסקת באנרגיה נקבית לעומת אנרגיה זכרית. היא טוענת שיש תכונות "נשיות" כמו רכות, קבלה ("אבל זה בטבע שלנו! תראי, הגוף שלנו יודע לקבל לעומת הגבר שיודע להעניק") וחוזק. בעוד תכונות גבריות הן אסרטיביות (לא אמרתי לה שזה קיים אצל נשים אבל אז את נחשבת כלבה), כוח וסמכות. ושאם נולדת כאישה, את צריכה להיות בעיקר עם תכונות נשיות.

בעיני הפמיניסטית שבי, שקוראת מחקרים על מגדר ויודעת כמה שפה כזו היא הרסנית ומסלילה, המפגשים מאוד לא פשוטים לי והתחלתי לפקפק בעצמי שאני לא מספיק אישה. אני מסתכלת על עצמי במראה ותוהה האם השרירים בידיים שהתחלתי לפתח בעקבות השחיה מצביעים שאני כבר לא אישה. האם העובדה שאני אוהבת לבנות רהיטים בעץ,ולא עלינו לעשות משהו שנחשב ל"גברי" (אם יש כזה דבר. לא מאמינה שרק גברים או נשים יכולים לעשות בעולם של היום משהו ספציפי), מעיד עלי משהו כאישה.

אבל בכלל, העובדה שאני מציבה גבול ועומדת על שלי, לא הופכת אותי לפחות נשית או יותר גברית. היא פשוט מצביעה שאני מבינה את הערך שלי ומבינה שגם לי יש מקום בעולם. ואני כל כך גאה בעצמי על השינוי הזה שאני עוברת.

אפילו שיש כאלה שקשה להם שאי אפשר לשים אותי במשבצת.

כמאמר סימון דה בובאר, אישה לא נולדת אישה אלא הופכת לכזו במהלך השנים. ובשנתיים האחרונות הבנתי שאני יכולה להיות גם וגם. אני יכולה להיות שבירה ואני יכולה להיות חזקה. אני יכולה לאהוב לעבוד עם מברגה חשמלית, ואני יכולה לאהוב לשיר. אני יכולה להיות מינית ואני יכולה להיות הכי ביישנית שיש. והכל חי יחד באותה בחורה.

לפני כמה שבועות הייתי במפגש על נבואה והמרצה עודדה אותנו לחשוב בגדול ובאופטימיות. אם יש משהו אחד שזה לא אני, זו אופטימיות. כן יש בי המון חיוביות ושטותניקיות. אבל להאמין שיהיה טוב? אני הבחורה שאומרים לה "בסוף הכל מסתדר" ואני נאנחת ועונה ב"אולי".

הבחור שיצאתי איתו היה צוחק עלי שאני לא יכולה לצעוק בקול כן אלא אומרת במקום"אני מקווה". תבינו, מבחינתי אם אין משהו שאני יודעת שיקרה ב-100%, אני אהיה בספק. זה לא תמיד היה ככה, כשהייתי תמימה וצעירה, הייתי אקטיביסטית פעילה. נלחמתי להגדיל את מספר הקווים של האוטובוסים בעיר, הובלתי קבוצות תמיכה לסטודנטים באוניברסיטה והאמנתי שאפשר לשנות.

אבל עם הזמן, כשעוד ועוד אמונות מתנפצות לך – כשאת מבינה שיש משמעות ליופי ואין לך את הקלף הזה, כשהלכת ללמוד מדעי המחשב כי חשבת שזה יסדר לך תעסוקה יציבה וטובה ואת לא מצליחה להגיע למשרה מלאה וכל פעם מפוטרת ומדשדשת, כשאת חושבת שידע זה כוח ואת מגלה שגברים נרתעים ממך בגלל הידע הרחב שלך ורופאים מבינים שהם לא יכולים לבלף אותך אבל מצד שני גם לא נותנים לך שום מידע, כשאת חושבת שמספיק לחייך אל העולם ומגלה שאנשים דווקא ינצלו ולא יכבדו את הגבולות שלך. ומהנחמדות שלך אפילו לא נעים לך לדרוש,

אז את נשארת בלי תקווה. והאמת שזה מה שאני מאחלת לעצמי השנה – יציבות. קרקע. בית.

אני אמורה לגשת השבוע למבחן התיאוריה ומאוד מקווה להתחיל ללמוד נהיגה

התחלתי לברר לגבי הקפאת ביציות (כל תור בדרך לוקח חודשים של המתנה) ומקווה להספיק להגיע לזה בחצי שנה הקרובה (אחרת אצטרך להתחיל את סדרת הבדיקות מהתחלה 😐 )

ואני מפללת למצוא דירה ועבודה. לא מאמינה שבסוף החודש זו תהיה שנה לאבטלה וכמעט שנה שאני בלי דירה. בגיל 18, לא דמיינתי שבגיל 32 אסמן וי על מה שהחברה מגדירה ככישלון. ובכן, אני מקווה לנצח את הסטטיסטיקה לגבי פוסט טראומה ולהצליח לבנות את המקום שלי. לפרוש כנפיים ולעוף הכי גבוה שאפשר

לא הצלחתי להפרד מהבחור. מספר ימים לאחר כתיבת הפוסט, שלחתי לו הודעה שאני נורא מתגעגעת ולא יודעת מה לעשות. דיברנו באותו ערב בטלפון והוא אמר שהוא לא יכול להבטיח שהוא יהיה זמין עבורי. שהוא יכול להפגש "פעם בשבוע או שבועיים. אני לא רוצה להתחייב. ואני לא רוצה למנוע ממך משהו טוב יותר".

אמרתי שאני אחשוב על זה. אבל בפועל המשכתי לדבר איתו. אפילו קבענו דייט לשבוע אח"כ.

רק שאז הוא נעלם.

זה התחיל מיום חמישי שהוא לא הגיב לאורך כל היום (כולל לנסות להשיג אותו בטל'). ואז בלילה כתב שהוא עם חברים ולא היה מחובר לפלא' וידבר איתי מחר. בשבת, אחרי שלא ראיתי הודעה ממנו, שלחתי בערב: "איך היה הסופ"ש?" וגם לזו לא השיב. ומאז דממה.

בעיני הדרך הכי מעליבה להפרד היא בגוסטינג. במיוחד אחרי קשר של מספר שבועות שבו אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים זה את זו. אני לא יודעת מה קרה לו ובמקביל גם יודעת שאני צריכה לשים גבול בשביל עצמי. אז לא שלחתי הודעה נוספת (כי אם הוא לא רוצה לדבר. למה לגרור אותו?). אחרי שבוע מחקתי את המספר שלו כדי שלא אראה את התמונה שלו בכל פעם שאני רוצה לשלוח הודעה חדשה בוואטספ. והיום, אחרי שבועיים גם עשיתי אנמאטץ' באפליקציה.

הוא היה הבחור הראשון שלימד אותי שאני ראויה ושאפשר להכנס למיטה מתוך כבוד ואהבה. ואני מאחלת לעצמי למצוא משהו כזה ושזה לא נדיר (בכל זאת, בכל העשור שאני באפליקציות הראשון שהראה לי שזה אפשרי).

ומה לגבי יתר האספקטים בחיים? לא מצאתי דירה בירושלים ואני חוזרת להורים. אני מתבאסת ממש אבל לנדוד בין סאבלטים של שבוע-שבועיים זה מתיש ולא בשבילי. אני אמשיך לחפש על להבה נמוכה ומקווה שבקרוב בימנו אמצא דירת שותפים חביבה שם.

וגם בחיפוש עבודה לא ממש הולך לי. השוק כרגע בכלל לא מעוניין בג'וניורים ואני מרגישה כאילו אני חוזרת על אותו סרט כמו לפני שנתיים, כשחיפשתי את מקום העבודה הקודם. אוטוטו אני שנה בלי עבודה ואין לי מושג מה עושים מפה.

השנה הקרובה נראית לי מפחידה. אין לי כיוון. הבנתי שלפחות בארץ תואר שני הוא לא אופציה כי הממוצע שלי לא עומד בסטנדרט וכל הג'וניורים שלא מוצאים עבודה נוהרים לאונ' וזה עוד יותר יקשה עלי להתקבל.

התחלתי לברר לגבי אונ' בחו"ל רק שהמחיר הוא אסטרונומי. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לקחת הלוואה של עשרות אלפי שקלים בשביל זה (שלא נדבר על האפשרות בכלל להתקבל). אני מרגישה בברוך ואפילו התחלתי טיפול עם פסיכולוגית, רק שהיא מרגישה לי שהיא בעיקר פולטת קלישאות ולא רוצה להדהד אף תובנה (אולי בתכל'ס אין לה. רק שזה משאיר אותי בתוך הייאוש)

מאז הפרידה, שהייתה לפני יומיים, אני מרגישה געגוע גדול. אני נכנסת לוואטספ לפחות שלוש פעמים ביום, מסתכלת על התמונה של הבחור, מתבאסת שהוא לא שלח הודעה ושאני לא יכולה לשלוח לו "אני מתגעגעת" ויוצאת מהאפליקציה. אחותי אמרה לי שכדאי שאכתוב לעצמי את כל מה שהייתי רוצה לכתוב לו. אז הנה, מכתב תודה לבחור בקשר הכל כך קצר שהיה לי

---

רציתי לומר לך כמה אני מודה לך. תודה שהראית לי כמה יופי יש בתוכי. לפניך, מעולם לא הייתי עם מישהו שאהב אותי, שאמר לי כמה אני יפה. וחכמה. ומוכשרת. אה הראשון בחיים שלי שלא הפסיק לומר לי את זה. אפילו אם זה כדי לעצור אותי באמצע שיחה בבית קפה כי יש לך משהו נורא חשוב רגע לומר, ואז היית מביט אלי בעיניים מצועפות וזורק: את יודעת שהעיניים שלך נורא יפות? ואני הייתי מתמוגגת והופכת לשלולית.

תודה שבפעם הראשונה ראיתי את עצמי דרך עיניים אוהבות. וראיתי איך אני יכולה להראות באור טוב.

רציתי גם לומר תודה שהקשבת לי. שלא זילזלת בדברים שלי. ואפילו שינית דברים בהתנהגות שלך כי "את צודקת". וגם כשלא הסכמנו, לא פחדת להיות איתי בשבר. לראות את הדמעות, לומר לי "אני מצטער שאני גורם לך לצער" ולנגב לי את הדמעות. אפילו אם ידענו שיש תהום שאי אפשר לגשר עליה ואני אצטרך להתמודד עם השקפות עולם שונות.

ותודה שהראת לי שהדרך שלי כלפי מיניות היא הכי לגיטימית ויפה שיש. שגילית בעצמך שלהיות עם בחורה במיטה, כשמעורב רגש, עדינות, וחושניות, יוצר משהו לא פחות ממרהיב. אפילו שאין שם מהירות ואגרסיביות כמו שהחברה (או הפורנו) מלמדים אותנו. ושנתת לי להפתח בקצב שלי. ושאמרת מה אתה רוצה ומשתוקק. ושנורא רצית לענג אותי.

בחיי, היה בהתחלה מאוד מוזר לראות אותך נועץ בי מבטים כשאתה מעביר את היד שלך עלי ואני נאנחת מעונג. כששאלתי אותך, אמרת שאתה נהנה להביט בי מתענגת. שמבחינתך אפשר להמשיך ככה כל הזמן. נשביתי לגמרי בקסמיך (אפילו שהייתה לנו עוד דרך ארוכה לעבור בתחום המיני). וגם אם אמרתי לך שאני מתבאסת שכואב לי ואפילו בכיתי מתסכול כי אצלך הכל הלך כ"כ בקלות, לא נבהלת ואמרת "בסדר. בואי נתבונן במציאות ונלמד איך אפשר להשתפר".

ואני מודה לך שפתחת את הלב שלך בפני. שבפעם הראשונה הרגשת בנוח לומר מה אתה מרגיש. וגם אם זה לא היה הרבה, כי לא היית רגיל, אני ראיתי את המאמץ והערכתי אותו. הלב שלך מלא בטוב ובאהבה לזולת. אתה באמת נשמה טובה שירדה פה לעולם.

אני נורא מתגעגעת ולמען האמת לא יודעת אם אפגוש מישהו שמסתכל ללב ולכליות ולא על הגוף שלי. אבל עכשיו אני כבר יודעת מה מגיע לי ולאילו גבהים אפשר לעלות. תודה שהיית שם 3>

השבוע נפרדתי מבחור שהייתי איתו בקשר שבועיים. זה נשמע אולי מעט אבל זה היה קשר סופר אינטנסיבי. נפגשנו לחמישה דייטים ודיברנו לא מעט עוד לפני שנפגשנו. למעשה, כבר בתחילת הדייט הראשון אמרתי לו "אני לא יודעת איך אבל התגעגעתי כבר לפגוש אותך". מילת ה-א', כלומר "אוהב.ת", נאמרה די מהר.

קצת אחרי הדייט השני, הייתי בהרצאה מהממת על יחסים וטינדר ובסופה שלחתי לו הקלטה שאני אוהבת אותו בגלל מי שהוא ולא בגלל שהוא צריך להיות מישהו אחר. רק שהוא נתפס למילה "אוהבת", שאצלי יצאה בספונטניות.

מה שכן, אמרתי לו שאת מילת ה-מ', כלומר מאוהבת, עדיין היא לא שם. הוא בתגובה ענה שברגע שירגיש אותה, הוא יצרח אותה מולי. כן, הוא מתוק ומלא ברגש.

זו הייתה פעם ראשונה עבורי להיות בקשר מתמשך עם מישהו שרואה את כולי. שאוהב אותי בגלל שאני אני. לא בגלל הגוף שלי, שלא רואה בי רק נקב, שמעריך אותי אותי. ושאני מרגישה בנוח כדי לא להפסיק לזרוק בדיחות אבא מפגרות (וואוו, כמה צחקתי איתו). נכנסנו למיטה פעמיים וזה הרגיש כל כך טבעי ונכון. נמשכתי אליו למרות שפיזית הוא לא הטיפוס שלי. הוא שוקל פי 3 ממני וענק. הרגשתי שאני נבלעת בתוכו וכפמינסטית קצת היה לי קשה לא להרגיש חזקה בקשר. אבל נמשכתי אליו. הוא היה כל כך קשוב, ומה שהיה חשוב לו שיהיה לי כיף. ובכל פעם כאב לי אבל הוא לא נבהל ואמר לי לומר לו לעצור. ושיש לנו זמן. ושנלמד עם הזמן.

והיו דברים שהוא ביקש שעדיין לא הייתי מוכנה אליהם נפשית ושמתי את הגבול שלי והוא לא נבהל ממנו. הוא רק אמר: תגידי לי מתי זה ירגיש לך נכון. ואז בפעם השניה הוא ממש התעקש לדעת האם אף פעם לא ארצה או שיש אופציה שזה יקרה וגם רצה לדעת מתי. עניתי שאני עדיין לא יודעת אבל עובדה שהפעם הראשונה לא הייתה טובה, ושלחתי לו סרטונים של הדרכה (כן, הוא לא מכיר איכשהו אנטומיה נשית כי הנשים שהיו איתו כנראה לא הכירו את עצמן ועשו את מה "שצריך") ואפילו שהוא טרם ראה, נכנסתי איתו למיטה שוב(בניגוד לפעם הראשונה, זה קרה בספונטניות) וניסינו דברים אחרים שהוא ביקש.

והוא היה מצחיק אותי מלא. גם לו היו לו בדיחות אבא מפגרות שידע להכניס אותן בטיימינג הנכון.

אז למה זה נגמר? כי הרגשתי שהוא לא נמצא בקשר יחד איתי. בשלב כלשהו גיליתי שהוא חי כשותף בדירה יחד עם האקסית. הוא ראה ודיבר איתה כל יום (בעוד איתי הרגשתי שאני ממש צריכה להתחנן שידבר איתי וישלח הודעות. מודה שהייתה שם קנאה מצידי). אבל החלטתי להבליג על זה, כי האמנתי לו שהוא נפרד ממנה והוא אמר שהוא רק עוזר לה בשכ"ד ודי נמסתי מטוב הלב שלו.

הבעיה שהקשר ביניהם התחיל לעלות על שרטון נוסף כשהיא כנראה הבינה שאני בתמונה והיא הוציאה לו צו הרחקה והוא נכנס לתוך משפט. ופה אמרתי לו שהוא צריך לומר אם הוא איתי או שהוא מעדיף לקחת הפסקה. יום למחרת הוא השיב שהוא מעדיף את השגרה שלו, את הלבד שלו, ולקחת הפסקה. הלב שלי כבד וכואב אבל יודעת לוגית שזה היה הדבר הנכון לעשות.

המעבר לירושלים מתגלה כהצלחה בהרבה מובנים אבל בשבוע האחרון לא ישנתי אף לילה רצוף. אני עייפה ומותשת מהחרדות שלי והמלחמה בהן.

לפני שבוע התחלפו שותפות בדירה שאני מסבלטת והבית הפך לברדק – קופסאות בכל מקום, רהיטים שמתחלפים, הרבה שיפוצים ופתאום התערערה לי תחושת הבית. בנוסף, השותפות שנכנסו הן חברות טובות שמשקיעות בעצמן ובבית. הן עברו ב*כל* רחבי הדירה, הוציאו את כל מה שעודף, הוציאו מסמרים מיותרים ושפכלו בכל פינה שצריך. אף פעם לא ראיתי השקעה כזו. בדירות שאני נכנסתי אליהן, הודתי על שיש לי פינה לישון בה וזהו.

אף פעם לא השקעתי כי לא ידעתי אם הגעתי למקום קבע או שבסוף השנה אגלה שבעל הדירה החליט להעלות את השכ"ד באופן מופקע או שיש שותפים שמייחסים אלי באלימות.

השותפות פיזרו נרות בדירה (פעם ראשונה שאני רואה מישהי ששמה נרות ריחניים בדירה) והיה נראה שברור להן מאליו שצריך להשקיע כסף במותרות ולא רק ב"צריך". אצלי עלה קול הקנאה שאני עדיין לא יכולה להרשות לעצמי את כל ה-nice to have ולא רק must have. וגם כמובן הקול של המשפחה של "איזה בזבוז. ממילא לא משתמשים בזה".

הן צעירות ממני ב-10 שנים ואני מקנאה בחופש שלהן בגילן. אני בעיקר הייתי מלאת חרדות לגבי ההווה ובמוד של השרדות (שתכלס אני בו גם היום). בלי הורים תומכים, כשאני צריכה לממן את עצמי ולדאוג לכל מה שקורה מסביב, כשאין לי קליקה של חברים שעוזרים לי.

גם אמא של אחת השותפות הגיעה לעזור ויום שלם היא והשותפה רק תיקנו ליקויים ושיפצו את הדירה. אני לא יכולה בכלל לדמיין את אמא שלי עולה אלי לדירה (לא קרה באף דירה שגרתי בה) ושלא נדבר עוזרת לי (המקסימום הוא להביא עוגה לשבת). והן ישבו לצהריים יחד בדירה והבת הכינה לאמא שלה משהו לאכול ולא הפסיקה לומר "אני מצטערת שאין לי כמעט אוכל בדירה. רק נכנסתי" והאמא ענתה לה ב"על מה את צריכה להצטער??" וחשבתי, הלוואי והייתי שומעת תשובה כזו מאמא שלי ולא פוחדת מהביקורת.

לא קל להיות במקום שמנכיח את הכאב שלך אבל יש לי רק עוד כמה ימים לפני שאני עוזבת (מקווה מאוד למצוא סבלט נוסף. בינתיים ללא הצלחה) וגם חשוב לראות דוגמה אחרת לחיים.

הפוסט הוא המשך לפוסט הקודם אבל גם עומד בפני עצמו

אני נכנסת לבר עם שרה ופוגשת שם את יעל, בחורה שנראית שתי טיפות כמו אלזה, שתי צמות בצבע ערמונים, חולצה לבנה ארוכה ומטפחת שנראית לי כמו כיסוי ראש בצבע סגול ענברי. אני קצת המומה מכמה שהיא יפה אבל בהמשך מתברר לי הסיפור הלא פשוט של יעל אלזה.

יעל הייתה בהריון כבר בגיל 17. רגע, אני שואלת אותה, הייתי בהריון כבר בגיל 16 או שבגיל 17 נכנסת להריון?

לא, היא עונה, בגיל 17.5 ילדתי. אני מלאת התפעמות והלם ומנסה לא להסגיר את הרגש בפנים. לא יודעת איך מישהי בדור שלנו יכולה להכנס להריון כל כך מוקדם. "זה הייתה מבחירה?" אני שואלת והיא עונה ב"זה מורכב" ואני עוזבת את הנושא. היום הבת של יעל נמצאת בפנימיה. לא יודעת בדיוק איזה אבל ממה שהבנתי, זו פנימיה לנערות בסיכון. "אבל שנה הבאה היא ב"ה הולכת לפנימיה אחרת בצפון. הרבה יותר קטנה ומלוכדת. שומעים את הקול של הבנות ונותנים להן להתפתח בכיוון שלהן"

האמת שאני מתבאסת קצת בשבילה שאם כבר יש לה ילדה בגיל שכל כך קרוב אליה, היא לא איתה ביחד אלא ההדרדרות המשיכה לדור הבא וגם הילדה נמצאת במקום פחות טוב. אבל גם ברור לי שכמו תמיד, המציאות יותר מורכבת ובין השורות קלטתי שאבא של יעל התעלל בה ולפעמים אין לנו מספיק כלים להתמודד עם הכל.

אבל יעל מנסה להתחזק. היא אמרה שהיא בדיוק סיימה תעודה בטיפול "אבל אני לא רוצה לעבוד בזה. נראה מה יהיה" ושאלה את שרה איך היא הצליחה להגיע למקום יציב בחיים. שרה מספרת שבאמת בשנה האחרונה היא סוף סוף היא בעבודה יציבה ולא מחליפה מקום כל כמה חודשים.

אני שואלת מה גרם לשינוי והיא עונה בנונשלנט: טיפול. וואלה, איזה טיפול? אני שואלת כי אני בעצמי מתה להגיע ליציבות. היא עונה ב-EMDR.

למי שלא מכיר, הנה הסבר קצר על השיטה (זו שיטה פסיכולוגית):

Eye Movement Desensitization and Reprocessing = EMDR או בתרגום חופשי- עיבוד מחדש והקהיה שיטתית באמצעות תנועות עיניים, הנה תירפיה חדשנית רבת עצמה.

זוהי שיטת טיפול אינטגרטיבית שנחקרה רבות והוכחה כיעילה בטיפול הן במבוגרים והן בילדים במגוון של תלונות נפשיות הקשורות בין היתר לטראומה ולחרדה. השיטה מסוגלת להביא לעיבוד מהיר של זכרונות טראומטיים, להטבה במצב הקוגנטיבי והרגשי ולהקלה ניכרת בסימפטומים התנהגותיים-גופניים.

ומיד שאלתי איך היה לה כי אני חשבתי לעשות את זה בעבר ופחדתי. והיא אומרת שהיא עשתה את זה כי יש לה פוסט טראומה מורכבת ושואלת אם אני מכירה. אני משיבה שברור. זו הסיבה שחשבתי ללכת ספציפית לשיטה הזו אבל פחדתי שזה יציף אותי

ואז מתפתחת לה שיחה ביני, שרה ויעל כשכולנו מבינות שאנחנו באותה הסירה, גם אם חווינו דברים שונים אבל כולנו עברנו התעללות כלשהי במשפחה. ופעם ראשונה הרגשתי שאני יכולה לדבר על כאב בלי לנסות להקטין אותו כדי שהצד השני לא יבהל או להתבייש ב"פגם" שלי. זה היה כל כך משחרר לדבר ולהרגיש שהצד השני מבין בדיוק על מה אני מדברת. ולשמוע איך זה נשמע מצד אחר. בקיצור, היה ערב נהדר (והלוואי והייתי יודעת איך ליצור את אותה הסיטואציה שוב)