Тема второй мировой войны неисчерпаема, потому, что такое нельзя не забыть, не простить. Просто с годами боль стала менее острой, стерлись из памяти какие-то эпизоды, редеют ряды тех, кто пережил этот страшный период истории. Но есть среди нас те, в чьи сердца стучится память, не давая им молчать о том, что пришлось пережить, среди них: ветераны, блокадники, дети войны. Все эти люди достойны нашего уважения и внимания.

Так получилось, что судьба свела меня с человеком, который является и ребенком войны, и блокадником, и ветераном в одном лице.

Трудно себе представить, как такое может быть, а вот, в жизни все бывает. Его зовут Михаил Золотарев, он является председателем городского отделения Совета ветеранов второй мировой войны.

Поскольку Михаил человек уникальный, то, вполне естественно, что о нем написано очень много, его имя упоминается и в книгах о подвигах подводников во время второй мировой войны, и в различных журналах, и в интернет-изданиях. Григорий Рейхман написал очень яркую статью о Михаиле Золотареве, которая была опубликована в Агентстве Еврейских Новостей (8 августа 2012 года), я думаю, что читателям газеты "Наша Кфар-Саба" стоит с ней ознакомиться:

Юнга подводного флота

В Израиле, как и везде, где живут выходцы из бывшего СССР, отмечают праздник Великой Победы. Среди участников тех боев – единственный в мире юнга подводного флота в период Второй мировой войны, член экипажа легендарной подводной лодки "С-13" под командованием Александра Маринеско, самый юный в мире участник дальнего боевого похода, ныне живущий в израильском поселке Цур-Игаль Михаил Золотарев.

Война застала десятилетнего школьника ленинградца Мишу Золотарева, приехавшего на летние каникулы к родным матери, в Белоруссии, в районе Веденевичей у старой советско-польской границы. Двоюродные братья успели отправить его на восток в эшелоне с ранеными, а спустя короткое время там уже были нацисты.

Отец, начальник цеха швейной фабрики им. Володарского г. Ленинграда, ушел на фронт. 8 сентября началась блокада. Вместе с матерью Михаил ходил на строительство оборонительных рубежей под Пулковом, а по ночам во время бомбежек, тушил "зажигалки" на крыше. За участие в строительстве родная школа представила его к медали "За оборону Ленинграда", зато спустя 45 лет после войны советскими бюрократами ему было отказано в выдаче удостоверения блокадника: "Вы ведь не работали на оборонных предприятиях города..." В первую блокадную зиму 1941 года умерла от голода мать. Своего трехлетнего брата Алика Миша отвел в завком фабрики, где до войны работал отец, чтобы того определили в детский сад и спасли от голодной смерти. Сам он волей случая оказался на базе Балтийского флота, в Кронштадте, став юнгой дивизиона торпедных катеров – "морских охотников" за немецкими подводными лодками. Юнге Михаилу Золотареву доводилось не раз рисковать жизнью, участвуя в разведке, прикрытии морского десанта на финскую территорию, в боях с немецкими подводными лодками помогать сбрасывать глубинные бомбы – это была его месть нацистам за погибшую мать, за родных, погибших в огне Катастрофы.

Осенью 1944 года в финском порту Турку, где находилась ремонтная база катерников, юнга Золотарев познакомился с командиром подводной лодки "С-13" капитаном Александром Маринеско и попросился воспитанником, юнгой в экипаж. На вопрос Маринеско, что умеет юнга, ответил: "Сигналить умею..." Пройдет много лет, и этот диалог юнги Золотарева с будущим командиром войдет в документальную повесть известного советского писателя-мариниста Александра Крона (Крейна) о Маринеско "Капитан дальнего плавания", в чьих планах была повесть и о юнге, но смерть писателя помешала его планам осуществиться.

"Маринеско любил отчаянных..." – рассказывает Михаил. И тогда Миша жил полнокровной жизнью экипажа, принимал участие в ремонтных работах после возвращения подлодки из походов, но в плаванье его не брали, так как брать юнг было запрещено. Поэтому в легендарном походе подлодки "С-13", отмеченном замечательными победами советских подводников – "Атакой века" и потоплением лайнера-гиганта "Вильгельм Густлов" с экипажами 70 немецких подлодок на борту 30 января 1945 года, а спустя десять дней - вспомогательного крейсера "Генерал Штойбен" с тремя тысячами нацистов юнга Михаил Золотарев не участвовал. Он в это время находился на базе в Турку.

Тем не менее, когда лодка вернулась, экипаж собрал для мальчика 13 тысяч рублей (по тем временам большую сумму) "на бытовые нужды" (за потопление выплачивались большие деньги), - в своих победах подводники увидели и его скромный вклад. Заботился о юнге и командир, ставший примером для Михаила Генаховича на всю жизнь... 20 апреля 1945 года "С-13" (день рождения фюрера, объявившего Маринеско своим "личным врагом") вышла в свой последний дальний поход с задачей топить немецкие транспорты с бегущими немецкими войсками, и он был назван экипажем "самым трудным". Несмотря на запреты командира, Миша спрятался в гальюне подлодки и был обнаружен экипажем уже в открытом море.

В походе юнга нес службу наравне со всем экипажем – работал на камбузе, обеспечивая пищей экипаж, стоял вахту – вначале на "подхвате", затем самостоятельно на рулях как рулевой-сигнальщик, а после отсыпался в торпедном отсеке в обнимку с торпедами. В одну из ночей в районе Бронхольма лодка подверглась бомбардировке с воздуха. "Ощущение не из приятных, но ни одна жила не дрогнула", - сказал ветеран корреспонденту АЕН. В свободное от вахты время штурман (впоследствии каперанга) Николай Редкобородов занимался с ним русским языком и математикой.

Возвратились из похода 23 мая, после Победы. За участие в нем командир Маринеско представил юнгу к награде – медали "Нахимова", о чем свидетельствует наградной лист в Гатчинском Центральном Военно-морском архиве от 26 мая 1945 года. 25 мая 1945 года юнге исполнилось 14 лет. А потом была трехлетняя служба на флоте, работа в Норильске, в Монголии.

24 ноября 1963 года Михаил Золотарев с боевыми товарищами вновь встретился со своим умирающим от тяжелой болезни командиром. Маринеско узнал юнгу, но не мог говорить – у него была опухоль горла – и написал: "Я давно искал тебя, Миша." 25 ноября его не стало... Свыше 20 лет назад бывшего юнгу, работавшего тогда в Норильске, разыскали ученики 189-й школы Ленинграда, где под руководством педагога Елены Ждан был создан школьный музей "Боевые действия подводных лодок типа "С" на Балтике" имени, Маринеско, ставший впоследствии базой для создания Музея подводных сил России на Кондратьевском проспекте в Санкт-Петербурге. В конце 80-х годов Михаил Золотарев вместе со своими боевыми товарищами, а также членами совета школьного музея принял активное участие в борьбе за присвоение Маринеско посмертно звания Героя Советского Союза, на которую поднялись широкие слои общественности. В 1990 году первый мэр СПб Анатолий Собчак вручил семье героя медаль "Золотая Звезда".

В 1990 году бывший юнга решил репатриироваться с семьей в Израиль, где "мастер на все руки" нашел работу на заводе "Тева". Нашла свое место в жизни дочь, отслужила в армии и учится внучка. В архиве бережно хранится фотография, сделанная на встрече ветеранов в 1994 году с прибывшими в Израиль Анатолием Собчаком и будущим президентом России Владимиром Путиным. В 1995 году прибыл в СПб для участия в юбилейных мероприятиях, посвященных "Атаке века", по приглашению руководителя школьного музея Елены Ждан и секретаря музея Юрия Морозова. Поездку бывшему юнге оплатила авиакомпания "Эль-Аль".

14 мая в Одессе пройдет 41 Международный конгресс ветеранов-подводников Второй мировой войны. Среди израильтян, получивших приглашение на конгресс - Михаил Золотарев. Он является также одним из героев повести Александра Крона и недавно изданного в Израиле М. Привлером и А. И П. Кремянскими документального сборника "Еврейские дети в борьбе с нацизмом".

Остается лишь пожалеть, что ветераны-подводники Израиля, увы, не имеют представления о том, что рядом с ними, в одной стране живут настоящие герои, один из них – мальчик с легендарной "Эски", единственный в мире юнга подводного флота Михаил Золотарев...

Поскольку в этот раз статья "Интересные люди нашего города" носит необычный характер, то и продолжу ее я в том же духе. Покойная супруга Михаила – Регина, светлая ей память, писала стихи, один из них она посвятила 75-летнему юбилею супруга, в нем изложена биография Михаила в интерпретации родного и любящего сердца:

Позвольте мне, как юбиляровой жене,

Путь юбиляра проследить, сказав два слова,

По случаю собрания такого.

Наш папа, дедушка и муж

Не объедался в детстве груш.

Блокада, голод, мамы смерть…

Что мог от жизни он хотеть?

"Фашистам мстить!" Его ответ.

А он дитя, одиннадцати лет.

На фронт к отцу он не поп,

Зато Балтфлота юнгой стал!

Сначала катер, где от голода спасли

И согревали его душу, как могли.

Затем подлодка, что прославилась в века!

Звалась тринадцатая Эска,

А командир на ней

Легенда – Маринеско!

Да, жизнь Миши ненаписанный роман…

В войну награды, радость от Победы,

А мальчик он четырнадцати лет.

И снова голод, мамы нет и беды,

Дворы и подворотни послевоенных лет.

Случилось ФЗУ, конечно, рядом с морем.

Завод Балтийский, на стапеле суда,

И получал он радость от труда,

И попрощался с детским горем.

Еще 5 лет Балтфлоту он служил.

Вернулся, встретил девушку, женился.

От брака этого чудесный плод родился,

Дочурку Линочкою звать.

Она в отца, его в ней стать,

А также и характер, и доброта –

Она ее у мамочки взяла.

И годы потекли советской нищеты,

А за нуждой – не замечали Петербурга красоты.

Уехали работать, покорять тайгу,

А оказались севернее, в тундре.

Но я пожаловаться не могу –

Мы оба поступили мудро.

Посторили мы ГЭС за полярным кругом,

И в минус 50 мы грелись друг о друга.

ТЭЦ и новый комбинат в Норильске возвели.

Работе отдавались, как могли.

Несмотря на то, что Миша есть Еврей,

Он достигал высоких должностей.

Еще Монголия на помощь позвала

И мы туда уехали трудиться…

Я очевидно, здоровья много отдала,

Велел всевышний на земле обетованной приземлиться.

И вот мы здесь. Я на ногах, востребован и Миша.

За годы здесь – работал в разных нишах.

Был оптиком, и пальмы он сажал,

На стройке поработал инженером.

Монтажником работал. И везде он поражал всех

Собранностью и своим примером.

Прожив всю жизнь в труде, учебе и заботе,

Не мыслит он остаться не у дел.

А на сегодняшней его работе

Он занят тем, что он умел.

Дожил он до славной даты

Вокруг родные и друзья,

И празднуем мы день рождения Солдата,

Которого не чтить нельзя.

Так пусть тебя не покидает память.

И будет сила в теле,

Здоровья столько, чтобы быть в седле,

Чтобы осуществляться в каждом деле

И дальше топать по земле.

За это поднимаю тост,

А также за родных, друзей,

Которые почтили юбилей.

С момента вступления в должность председателя городского отделения Совета ветеранов Второй мировой войны, Михаил, как человек, относящийся к любому порученному ему делу с высочайшей долей ответственности, стал вникать в работу, проводившуюся Советом в последние годы. И тут выяснилось, что огромную помощь и поддержку в решении целого ряда вопросов, касающихся интересов ветеранов, инвалидов войны и блокадников, оказывают ответственные лица муниципалитета, включая главу города. Поэтому Михаил счел нужным, отметить этих людей почетной медалью 65 лет Победы над фашистской Германией.

Торжественное награждение прошло в канцелярии мэра, медаль была вручена: главе города Йегуде Бен-Хамо, исполняющему обязанности главы города Йоне Мейклеру и координатору муниципалитета по работе с новыми репатриантами – Ури Таль.

Глава города Йегуда Бен-Хамо: "Мы обязаны ветеранам очень многим за их борьбу с фашистской нечистью, и понимание этого должно стать достоянием широкой общественности. Я горжусь тем, что вы являетесь жителями нашего города и у меня есть возможность отблагодарить вас. Благодаря вашей борьбе с нацистским врагом, вашей доблести и вашим отважным сердцам, наши черные дни остались в прошлом, и мы сумели создать новый мир".

Исполняющий обязанности главы города – Йона Мейклер: "Спасибо за многолетнюю деятельность на благо ветеранов. Я занимаюсь вопросами алии и абсорбции уже на протяжении 12-ти лет и вижу, какой огромный вклад вносится в дело улучшения жизни тех, кому мы обязаны созданием нашей страны. Спасибо Йегуде Бен-Хамо, я знаю, что он испытывает к этим людям самые теплые чувства, и делает для них все возможное, что только в его силах".

А Михаил ищет пути расширения деятельности Совета ветеранов, он планирует: установление связи с Кфар-Сабским отделением ветеранов Второй мировой войны, объединяющем ветеранов израильтян, воевавших в различных армиях антигитлеровской коалиции и тех, кто принимал участие во всех войнах и крупномасштабных операциях Армии обороны Израиля. Также Михаил считает необходимым установить и поддерживать постоянную связь с различными городскими молодежными организациями, кроме этого, разнообразить жизнь ветеранов и поднять работу городского Совета на более высокий уровень.

Зная этого человека, можно быть уверенным в том, что он приложит максимум усилий, чтобы исполнить задуманное.

Остается только пожелать ему успехов в этом нелегком деле, а также много-много здоровья и сил, чтобы воплотить все планы в жизнь.

Марина Гроденски

И там, куда упала капля нашей крови,

Будет крепнуть наша сила, наша мощь

Гирш Глик

Мы привыкли думать о времени как о дороге, которая идет вперед. Но на самом деле, прошлое не уходит – оно вокруг нас. Дома напоминают о времени, когда они были построены. Памятники солдатам, воевавшим задолго до нашего рождения, напоминают о прошедших войнах. Воспоминания наших родителей, бабушек, дедушек напоминают об истории нашей семьи. Все это – знаки прошлого, которое существует в настоящем.

Война… Само слово говорит нам о беде и горе, о несчастье и слезах, о потерях и расставаниях. Сейчас тех, кто видел войну не по телевизору, кто вынес и пережил ее сам, с каждым днем становится все меньше и меньше. Дают о себе знать годы, старые раны, переживания. В одном из последних своих интервью писатель Валентин Распутин сказал: "Сколько в человеке памяти, столько в нем и человека". Природа мудра. Она так выстроила путь человеческой жизни, чтобы не ослабевала и не рвалась нить, объединяющая и соединяющая поколения.

Мир не должен забывать ужасы войны, страдания и смерть миллионов. Это было бы преступлением перед павшими, преступлением перед будущим. Мы должны помнить о войне, о героизме и мужестве и о людях, прошедших ее дорогами. Невозможно без волнения читать строки письма Месельбека – героя повести Чингиза Айтматова "Материнское поле": "Мы не выпросили себе войну и не мы ее затеяли, это огромная беда для всех нас, всех людей. И мы должны проливать свою кровь, отдавать свои жизни, чтобы сокрушить, чтобы уничтожить это чудовище. Если мы этого не сделаем, то не достойны будем имени Человека".

. В истриографии Второй мировой войны еврейская тема широко рассматривается в контексте Холокоста. Однако евреи были не только объектом истребления, проводимого нацистской Германией и ее союзниками, но и активными участниками, повлиявшими на ход и результат войны.

Во Второй мировой войне в рядах Советской Армии принимали участие примерно 500 тысяч солдат и офицеров еврейской национальности. В это число не входят партизаны, количество которых составляло примерно 40 – 50 тыс. человек. 27 % евреев ушли на фронт добровольцами. За годы войны погибло в боях и умерло от ран 200 тыс. воинов-евреев. Это составляет 40 % от их общего числа.

Одним из тех, кому довелось полной чашей испить весь трагизм истории еврейского народа в период Второй мировой войны, является Александр Корень. Родился он в местечке Красное Тывровского района Винницкой области. Папа был заготовителем во времена НЭПа. Однажды он с группой евреев отправился на базар, на обратном пути на них напала банда, безжалостно убившая 8 евреев, среди которых был Пейс – папа Александра, и два его дяди – Гирш и Шопа. В то время Александру было 1 год и два месяца, так что отца он не помнит, маме было 20 лет. До 1-го класса Александра воспитывала бабушка Двойра. В местечке организовался еврейский колхоз "Дерштерн", мама Александра стала там работать. Там же она встретила мужчину, за которого вышла замуж. Александр пошел в 1-й класс еврейской школы, в ней он проучился шесть лет. Затем, по просьбе самих же учеников, школу закрыли (всем было ясно, что после окончания еврейской школы перспектив нет). Затем два года Александр проучился в украинской школе, он успел закончить 8 классов. В день получения аттестата, началась война. Александру, на тот момент, было 15 лет. Отчим ушел на фронт и погиб.

15-летних подростков забирали из дома и отправляли в тыл, спасая будущих солдат. Александра тоже забрали, бабушка подделала свидетельство о рождении, исправив 1925-й года на 1926-й, и вернула его домой, не подозревая о том, какие испытания выпадут на долю их семьи. Они остались в местечке, на территорию которого через полтора месяца после начала войны вошли немцы. Александр вместе со своими родными оказался на оккупированной территории. Сначала евреи жили в своих домах. Их гоняли на работу, издевались, но гетто еще не было. В Виннице жила тетя Александра, которая должна была родить ребенка, и бабушка поехала к ней. До местечка Красного дошли слухи, что в Виннице расстреливают евреев, и Александр с мамой кинулись спасать своих родных. Они еще не осознавали полностью суть происходящего. Не доходя 4-х километров до Винницы, они встретили знакомого еврея, который их остановил, разъяснил ситуацию. Благодаря этому человеку, они вернулись домой, и остались живы.

Территорию между Южным Бугом и Днестром немцы передали румынам, так возникла административно-территориальная единица Транснистрия. Местечко Красное также входило в ее состав. С приходом румын, стали образовываться гетто. На тяжелые работы гоняли каждый день. Одной из основных проблем гетто была перенаселенность, вследствие тяжелых санитарных условий, вспыхивали эпидемии инфекционных болезней. Люди всегда голодали. Некоторым удавалось сохранить немного денег или ценностей, и они обменивали их на еду, тайком проносимую в гетто; другим приходилось нищенствовать или воровать, чтобы выжить. В долгие зимы не хватало топлива и теплой одежды. Ослабленные голодом и переохлаждением люди становились легкими жертвами заболеваний; болезни, голод и холод унесли жизни десятков тысяч жителей гетто. В гетто Александр дважды переболел тифом, его спас фельдшер Мойше Барбиро, у которого чудом сохранились препараты. Он делал уколы Александру, и молодой организм сумел победить болезнь. Помимо взаимопомощи, узникам гетто помогало местное население.

Украинский староста, репрессированный при советской власти, вернулся в Красное с приходом немцев. Он оказался очень хорошим человеком, и вместе с окрестными крестьянами помогал евреям. Александр с большой теплотой вспоминает этих людей. Настолько хорошие отношения были у евреев местечка Красное с украинцами, что уже в наше время, местное население на свои средства поставило памятник, на котором на украинском языке написано "Узникам и жертвам Краснянского гетто. Мы помним про Вас" и на иврите "Мы помним о вас". Памятник был установлен, когда в Красном уже не осталось ни одного еврея.

В 1943 году Александра из гетто перевели в концлагерь Трихатка под Николаевым. Истощение, завшивленность, каторжные работы – через все это прошел Александр. И он решился на побег, ночью забрался в тендер с углем. Позже выяснилось, что это был эшелон с ранеными немцами. Немец, пришедший за углем, обнаружил юношу.

Но вместо того, чтобы убить, он сказал Александру: "Возьми ведро угля и отнеси в вагон". Александр так и сделал, за это немец дал ему буханку белого хлеба. Это стало единственной пищей Александра по дороге в Жмеринку. Сойдя с поезда в этом населенном пункте, Александр шел по перрону грязный, оборванный, и тут его увидела тетя Рива, посоветовавшая племяннику идти в гетто. Поскольку больше идти все равно было некуда, то он именно туда и отправился. Там его накормили, но кто-то доложил, что в гетто чужой, пришли еврейские охранники и сказали, чтобы он уходил. И тогда, Александр решил идти в свое местечко, до которого было 25 километров. Понятно, что пешком проделать такой путь совсем не просто, дойдя до одного из сел, Александр вспомнил, что там он помогал отчиму ремонтировать один из домов. Обратившись к хозяйке этого дома, Александр попросил поесть. Он до сих пор помнит, как она поставила перед ним большой чугунок картошки, и он наконец смог наесться "до отвала". Александр сумел-таки добраться до своего дома, в котором безвылазно просидел до самого прихода Советской Армии. 17 марта 1944 года первым красноармейцем вступившим в местечко Красное, был местный еврей Беня Пироговский, который рвался узнать, что с его семьей.

9 мая 1944 года (ровно за год до Победы) Александр был призван в армию. Сначала была учебка в подмосковном Алабино, специалность ПТР – противотанковое ружье. Через два месяца курсантов подняли по тревоге, и с маршевой ротой отправили на фронт. Эшелон пришел в Западную Украину. Александр попал в 1-й механизированный Красноградский корпус 19-й бригады 1-го Белорусского фронта. В первый свой бой Александр пошел при форсировании Вислы, потом было форсирование Одера, взятие Варшавы. С боями он прошел всю Польшу, затем была Германия. Александр участник боев за взятие Берлина. 2 мая 1945 года командующий обороной Берлина генерал Вейдлинг подписал приказ о капитуляции.

Поскольку речь шла только о капитуляции Берлина, то война фактически продолжалась. Подразделение, в котором служил Александр, вывели в леса под Берлином. А так как дело было в лесу, и стрельба велась с разных сторон, то понять где наши, а где враг не всегда удавалось. Однажды Александр вместе с полевой кухней нарвался на фашистов, еда пострадала, а личный состав выжил. В другой раз, Александр вместе с офицером случайно зашли в какой-то населенный пункт. Как оказалось позже, наших войск там еще не было, местные немцы, не подозревая, что их только двое, вели себя спокойно, благодаря этому Александру и его командиру удалось спастись.

Весть о Победе застала подразделение Александра все в том же лесу под Берлином, от избытка чувств, все стали стрелять в воздух кто из чего мог. Затем после пополнения, подразделение отправили в город Фюрстенберг, где роту расформировали. Александра направили в минометный батальон, а затем на курсы командиров минометчиков. По завершению этих курсов, Александра назначили командиром миномета, сначала ему присвоили звание младшего сержанта, затем сержанта и старшего сержанта. Последовал перевод в городок Эберсвальде, затем в 1946 году в город Грайфсвальд, а затем Олимпшисдорф, здесь Александр прослужил до самой демобилизации в 1950 году.

Сразу после демобилизации Александр отправился домой в Красное. Как выяснилось, дом их семьи уцелел, и в нем жили все оставшиеся в живых родственники, так под одной крышей собралось 8 человек.

Так как по дороге домой, Александр спал в поезде в сапогах (чтобы не украли), то на следующий день он был вынужден обратиться в поликлинику по поводу опрелости ног. Там он встретил знакомого зубного врача, который поинтересовался, чем он собирается заниматься и посоветовал стать зубным техником. На тот момент Александр о зубах знал только то, что они есть у людей и животных. Отдохнув, погуляв, Александр снова встретился с тем же зубным врачом, и получил от него дельный совет – пойти в райком партии и попросить направление, чтобы стать учеником Краснянской зуботехнической лаборатории. Фронтовик, коммунист, ну кто ему откажет, получив нужный документ, Александр начал изучать новое для него дело.

Однажды на свадьбе Александр познакомился с привлекательной девушкой и в 1951 году они поженились. По воле случая, жена Александра – Маргарита была зубным врачом. Александр закончил вечернюю школу, и поступил в Минское медицинское училище №3 на зуботехническое отделение. Постепенно он стал очень хорошим техником. Отдел здравоохранения разрешил супругам открыть свой частный кабинет. Проживала семья в поселке Черномин Песчанского района Винницкой области. В 1953 году в семье родился сын Петя, в 1956 году – дочь Ангелина. В 1962 году Александр прошел аттестацию и получил 1-ю категорию, на три района он был единственным таким специалистом. 36 лет Александр проработал на одном месте.

Выйдя на пенсию, Александр и Маргарита купили квартиру в Полтаве, они прожили там 10 лет.

На семейном совете решили репатриироваться. 30 июня 1996 года сели на теплоход в Одессе, а через три дня спустились по трапу в Хайфском порту, где их встречали дети брата и его жена. Одновременно приехали в Израиль: Александр с женой, Роза – мама Александра. Ангелина с мужем и двумя детьми. Все вместе поехали в Кирьят-Ата, откуда через месяц перебрались в Кфар-Сабу. Петр репатриировался через год с женой, сыном и тещей.

Петр вдовец, его сын живет в Москве. Ангелина, закончившая электротехнический факультет Одесского техникума измерительных приборов, работает на частном заводе "Фетко" в отделе технического контроля. Муж Ангелины работает на фабрике "Сименс". Их дочь Ольга закончила колледж "Шенкар", она промышленный дизайнер, живет в Германии. Ольга замужем, у нее 3-хмесячный сын Тео. Сын Денис отслужил в военно-воздушных войсках, закончил тот же колледж, что и сестра, но отделение анимации, работает по специальности.

Мама Александра умерла в 1998 году, а жена в 2004 году.

У Александра совершенно удивительная судьба, в годы войны он прошел гетто, концлагерь, воевал с фашистами, награжден орденом Отечественной войны 1 степени, медалью "За освобождение Варшавы", медалью "За взятие Берлина", медалью "За победу над Германией в Великой Отечественной войне". Стихи Гирша Глика перекликаются с судьбой Александра в годы лихолетья:

Везде – от южных пальм до северных снегов –

Несем мы нашу боль в истерзанных сердцах.

Но там, где льется кровь от подлых рук врагов,

Вскипает гнев и крепнет бесстрашие в бойцах.

Станет завещаньем детям от отцов

Песня, что писалась кровью и свинцом.

В рушащемся мире пели песню эту

Взявшие оружие мстители из гетто.

Со времен Второй мировой войны минуло уже не одно десятилетие...

И все эти годы мы вспоминали с болью и печалью, пытаясь понять: как эта беспрецедентная трагедия стала возможной? Почему мир не смог предотвратить Холокост и другие зверства, совершенные впоследствии? Как мы можем сохранить память о Холокосте, чтобы предотвратить нечто подобное в будущем? Извлекли ли люди уроки из прошлого, уроки, которые и сегодня не потеряли своей актуальности. И, если одни могут нагло призывать ко второму Холокосту и с пеной у рта кричать, что Израиль – родину евреев – нужно стереть с лица земли, а другие в нерешительности колеблются, стоит ли осуждать такого рода высказывания, становится ясно, что не все еще извлекли уроки из Холокоста. Вопросы, вопросы, вопросы... Мы и будущие поколения еще долго будем искать ответы на сложные вопросы, которые оставила нам Катастрофа.

И в этих поисках особая роль принадлежит выжившим в Холокосте, которые прошли через все ужасы гетто и концлагерей, которые были обречены на гибель, но сопротивлялись, боролись за свое существование, сохранили человеческий облик и победили смерть.

Ответ выдающегося философа, писателя, лауреата Нобелевской премии мира, бывшего узника Освенцима Эли Визеля: «Рассказать о геноциде невозможно, однако и молчать о нем нельзя». Ему вторит Примо Леви – также бывший узник Освенцима, показавший в литературе драму Холокоста: «Тяжело и малоприятно погружаться в эту пучину зла, – пишет он в книге «Если это человек». – Есть искушение, поморщившись, отвернуться и отключить сознание. Этому искушению нельзя поддаться».

Поэтому так важны и ценны свидетельства и воспоминания людей, которые непосредственно испытали на себе всю тяжесть того тяжелого времени, которые нашли в себе силы перешагнуть через бездну зла, чтобы добиться исторической правды и рассказать сегодняшнему и будущим поколениям о Холокосте.

Хочется пожелать Александру здоровья, бодрости тела и духа, жизни в мире, добре и благополучии.

Марина Гроденски

מלחמה היא המילה האיומה והמחרידה ביותר בעולם. עצם הצליל שלה גורם לנו להצטמרר ולאבד את שלוות הנפש. הזמן חולף ושנה באה תחת שנה ואנחנו ממשיכים לחיות. הטכנולוגיות מתפתחות בקצב מסחרר, ובעולם ממשיכים לקרות יום יום אירועים הנוגעים לליבם של כולם, בלי יוצא מן הכלל.

אנו מזדעזעים מהסיפורים בעיתונות על מעשי טרור ותאונות מטוסים. אנו נבהלים ממה שאנו רואים בטלוויזיה וקוראים בעיתונים. אך שום דבר ממה שקורה בעולם היום אינו משתווה בקנה המידה ובממדי ההרס למלחמת העולם השנייה, היא מלחמת המולדת הגדולה.

המלחמה הנוראית ההיא משכה למערבולת שלה עשרות מדינות ועמים. מיליוני אנשים נהרגו בהפצצות, בממטרי הירי, מתו מרעב בערים הכבושות ומתנאים בלתי אנושיים במחנות הריכוז.

היה זה אסון בקנה מידה עולמי, ולא באו אימה ויגון כמו שהיו בו לפניו, וברוך השם גם לא אחריו.

מיליוני ילדים נותרו יתומים בגלל המלחמה ההיא, מיליוני נשים התאלמנו ואינספור בני אדם הפכו לנכים. לא הייתה אף משפחה במדינה שלנו שלא נגעה בה המלחמה הגדולה. אחדים איבדו את כל משפחתם, אחדים – רק חלק, רבים נפלו בקרב ורבים לא שרדו את אימת השבי. העם שלנו חולל מעשה גבורה אמיתי על אף כוחו הרב של האויב.

עם זאת, התחלנו לשכוח. הזיכרון על החטא הנוראי של האנושות כמעט נמחק. הצעירים כבר כמעט שאינם מסוגלים לנסח בבהירות מה היו הסיבות למלחמה ומה היה מהלכה. הם יודעים שמישהו תקף מישהו, והיה שם איזה היטלר אחד, ואיזה סטאלין אחד.

על האנושות לזכור את התקופה האיומה ההיא, וככל שתזכור יותר, כך ייטב. אם תימחק המלחמה מהזיכרון ותתכסה באבק השיכחה, נוכל לטעות ולחשוב שאנו בטוחים. אך תמיד יימצא איזה מנהיג מטורף עם שאיפות גדולות מדי, שינסה להשלים את מה שקודמיו לא הצליחו. עלינו למנוע זאת בכל מחיר, והאמצעי הראשון לכך – הוא הזיכרון.

בעיריית כפר סבא מבינים זאת היטב, ולכן נענה ראש העיר לבקשת הווטרנים, ובפרט של מיכאל זולטריוב, לפתוח חדר זיכרון. רפי סער רוחש כבוד רב לעדים החיים המעטים שנותרו לאירועים הטרגיים ההם. הוא פנה לסגנו, מנהל מחלקת הקליטה יונה מייקלר ולסבטלנה דורושנקו, הממונה על הקליטה בעירייה, בבקשה לקדם את היוזמה. לקראת חגיגות 75 שנות ניצחון ייפתח חדר הזיכרון. אף מסמך, אף תמונה ואף עדות לא יאבדו!

כמובן, לא תתאפשר פתיחת חדר הזיכרון בלא העזרה של כולכם, תושבי כפר סבא היקרים. אנו פונים אליכם בבקשה לקחת חלק בפרויקט החשוב והחיוני הזה. אם ברצונכם לספר את הסיפור של קרוביכם ובני משפחתכם שהשתתפו במלחמת המולדת הגדולה, אם נותרו בידיכם תמונות ומסמכים מהתקופה, אנא התקשרו למספר 053-2843125

יש חשיבות עצומה לכל עדות ולכל מסמך. האומץ והגבורה של יקירינו שהיו חלק מהאירועים הרחוקים הללו ראויים להנצחה!

כשאני עומדת להיפגש עם גיבור ממדור "אנשי עירנו המרתקים" אני תמיד מתרגשת לקראת היכרות עם מישהו חדש. ועוד לא קרה מעולם שהצטערתי שעלה בגורלי להכיר דווקא את האדם הזה. גיליתי כל כך הרבה דברים שמקורות המידע הרשמיים מסתירים. ואף על פי כן, מעולם לא הייתי בהלם כה גדול ממה ששמעתי. האמת היא שאפילו לא דמיינתי שבהיסטוריה של אחת מהערים הרוסיות הידועות ביותר יש כאלה שטחים מתים. אין לי ספק, שישנם חוקרים העוסקים באופן ממוקד בלנינגרד שלאחר המלחמה, אבל "חפרתי" קצת באינטרנט ולא מצאתי שום דבר שאפילו מתקרב למה שסיפרה לי גלינה שיק. זוהי בדיוק הסיבה שבגללה חשוב והכרחי לרשום עדויות ולהביט בהיסטוריה של כל מדינה דרך עיניהם של אלו שחוו אותה בפועל. רק אז ההיסטוריה הזאת, הלא מלוטשת, תהיה קרובה עד כמה שאפשר לאמת.

גלינה נולדה בדצמבר 1940 בלנינגרד, לשם הגיעו הוריה בשנת 1935 מהעיר רומנה שבמחוז סומי (אוקראינה). אביה היה מסגר ולמד כינור בקונסרבטוריון. בשנת 1938 גויס לצבא, אבל מישהו הלשין על אביה שהיה קולאק, ולכן לא הגיע לצבא, וגלינה לא יודעת היכן היה עד תחילת המלחמה עם פינלנד. אולם, אז פרצה המלחמה והוא נשלח אל החזית ומשם הועבר עד מהרה לבניית התעלה בין נהר וולגה לים הבלטי. בשנת 1939 ביקר בבית ואז שוב נעלם, ואשתו נותרה לבדה, בהיריון. כשגלינה נולדה היא ואימה גרו בדירה משותפת עם המשפחה של אחי אביה.

כשהתחיל המצור על לנינגרד, הודות לקשרים של אביה, כפי שגלינה משערת, שלחו אליהם עגלה שלקחה אותה ואת אימה אל המפעל על שם קרל מארקס (מפעל לסנר לשעבר) ושיכנו אותם בבית של הבעלים הקודם. גלינה הייתה אמנם פעוטה, אך היא זוכרת חדר ענק עם ארבעה עמודים, תנור רוסי עם עיטורי קרמיקה וחמישה חלונות שנאטמו בנייר שחור עבה. התנור היה טוב מאוד. הספיקו רק כמה בולים כדי לחמם אותו והחום הספיק לזמן רב. אימא מצאה עבודה במחסן במחלקת הכלים. ליד הבית הייתה אורווה גדולה עם שניים או שלושה סוסים. על פי דבריה של אימה, גלינה הייתה נשארת לבד בבית, ובהישמע אזעקת ההפצצה, הייתה אימא מגיעה בריצה מהעבודה, תופסת את הילדה ומחביאה אותה בתא ההאכלה של האורווה.

כשהתחילו לפתח במפעל את הייצור של טילי הקטיושה המפורסמים, הופיע אבא. מנהל המפעל כלל אותו ברשימת אנשי המקצוע המבוקשים, וכך הציל את המשפחה ממוות – באותו זמן אימה של גלינה כבר לא הצליחה לקום מהמיטה, עצים להסקת התנור לא נותרו, וגם כוח לא היה לכך. הילדה שכבה במיטתה והכפור הדביק אותה אל חיתוליה.

בתחילת העבודה קיבל אבא מנת מזון חד-פעמית מוגדלת, אבל אשתו הייתה זקוקה לתרופות. אבא ידע שיש לפרופסור שהכיר תרופה הומאופתית – קמפורה-רוביני. הוא הלך אליו הביתה – בזמן המצור הדירות בלנינגרד לא ננעלו, מצא במגירה של שולחן הכתיבה את התרופה והציל את אשתו. עד סוף חייו היו לו נקיפות מצפון על המעשה הזה. אמה של גלינה הבריאה וחזרה לעבוד.

גלינה זוכרת את היום שבו נפרץ המצור. אימא החזיקה אותה בידיים ובכתה. מראה הזיקוקים לכבוד פריצת המצור נחרט בזיכרונה. זה היה מחזה מרהיב שהפעים את הילדה הקטנה, שעד אותה העת חיה את כל חייה בדמדומים. כשהורידו מהחלונות את הנייר השחור הדהימה את גלינה העובדה שאפשר להביט דרך החלון על המתרחש בחוץ. עד אז דלקה הפתילייה בביתם כל הזמן, והיא הייתה בטוחה שלא יכולה להיות שום מציאות אחרת. כבר אחרי שנפרץ המצור נחת פגז בביתם, בפינה שבה עמד הפסנתר. הפגז לא התפוצץ, אלא עבר דרך הרצפה אל בטן האדמה. כשאימא באה בריצה, ראתה שהילדה יושבת בנחת בכורסה ומשחקת עם חולדה – הרי שום צעצועים אחרים לא היו. אחרי המקרה הזה שלחו את גלינה לגן ילדים של עשרים וארבע שעות ביממה – "האח". היו שם מעט ילדים, לא יותר מעשרה, הרי הילדים הוצאו בהזדמנות הראשונה מהעיר הנצורה, ומאלה שנותרו לא שרדו רבים. גלינה, על אף שהייתה כבר בת יותר משלוש, לא ידעה ללכת ולא אכלה כמו שצריך. היא הסכימה לאכול רק לחם וסירבה בכל תוקף לטעום דייסה או רפרפת. לכן בגן אכלה רק לחם מרוח בשומן דגים. בגן הילדים למדה ללכת.

בדצמבר 1944 נולדה במשפחתם עוד בת, לובוב, וגלינה הייתה לאחות בכורה, ואילו כבר בינואר 1945 נשלח אביה לסיביר, לספק מכון מחקר, ספק בית כלא, שבו עמלו על פיתוח הפצצה האטומית הסובייטית הראשונה. אחר כך הוא הופיע בתחילת 1946 ושוב נסע, ואילו למשפחה נוסף בספטמבר אותה שנה עוד ילד, שקיבל את השם אנטולי.

גלינה זוכרת עוד אירוע ממאי 1945: היא עמדה עם עגלה ובה אחותה הקטנה ליד מבואת המפעל, ולידן עברו כזרם אנושי בלתי פוסק חיילים מותשים עד אין גבול במגפיים מאובקות, שכלל לא הגיבו למתרחש סביבם. אחדים אחזו בזרי פרחים, אך זה לא שינה את התמונה הכללית. מחזה השיירה השותקת הזו, שהמשיכה לעבור לידן במשך יום שלם, הדהימה את הילדה הקטנה. בסרטים מראים לנו שמחה, חיבוקים וריקודים לכבוד החזרה של המנצים. האמת שונה בתכלית ממה שמספרים לנו המקורות הרשמיים, אם כי כמובן שגם אירועים משמחים היו.

גלינה זוכרת איך ניסרו הוריה עצים לתנור. אביה משך את המסור אליו ואשתו נגררה אחריו, עד כדי כך הייתה חלשה אחרי המצור. מול ביתם שיפצו הגרמנים השבויים את מפעל האריגה "אוקטובר האדום". שני גרמנים כל הזמן ביקשו מגלינה לחם. היא הייתה ניגשת אל אימה ואמרה: "תני לחם, האנשים מבקשים". ואימא הייתה עונה: "הם בכלל לא אנשים", אבל בכל זאת נתנה לחם, וגלינה הייתה מאכילה את הגרמנים. אני לא יודעת כיצד עליי להתייחס לעובדה הזאת, שיהודים ששרדו את המצור האיום, הצילו מגוויעה ברעב את רוצחי עמם. כנראה שההסבר הטוב ביותר לתופעה נמצא ב"אנטיגונה" לסופוקלס. אמרו באתונה: "בחיי האדם הכוח העליון הוא בידי החוקים, והחוקים הלא כתובים עלו על הכתובים. החוקים הלא כתובים הם נצחיים – ומקורם מהטבע, ועליהם מושתתת החברה האנושית כולה. הם המצווים עלינו יראת אלים, אהבת קרובים ורחמנות לחלשים. החוקים הכתובים משתנים ממדינה למדינה, האנשים קובעים אותם, הם אינם נצחיים וניתנים לשינוי". והנה, החוק הזה של חמלה לחלשים הוא הביטוי הנעלה ביותר של האנושיות.

כשגלינה הייתה בת חמש, ראתה פעם כלב ברחוב וקראה: "אימא, תראי, עז!" לא היה לה מושג איך נראים בעלי חיים, הרי לאורך המצור כולו היא ישבה נעולה בבית בלי צעצועים, בלי ספרים ובלי חברים, אולי חוץ מהחולדה שאימצה אל חיקה.

בשנת 1947, כשהעיר נפתחה לזרים, החל גל פשיעה נוראי ומלבד זאת לנינגרד שרצה פשפשים, תיקנים וכינים. גלינה זוכרת איך אימה שטפה את ראשה בנפט. וחוץ מכל הצרות האחרות היו גם מקרים של קניבליזם – כשחטפו ילדים, רצחו אותם ואז מכרו את בשרם בשווקים. הילדים שגם ככה חוו סבל נוראי, חיו בצל האיום החדש. גלינה הכירה משפחה אחת שהוצאה להורג בירי על סחר בבשר אדם.

בשנת 1948 גלינה הלכה לבית הספר. הכיתה הייתה גדולה מאוד – 50 איש. גלינה הייתה כל כך נמוכה, שאביה נאלץ לבנות בשבילה שולחן מיוחד. אימא ליוותה אותה לבית הספר וחזרה. נאסר על הילדים בתכלית האיסור לצאת מהחצר, אבל מי יכול היה להחזיק אותם? הם היו בורחים לנמל, שם פרקו אסדות עם חול וחצץ.

בשנת 1950, בבניין ששיפצו הגרמנים השבויים, קיבלה המשפחה דירה בקומה השישית האחרונה, אמנם עם עוד שכנה. חשוב להגיד, שבבית לא הייתה מעלית, וגובהה של כל קומה היה ארבעה מטרים. גלינה שקשקה מפחד כשהביטה באמא שוטפת את חלונות הבית וחרדה לחייה.

בשנת 1952 שוב הופיע אבא, וכרגיל, שוב נסע אחרי זמן קצר. הוא חזר למשפחה באופן סופי רק אחרי מותו של סטאלין.

גלינה למדה בבית ספר לבנות, ובשנת הלימודים 1952-53 איחדו אותם עם הבנים. גלינה נזכרת בתקופה הזאת באימה – אחד מהבנים כבר על ההתחלה גזר לה חצי צמה. פרשיית הרופאים האנטישמית הביאה לגל דקירות בבית ספר. הילדים האחרים התחילו לרדוף את היהודים, ובמשך חודשיים גלינה לא הלכה לבית הספר כלל. היא פשוט פחדה – על הלוח נכתבו סיסמאות וכרזות אנטישמיות, ופוזרו עיתונים עם כתבות מתאימות. 18 ילדים מהכיתה של גלינה הגיעו לבית מאסר לקטינים. כמעט כל המורים היהודים פוטרו מבית הספר. פעם אחת, גלינה וחברתה לספסל הלימודים ישבו בספסל בפארק. עברו לידם שלושה גברים, ובלי לומר מילה אחד מהם דקר את חברתה של גלינה בסכין והיא מתה במקום. זוהי האווירה ששררה בלנינגרד של אחרי המלחמה עד לשנת 1954, כשהמצב בעיר התאזן פחות או יותר.

כשאבא חזר הביתה, המשפחה עברה לדירה באותו בניין אבל בכניסה אחרת. עכשיו הם גרו בקומה הרביעית ובדירה היו כבר חמישה שכנים. אימא ידעה להסתדר עם השכנים. היא פשוט לא ענתה על ההתרסות שלהם ואסרה על הילדים לעשות זאת. השכנים אמנם פחדו מאבא, הוא היה אדם חזק ומחוספס – כנראה הפך לכזה בשל נסיבות חייו. אף על פי כן – את אשתו וילדיו אהב עד בלי די.

לאחר סיום הלימודים בבית הספר התחילה גלינה לעבוד במפעל שבו עבדו הוריה. אימא הייתה חולה מאוד, וגלינה, בהיותה הבת הבכורה, נאלצה לעבוד כדי לעזור בגידול הילדים הצעירים. כעבור שנה, כשנפתחה מחלקת לימודי ערב במכון הפוליטכני היא התקבלה לפקולטה להנדסת מכונות.

בתחילת הקריירה עבדה גלינה בהפעלה של מכונת העתקה, אחר כך עברה לתפקיד הנדסאית במשרד תכנון. אחרי סיום המכון התקבלה לעבודה במפעל להנדסת מכונות על שם סברדלוב בתפקיד מהנדסת במשרד התכנון, וכעבור עוד שנה עברה למשרד תכנון לציוד טקסטיל.

אחר כך מגיע הסיפור המעניין של נישואיה. את בעלה לעתיד הכירה בלנינגרד. הוא סיים את המכון להנדסת רכבות בלנינגרד וקיבל הפנייה לעיר מחצ'קלה בקווקז. גלינה סיפרה בבית שהיא נוסעת לחופשה ואחרי ששלחה מראש מברק לחתן, הגיעה למחצ'קלה. להפתעתה, אף אחד בתחנת הרכבת לא פגש אותה. במקרה היה חג בעיר באותו יום, והבחורים המקומיים כמעט חטפו את הנערה האורחת. הציל אותה שוטר ששמר עליה במשך כל הלילה, עד שהסתיימה משמרתו. הוא אמר לה לאיזה בית מלון כדאי לה ללכת. בדואר הצליחה לברר שהחתן לא קיבל את המברק שלה וגם היכן נמצאים המעונות שלו. היא הגיעה לשם וגילתה שהוא לא נמצא בכלל בעיר, אלא נסע למחנה אימונים. הוא חזר רק כעבור כמה ימים. בזמן הזה הספיקה גלינה להכיר לא רק את אתרי העיר המעניינים, אלא גם את ההסעדה המקומית. יום אחד הזמינה מרק בחדר האוכל של המלון, ולתדהמתה גילתה בו כמה תיקנים ענקיים. היא קראה למלצר ודרשה הסברים. הוא הוביל אותה אל המטבח, פתח את סיר המרק והיא ראתה שיש שם יותר תיקנים מאשר בשר וירקות. באופן כללי, התיקנים טיילו ברחובות העיר בחופשיות, בהמוניהם.

כמה שבועות לאחר הגעתה של גלינה, התחתנו היא ומיכאל בלכשת רישום האוכלוסין המקומית, בלי טבעות אפילו – כי לא היה כסף לכך.

הם החליטו לחגוג את האירוע במסעדה עם אחד מחבריו של מיכאל. באותו הלילה גלינה אושפזה בבית חולים עם הרעלה. אחרי שהשתחררה חזרה עם בעלה ללנינגרד. כאן כבר חגגו את החתונה כמו שצריך. גלינה נשארה בבית, ואילו מיכאל חזר למחצ'קלה, הרי הוא היה מחויב, על פי ההפנייה של האוניברסיטה, לעבוד שם שלוש שנים. כאן התערב קרוב משפחה של מיכאל שעבד באחד ממשרדי הממשלה, והוא הצליח לארגן את העברתו ללנינגרד.

גלינה חזרה למקום עבודה הקודם במשרד התכנון, ומיכאל התחיל לעבוד במפעל למכניקה ואופטיקה. הוא עסק בטיהור מים, אחר כך הפך למנהל מתקני הטיהור של המפעל כולו. בשנת 1968 נולדה בתם זינאידה (אתל). כעבור חצי שנה גלינה לקתה במחלה קשה – היה זה הד מילדותה במצור. בגלל מחלתה לא עבדה כמה שנים, ואילו כשהתחילה לחפש עבודה בשנת 1972, התברר שאף אחד לא מוכן לקבל אותה. לא פלא – היא כאילו נכה פעמיים – גם מבחינה רפואית, וגם מבחינה לאומית. מי צריך את הצרות האלה?

המקום היחיד שבו הצליחה למצוא עבודה בפרוטקציה – היה החברה שבה עבד בעלה. היא התקבלה לתפקיד רכזת עבודה. אפילו השכלה תיכונית לא הייתה דרושה לה לעבודה הזאת. אמנם, לא עברה שנה וכבר גלינה עבדה בתפקיד הקונסטרוקטור, ואז בתפקיד טכנולוגית, ומהנדסת לארגון הייצור ובסופו של דבר הגיעה לתפקיד של מנהלת עבודה ראשית.

בשנת 1994 פוטר בעלה בשל קיצוצים, ובעצם לא רק הוא, אלא גם אחותה ואחיה, שעבדו במקומות שונים לגמרי. מכל המשפחה רק גלינה הצליחה לשמור על מקום העבודה בזכות כישוריה המקצועיים והאישיים. כמובן שדיברו במשפחה על אפשרות של עלייה, אבל המצב של ההורים לא אפשר לעשות זאת. בשנת 1993 נפטר אביה של גלינה ובשנת 1994 – אימה.

בתולדות חייה של גלינה נותרתי בהלם מהעובדה שאף אחד לא ידע באמת היכן היה אביה. במשפחה כמעט לא דיברו על זה, ואם עלתה איזו פיסת מידע קטנה – היה זה רק בחדר אטום ובלחש. זה מעיד עד כמה חייהם של האנשים בברית המועצות היו גדושים בפחד.

לאחר מותם של ההורים, בנובמבר 1994, עלה לארץ אחיה של גלינה והשאיר את בנו תחת חסותה, שזה יוכל לסיים את הלימודים באוניברסיטה. כעבור שנה, בנובמבר 1995, עלתה גם אחותה וביוני באותה שנה, בתה של גלינה, בוגרת המכון להנדסת קולנוע, ובעלה.

גלינה עצמה, אחרי שעבדה שנה כבר בהיותה בגיל פנסיה, התפטרה בשנת 1996. היא חיכתה שהאחיין יסיים את הלימודים באוניברסיטה ועלתה לארץ בספטמבר 1997. וכעבור חודשיים בלבד נולדה נכדתם הבכורה – לאה, שהיום היא כבר בת חמש עשרה, ואחרי עוד ארבע שנים – הנכדה הצעירה אנעית, בת עשר היום.

סבתא גלינה טיפלה בשתי הנכדות כשהיו קטנות, והיא עוזרת לגדל אותן עד היום. הבת של גלינה עובד בסופר-פארם, וחתנה - בתכנות.

לגלינה תכונות אופי נדירות – יש בה חמלה ויכולת לתת מעצמה בלי גבול. בלי כעס ומרדנות היא מקבלת את כל המבחנים שבהם מעמידים אותה החיים. היא חיה לפי האינטואיציה הפנימית שלה שספגה בינקותה מאימה – אישה משכילה ונאורה, בוגרת גימנסיה. אחרי תלאות המצור והשנים שלאחר המלחמה הצליחה גלינה לשמור על נפש טהורה, וכל הנמצאים בסביבתה חשים בטוב ליבה. נוח ונעים להימצא בקרבתה וחשתי זאת על בשרי, אף על פי שהייתה זו הפגישה הראשונה בינינו.

אני רוצה לאחל לאישה מאירת הפנים הזאת שהסובבים ישיבו לה כגמולה. בזכות החיים שחיה, מגיעים לגלינה כל האהבה והכבוד שבעולם. וכמובן שאני מאחלת לה הרבה הרבה בריאות ואורך שנים.

מרינה גרודנסקי

Обычно на встречу с героями рубрики "Интересные люди нашего города" я иду в предвкушении знакомства с новым человеком. И еще ни разу мне не пришлось пожалеть, что судьба свела меня именно с этим человеком. Я узнала много чего интересного, о чем умалчивают официальные источники. Но еще никогда я не испытывала такого шока от услышанного. Честно говоря, я просто не предполагала, что в истории одного из самых знаменитых городов России есть "белые пятна". Я не сомневаюсь, что наверняка есть исследователи послевоенного периода жизни Ленинграда, но я специально, как говорится "покопалась" в Интернете, и не нашла ничего даже близкого к тому, о чем поведала мне Галина Шик. Именно по этой причине, я считаю, что важно и нужно записывать свидетельства очевидцев, и именно через эту призму пропускать историю любой страны. И только тогда эта история, без официального глянца, станет максимально приближенной к истине.

Родилась Галя в декабре 1940-го года в Ленинграде, куда ее родители приехали в 1935-ом году из города Ромны Сумской области (Украина). Отец работал слесарем и учился в Консерватории по классу скрипки. В 1938-ом году его призвали в армию, но из-за доноса о том, что его отец кулак, в армию он не попал, и где он был до начала финской войны Галине неизвестно. Но когда начался военный конфликт с Финляндией, он был послан на фронт, откуда вскоре его перебросили на строительство Волго-Балтийского канала. В 39-ом году он заехал домой, а потом снова исчез, оставив жену беременной. Когда Галя родилась, они с мамой жили в коммунальной квартире вместе с семьей брата отца.

Когда началась блокада, как предполагает Галина, благодаря связям ее отца, за ней и мамой была прислана подвода, которая перевезла их на территорию завода им.Карла Маркса (ранее завод Леснера). И поселили их в доме и квартире бывшего хозяина. Галина хотя и была крохой, но помнит огромную комнату с четырьмя колонами, изразцовой печью и пятью окнами, которые были заклеены плотной черной бумагой. Печь была очень хорошей, хватало всего нескольких поленьев, чтобы натопить и тепло держалось очень долго. Мама устроилась на работу кладовщицей в инструментальный цех. Рядом с домом находилась большая конюшня, где было всего-то 2-3 лошади. Со слов мамы, Галина оставалась дома одна, а когда звучала сирена, оповещавшая о налете, мама прибегала с работы, хватала ребенка и прятала в яслях (кормушка) на конюшне.

Когда на заводе стали налаживать производство известных реактивных ракет "Катюша", появился отец. Директор завода внес его в список требуемых специалистов, и этим спас семью от гибели, так как, мама Гали к этому времени уже не вставала с кровати, топить печь уже не было чем, да и не было на это сил, девочка лежала примерзшая к пеленкам. В связи с началом работы отца на заводе ему выдали усиленный одноразовый паек, но жене требовались лекарства. Отец знал, что у его знакомого профессора есть гомеопатическое средство – камфора-рубиний, он пошел к нему домой, в блокаду квартиры в Ленинграде не запирались, нашел в ящике письменного стола лекарство и спас жену. До конца жизни его мучила совесть за этот поступок. Мама Гали выздоровела и вернулась на работу.

Галина запомнила прорыв блокады, мама плакала, держа ее на руках. Когда сняли с окон черную бумагу, девочка была просто поражена тем, что через окна можно видеть, что происходит на улице. До этого момента в доме все время горела коптилка, и Галя была убеждена, что по-другому просто не бывает. Уже после прорыва блокады в угол, где стояло пианино, попала бомба, она не взорвалась, а прошила угол насквозь и ушла в землю. Когда прибежала мама, она застала дочь, сидящую тихо в кресле и мирно играющую с крысой, ведь никаких игрушек не было. После этого случая Галю отдали в круглосуточный детский сад – очаг. Там было не более 10-ти детей (ведь детей вывозили из блокадного города в первую очередь, а из оставшихся, мало кто выжил). Галина, несмотря на то, что ей уже шел четвертый год, еще не ходила и очень плохо ела. Девочка не признавала ничего кроме хлеба, от каши и киселя она категорически отказывалась. Поэтому в саду она питалась исключительно хлебом, политым рыбьим жиром. В детском саду Галя начала ходить.

А еще в памяти девочки навсегда остался салют в честь снятия блокады. Это феерическое зрелище просто потрясло воображение ребенка, жившего на протяжении долгого времени в постоянной полутьме.

В декабре 1944-го года в семье родилась еще одна дочь- Любовь, и Галя стала старшей сестрой. А уже в январе 1945-го – отца отправили в Сибирь в, так называемую "шарашку", где создавалась первая советская атомная бомба, потом он появился в начале 46-го года и снова уехал, а семья пополнилась еще одним членом, в сентябре родился мальчик, которого назвали Анатолием.

Победный май 45-го года ассоциируется у Галины с одним памятным событием: она с коляской, в которой была младшая сестра, стояла у проходной завода, а мимо них беспрерывным потоком шли уставшие до невозможности солдаты в запыленных сапогах, абсолютно не реагировавшие на происходящее вокруг. У кого-то из них в руках были цветы, но общую картину это не меняло. Девочка была потрясена этой молчаливой колонной, которая двигалась мимо нее в течение целого дня. Это в кино мы видим радостные объятия, песни и танцы в честь возвращения победителей. А правда жизни оказалась разительно отличной от официальной версии, хотя, наверняка были и радостные эпизоды.

Галя запомнила, как родители пилили дрова, отец тянул пилу на себя, а следом за ней волочилась и его жена, настолько она была ослаблена блокадой. Напротив дома, где жила семья, пленные немцы восстанавливали ткацкую фабрику "Красный Октябрь". И два немца постоянно просили у Гали хлеба, она шла к маме и говорила: "Дай хлеба, люди же просят". А мама отвечала: "Никакие это не люди", но хлеб все-таки давала, и Галина подкармливала немцев. Я не знаю, как относится к этому факту, евреи, пережившие жуткое время блокады, спасали от голодной смерти палачей своего народа. Объяснение этому феномену, наверное, можно найти в трагедии Софокла "Антигона". В Афинах говорили: "Выше всего в жизни людской — закон, и неписаный закон — выше писаного. Неписаный закон — вечен, он дан природой, на нем держится всякое человеческое общество: он велит чтить богов, любить родных, жалеть слабых. Писаный закон — в каждом государстве свой, он установлен людьми, он не вечен, его можно издать и отменить". Вот этот неписаный закон милости к слабому, как раз и является наивысшим проявлением человечности.

Когда Гале было 5-ть лет, она однажды увидела на улице собаку и закричала: "Мама, смотри какая коза", она понятия не имела, как выглядят эти животные, ведь всю блокаду девочка просидела взаперти без игрушек, без книжек, без друзей, если не считать прирученную ею крысу.

В 1947-ом году, когда открыли город, начался страшный разгул преступности, кроме этого, Ленинград наводнили клопы, тараканы и вши. Галя вспоминает, как мама мыла ей голову керосином. Кроме всех этих бед, были случаи каннибализма, воровали детей, убивали их, а затем мясо продавали на рынках. Над детьми, и так пережившими нечеловеческие страдания, нависла новая угроза. Галина была знакома с одной семьей, которую расстреляли за торговлю человеческим мясом.

В 1948-ом году Галя пошла в школу, класс был очень большой - 50 человек. Галя была настолько малорослой, что папе пришлось сделать для нее специальную парту. Мама встречала и провожала ее в школу, детям строго-настрого запрещалось выходить со двора. Но разве их удержишь, ребятня сбегала на набережную, где разгружались баржи с песком и щебнем.

В 1950-ом году в доме, восстановленном немцами, семье дали квартиру на последнем 6-ом этаже, правда ее семья делила с еще одной соседкой. Надо пояснить, что дом был без лифта, а высота квартир была 4 метра. Гале трудно было пережить несколько часов, когда ее мама мыла окна, девочку охватывал страх за ее жизнь.

В 1952-ом году в очередной раз появился отец, и как всегда, вскоре снова уехал. Окончательно он вернулся в семью уже после смерти Сталина. Галина училась в школе для девочек, а в учебном году периода 1952-53 гг. их объединили вместе с мальчиками. Этот период Галя вспоминает с ужасом, сразу один из мальчиков отрезал ей пол косы. Дело врачей положило начало страшной поножовщине в школе, стали преследовать евреев, и Галя два месяца не посещала занятия вообще. Просто было страшно, на доске писались антисемитские высказывания и лозунги, подкладывались газеты с соответствующими статьями. Из Галиного класса 18 ребят попали в колонию. Из школы убрали почти всех евреев учителей. Однажды Галя со школьной подругой сидели на скамейке в сквере, мимо проходили трое мужчин, не промолвив ни слова, один из них пырнул Галину подругу ножом, и она скончалась на месте. Вот в такой атмосфере ужаса и страха жил послевоенный Ленинград. К 1954-му году обстановка в городе более-менее наладилась.

С возвращение отца, семья переехала на новую квартиру в том же доме, но в другом подъезде, теперь они поселились на 4-ом этаже, и в квартире было уже пять соседей. Мама Злата умела ладить с соседями, она просто не отвечала на их выпады и детям не разрешала это делать. Правда отца соседи побаивались, он был сильным и жестким человеком, скорее всего таким его сделали обстоятельства, но зато своих жену и детей он просто боготворил.

Окончив школу, Галина пошла работать на тот же завод, где трудились ее родители. Мама очень болела, И Галя, как старшая дочь, должна была работать, чтобы помогать поднимать и учить младших детей. Через год, когда открылось вечернее отделение Политехнического института, она поступает на механико-машиностроительный факультет. Свою трудовую биография Галина начала с работы на копировальной машине, затем перешла в конструкторское бюро младшим инженером. Закончив институт, устроилась на работу на станкостроительный завод имени Свердлова на должность инженера в конструкторском бюро, через год перешла в КБ по текстильному оборудованию.

А дальше идет интересная история замужества Галины. С будущим мужем она познакомилась в Ленинграде. Он закончил Ленинградский институт инженеров железнодорожного транспорта, и по распределению поехал в Махачкалу. Заявив дома, что едет в отпуск отдыхать, Галина, отправив предварительно телеграмму жениху, прибыла в Махачкалу. Но на вокзале ее никто не встречал, по стечению обстоятельств в этот день в городе был праздник и местные джигиты чуть не похитили приезжую девушку, ее спас милиционер, который продержал ее возле себя всю ночь – до самого окончания его дежурства. Он же подсказал ей, в какую гостиницу лучше всего устроиться. Выяснив на почте, что ее жених телеграмму не получил, и где находится его общежитие, она пришла туда. И тут выяснилось, что в городе его нет, он находится на спортивных сборах. Вернулся он только через несколько дней. За это время Галя успела ознакомиться не только с местными достопримечательностями, но и общепитом. Заказав в ресторане гостиницы борщ, она с ужасом обнаружила в нем несколько огромных тараканов, подозвав официанта, она потребовала объяснений. Он провел ее на кухню, открыл крышку кастрюли с борщом, и она увидела, что там тараканов больше, чем мяса и овощей вместе взятых. Кроме всего прочего, тараканы, можно сказать, толпами вольготно прогуливались по улицам города.

Через несколько недель после приезда Галины, они с Михаилом расписались в ЗАГСе, даже без колец, на которые просто не было денег. Такое событие решили отметить в ресторане, пригласив одного из друзей Михаила. В ту же ночь Галина попала в больницу с отравлением. После ее выписки через несколько дней, она в сопровождении мужа приехала в Ленинград. Уже здесь сыграли небольшую свадьбу. Галина осталась дома, а Михаил вернулся в Махачкалу, он ведь по распределению после института должен был отработать 3 года. Тут подключился родственник Михаила, работавший в министерстве, он сумел организовать его перевод в Ленинград.

Галина вернулась на свое прежнее место работы в КБ, а Михаил начал работать на оптико-механическом заводе, он занимался очисткой воды, затем стал начальником очистных сооружений всей фирмы. В 1968-ом году в семье родилась дочь Зинаида (Этель). Через полгода Галина сильно заболела, сказалось ее блокадное детство, из-за этого несколько лет она не работала. А когда в 1972-ом году стала искать, куда бы пойти работать, то тут выяснилось, что ее никто не готов принять, ну как же, дважды инвалид, медицинский с 5-й группой, и инвалид по пятой графе, ну кому нужны эти заморочки. Единственное место, куда ей удалось устроиться по блату, это в фирму, в которой работал ее муж. Взяли ее на должность распределителя работ, чтобы здесь работать даже не требовалось школьное образование. Правда уже через год Галина работала конструктором, потом технологом 1-й категории, инженером по подготовке производства и в конце карьеры доросла до старшего мастера.

В 1994-ом году мужа Галины сократили, впрочем также, как и ее сестру с братом, работавших в совершенно разных местах. Из всей семьи только Галина сумела удержаться на работе благодаря ее деловым и человеческим качествам. Конечно же, в семье обсуждался вопрос репатриации, но состояние родителей не позволяло это сделать. В 1993-ем году умирает отец Галины, а в 1994-ом – ее мама.

В истории жизни Галины меня просто потряс тот факт, что о том, где периодически пропадал ее отец, разговоры в семье почти не велись, а если и всплывал какой-то мизер информации, то только при закрытой форточке и полушепотом. Это свидетельствует о том, до какой степени жизнь людей в Советском Союзе была пропитана атмосферой страха.

После смерти родителей, в ноябре 1994-го репатриируется брат Галины, оставив своего сына на ее попечение, чтобы тот смог завершить учебу в институте. Через год, в ноябре 1995-го года репатриируется сестра, и в июне того же года – дочь Галины, закончившая Ленинградский институт киноинженеров, вместе со своим мужем.

Сама Галина, отработав год уже будучи пенсионеркой, уволилась в 1996-ом году. Дождавшись окончания племянником ВУЗа, Галина с мужем репатриировались в сентябре 1997-го года. А уже через два месяца у них родилась старшая внучка – Лея, которой сейчас 15-ть лет, а еще через четыре года, младшая внучка – Анаит, которой 10-ть лет. Обоих внучек вынянчила и до сих пор помогает растить бабушка Галя. Дочь Галины работает в супер-фарме, а зять – программистом.

Галина человек, обладающий редкими душевными качествами – жертвенность и всепрощение, она приемлет все испытания, которые преподносит ей судьба, не возмущаясь несправедливостью. Она просто живет по своим внутренним ориентирам, которые впитала с молоком матери – интеллигентнейшей женщины, окончившей в свое время гимназию. Пережив невзгоды блокады и послевоенных лет, Галина сумела сохранить душевную чистоту, ее доброты хватает на всех, кто попадает в круг ее общения. Рядом с ней тепло и уютно, это я испытала на себе, хотя видела Галину впервые.

Хочется пожелать этой светлой женщине, чтобы окружающие относились к ней также, как она относится к ним. Галина достойна любви и уважения, она заслужила это всей своей жизнью. И, конечно же, много-много здоровья и долгих лет жизни.

Марина Гроденски

אפשר לדבר על המלחמה בלי סוף, כי בשביל כל אחד היא משהו אחר. הן 67 השנים שחלפו מיום הניצחון על הנאצים, והם רצף בלתי נגמר של אירועים שהתרחשו מאז בחייו של כל אדם ואדם, לא יצליחו למחוק מזכרונם של אלו שהיו עדים לשנים הבוערות ההן את מה שנאלצו לחוות. לא משנה כמה בדיוק נלחם כל אחד, המאורעות של אותם ימים נחרטו לכל החיים בליבו של מי שניצב מול המוות פנים אל פנים. גם אחרי שנים רבות לא מתפוגג הכאב על החברים שנפלו או הפכו לנכים. לא, הזמן אינו מרפא, הוא רק מאפשר להשלים עם מה שאי אפשר לשנות. אף על פי שחבל לי לפתוח את פצעי העבר של אנשים שחוו דברים כה קשים, חשוב מאוד שהאמת ההיסטורית, לא זו ה"מלוטשת" על-ידי הצנזורה, אלא הראשונית, מפי העדים שנותרו, תהיה לנכס עבור הדורות הבאים.

בכתבה זו ברצוני לספר על אדם שנאלץ להתבגר במהרה ולהפוך מנער מהכפר לקצין קרבי. שמו לב גילמן. הוא נולד באוקראינה בעיירה מירופול במחוז ז'יטומיר. אביו היה מנהל בית ספר, מורה לגרמנית ואימו – עקרת בית. לב היה הבן הצעיר במשפחה ולו שתי אחיות גדולות.

כשבשנת 1940 צורפו בסרביה ובוקובינה הצפונית לברית המועצות עברה משפחת גילמן לעיר אקרמן על גדות לימן של נהר הדנייסטר. אביו נשלח לנהל שם בית ספר יהודי. לבית הספר הזה היו שיתופי פעולה עם הבסיס הצבאי שבעיר. ב-22 ביוני, כשהוכרזה המלחמה, כל הנהלת העיר נעלמה בן רגע ונטשה את התושבים לגורלם. כשהצליח אביו של לב להשיג עגלה התברר שהפינוי כבר הסתיים ולא הרשו להם להתקרב ללימן. באותו הזמן התקרבה לרציף האונייה האחרונה לפינוי הבסיס. כשמפקד הבסיס ראה את מנהל בית הספר ומשפחתו, פקד להעלות אותם לסיפון. כך הצליחו לצאת מהעיר. הם הגיעו לחבל הקווקז, לכפר במחוז גרוזני. אביו התחיל לעבוד בבית ספר, לב עלה לכיתה ט'. הגרמנים התקרבו בצעדי ענק לקווקז ושוב נאלצה המשפחה להתפנות. הפעם נסעו ברכבת עד לים הכספי, ולאחר מכן באונייה – לקרסנובודסק ואז ברכבת נוספת לאסיה התיכונה. כך הגיעו לעיר סטלינאבד (דושנבה, בירת טג'יקיסטן). אביו שוב מצא עבודה בבית הספר. הוא למד במהירות את השפה הטג'יקית ותרגם את ספר לימוד הגרמנית לשפה זו. חוץ מזה, כדי לפרנס את המשפחה עבד בשעות הפנויות גם בקולחוז. לב נטל חלק בהדרכה בתנועת הפיונירים במקביל ללימודים.

מעבר למגרש שומם הסמוך לבית שבו גרו היה מכון לרפואה. אביו של לב סיכם עם ההנהלה שיקבלו את לב ללימודים אחרי כיתה ט'. לב הלך להגיש את המסמכים, אך על הדלת הסמוכה הבחין במודעה: "מי שרוצה להיות מפקד ארטילריה, יכול להירשם לבית הספר ה-16 לארטילריה בעיר אודסה". לב הבין שזוהי ההזדמנות שלו להגיע לחזית והגיש את המסמכים לשם. מכיוון שבבית הספר למדו לא רק מקצועות צבאיים אלא גם כלליים, לב רכש שם גם תעודת בגרות. הבוגרים היו בני שבע עשרה, והמנהל הנבון של בית הספר הצליח לדחות את גיוסם, כי חשב, ובצדק, שהחזית זקוקה לקצינים בוגרים ולא לבשר תותחים. לכן כל הבוגרים נשלחו למכללה לארטילריה בעיר פרגנה. שם למדו עוד שנה ולאחר סיום הלימודים, בסוף שנת 1943, נשלחו כולם אל החזית הבלטית השנייה. סגן המשנה גילמן וחבריו גויסו לחטיבת נ"ט מס' 19 בעתודת המטה הכללי של החזית. המאפיין העיקרי של השירות שלהם היה, שהם לא נשארו בשום מקום ליותר מיומיים. הם נשלחו לגזרות המסוכנות ביותר, ביצעו את הירי ועברו למקום אחר. כעבור שבועיים נפצע חברו של לב, מיכאל, ולב נשאר לבד בשתי מחלקות. בקרבות ארוכים ומפרכים חשוב מאוד ללמוד את פריסת האויב, וזה לוקח כמה ימים, אך מכיוון שהחטיבה של לב הוקפצה למקום אחר בכל פעם, היה קשה מאוד לבצע את המשימה. הכוחות בחזית נקלעו לקרב מורכב מאוד בדרך לדאוגבה, שם התקבץ כוח גדול של האויב.

החטיבה של לב נשלחה לשם. הם תפסו עמדות בקרחת יער, חיל הרגלים שהיה בקו הראשון התחיל לפתע לסגת באישון לילה. לב נטל את האחריות והשאיר את חיל הרגלים בעמדה של מחלקתו, הרי אם הכוחות של האויב היו פותחים במתקפה, חיל הארטילריה לא היה מצליח לבלום אותם לבדו. בסמו לחצות רעמו לפתע המנועים של הטנקים הגרמניים וכולם התכוננו לקרב, ואז פתאום שאגו הקטיושות שלנו. כשהאיר הבוקר התקבלה הפקודה לסגת. לפינוי של חיל הרגלים נדרשו כלי רכב, זה היה בפברואר והם לא הצליחו להניע חלק מהכלים בגלל הקור. חברו של לב לספסל הלימודים נשאר עם שני תותחים, נקלע לקרב לא הוגן ונפל. במהלך המעבר ירו על השיירה כל הזמן. חבר אחר של לב מהמכללה, שאיתו הוא בקשר עד היום, איבד את שתי רגליו. אחר כך עלתה החטיבה על רכבות ונסעה לחזית המרכזית. כך המשיך לב להילחם ולאבד עמיתים וחברים. והרי אף אחד לא חשב להעניק איתורים ודרגות לחיילי העתודה הארטילרית. כי באמת, הם מגיעים ליום-יומיים, יורים והולכים. לאיש לא היה באמת אכפת מהמחיר שנגבה.

את יום 23 בפברואר – יום הקמת הצבא האדום, המחלקה של לב חגגה ברבה-רוסקיה, באזור לבוב. כעבור זמן קצר לקה לב בצהבת ואושפז בבית חולים. שם שהה עד לניצחון.

לאחר ההחלמה נשלח לדרזדן, למטה החזית המרכזית ומשם הופנה לחטיבה הכללית ה-575 שישבה באוסטריה, בעיר ויינצירל. החטיבה שוכנה בבית ספר חקלאי.

המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה שיתפה פעולה עם פיקוד הצבאי הסובייטי, ועל פי הסיכום ביניהם הבניין היה אמור לעבור לנציגיה. לב ידע את השפה הגרמנית על בוריה ולכן מינו אותו לתרגם את תהליך העברת הבניין. האוסטרים, שלא ידעו שלב מבין גרמנית, שוחחו ביניהם בחופשיות על חוסר התרבות של החיילים הסובייטיים שהשאירו את הבניין במצב טעון שיפור. לב האזין בקשב רב ואז לא התאפק ואמר את כל אשר היה על ליבו: "אולי תרצו שאספר לכם איך נהגו החיילים המתורבתים שלכם בברית המועצות? איך הם הפכו כנסיות לאורוות, איך גזלו רכוש מהתושבים כמו פושעים לכל דבר וכו'", האוסטרים הופתעו, חתמו על מסמכי ההעברה בשתיקה ועזבו. לב חזר לבסיס ליד סנקט-פלטן. המפקדים התחילו להיעזר בו לתיווך בינם לבין בעלי המפעלים המקומיים. לאחר מכן הוחלט במטה על ייסוד בית ספר לארטילריה. לב מונה למפקד המחלקה. בשנת 1946 התקבלה פקודה על חזרת הצבאות לברית המועצות. שתי מחלקות, כולל זו שבה שירת לב, נשלחו לגבול עם מערב אוקראינה לארגון המעבר של החטיבה. כך, עם החטיבה, הגיע לב למירגורוד. עלתה השאלה מה עושים עכשיו. לב רצה להתקבל לאקדמיה הצבאית, אבל כשענו לו שאפשר להתקבל לשם רק מדרגת מייג'ור, והוא היה רק סגן, החליט להשתחרר.

בינתיים, הוריו של לב עברו עוד ב-1945 מסטלינאבד לאוקראינה, לעיר ברדיצ'ב. גם אחותו הגדולה ובעלה הפצוע הגיעו לשם. לכן לא היו ללב ספקות, לאן לנסוע, כמובן שעליו לחזור למשפחתו. הוא החליט שיתחיל בשיקום חייו האזרחיים וירכוש השכלה גבוהה. הוא בחר באוניברסיטה בעיר צ'רנוביץ בפקולטה לשפה ולספרות גרמנית. עם תעודת בגרות בהצטיינות הוא התקבל לשם בלא קושי. עם הענקת הדיפלומה קיבל הפנייה לעבודה בבית ספר (כלומר, הלך בדרכו של אביו) בהתחלה כמורה, ואחר כך הפך לרכז תוכנית הלימודים בבית ספר שבע- שנתי. במקביל לימד בבית ספר תיכון. בשלב מסוים נשלח לנהל בית ספר בכפר, אבל הורי התלמידים בכיתות הגבוהות במקום העבודה הקודם שלו הקימו מהומה ודרשו שיחזירו להם את המורה שלהם. לב נאלץ להגיע לשם פעם בשבוע ולעזור לילדים להתכונן לבחינות הבגרות.

בעיר אירפן (פרוור של קייב) גרה אחותו של לב עם אימו (אביו כבר נפטר באותה העת). לב החליט לחבור אל המשפחה ועבר לשם, אחרי שמצא, כמובן, עבודה בבית ספר מקומי. כעבור חצי שנה כבר ניהל סמינר מורים לגרמנית במחוז קייב. לב קיבל את אות "מצטיין החינוך העממי" (שלקחו לו בזמן העלייה לישראל).

לאחר זמן מה הכיר לב את אנה, רופאת שיניים, וכעבור שנה הם התחתנו.

מאז קום מדינת ישראל חלם לב לגור בה. עוד לפני המלחמה הזמין דודו מצד האימא את המשפחה לסדר פסח. לב היה עוד ילד ושאל המון שאלות. הנושא סקרן אותו מאוד. חוץ מזה, סבתו מצד אביו הייתה ממשפחה של רבנים, והיא סיפרה לו סיפורים מהתנ"ך. למרות החינוך האתאיסטי שקיבל, עמוק בתוך ליבו נשמרה הזיקה לעם היהודי. על אף הקריירה המוצלחת וחיי יום יום מסודרים יחסית לב החליט לעלות לארץ. לשם כך הוא יצא לגמלאות (הודות לוותק של 28 שנים בהוראה היה רשאי לעשות זאת לפני גיל 50): לפנסיונר קל יותר להשיג את כל המסמכים – אין לו צורך בחוות דעת ממקום העבודה וכו'. הוא התגבר על כל המכשולים הבירוקרטיים ללא קושי, בזכות זה שהיה אישיות מוכרת בעיר, ואת הזימון קיבל מחבר שעלה קודם.

בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים (באוקטובר 1973) לב, אשתו ושני ילדיהם נחתו בנתב"ג. לאחר שקיבלו שם את כל המסמכים נשלחו למרכז הקליטה בצפת, שבו היה אולפן. לב למד עברית בקלות וכבר אחרי חצי שנה קיבל הפנייה לקורס ייבוא וייצוא בחיפה. המשפחה קיבלה דירה זמנית בקרית מוצקין. הרהיטים שהגיעו מבריה"מ היו במצב גרוע. הם נאלצו להזמין שמאי כדי שיקצו להם כסף לשיפוצים. מאחר שלא הסכימו לסכום שהוצע הלכו למשרדי החברה הראשיים כדי להסדיר את העניין. בציפייה לפתיחת המשרד דאגו לב ואשתו, שהעברית שלהם לא תספיק כדי להסביר את עצמם. אבל אז ראו את העובדים שדיברו ביניהם גרמנית. מן הסתם, המחלוקת נפתרה לטובתם, אך זה עוד לא הכול. ללב הוצעה משרת שמאי והוא הסכים בשמחה. כמו שאומרים, לפעמים מספיק רק להיות במקום הנכון בזמן הנכון. אחרי סיום הקורס הוצעה ללב משרה בבנק הפועלים. גם לכך הסכים. אחרי העבודה בבנק היה יוצא לכתובות שקיבל מהחברה לשומת נזקים. כמובן שנאלץ לעבוד קשה, אבל צריך לעבוד קשה כדי לבנות את החיים מאפס. אנחנו, העולים, יודעים זאת היטב. לאט לאט התפתחה הקריירה שלו בבנק. למרות גילו, לב, שהתחיל מעבודה בשירות לקוחות, הצליח להתקדם למחלקת הייבוא וללמוד מקצוע חדש לחלוטין.

מהיום שעלה לארץ היה לב רשום בלשכת הגיוס ושירת באופן קבוע במילואים עד גיל 55. בשבע השנים האלה ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בחריצות רבה.

אשתו של לב, אחרי התלאות שעברה בניקיונות ובמפעלים קטנים, הצליחה לסיים קורס הנדרש לפתיחת מרפאת שיניים משלה.

כשיצא לפנסיה (בפעם השנייה) עבר לב עם אשתו לכפר סבא, כי באותה עת עברו לשם ילדיהם. לב ניגש לסניף בנק הפועלים המקומי וגילה ששם זקוקים לעזרתו, ולכן עבד עוד כמה שנים ואז החליט באופן סופי שזה הזמן לנוח.

בנו של לב, לאוניד, לאחר שירות צבאי למד מחשבים באוניברסיטת תל-אביב, הוא נשוי ואב לשני בנים: הבכור, רון, עוסק במוזיקה וגר בלונדון, והצעיר, אלון, משרת בצבא. הבת, תמרה, למדה אחרי הצבא באוניברסיטת תל-אביב באותו מקצוע כמו אחיה, היא נשואה ואם לשלושה: הבכור, גיא, שירת בצבא, התקבל לאוניברסיטת תל-אביב ולומד שם גם היום בפקולטה למינהל וכלכלה. הבת, מאיה – סטודנטית והצעירה, דורית, תלמידה בבית ספר.

אפשר להגיד שהכול בחייו של לב הלך די חלק, אבל זה רק ממבט ראשון. הרי כדי שהכול יהיה חלק צריך להשקיע לא מעט מאמצים. והמזל... על המזל נאמר נכון שהצלחה בן לילה לוקחת לרוב כמה שנים טובות.

אני רוצה לאחל לאדם המקסים הזה בריאות, חיים ארוכים ורוב נחת מילדיו ונכדיו.

מרינה גרודנסקי

חמלה, נדיבות, - אילו מילים ישנות ומיושנות. ובכל זאת, גם בעידן המהירויות הקוסמיות שלנו, הכאב האנושי עודנו קיים ובלתי ניתן לבטלו בהינף יד. כמו כן, לא ניתן להתעלם מתחושת העלבון וההשפלה, האלימות פיזית והאדישות, שהקושי לשאת אותם מתעצם אם אין בנמצא אדם אחר שמוכן להזדהות איתנו, כלומר - אדם שיהיה מוכן לקחת את מצוקתו של אדם אחר ולהכניס אותה אל ליבו. עולמנו הולך ונהיה קשה ופרגמטי מיום ליום, ולכן כל מי שמוכן היום להיחלץ לעזרת אדם שזקוק לכך, הוא כבר מראש נחשב ליהלום בקרב בני האדם. אף אם יש מעטים כאלה, הם אלה המותירים פינה חמה בלב וממיסים הקרח של הלב שקפא מעצב ומעלבונות. עזרתם של האנשים האלה נחוצה לעין ערוך למי שלא הצליחו לעמוד על זכויותיהם, לקבל את ההטבות המגיעות להם או אפילו לבצע משימה פשוטה כמו לקרוא מכתבים שמגיעים מרשויות שונות. ברצוני לספר לכם על אישה אחת שחושבת שזוהי חובתה לעזור לכל מי שפונה אליה. שמה של האישה הנפלאה הזו - שרה פלביין.

שרה נולדה בשנת 1940 בעיר ידינצי שבבסרביה, אשר צורפה לברית המועצות. כאשר התחילה מלחמת העולם השנייה גויסו כל הגברים לצבא האדום, וביניהם אביה של שרה. תוך כדי ניסיון בלתי מוצלח להימלט מהגרמנים שרה ואימה הצליחו להגיע רק עד לעיירה קטנה בשם צ'רנוביץ הקטנה שבמחוז וויניצה, שבה הוקם הגטו. היהודים הפליטים שוכנו בבתי היהודים המקומיים, וכך הגיעו שרה ואימה לביתם של בני הזוג ניסים וסימה. אף על פי ששרה הייתה אז ילדה קטנה מאוד, היא זוכרת היטב את האנשים האלה שהפכו למשפחתה למשך תקופת המלחמה. סימה הייתה אישה יפת תואר וניסים – גיבן בעל תווי פנים מאוד מיוחדים. שתי בנותיהם למדו באוניברסיטת קייב, וההורים לא ידעו מה עלה בגורלן. ניסים היה אדם פיקח וכמו שאומרים "ידע לעבוד עם ידיים", ומנסורת ונייר צבוע הוא היה עושה פרחים מלאכותיים שאותם הוא היה לוקח לשוק ומחליף במה שהיה נחוץ. מלאכתו זו אפשרה להם לשרוד בתנאים הקשים ששררו באותה תקופה. אמא של שרה באה ממשפחה מאוד אמידה. אביה היה הבעלים של בית חרושת קטן ומספר חנויות (הוא נפטר זמן קצר לפני שבסרביה צורפה לברית המועצות). כאשר משפחתה של שרה ברחה מהגרמנים, הסיע אותם בעגלת רתומה לסוס אדם שהיה בעבר העובד של סבא, ולכן עלה בידם להביא איתם חפצים רבים למדי. אמא של שרה הייתה מחליפה את החפצים האלה בשוק תמורת מוצרי מזון, וכך הייתה יכולה לקנות מצרכים עבור כל בני הבית. בנוסף הם האכילו עוד פליטה יהודייה שהיה לה ילד קטן. כפי שניתן לראות, אכן אין גבול לרוחב הלב האנושי. בתקופת המלחמה הילדים גדלו מהר והחלו לגלות את החיים כפי שהם באמת. כשראתה שרה את מה שמתרחש סביבה היא קשרה את המלה "אמא" עם מושגים כגון חום, תחושה של בית, ביטחון וטעם של אוכל. כילדה, בסתר ליבה היא מאוד ריחמה על אמא, כי לאמא שלה לא הייתה אמא טובה כמו שהייתה לשרה.

לאחר כיבוש צ'רנוביץ' הקטנה הגרמנים לא התעכבו בעיירה. הם השאירו במקומם את הרומנים, אשר שמרו על הסדר האזרחי. הרומנים לא היו אכזריים כמו הגרמנים, ולכן היהודים של העיירה הזאת שרדו עד לניצחון בעלות הברית במלחמה, אבל גורלה של סבתא של שרה (מצד אמא) כמו גן זה של דוד שלה, אישתו ובתם היה מר וטרגי. חלק מיהודי ידינצי נורו למוות מיד עם בואם של הגרמנים. קרוביה של שרה צורפו אל שיירה שהובלה למקום אחר. סבתא של שרה סבלה מחולשה ברגליים, ולכן היא כל הזמן השתרכה מאחור. בנה שהלך לידה השתדל לעזור לה וקיבל על כך מכות קשות מהגרמנים שהלמו בו בקתות. משלא יכלה עוד לראות את סבלו של בנה, ביקשה סבתא של שרה להשאיר אותה בדרך. השיירה הגיעה לאיזה כפר והכניסו את כל היהודים לאסם גדול שבו דודה של שרה נפטר מפצעיו. במשך שלושה ימים נוספים הייתה גופתו של הדוד מוטלת על הרצפה ליד קרובי משפחתו כי הנאצים לא נתנו לאף אחד לצאת החוצה.

בשנת 1944 כאשר הצבא האדום שחרר את צ'רנוביץ הקטנה שרה ואימה מיד חזרו לידינצי, ושם בבקתה קטנה כבר גרה אלמנתו של הדוד יחד עם בתה. בשלהי שנת 1944 חזר מהחזית אביה של שרה ששוחרר עקב בעיות ברגליים – הוא קיבל כוויות קור בעת שישב במארב. אחותה הגדולה של אימה גרה בצ'רנוביץ והיא העבירה לשם את כל המשפחה. אבא התקבל לעבודה במפעל תפירה בתור מעצב אופנה והאמא עבדה במשק בית. בשנת 1947 נולד לשרה אח בשם נל. המזל האיר פנים לשרה, משום היא גדלה במשפחה שבה מאוד אהבו ילדים, ולא רק זה - גם ההורים אהבו מאוד אחד את השני.

שרה למדה בבית ספר לבנות. לילדות רבות בבית הספר לא היו אבות ולכן מבחינתה זה שהיה לה אבא הייתה מתנה משמיים. הייתה זו תקופת רעב שבאה אחרי תום המלחמה. לשרה הייתה מקבלת כריך לבית הספר ומתחלקת בו עם חברות ללימודים. בשבילה זה היה הדבר הטבעי לעשות.

עם סיום בית הספר, התקבלה שרה ללימודים באוניברסיטת צ'רנוביץ סחוג לשפה וספרות רוסית. בשנה ב' היא התחתנה וילדה בת. לעבודת הגמר שלה שרה בחרה נושא קשה במיוחד – בלשנות, שם העבודה היה: "שימוש בניתוח מתמטי בלימוד אוצר המלים המודרני של השפה הרוסית". המורה שלה, פרופסור שירוקוב, היה אדם מאוד אינטליגנטי ממוצא רוסי, והיה לו כמובן "חבר קרוב" בחוג לשפה האוקראינית. היות ובחינת הזכאות לדיפלומה הייתה פתוחה, הוא כמובן החליט להיות נוכח. בעבודתה שרה ערכה השוואה בין כמה שפות, ואז המומחה ללשפה אוקראינית נכנס ושאל בעוקצנות כמה שפות היא יודעת בעצמה. שרה החלה לפרט, וענתה: "רוסית, אוקראינית, רומנית וכמובן – יידיש". הוא שאל שוב: "איזו שפה?" שרה ענתה: "אני יהודייה ויידיש היא שפת האם שלי". באותו רגע השתררה דממה באולם עד שפרופסור שירוקוב הפיג את האווירה המתוחה. כאשר שרה יצאה מהאולם אחרי בחינה, נערכה לב קבלת פנים עם פרחים, והפרופסור וחברו הביעו התפעלות ואמרו שהם נדהמו מהאומץ שלה. עם זאת, שרה לא רואה בעצמה גיבורה, פשוט המומחה לשפה האוקראינית והעוקצנות שלו הניעו אותה לתשובה שכזאת.

היות ולשרה הייתה כבר משפחה וילד, היא קיבלה פטור מהפנייה לעבודה, ונאלצה לחפש עבודה בכוחות עצמה. עבור יהודי למצוא עבודה בעיר צ'רנוביץ לא היה עניין של מה בכך, ולכן היא התקבלה לעבודה בבית ספר בפרברי העיר. לאחר מלחמת ששת הימים בקרב יהודי צ'רנוביץ החלו להתגבש רעיונות בדבר עלייה לישראל. שרה שנאה את אווירת פחד ששררה בחברה הסובייטית. שרה העבירה שיעורים פרטיים, אבל במקום לקבל את התלמידים בביתה היא הייתה הולכת אל בתיהם, היות וחששה שמא מישהו מהשכנים ידווח לרשויות שמגיעיםים אליה תלמידים. אפילו הליכה לתופרת פרטית היה צורך להסתיר, וכך היה בכל מקום ובכל תחום פעילות. במשפחתה של שרה השאלה האם לעלות או לא לעלות לישראל בכלל לא הייתה על הפרק. השאלה היחידה שעלתה – היא "כיצד?" הרי נתנו אישורי יציאה רק על פי הזמנה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה, ולמשפחה שלהם לא היו קרובים כאלה בישראל.

אולי יישמע הדבר מוזר, אבל מי שעזר להם לעלות היה סבא של שרה שנפטר לפני שנים. לא רק שהוא היה איש עסקים מצליח, הוא היה גם אדם מאוד חכם ונדיב. בזמנו הוא ילדה ממשפחה יהודית דלת אמצעים להתחנך במשפחתם. רעיון העלייה היה באוויר גם בימי המנדט הבריטי, כי היהודים תמיד רצו לעלות לפלסטינה, אז גם הילדה הזאת הביעה רצון כזה. כדי שתוכל להגשים את חלומה, היא הייתה צריכה לעמוד בשני תנאים: תנאי אחד – כסף, ותנאי שני – היא הייתה צריכה לדעת קרוא וכתוב. סבא של שרה העסיק מלמד שלימד את הילדה קרוא וכתוב, ואז נתן לה סכום כסף שהייתה צריכה וסייע לה להסדיר את המסמכים. והינה, כעבור שנים רבות הילדה ושמה דבורה שהספיקה מאז להתבגר, ביררה את כתובתה של אמא של שרה דרך אחותה שנשארה באוקראינה, ושלחה לה מכתב. עקב כך שלא הייתה אפשרות להתכתב עם אנשים בחו"ל באופן חופשי, נמסרו לדבורה כל פרטי בני המשפחה באמצעות השכנים שנסעו לישראל. כל מה שנותר זה לברר כיצד שולחים הזמנה מקרובי משפחה מדרגה ראשונה. דבורה, שהתגוררה בקיבוץ יד מרדכי, מצאה אישה עם שם משפחה זהה לשמה של אמא של שרה – שם נעוריה היה סנדלר, והאישה הזאת שלחה הזמנה לכל המשפחה.

שרה עלתה לישראל יחד עם בעלה, שני ילדיה (בינתיים נולד להם בן) ואמה. עולים חדשים בעלי השכלה גבוהה היו זכאים לאולפן, אז הם נשלחו לפרדס חנה ושם קיבלו בית קטן של שלושה חדרים שהיה מיועד לעולים חדשים שלמדו באולפן. בעלה של שרה הלך לעבוד באתר בנייה כי היה מהנדס בניין במקצועו. כעבור שנה בפרדס חנה הם קיבלו דירת עמידר בתל-אביב. שרה ניסתה למצוא עבודה, במשך שנה אחת עבדה בתור מחנכת במועדון נוער, ובמקביל ביצעה כל מיני משימות שהוטלו עליה מטעם משרד הקליטה. באופן מקרי לחלוטין נודע לה על קורס של משרד החינוך עבור מורים שמתמחים בחינוך מיוחד. מדובר היה בקורס של שנה וחצי שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב. הלימודים היו קשים. היה צריך לעבור מבחנים בהיסטוריה של מדינת ישראל, באזרחות ובספרות. לאחר קבלת הדיפלומה החלה שרה לעבוד בתל-אביב במערכת החינוך, וכשיצאה לגמלאות היה לה כבר ותק של 23 שנים.

בשנת 1999 נפטר ממחלה קשה בעלה של שרה. בתה התגוררה בכפר סבא ובנה ברמת השרון, ולכן בספטמבר 2000 היא השתכנה בעירנו. בוקר אחד התעוררה שרה והבינה שחייה השתנו מקצה לקצה. היא נמצאת בעיר זרה, בעלה כבר לא לידה, לא צריך ללכת לעבודה, שהרי היא גמלאית. כל חייה היא למדה או עבדה, חיי בטלה הם לא באופי שלה והאופי הזה נבנה עוד בתקופת במלחמה אף על פי שהיאהייתה אז ילדה קטנה. שרה החלה לעבור על כל מיני דפי מידע שקיבלה בתור גמלאית. ביניהם הייתה הזמנה להצטרף לפעילות התנדבותית. כשקראה את ראשי התיבות שי"ל – שירותי יעוץ לאזרח – החליטה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, שהרי במשך שנים רבות היא עבדה לא רק עם ילדים, אלא גם עם הוריהם, והיא יודעת לעבוד עם אנשים, וגם פסיכולוגיה היא לא תחום זר לה. בנוסף לכך, היא יודעת שפות. וכך החליטה שרה לנסות. היא התקשרה אל מנהלת סניף שי"ל העירוני, אתי הירש, וקבעה פגישה. כשהיא באה לפגישה, כבר באותו רגע נכנסה לתפקיד כי בדיוק אז הגיע אדם דובר רוסית ולא היה במקום מי שיוכל לתרגם עבורו את הבקשה. שרה אומרת שהפעילות הזאת ממלאת את חייה, ומה שחשוב לה – זה שאדם שבא אליה לא יעזוב מבלי שניתן לו מענה. אין ספק שלא כל בעיה ניתנת לפתרון, אבל במידה מסוימת תמיד אפשר לעזור, ושרה משקיעה בזה את כל מאמציה.

אז מה בדיוק היא עושה שם? עניינים הנוגעים לביטוח לאומי, סכסוכי עבודה, הפרת זכויות הצרכנים, סכסוכים במשפחה, קבלת דיור ציבורי, אימהות חד-הוריות ועוד הרבה היבטים של חיי אדם. על כך ששרה בעצמה אומרת: "לא חשבתי שהתנדבות יכולה ללתת סיפוק רב כל כך, לתת הרגשה של אחריות בגיוס כל המשאבים. כאשר אני מרגישה לא הכי טוב וחושבת שאולי היום לא אלך לשי"ל, מיד אני נזכרת שמישהו שם מחכה לי, ויש לו איזו בעיה מאוד קשה או דחופה, ואז כל המחלות זזות הצידה ומצב הרוח גם הוא משתפר, והמחשבה העיקרית היא: "אנשים זקוקים לי".

לבתה של שרה, ליאורה, יש עסק משלה – היא מעצבת פנים, ילדיה לומדים באוניברסיטה. לבן אלכס יש תואר ראשון במשפטים, תואר ראשון במחשבים ותואר שני במינהל עסקים. הוא עוסק בפיתוח פרויקטים בתחום הבנקאות. יש לו שלושה ילדים: ילד בן 13 ושתי בנות (שגיליהן 10 ו- 3.5).

מלבד זאת, יש לשרה תחביב. היא למדה באופן עצמאי לצייר תמונות במחשב, ויש לומר שהיא עושה את זה לא רע בכלל. ציוריה בוצעו בטכניקה מיוחדת משלה, דבר שהינו אופייני לכל החובבנים. ייתכן הטכניקה אינה מושלמת, אבל כל הציורים ממלאים את הצופה במטען חיובי, וכשאתה מסתכל בהם, אתה לפתע קולט שעולה על פניך חיוך, שפשוט נהיה לך טוב על הלב.

תוך כדי שיחתי עם שרה הגעתי למסקנה אחת: עושרו הגדול ביותר של אדם אמפתי – זו נשמתו הנדיבה ולב רחב. ישנה חוכמת חיים פשוטה: נתינה מעשירה את עולמנו.

הייתי רוצה לאחל לשרה שכל מילות התודה שהיא נוהגת לשמוע מדי יום ייתנו לה כוח להמשיך בפעילותה הנעלה, וכמובן – הרבה בריאות ונחת מהילדים והנכדים.

מרינה גרודנסקי

אפשר להתייחס לאדם אחד בכל מיני דרכים. אפשר לשפוט את מעשיו כך או אחרת, אבל דבר אחד אי-אפשר להכחיש – עובדה שהוכחה בעדויות של אלפי אנשים. אני רוצה לפתוח את הכתבה הזאת במספר פרטים ביוגרפיים של אדם ששמו מוזכר עת אנו מציינים את יום השואה והגבורה בכל שנה.

ב-28 באפריל 1908, באזור שיהיה בעתיד חלק מצ'כיה, נולד אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני שהציל במהלך מלחמת העולם השנייה מעל אלף יהודים. על פעילותו זו הוכר על-ידי ממשלת ישראל כחסיד אומות העולם, כלומר אדם שתוך סיכון חייו הציל יהודים בימי השואה. בעצם, אנשים שהכירו אותו באופן אישי טוענים שתדמית גיבור העל לא בדיוק התאימה לו. אוסקר שינדלר היה חובב נשים ושתייה חריפה, הימורים וחיי הוללות. חבר במפלגה הנאצית ששיתף פעולה עם המודיעין הגרמני והיה מיודד עם קציני גסטאפו ואס.אס., הוא שהשתלט על מפעל שנגזל מבעל עסק יהודי והרוויח ממנו מיליונים – כזה היה האיש שעבור אלף ומשהו יהודי פולין היה לתקוותם היחידה לשרוד, והם לא התביישו להזדהות בתור "היהודים של שינדלר".

אוסקר שינדלר העסיק במפעלו יהודים בלבד. הוא הצליח לשכנע את הגסטאפו שהיהודים הם כוח העבודה הזול והמיומן ביותר. במפעל של שינדלר הסוהרים הוצבו בחוץ, ואף אחד מהם לא הורשה להיכנס פנימה, האסירים לא הוכו, תזונתם כללה 2000 קלוריות ביום. בעל המפעל שהה בו כמעט בכל לילה כדי למנוע פשיטה פתאומית של הגסטאפו. הוא זייף נתונים על פועליו – רשם זקנים כבני עשרים, ומשפטנים ומוזיקאים – בתור פועלים ומכונאים מוסמכים.

הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. כששלוש מאות מהפועלות שלו נשלחו לאושוויץ, הצליח באמצעות שוחד וסחיטה לחלצן משם. זה היה המשלוח היחיד שאי-פעם עזב את אושוויץ ובתוכו אנשים חיים.

במאמציו הציל שינדלר 1,300 יהודים. כעת נמנים מעל שבעת אלפים בני אדם עם הצאצאים של יהודי שינדלר. בשנות חייו האחרונות התפרנס הטייקון לשעבר מכספיהם וממתנותיהם של היהודים שהציל. הוא הלך לעולמו ב-9 באוקטובר 1974 ונקבר בישראל בבית הקברות הקתולי בהר ציון.

מן הסתם, לא בכדי הזכרתי את שינלדר. סיפור חייה של גיבורת הכתבה קשור במאורעות שהזכרתי בקשר הדוק. מרים בלייברג נולדה בגטו קרקוב. אימה, שולמית, הגיעה לשם מדובנו שבאוקראינה ללמוד סיעוד. אביה היה טכנאי. שניהם היו צאצאים למשפחות קשות יום, והם סייעו להוריהם משכרם. לכן לא מיהרו להביא ילדים לעולם. כשהתחילה המלחמה ניסו להגיע לדובנו: הלכו בלילות והסתתרו בימים, אך הגרמנים היו מהירים יותר. כשהבינו שהתוכנית שלהם נידונה לכישלון, חזרו לקרקוב שכבר נכבשה על-ידי הגרמנים. היהודים נשלחו לגטו, ושם התנאים הפכו גרועים יותר משבוע לשבוע: הם לא הורשו לצאת לעבודה, הקצבות המזון הוקטנו בהדרגה. באותה העת הבינה אימה של מרים שהיא בהריון. לא הייתה לה שום אפשרות לעשות הפלה. כך הופיעה בגטו עוד נפש יהודית אחת. כעבור כמה חודשים התחוור להם שהגרמנים רוצים לשלוח את תושבי הגטו למחנה, ומי שלא יהיה מסוגל לעבוד – יושמד. לאנשים היו דרכים שונות להגיב על המתרחש. אחדים הרימו ידיים והפסיקו להיאבק על חייהם, אבל לא כזו הייתה אימה של מרים. היא הצליחה ליצור קשר עם חברה פולניה שסיפרה לה שאישה קתולית בודדה אחת תסכים אולי לקחת לביתה ילד יהודי. כשהכול סוכם, פתח אביה של מרים בור ביוב שלתוכו ירדה בהתחלה שולמית, ואז בעלה הוריד את התינוקת. הוא עצמו חזר לגטו, כי אם בן משפחה אחד היה בורח, היו הגרמנים יורים במשפחה כולה, ובגטו נותרו אימו ואחיו הצעירים. שולמית הגיעה אל הגשר שבו נקבעה הפגישה, אך חברתה לא הגיעה. שלומית ידעה היכן גרה ועלתה על החשמלית כדי להגיע אליה. החשמלית הייתה מחולקת לחצי גרמני וחצי פולני. למרבה הצער מטופלת לשעבר זיהתה אותה והלשינה לגרמנים. אימה של מרים ירדה מהחשמלית בתחנה הקרובה, קצין גרמני בעל מראה מאיים הלך בעקבותיה במשך זמן מה ואז שאל: "אינך מרחמת על התינוק ועל עצמך? אני יודע מי את, בפעם הבאה תיתקלי באיזה כלב, ואת יודעת בעצמך כיצד זה עלול להיגמר. מה את עושה פה?" הוא חשב שהיא רוצה לברוח מהגטו. בסופו של דבר עזר לה לעלות שוב על החשמלית, שילם עבורה וליווה אותה לתחנה הנכונה. במהרה הגיעה חברתה של שולמית שביקשה סליחה על שהתרחש ואז ליוותה אותן לבית, שם היא ובעלת הבית החביאו את מרים והילדה במחסן פחמים.

הן עטפו את התינוקת בחיתול ישן, תלו על צווארה תליון עם דמותה של מרים הקדושה שנקנה מראש, וכתבו פתק שהילדה נוצריה, אביה עובד בגרמניה ואימה מתה ממחלה, ושאף אחד לא צריך אותה. אחר כך השאירו אותה בחדר מדרגות של גברת זבז'ובסקי ושם זו "מצאה אותה".

בשביל שהכול ייראה אמין יותר פרצה הגברת בצעקות, כל השכנים התאספו ובקיצור, ההצגה הצליחה. במשך שבוע ימים שהתה שולמית במרתף ואחר כך, לאחר שחברתה הבטיחה לה שתשמור על הילדה כאילו היא הבת שלה ותמשיך לעזור לאישה שלקחה אותה אליה, היא חזרה לגטו. בשבוע שבו נעדרה הגטו הועבר למחנה עבודה פלשוב בחוצות קרקוב. משם היו האנשים יוצאים לעבודה למשך היום ובערב היו חוזרים. שולמית הצטרפה לשיירת החוזרים. בכניסה למחנה ספרו את האסירים כדי לוודא שמספר השבים זהה למספר היוצאים. כך, בזכות שולמית, אדם אחד הצליח לברוח.

במחנה היו צריפים ארוכים עם מיטות תלת-קומתיות ותנור שלא באמת עזר להפיג את הקור. הם קיבלו מרק מקליפות תפוחי אדמה עם כמה עלי כרוב ותולעים וכיכר לחם שחולקה בהתחלה לארבעה, לשישה ואז לשמונה ולעשרה. היו כאלה שקנו תעודות זהות מזויפות ואיתן ברחו לדנמרק ולשוודיה. אבל הוריה של מרים לא עשו זאת בגלל אחי אביה שנראה כמו יהודי טיפוסי, והם לא רצו להשאיר אותו לבד. שולמית לא אמרה שהיא אחות ולכן עבדה במפעל לסירי אמייל. כך פגשה בשינדלר.

אוסקר שינדלר לא רצה להתגייס, ולכן החל לעסוק בייצור ואספקה של ציוד לצבא הגרמני. הוא התיידד עם מפקד המחנה שבו שהו ההורים של מרים, אמון גט. שינדלר שילם לו שוחד נדיב בכסף ובנערות ליווי. כך הצליח לרכוש את המפעל שהיה באותו מקום ולהפעילו מחדש. בהתחלה העסיק שלושים יהודים, ביניהם גם ההורים של מרים, כי לאביה היו כישורים טכניים. עם הרחבת הייצור נדרש כוח אדם נוסף, ומי שכבר עבד השתדל לסדר מקום לקרוביו. בהדרגה הגיע מספר העובדים ל-1,300 בני אדם.

קבוצות חדשות של יהודים המשיכו להגיע לפלשוב. החדשים סיפרו על מעשי הזוועה של הנאצים. כך נודע לשולמית גורל משפחתה שמצאה את מותה בקבר אחים עם יהודי דובנו האחרים. סיפרו לה שהאדמה במקום הקבורה המשיכה לנוע עוד כמה ימים, אנשים אחדים הצליחו למצוא את דרכם החוצה ולברוח, והם סיפרו את הסיפור.

למרות התנאים הלא רעים בסך הכול של עובדי המפעל, הם תמיד חיו בצל הפחד, ששינדלר ייכשל בעסקיו ואז יהיה גורלם זהה לזה של מרבית היהודים. לא פעם עברה בראשה של שולמית המחשבה לזנק על הגדר החשמלית ובכך לשים קץ לסבל, אך בעלה עצר בעדה בכל פעם שהזכיר את בתם.

כשבשנת 1944 התחיל קו החזית להתקרב, החליט מפקד המחנה לשלוח את כל שוהיו לאושוויץ. שינלדר ידע מה באמת מתרחש שם. הוא הציע להעביר את המפעל לצ'כיה. המו"מ עוד התנהל ורכבות המשלוחים כבר היו בדרכן. אבל עוד נותרה לאנשים תקווה ששינדלר ידאג להם. באושוויץ הם הוחזקו בנפרד, והאסירים האחרים ראו שהם מוחזקים בתנאים טובים יותר. היו נסיונות לחטוף אנשים מהקבוצה כדי להיכנס במקומם. בסך הכול הקבוצה שהתה באושוויץ שישה שבועות. שינדלר שילם שוחד ענק והצליח לחלץ אותם. מסתיו 1944 ועד תום המלחמה הם חיו במחנה עבודה בצ'כיה. גם כאן החיים לא היו פשוטים, הגרמנים שחשו בסוף המתקרב הוציאו את זעמם על האסירים והיכו אותם באכזריות. ואף על פי כן, הייתה לאנשים תקווה לשרוד, כי כאן לפחות, לא היו תאי גזים ומשרפות. באביב 1945 שחרר הצבא האדום את האסירים. הצ'כים ראו בשינדלר אדם ששיתף פעולה עם הנאצים, ולכן, כדי להינצל, נאלץ ללבוש בגדי אסיר. האנשים התקשו להאמין שנשארו בחיים. רק כשניגשו אליהם הפוליטרוקים של הצבא האדום, האמינו לבסוף ששרדו. הם התבקשו להישאר בשטח המחנה עד שיסתיים טיהור השטח מכל כוחות האויב שעוד המשיכו להתנגד. הצ'כים עזרו לאסירים במה שרק אפשר. הביאו אוכל ותרופות. כעבור כמה שבועות הורשו האסירים המשוחררים לעזוב את המחנה ויצאו לדרך לכיוון פולין. חייל משמר הגבול הפולני פגש בהם בפליאה: "מה? כל כך הרבה יהודים עוד נשארו בחיים?"

הצ'כים חיפשו את שינדלר כדי לתלות אותו בתור משתף פעולה של הנאצים, אבל היהודים הצילו אותו. שניים מ"רשימת שינלדר" ליוו אותו עד הגבול עם רוסיה ובידם מכתב עם 1,300 חתימות של היהודים שהציל מהשמדה. שינלדר עבר לארגנטינה, הג'וינט ארגן עבורו חווה לגידול נוטריות, אבל העסק קרס בגלל אורח חייו המתהולל של הבעלים. אחר כך עבר לפרנקפורט, שם היהודים ארגנו בשבילו עסק חדש – מחסן לחומרי בנייה, אך גם גורלו היה דומה. מאותו הרגע היהודים שניצלו לקחו על עצמם את הדאגה לפרנסתו של שינדלר, והמשיכו בכך עד סוף ימיו.

הוריה של מרים חזרו לבית אביה שנשאר בדיוק כפי שהיה ביום שעזבו. הנאצים רצחו את הסבתא, את הדוד (אחי האב) ואת כל משפחתה של אימה. הכול פה הזכיר את קרובי המשפחה שלא היו עוד, ואביה של מרים לא רצה להישאר בין כותלי הבית הזה.

אבל מה אירע למרים ולמצילתה במשך כל אותן שנים?

השכנים של האישה שלקחה אליה את התינוקת ניסו לסחוט ממנה כסף בתמורה לשתיקה, אך קטז'ינה זבז'ובסקה סתמה את הפיות של כולם כשהטבילה את התינוקת בכנסייה ונתנה לה את השם מריה.

אימה של מרים רצתה כמובן להחזיר אליה קודם כל את הילדה. עבורה המלחמה הייתה יכולה להסתיים רק אחרי שכל המשפחה תתקבץ ותתחיל לבנות חיים חדשים יחד.

כמה ימים חגה שולמית סביב הבית שבו השאירה את הילדה, אך לא מצאה בנפשה אומץ להיכנס. כשהאישה שהצילה את מרים הבחינה בשולמית, הדבר ציער אותה מאוד. היא קיוותה שהורי הילדה לא ישרדו וכך תוכל לגדל אותה כבת. במשך כמה חודשים ההורים הרגילו את הילדה אליהם לאט לאט, ובהזמדנות הראשונה לקחו אותה ומיד עברו לאזור שלזיה התחתית. מתוך פחד מרדיפות ומכך שלא יקבלו אותם לעבודה הסתירו ההורים של מרים את היותם יהודים. בהיותם בעלי מקצועות מבוקשים הצליחו בלי שום קושי למצוא עבודה באזור המכרות הענק. יחד עם אחות האב ששרדה קיבלו דירת שלושה חדרים מאובזרת ומרוהטת למשעי (כולל פסנתר כנף מקסים), שהייתה שייכת קודם לכן למשפחה גרמנית, כנראה היה זה חוק הבומרנג שפעל. בשנת 1951 נולדה במשפחה עוד בת – אווה. הכול היה טוב מאוד. מרים הלכה לבית הספר וגם למדה לנגן בפסנתר.

עם זאת, כל אדם רוצה להיות מי שהוא, בלי להסתיר את השתייכותו הלאומית. לכן, כשבשנת 1948 קמה מדינת ישראל, הדודים וההורים הגישו מיד בקשה לעלייה. הדודים קיבלו אישור, אבל ההורים של מרים סורבו. משרד הבריאות הפולני אסר עליהם לעזוב, בשל מחסור בכוח אדם רפואי (שולמית עבדה כאחות). הדודים שכבר הגיעו לישראל רצו לחזור, אך לא היו להם אמצעים לכך. אימה של מרים נאלצה להתפטר וכעבור כמה שנים, ב-1957 הצליחו סוף סוף לעלות לארץ.

אחרי העלייה לא שכחו ההורים של מרים את האישה שהצילה אותה. הם דאגו לכך שיכירו בה כחסידת אומות העולם – תואר שזיכה את נושאו בסיוע כספי.

קליטה היא עניין לא פשוט בכל הזמנים. ההורים שוכנו במרכז הקליטה בפרדס רובין (ליד אוניברסיטת בר-אילן), את מרים, לבקשתה, רשמו לאולפן בקיבוץ ניר עם שבו כבר גרה נערה מכיתתה בפולין. אווה נסעה לגור אצל הדודים לזמן מה. שולמית מצאה עבודה בבית חולים ביילינסון, בעלה התקבל לעבודה בתעשייה האווירית. כעבור שנה קיבלה המשפחה דירה בפתח תקווה. אז הבנות חזרו אל ההורים ושוב כולם סוף סוף היו ביחד.

מרים סיימה את הלימודים והתגייסה. עוד בבית הספר התיידדה עם בחור מבוגר ממנה בכמה שנים. לאחר ארבעה חודשי שירות היא נענתה להצעתו ונישאה לו. לאחר מכן תקבלה לאקדמיה למוזיקה בתל-אביב. כמו סטודנטים רבים אחרים נאלצה לעבוד למחייתה ומצאה עבודה בחצי משרה במערכת החינוך. שנתיים לאחר החתונה נולדה לזוג הבת דפנה, כעבור שנתיים וחצי נוספות – הבן, דן, וכעבור עוד חמש שנים – הבת שיר. בעלה של מרים היה מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ובמשך ארבע שנים המשפחה גרה בדרום אפריקה, שם שהה בשליחות מטעם העבודה.

כשחזרו עברו לגור בירושלים.

מרים חסרת המנוח חזרה לאוניברסיטה, והפעם לחוג לחינוך מיוחד. היא קיבלה תואר שני בתחום. במסגרת הלימודים נדרשה ללמוד שפה זרה נוספת ובחרה ברוסית. המקצוע הזה נלמד, כמו שאומרים, כבדרך אגב, ולכן הלמידה הזאת לא הייתה יסודית במיוחד. אחרי שקיבלה דיפלומה השתלבה מרים במערכת החינוך הממלכתית ועבדה עם ילדים צעירים עם בעיות נפשיות ועם תלמידי בית ספר יסודי עם לקויות למידה.

הבת הבכורה, דפנה, גרה בארצות הברית, עובדת בהיי-טק ומגדלת שתי בנות. הבן, דן, למד אווירונאוטיקה בטכניון, הוא איש מחשבים, ולו יש שלוש בנות. הבת הצעירה שיר עוסקת בדיקור סיני, היא הלכה בעקבות אימה ועובדת בתחום החינוך המיוחד. גם לה יש שלוש בנות.

בשנת 1985 עברה המשפחה לגור בכפר-סבא, בעלה של מרים עבד באוניברסיטת תל-אביב והם רצו לגור קרוב יותר לעבודתו. היות שבעיר שלנו גרה אחותה של מרים, היה טבעי מאוד שיעברו לכאן. היום מרים גרה עם בעלה ועם חתולה חמודה בשם סושי. זאת לא משפחה המסוגלת לשבת בבית בנחת בגמלאות. השניים עוסקים בהתנדבות – מרים מסדרת תרופות במדפים בבית מרקחת של קופת חולים כללית. בעלה אורי מתנדב בעמותת מילבת במרכז הרפואי שיבא, העוסק בייצור ציוד ועזרי ניידות לבעלי מוגבלויות.

במשך כל חייה חלמה מרים ללמוד את השפה הרוסית על בוריה, אך רק לאחר שיצאה לפנסיה הצליחה להגשים את החלום. בכפר סבא מצאה מורה נפלא, והיא כבר מדברת לא רע בכלל. הפגישה שלנו התקיימה שבוע בלבד לאחר חזרתה מנסיעה לרוסיה שם ביקרה במוסקבה ובסנקט-פטרבורג. בנסיעה לא רק שקיבלה הזדמנות לדבר רוסית כאוות נפשה, אלא גם עזרה לחברי הקבוצה האחרים בתרגום.

אין מילים היכולות לתאר את כל הגבורה והאומץ של עמנו שבגורלו עלו תלאות כה רבות. כל ההיסטוריה שלנו היא בעצם מאבק הישרדות אחד בלתי פוסק, ובנשמתו של יהודי השמחה תמיד מהולה בעצב. ואף על פי כן, למרות הכול, היינו ונהיה. קורות המשפחה של הגיבורה שלנו הן הוכחה ניצחת לכך. אלו הם אנשים שקיבלו לידהם את לפיד האור וממשיכים לשאתו בגאווה, ואני בטוחה שיעבירו אותו גם לדורות הבאים. נותר רק לאחל שיוולדו במשפחתם כמה שיותר ילדים שיוכלו להעביר את סיפור המשפחה הלאה. סיפור כזה – אסור שיישכח.

מרינה גרודנסקי

צבי נולד בשנת 1924 בעיר דאוגבפילס, אימו הייתה עקרת בית ואביו – טבח הנקניקים הכשרים הטוב ביותר בכל רחבי לטביה. חוץ מצבי, שהיה הבן הבכור, היו במשפחה עוד שלושה אחים ואחות. בגיל 7 הוא התחיל ללמוד בבית ספר, ששפת ההוראה בו הייתה עברית. שם למד במשך שש שנים ובמקביל למד ארבע שנים לנגן בכינור וגם למד תורה. הוא רצה מאוד להמשיך ללמוד, אבל אביו החליט שעליו לרכוש מקצוע ושלח אותו ללמוד תפירה בבית מלאכה של חייט. שלוש שנים היה שם. בשנת 1940, עם כניסתו של הצבא האדום ללטביה, בית הספר שבו למד צבי קודם לכן נסגר ולכן, בכיתה ז', כבר הלך לבית ספר ללימודי ערב, שבו שפת ההוראה הייתה יידיש. בשנת 1941, כשהתחילה המלחמה, היה צבי בן 17. בלילה ראה איך הצבא האדום עוזב בחיפזון את העיר, בעצם הייתה זו פשוט מנוסה. העיר התרוקנה והשתתקה בציפייה לעומד לבוא. בסוג של חוש שישי הרגיש צבי שסכנה מתקרבת. הוא העיר את אביו, אך זה סירב לזוז ממקומו, ורק הסבתא בת ה-85 הסכימה ללכת עם צבי. הם הגיעו לתחנה, הרכבת עמדה שם, אך לא התחילה לנסוע. בבוקר ראה צבי בתחנה את הוריו עם אחיו ואחותו. בצהריים התחילו הגרמנים להפציץ את הרכבת וזו סוף סוף התחילה לנוע. מטוסי המסרשמיט חגו נמוך מעל הרכבת והמטירו עליה אש. באחת התחנות ניתק קצין הצבא האדום את הקרונות שבהם נסעו האזרחים והמשיך לנוע עם הקצינים ומשפחותיהם. הגיעה רכבת אחרת עם נהג אוזבקי. כשזה הבין מה קרה חיבר את הקרונות אל הרכבת שלו. כך הגיעו צבי ומשפחתו בתחילה לעיר ויטבסק ואחר כך לסמולנסק אחוזת הלהבות. הרכבת פנתה לעיר טולה, שם סוף סוף נתנו להם אוכל ושלחו לפנזה. משם נסעו לאזור בזנצ'וק. לתחנה הגיעו בעגלות משא נציגי הקולחוזים ואספו את המפונים. ב-9 ביולי 1941 מצאה את עצמה המשפחה בקולחוז, שם הקצו להם בית הרוס למחצה שבו לא היו אפילו חלונות. הם התחילו לעבוד בשדה, אך לא ידעו שיש לרשום את ימי העבודה ולכן רימו אותם בלי כל בושה. אביו נרשם לגדוד הלטבי שהחל להתגבש באותם ימים. צבי נותר בתפקיד ראש המשפחה. סבתא נפטרה באוקטובר. מכיוון שממוצרי המזון שהגיעו להם עבור ימי העבודה הם לא קיבלו כמעט כלום, המשפחה שרדה את החורף בקושי רב. בהשוואה לבני המקום היה צבי אדם נאור, ולכן הפקידו בידיו את הנהלת החשבונות של הקולחוז. הוא איתר את הפושעים שגנבו לחם ומוצרי מזון אחרים. הם נעצרו, אך צבי פחד מנקמה ולכן ביקש להעביר את המשפחה לקולחוז אחר. שם התחיל לעבוד כנהג טרקטור. כשעבד במשמרת לילה, מצא אותו אותו בנו של יושב ראש הקולחוז והודיע לו שקיבל צו גיוס.

מהכפר הגיעה ללשכת הגיוס קבוצת נערים שרצתה לשרת יחד, כולם נענו בחיוב ורק צבי סורב ונאמר לו שהוא צריך לשרת בגדוד הלטבי. בלשכת הגיוס היו עוד ארבעה עשר נערים כמותו, וכולם נשלחו לקויבישב, שם קיבלו בגדים חמים והוטסו לקרסנויארסק ולאחר מכן לנורילסק, איגרקה וליעד הסופי – דודינקה. היה זה כפר בצפון הרחוק שבו רק בני העם הטונגוסי המשיכו לגור ביורטים. רק כשהגיע הבין צבי שהוא בעצם חבר במשלחת של הקומסומול שתפקידה להנחיל למקומיים אורח חיים מודרני ולבנות בניייני קבע. צבי חלה ובשל מחלתו החמורה נשלח חזקה לבזנצ'וק, שם הכירו בו ככשיר לשירות שאינו בתפקידי לחימה. בסוף אוגוסט הופנה לגדוד המילואים הארטילרי הלטבי הנפרד שהתמקם במחוז גורקי. צבי פגש שם ברבים מבני עירו – לא סתם מכרים, אלא גם ידידים. מהם גיבשו את הפלוגה מס' 14 ושלחו לבסיסים הצבאיים באזור מוסקבה. הם לא קיבלו מדים, הלכו ללימודים בבגדים אזרחיים ואכלו מרק של כלא. לאחר מכן העבירו את הפלוגה למחנות באזור גורוחובצקי. פעם אחת בבסיס שמע צבי נגינת כינור. הוא הלך בעקבות הצליל וגילה את הנגן, וכשזה הבין שגם צבי כנר, נתן לו את הכלי היחיד שהיה פנוי, וכך צבי התחיל לנגן בדומרה. כשהמפקדים שמעו על הנגנים הם החליטו לתמוך ביוזמה וכך נוסדה תזמורת כלי נגינה רוסיים עממיים שכללה שלושים ושישה נגנים. צבי וחברו עמדו בראש התזמורת, וזו התחילה להופיע ולהכניס קצת צבע לחיים הלא פשוטים של אנשי הצבא והאזרחים.

פעם אחת אמרו לצבי שאיזה יהודי אחד רוצה לפגוש אותו. התברר שזה היה אביו, שלאחר פציעה הגיע למיון מחודש לאותו המקום עצמו, אף כי לפלוגה אחרת. צבי הצליח לפגוש את אביו לעיתים די קרובות. בנובמבר הוא נשלח חזרה אל החזית. גם צבי התחיל לבקש שישלחו אותו לחזית, כתב חמש בקשות, אבל, מסיבה שעדיין אינה ברורה לו, הוא נשלח לבית הספר לסיכול ריגול ליד מוסקבה. אחרי הכשרה בת חודשיים קראו לו ואמרו שהגיע לשם בטעות, כי עם המראה היהודי הטיפוסי שלו אין שם מה לעשות. צבי חזר לבסיס באזור גורוחובצקי שם שובץ בפלוגת קלעים ואיתה נשלח לחזית במרץ 1943.

הקרב הראשון של הפלוגה במחוז קלינין היה קשה מאוד, טבח של ממש. לאחר הקרב אספו את שאריות המחלקה ושלחו לעיר רז'ב. ליד רז'ב נקלעו לכיתור. מצרכי מזון לא היו להם כלל. הגרמנים פיתו את הרוסים והלטבים באוכל ורבים מהם פשוט עברו לצד של האויב. נותרו רק המפקדים והיהודים. כשכל הקצינים נפלו והיחיד שנותר היה פצוע, לקח צבי את הפיקוד על עצמו. הוא עבר במחפורות ואסף שישה עשר בני אדם עם שני מקלעי יד שישה תת-מקלעי פפ"ש וכמה רובי בריח. צבי הציב את חייליו בעמדות שבחר ופקד לא לירות בשום פנים ואופן עד שתבוא הפקודה ממנו. בבוקר התחיל הירי ולאחר מכן ההסתערות. צבי הניח לגרמנים להתקרב עד למרחק של 50 מטרים (כשהוא כבר הצליח לזהות את תווי הפנים שלהם) ורק אז פקד: "אש!" היות שהגמרנים תקפו בשורה צפופה, ממטר האש שנפתח עליהם ממרחק קצר כיסה את כל השלג סביב בגופות. המתקפה נבלמה. בתשע בבוקר הופיע מפקד הגדוד והתחיל לחפש את הקצינים שפיקדו על הקרב. צבי הזדהה ותיאר את המצב. מאוחר יותר התברר שקומץ יהודים תחת פיקודו של צבי פרץ את הכיתור וסלל לכוחות את הדרך החוצה. צבי קיבל דרגת סרן ועיטור הכוכב האדום. האוגדה הלטבית הארבעים ושלוש הייתה תשושה ונשלחה למיון מחודש. עד ינואר 1944 נשמרה במילואים. לאחר מכן התקבלה הפקודה לשחרר את כפר נסבה (במחוז פסקוב). צבי הועבר לגדוד 3 ברגימנט 125 שיעדו היה – מסע בן 60 קילומטרים בעורף האויב. בפלוגת המודיעין שירת בן דודו של צבי, בוריס. הוא, צבי, ועוד חבר אחד הולבשו במדים גרמניים ונשלחו לכפר שבו נערכה חתונה: קצין גרמני התחתן עם נערה רוסייה. בוריס, לבוש במדי אובר-לויטננט, נכנס לבית שבו נערכה החתונה, ואילו צבי וחברו "הורידו" את המשמר ותפסו את מקומו. לאחר כמה שעות דלה בוריס את המידע שהיה זקוק לו, יצא והם חזרו בשלום למקומם. המפקד, לאחר שקיבל את המידע, תכנן מבצע שלפיו המחלקה שבה שירת צבי תתקוף במקביל לכוח העיקרי את האויב משני הצדדים. פצצת תאורה תיתן את האות להתקפה. אולם הכוחות העיקריים איחרו בכמה דקות, ולכן כוח קטן נאלץ להסתער על המחפורת ולהיכנס לקרב פנים מול פנים. המשימה בוצעה ונסבה שוחררה. אולם ביער עוד נותרה פלוגת גרמנים שפתחה במתקפת נגד. גם ההתקפה הזאת נבלמה, ועבור הקרב הזה הוענק לצבי עיטור האומץ.

בסוף ינואר הועברה המחלקה לתחנת "דנו" שבסמוך לה פוצצו הנאצים גשר. המחלקה שבה שירת צבי נשלחה לסחוב בגדות הנהר התלולים סלעים שהתפזרו על הקרח בעת הפיצוץ, כדי לשפ. את המעבר שנהרס. הייתה זו משימה קשה ומסוכנת, הרי החייל שמאחוריך עלול היה להיפצע או להיהרג מאבן גדולה שנשמטה. הם עסקו בעבודה זו חודש שלם. הגשר תוקן. לאחר מכן נשלח הגדוד לאזור נובגורוד, שם הקימו בקתות חפורות והחלו לסלול בביצות את הדרך לתותחנים. משם העבירו את צבי לצוות המינהלי מטעם הגדוד, שבו שירתו הקשרים שהיו אחראים על התקשורת עם הפלוגות. בכל לילה נאלץ צבי לצעוד 15-10 קילומטרים כדי למסור הודעות, וביום נשלח לעבודות הסלילה. חוץ מזה הנגד, מפקד הצוות, גנב ממנו לחם, חברו של צבי גילה לו מי הגנב. כעבור חודש נותר מצבי רק צל אדם, והמצב הזה לא יכול היה להימשך. הוא נסע אל הפיקוד כדי לספר על המתרחש, אך בדרך תפס אותו הנגד. צבי לא הצליח להחזיק את עצמו בידיים, היכה את הגנב בפניו ושבר לו כמה שיניים. זה התלונן מיד למפקדים וצבי הוחזר לפלוגתו, אבל עם חוות דעת שלילית ביותר. בזמן שצבי לא היה בפלוגה, הגיע לשם מפקד חדש שלא הכיר את צבי. המפקד החדש, לאחר שקיבל חוות דעת איומה, התחיל להתעלל בצבי פשוטו כמשמעו, עד שזה הגיע למרפאה עם התמוטטות עצבים. כשחזר גילה שהמפקד התחלף שוב, והוקל לו. המפקד החדש גילה שצבי חייט וביקש לתקן לו את המעיל והמכנסיים. צבו התמסר לעבודתו והבין עד כמה ריפוי בעיסוק הוא דבר בריא. מפקדים מפלוגות אחרות התחילו לגשת אליו עם בקשות דומות. כשחזר מפקד הגדוד וראה את פקודיו במדים תפורים היטב, ביקש גם הוא לשפר את הופעתו. הוא קרא לצבי ושאל מדוע הוחזר לפלוגה עם חוות דעת איומה שכזו. לאחר ששמע את סיפורו של צבי הצטער שלא ידע קודם את כל הפרטים ואמר שהיה צריך לשבור למפקד הצוות הגנב את כל השיניים. צבי הרים כוסית עם המפקד לכבוד הפיוס וחזר לעבודה שכבר הפכה להרגל – תיקון מדים. הסרן, שהציץ פעם לבקתה שלו, תפס אותו עוסק בכך. הסרן היה מנהל של בית חולים שדה ולאחר זמן מה נשלח משם רכב שאסף את צבי והוא נסע לקבל טיפול שאחריו נשלח לגדוד קשר מס' 170 בגיס התותחנים הלטבי ה-130. צבי הגיע לפלוגה הממונעת במחלקת המודיעין. זה היה בסוף מאי 1944. עד תחילת יולי המחלקות למדו ולאחר מכן נשלחו לגבול ליטא שאותו חצו באזור שצ'אונס. הגדודים נעו קדים וצבי מונה למפקד צוות לפריסת קווי תקשורת עם האוגדה ה-43. פיקוד הגדוד שובץ בדובנו (ליד דאוגבפילס), ולשם צבי זומן ב-27 ביולי יחד עם סרן נוביצקי. הם לבשו מדים גרמניים ורכבו על סוסים לדאוגבפילס. המשימה שלהם הייתה להשיג את תוכנית הנסיגה של האויב. מול עיניהם הופצצו הגשר והיכל התרבות. לאחר שלמדו את המצב הם חזרו לפיקוד ודיווחו על הכול בפירוט. למחרת שוחררו ודאוגבפילס ורזקנה.

לאחר שחרור קרוסטפילס קיבל צבי משימה לפרוס קו תקשורת אל הכפר אונגורמויז'ה. הוא ועוד לוחם גללו סליל עם כבל לאורך שני קילומטרים. הגרמנים פתחו עליהם באש ופצעו את חברו של צבי ברגלו. צבי חילץ אותו מהאש וסחב על גבו עד לעמדות של יחידתו הצבאית, עם בן זוג אחר סיים את העבודה. לאחר מכן פרס תקשורת דרך נהר איבקסטה. צבי עמד במים ופיקד על העבודה, ומיד כשיצא מהמים ממש במקום שבו עמד נחת פגז. צבי הסתיר את קו התקשורת כל-כך טוב, שעל אף האש הכבדה הקו לא נפגע. על מבצע זה קיבל עיטור "לוחם מצטיין".

הכיתור של הצבא האדום סביב ריגה נמשך חודש שלם, אך מתוך רצון לשמור על העיר הצבא לא תקף. מסלול הנסיגה היחיד שנותר הגרמנים הייתה הדרך לילגבה. כאשר סוף סוף נכנסו הכוחות הסובייטיים לריגה קיבל צבי משימה לפרוס תקשורת בבניין מועצת השרים. הוא עבר מחדר לחדר, פרס את הכבלים וחיבר את הטלפונים. המשימה האחרונה שבה השתתף הוטלה עליו ב-2 במרץ 1945. המשימה הייתה לפרוס קו תקשורת עם האוגדה האסטונית. משימה מסוכנת ביותר – הר טושקי, שדות מוקשים, אדמה רטובה משלג נמס – המוות ארב לו בכל פינה. מ-2 עד 26 עסק במרץ צבי בכל לילה בתיקון הקו. באחד הימים התחילו הטנקים בהתקפה במקום שבו עבד. הם הופגזו וצבי ספג פגיעת חבלה. החברים סחבו אותו אל הבקתה החפורה. צבי ביקש לא לשלוח אותו לבית החולים, והוא טופל בבית חולים שדה של הגדוד. בהדרגה חזרו אליו השמיעה והדיבור.

ב-7 במאי היה צבי עד לתפיסת איחוד הכוחות של קורלנדיה, כי הוזמן לשם על-ידי מפקד החטיבה, לוטננט-גנרל ברנדקלנה. צבי היה מועמד לעיטור הדגל האדום, אך מפקד הגדוד האנטישמי מחק את שמו מהרשימה. אז מפקד המחלקה פנה למנהל האגף הרביעי וסיפר לו על ההישגים של צבי, וזה, כדי לציין אותו לשבח, כלל אותו ברשימת משתתפי מצעד הניצחון בכיכר האדומה במוסקבה. בתמונות בכתבה אפשר לראות את צבי במצעד, במדים המיוחדים שקיבל למטרה זו. אחרי המצעד חזר צבי ללטביה, לעיר מדונה ושם החל המאבק עם כנופיות "אחי היער" מליטא.

אביו נפל בחזית בשנת 1942. כשאימו חזרה מהפינוי עם הילדים הצעירים, ביקש צבי חופשה כדי להיפגש עם המשפחה, אבל הגנרל שלח אותו לעבוד בחטיבת עצים והבטיח שאם ימלא את המכסה לפני הזמן יוסיפו לו ימים לחופשה. צבי מילא את המשימה חמישה ימים לפני המועד המתוכנן, אבל המפקדים רימו אותו ושלחו אותו לקטיף סלק סוכר. אז פקעה סבלנותו והוא ניגן בגיטרה ושר במקום לעבוד. החיילים האחרים הקשיבו לו בהנאה רבה. בשורה התחתונה, צבי פגע במורל של הצוות והחזירו אותו לפיקוד. משם העבירו אותו למחלקה הרביעית, שם שוב אולץ לעסוק בחטיבת עצים. עבר חודש ובסופו של דבר קיבל שנים עשר ימי חופשה. כשהגיע לדאוגבפילס הלך אל דודתו איפה אימו גרה. התברר שהיא, יחד עם שלושה ילדים ועוד אישה אחת קיבלה חדר בגודל 12 מטר.

את יום הניצחון חגג צבי בתחנת בלידנה. הוא המשיך לשרת בצבא בתפקיד מחסנאי בעיר הולדתו עד שהשתחרר ב-16 בנובמבר 1946. 75% מהעיר נהרסו, לא היה איפה לגור, וכדי לפתור את בעיית הדיור התחתן צבי עם השכנה. הוא לא הצטער על כך מעולם. הוא הלך לעבוד באיגוד בעלי מלאכה, שם עסק בהפצת סחורות, רכש כלי עבודה וחומרים. אחר כך עבר לעבור בתפקיד מנהל הובלות בחברת מסחר ולאחר חצי שנה נוספת הפך למנהל חנות באיגוד בעלי מלאכה "סגטייס". בשנת 1949, כשפורק האיגוד, התקבל צבי לעבודה במינהל המסחר של דאוגבפילס, בתפקיד מנהל חנות נעליים. באותה שנה נולדה בתו שיינה. צבי התקבל למחלקה האקסטרנית של המכללה למסחר בעיר ריגה, וכשסיים את הלימודים שם המשיך ללמוד במכון למסחר. בשנת 1959 הפך למומחה בעל השכלה גבוהה והתקבל לתפקיד סגן מנהל מחלקת המסחר במינהל המסחר העירוני. צבי נשלח לפקח על עבודות הבנייה של חנות הסופרמרקט הראשונה בעיר. הוא עמד במשימה והגיש לציבור מתחם מסחרי נפלא שהוא עצמו מונה לנהל. וכמובן, צבי לא יכל לחיות בלי מוזיקה, לכן הוא ייסד תזמורת חובבנית מטעם מינהל המסחר, וזו זכתה במקום שני בתחרות הרפובליקנית.

בשנת 1952 נפטרה אימו וצבי הלך לבית הכנסת במשך שנה שלמה וקרא קדיש. בשנת 1957 נולד בנו חנוך.

כמובן שבקג"ב ידעו על כל המתרחש בקהילה, וצבי הוזמן לשם לראשונה בשנת 1958. הציעו לו את משרת הרב הראשי של העיר, אך הוא סירב. לאחר שנתיים הזמינו אותו שוב, וחזרו לזמנו כל חודשיים בכל מיני תירוצים שטותיים.

צבי האזין לקול ישראל בעברית. התחנה לא הושתקה, כי רק יחידים בברית המועצות ידעו עברית. את החדשות ששמע מסר ליהודים שהכיר. לאחר מכן, במרחק 16 קילומטרים מהעיר, במרתף בית קיט של ידידו, רופא במקצוע, הוא פתח אולפן ללימוד עברית.

הפעילות המוצלחת של צבי במינהל המסחר הציקה להרבה אנשים וצבי הרגיש שעומדת להתחולל סערה. הוא החליט להתפטר. לא רצו לשחרר אותו. חברת משפחה שלו ניהלה את תחנת המחשבים העירונית והיא הזמינה אותו לעבוד אצלה. והיות שהתחנה הייתה כפופה למפעל "אימפולס" בריגה, שעסק בהתקנה ותיקון מחשבים, הוא הצליח לקשר בין הפיטורים לבין מעבר דירה. צבי למד שנה בקורס מיוחד של המכון הפוליטכני ולאחר מכן התקבל לתפקיד טכנאי מחשבים בכיר.

בשנת 1970 בית הקברות היהודי בעיר הוחרב בברוטליות ובמצבותיו נסללו כבישי העיר. צבי התלונן שלוש פעמים לקג"ב על ההפקרות הזאת. באפריל 1971 קראו לו לקג"ב ואמרו שהם יודעים שהוא רוצה לעלות לארץ, ואם הוא מסכים, יתנו לו לעשות זאת בתוך עשרה ימים. צבי הצהיר שאינו רוצה לחיות במדינה כמו ברית המועצות. למחרת כשחזר מהעבודה חיכה לו אמבולנס. אשפזו אותו בכפייה ובמשך עשרים וארבעה ימים הרעילו אותו בעשרים ושמונה כדורים ובשלוש כוסות "דמינל". כל הגוף שלו מכף רגל ועד ראש פשוט בער. לא ידוע במה כל זה היה נגמר, אילולא יצאה הרופאה האחראית לכך לחופשה. הרופאה שהחליפה אותה הכירה את צבי. היא ניגשה לרופא הבכיר וביקשה להעביר את המטופל הזה למרפאה הרפובליקנית בריגה, וכך עשו. שם טיפל בצבי פרופסור שלא האמין לאבחנה שנרשמה בתיק. הוא הורה לערוך בדיקה מחודשת שהראתה שהוושט של צבי פשוט נשרף. במשך שלושה חודשים קיבל טיפול מהטיפול הקודם. לאחר ההחלמה פנה צבי שוב לקג"ב בבקשה לצאת מהארץ ושם המליצו לו לפנות לשירות ההגירה.

אחותו של צבי ומשפחתה עלו לישראל עוד ב-1958. אחיו עלה ב-1966 וממנו קיבל את הזימון. התמזל מזלו והוא הצליח לקבל אישור במהירות שיא. בדיוק באותו הזמן התקיימו חילופי יהודים בקצינים סובייטיים שנפלו בשבי הישראלי במהלך מלחמת ששת הימים.

בדצמבר 1971 עלה צבי עם אשתו ובנו לישראל (בתו נשארה לסיים את הלימודים באוניברסיטה). המשפחה נשלחה לאולפן חדש שנפתח זה עתה בבאר שבע, אך היות שצבי ידע עברית מילדותו הוא התחיל מיד לעבוד בבית מלאכה לתיקון מחשבים. אשתו הלכה ללמוד באולפן ובנו בבית ספר למוזיקה. אשתו של צבי סיימה קורס בהנהלת חשבונות. כשאמרו לצבי שקיבל דירת עמידר בכפר-סבא, הודיעה אשתו שהיא לא מוכנה ללכת לגור בכפר. המילה "כפר" בשם העיר בלבלה אותה. אולם כשראתה שהבית קרוב לתחנה המרכזית הסכימה. העבודה הראשונה של צבי בכפר סבא הייתה ברבנות, שם טיפל במכונות כתב ובמחשבים. הבשורה על בעל המלאכה המיומן נפוצה במהירות והוא התחיל לקבל הזמנות. צבי עבד מהבית אבל המליצו לו לפנות ללשכת העבודה. פעם אחת הודיעו לו שהוא מוזמן לחברת "אזבסט אלקטרוניקה" בתל-אביב. אחרי שעבד שם מעט, עבר לחברת "פסיט".

אופיו חסר המנוח של צבי הוביל אותו למשרדי הריבוע הכחול. כאן התחיל לעבוד בהתחלה כמנהל מחסן בסופרמרקט בפתח-תקווה, ואחרי חצי שנה כבר עבר לתפקיד סגן מנהל סופרמרקט בכפר-סבא. אחר כך פיקח על בנייתו של סופר-מרקט חדש ברחוב טשרניחובסקי ואז ניהל את הסופרמרקט הזה עד שלבסוף יצא לגמלאות בשנת 1990.

בנו של צבי למד באקדמיה למוזיקה ועבד בתזמורת הקאמרית בתל-אביב. בתו עלתה לארץ בשנת 1973 וסיימה את הפקולטה לפיננסים וכלכלה באוניברסיטת תל-אביב.

לאחר שיצא לגמלאות החליט צבי לעזור לעולים חדשים. הוא פנה להסתדרות ושם פגש את ולדימיר בנט. יחד פתחו בבניית המחלקה של מועצת הווטרנים בעיר כפר-סבא, שמנתה בזמנו 800 איש. כמו כן, היה צבי ממייסדי להקת "סבלסדר" שביצעה שירים בעברית, יידיש ורוסית. בשנת 1991 עם הגעתו של יולי ניסנבוים, הפכה הלהקה למקהלה.

בשנת 1991 נפטר באופן מפתיע בנו של צבי, אשתו חלתה והוא עצמו לקה בהתקף לב. הוא עזב את המקהלה, אך עדיין השתתף לעיתים בהופעותיה כסולן. בשנת 1999 התחתן עם עולה חדשה מקרים, ולאחר שחי איתה באושר עשר שנים התאלמן שוב.

בתו של צבי עוסקת בנדל"ן ואת נכדו, אלי סירקין, מכירים רבים מתושבי עירנו דוברי הרוסית. אחותו גרה בארצות הברית, והיא אם מאושרת לארבעה בנים.

אי-אפשר לגולל בכתבה אחת את כל קורות חייו של צבי ברמנט. נראה שמסתתר באדם הצנום הזה מקור אנרגיה בלתי נדלית. למרות גילו המופלג, עדיין ניכר בעיניו ברק של עניין בכל המתרחש סביבו, הוא לא מאבד ממרצו בשום מצב. הוא דוגמה נפלאה לחוסן שאינו נשבר באף סערה שמזמנים החיים.

מרינה גרודננסקי

בעולם שלנו כל הדברים קשורים זה לזה, בלי עבר – אין עתיד. הרוב המוחלט של תושבי עירנו דוברי הרוסית למדו פעם בבית הספר את המקצוע שנקרא "תולדות ברית המועצות", אבל ספר הלימוד שעל-פיו הם למדו שיקף את האג'נדה של הממשל, ולכן אירועים מסוימים הוזכרו בקצרה בלבד או שבכלל נותרו בגדר "שטח מת". עם אירועים כאלה נמנתה גם הפלישה לפולין (17 בספטמבר – 5 באוקטובר 1939) מבצע של הצבא האדום שעיקרו – השתלטות על שטחי מזרח פולין, מערב בלארוס, מערב אוקראינה ואזור ביאליסטוק; שמו הרשמי של המבצע בהיסטוריוגרפיה הסובייטית הוא: מסע השחרור של אוקראינה המערבית ובלארוס המזרחית. אירוע נוסף שזכה להתייחסות דומה – "מלחמת החורף" בין פינלנד לבריה"מ שפרצה ב-30 בנובמבר 1939 והסתיימה ב-13 במרץ 1940 בכיבוש שטחים נרחבים בפינלנד.

השאלה שעולה היא - מה לכל זה ולמדור "אנשי עירנו המרתקים"? פשוט מאוד: האדם שעליו ברצוני לספר לא רק שהשתתף בעצמו בכל האירועים האלה, אלא אפשר לומר שהם עיצבו את כל המשך חייו. למרבה ההפתעה גיבורת הכתבה היא אישה, ושמה אנה חייטמן.

אנה נולדה בכפר דווידובקה במחוז גומל (בלארוס). אימה הייתה עקרת בית ואביה סנדלר. במשפחתה היו שישה ילדים, ואנה השלישית שבהם. לאחר סיום שבע שנות לימוד של בית הספר היהודי היא התקבלה לבית ספר לרפואת שיניים בעיר מינסק. היא סיימה את לימודיה בבית ספר זה בשנת 1938. לאחר מכן התמחתה ברפואת שיניים לילדים והתחילה לעבוד במרפאה בעיר מוזיר. היא הספיקה לעבוד רק שנה ואז, בשנת 1939, החלו המאורעות בגבול פולין. אנה גויסה לצבא והיא הגיעה לחזית בדרגת סגן הרפואה במסגרת גדוד תותחנים. זמן קצר לאחר תום המצבע פרצה המלחמה עם פינלנד. הגדוד שבו שירתה אנה הועבר לשם. "הקור הגיע ל-45 מעלות מחת לאפס. נגד הגדוד שלנו הציבו הפינים גדוד גולשות סקי. בתחילה הכוחות שלנו נמנעו מלהגיב על הירי, הם פשוט לא העזו לירות בנשים, אבל היות שספגנו אבידות קשות, לקראת הערב התקבלה הפקודה לירות על מנת להרוג. מגדוד הנשים הפיני לא שרדה אף אחת.

לאחר מכן צווינו לעלות על קו מנרהיים (מערך ביצורים שבנתה פינלנד לאורך מצר היבשה קרליה). ההסתערות נבלמה פעם אחר פעם, כוחותינו ספגו אבידות נוראיות והגדוד הועבר לעורף – כך מתארת אנה את מה שאירע. באותה מלחמה הכירה את בעלה לעתיד – סגן בתותחנים ששירת באותו הגדוד. לאחר המלחמה השניים התחתנו. ביום שלאחר החתונה העבירו את בעלה למחוז הצבאי בצפון קווקז, לאיר מאיקופ, ואילו הגדוד שבו שירתה אנה נשלח לאזור נובורוסייסק. היות שמיקום הגדוד היה מידע צבאי חסוי ביותר, כלומר אסור היה לכתוב ולהודיע היכן נמצאים, וממילא לא הייתה אפשרות כזאת, כי הגדוד הוצב, בעצם, באמצע שום מקום, איבדו אנה ובעלה גריגורי זה את זו. מאוחר יותר הועבר הגדוד לעיר פוטי (גאורגיה) וגם שם אסור היה להתכתב. באותה תקופה היה צפי למלחמה עם טורקיה, ולכן הוצב הגדוד בעיר לנינקן ושם שהה במשך כשנה. מיד כשהתקבל אישור לכך מיהרה אנה לדואר ושלחה מברק לקרוביה כדי להודיע היכן היא נמצאת. אבל בדואר התבלבלו, ובמקום "לנינקן" כתבו "לנינגרד". זו הייתה הסיבה שאנה לא קיבלה מכתבים. כשהבינה שמשהו לא כשורה שלחה עוד מברק, ורק אז הגיע בעלה אליה לביקור של שבוע. פעם אחר פעם הגישה בקשות להעבירה לגדוד של בעלה, אך כל אלה סורבו. פעם אחת הצליחה במאמצים רבים להגיע אל הקומיסר הצבאי ולהניח בפניו את בקשתה. במשך זמן רב כתבה לכל מי שרק אפשר, ובסופו של דבר העבירו אותה למקום השירות של בעלה. אולם, בזמן שטיפלו בכל מסמכי ההעברה, נשלח גריגורי לקורס השתלמות של היחידה הצבאית לעיר פושקינו הסמוכה ללנינגרד. אנה, לעומת זאת, מצאה את עצמה במאיקופ שם שירת קודם לכן, ושוב בני הזוג הופרדו זה מזו.

שישה חודשים היה גריגורי בקורס, ולאחר מכן קיבל הפניה לעיר ז'יטומיר (אוקראינה). חודש וחצי בטרם פרצה המלחמה עם גרמניה הועברה אנה אל בעלה והם התחילו, סוף סוף, לחיות כמשפחה אחת.

ב-18 ביוני 1941 נשלח הגדוד לאימונים וב-22 ביוני כבר הפציצו המטוסים של הנאצים את ז'יטומיר. כוח גרמני תקף את האזור שבו התנהלו אימוניו של הגדוד, והיות שהיה זה גדוד של תותחנים, ללוחמים כמעט לא היה נשק קל כדי להתנגד להסתערות. הגדוד החל לסגת לבסיס ובמהלך הנסיגה נפלו חיילים רבים. משאריות הגדוד ומעתודות גיוס נוצר גדוד חדש שבו לא נמצא מקום לאנה, והיא שוב הופרדה מבעלה והפעם, כפי שהתברר, לנצח. גריגורי נהרג ליד קייב בשנת 1941.

אנה יצאה לדרך בניסיון להגיע אל משפחתה במוזיר. רעבה, פעם ברגל ופעם בעגלה מזדמנת, נעה אל יעדה. אולם, עוד לפני שהגיעה למוזיר גילתה שמשפחתה פונתה. אנה ניגשה ללשכת הגיוס, וזו הפנתה אותה לבסיס מיון ומשם הגיעה אל בית חולים בעיר וורונז'. בבית החולים עסקה בטיפול בפצועים שהובאו ברכבות מהחזית. פעם אחת בתחנת הרכבת פגשה את משפחתה שהייתה בדרך לנובוסיבירסק. חוץ מבית החולים, שירתה אנה גם בתפקיד רופאה בבית ספר למפעילי מכשירי קשר. היא התגורר בוורונז' במשך כשנה, ולאחר מכן נשלחה למוסקבה למיון מחודש. כך החלה אנה לשרת בגדוד הנדסה שעסק בבניית גשרים צפים. איתו הגיעה עד פולין ושם חגגה את הניצחון.

חייה נכרכו בגדוד הזה לעשרים ושמונה שנים ארוכות. אנה עבדה שם כאזרחית עד ליציאה לגמלאות. הגדוד נע ממקום למקום ואנה הלכה בעקבותיו: סטריה דורוגי, בוברויסק, מוזיר, גרודנו...

בגרודנו עבדה אנה לא רק בצבא, אלא גם במרפאה העירונית במשרה מלאה. יום העבודה שלה נמשך מתשע בבוקר עד תשע בערב. היא הייתה רופאת השיניים הטובה בעיר ושמה הלך לפניה. פעם אחת עשתה ניתוח ייחודי לגמרי. זה היה בשנת 1964. ילדה אחת נפלה ושברה ארבע שיניים. אנה ליטשה את השיניים, ניקתה את התעלות, מילאה אותן בסתימות, החזירה את השיניים למקומן וקיבעה אותן. למרבה הפלא השיניים התאחו. מקרה זה תואר בעיתונות המקומית בכתבה בשם "נס ברפואת שיניים".

אנה עבדה כרופאה עד גיל שבעים וצברה חמישים שנות ותק. כל המטופלים של אנה לשעבר מודים לה עד היום. בחגים נאלצה לרוקן את תיבת הדואר כמה פעמים ביום, ומישהו נוסף היה חייב לעזור לה כדי שתוכל להביא הביתה את כל הפרחים שקיבלה. אנה הייתה אהובת העיר וזכתה לכבוד רב של כל תושביה מקטן ועד גדול. רקטור המכון לרפואה תמיד פנה אליה במקרים המורכבים ביותר וביקש "להעיף מבט". עבור אנה זה היה סימן מוסכם והיא לקחה איתה כלים לעקירת שיניים. למקרים הקשים ביותר במחוז הטיסו את אנה במטוס רפואי. אפילו מנהל להקת "פסניארי", ולדימיר מוליאבין, היה המטופל שלה.

לאורך השנים היו אחיותיה ואחייניה של אנה למשפחתה. לאט לאט התחילו כולם לעלות לארץ. בהתחלה הגיעו למרכז הקליטה בכפר סבא בנה ובתה של אחייניתה, ולאחר מכן עלו גם אנה עצמה עם האחיינית בשנת 1999. אנה הייתה אז בת 81.

ידי אומן ולב חומל לא נשכחים לעולם, ופעם אחת רצה אל אנה אישה מהעבר השני של הרחוב בקריאה: "דוקטור! זאת את או שזאת לא את?"

התברר שהייתה זו מטופלת לשעבר שלא הצליחה להשתלט על רגשי הכרת התודה כלפי האישה שטיפלה בה פעם, ולכן הייתה כה נסערת.

אנה חיה חיים ארוכים ומלאים, וכפי שנוכחתי לדעת, שמורים בזיכרונה אירועים רבים ומרתקים, אך לצערי גבולות המדור אינם מאפשרים לי להמשיך ולספר על האישה המיוחדת הזאת.

אני חושבת שאנה שייכת לזן של "אנשי הפלדה": שום קשיים ומכשולים לא עצרו בעדם לשמור במשך כל חייהם על כבודם, להשקיע את כל כולם בעזרה לזולת ולחלוק עם הסובבים מנדיבות ליבם.

לכן עד היום הטלפון בביתה אינו שותק בימי חג, ולא פוסק זרם הטלפונים מחו"ל. כנראה רבים מאוד האנשים שבחייהם הותירה את חותמה. בזכות כל מה שעשתה בשביל האחרים, הלוואי ותבוא עליה הברכה.

מרינה גרודנסקי

הניצחון על הגרמניה הנאצית נחשב לניצחון הגדול של בני האור על בני החושך, של הנאורות על הבערות. כל מי שתרם לניצחון הזה הגיע אליו בדרכו, נושא בליבו פצעים שאינם מתאחים. שישים וחמש שנים ניצבות בינינו ובין הניצחון באביב 4519, אך העדים לשנים הרעות ההן – עוד פועם בליבם הזיכרון על כל אשר אירע. עמנו שילם מחיר יקר לאין-ערוך עד הניצחון. אסור לשכוח זאת, ולכן אני רוצה לספר את סיפורו של אדם שלא רק שרד את זוועות הגטו, היה פרטיזן ולוחם בצבא האדם. בצירוף מקרים מרתק, נכרך סיפור משפחתו בסיפור הקמתה של העיר כפר סבא, שגם בו היו רגעים טרגיים.

מיכאל מישקין נולד בעיר סלונים (שבאותם ימים עוד הייתה חלק מפולין) במשפחתו של סנלדר ועובדת מאפייה. המשפחה הייתה גדולה – שבעה ילדים. לכן מיכאל, לאחר שסיים שבע שנות לימוד בבית ספר יהודי, התחיל לעבוד במתפרה שאליה שלחו אותו הוריו, כי היה צריך לעזור למשפחה. בהתחלה היה שולייה ואז הפך לחייט. כך המשיך לעבוד עד שהתחילה המלחמה. הוא היה אז בן שמונה עשרה. באותו הזמן העיר כבר עברה לשטח בלארוס. בבלארוס המערבית לא גויסו נערים לצבא האדום עד הגיעם לגיל עשרים.

ביום השני למחלמה כבר הפגיזו הגרמנים את העיר וכמעט במקביל – פלשו אליה. את כל יהודי סלונים גרשו לגטו, ברחוב שבו גרה המשפחה של מיכאל גרו בעיקר יהודים ולכן בחרו בו להיות אחד מרחובות הגטו. את כל מי שעמד על רגליו שלחו לעבודות כפייה. הסוהרים התירו להם ללכת רק על הכביש עם טלאי צהוב שנתלה להם על החזה והגב. היו מקרים שאנשים דרכו במקרה על המדרכה ואז הסוהרים תפסו אותם והיכו באכזריות בשוטים. הם בין 14 ל-16 שעות ביממה וסבלו מקור ומרעב.

כל זה נמשך עד ה-31 ביולי 1942, כשחל מהפך במהלך המלחמה והחל מסע ההתקפה של הצבא האדום. אז החליטו הנאצים להשמיד את הגטו. באותו יום מוקדם בבוקר החל המצוד. הפוליצאים ואנשי הגסטפו הוציאו את כולם לרחוב, גררו אף את החולים ממיטותיהם והריצו את כולם לכפר פטרונביצ'י. אביו של מיכאל אמר לילדים הבכורים לברוח, והוא עצמו, עם הילדים הצעירים, התחבא במרתף של הבית. הנאצים שרפו את הגטו, ובאש נספו גם קרוביו של מיכאל.

בדרך לפטרנוביצ'י הצליחו מיכאל, אחיו בן השש עשרה ועוד שישה עשר אסירים, לברוח אל היער. את אחיו הצעיר תפסו בסופו של דבר הנאצים והרגו. הבורחים שוטטו ביער וחיפשו אחר הפרטיזנים. ביום השלישי לבריחה הם פגשו באיכר שהסכים להובילם לקבוצת פרטיזנים שעליה פיקד קצין יהודי. שם נודע להם, שכל המגורשים הופשטו, נורו ונקברו חיים.

יחידת הפרטיזנים הייתה מורכבת ברובה המוחלט מיהודים. הם עסקו במודיעין ובפעילות חבלה במסילת הרכבת. היחידה ספגה אבידות, ולכן כמה פעמים התמזגה עם יחידות אחרות. הפרטיזנים לחמו בעוז בנאצים. זה נמשך עד שיחידת הפרטיזנים על שם דזרז'ינסקי במחוז ביאליסטוק התמזגה עם חטיבת הטנקים של החזית הבלורוסית השנייה. כך הפך מיכאל ללוחם בשורות הצבא האדום.

בעת המעבר דרך נהר הדסנה התפתח קרב קשה ואש הומטרה על כוחותינו. אף על פי כן הלוחמים שלנו הצליחו להגיע לגדה הנגדית ולחפות על יתר הכוחות שבאו בעקבותם. מיכאל קיבל עיטור על הקרב ההוא.

החזית התקדמה מערבה, ובאחד מהקרבות בשנת 1944 בפולין, נפצע מיכאל ברסיס בידו. הסניטרים חילצו אותו ושלחו לבית החולים במוהילב, ואז בבוברויסק. את הטיפול השלים בבית החולים בעיר קירסנוב, שם לא רק חגג את הניצחון, אלא גם פגש את אשתו לעתיד שעבדה שם ככוח עזר.

על הישגיו כלוחם הוענקו למיכאל מישקין שני אותות: אות הכבוד בדרגה השלישית ואות מלחמת המולדת בדרגה הראשונה. חוץ מזה קיבל עוד 11 עיטורים.

בשנת 1945 חזר מיכאל לסלונים, אך במקום שבו היה ביתו מצא רק גחלים ואפר. יותר לא חזר לשם לעולם.

את החיים שלאחר המלחמה החל לבנות בעיר רוסלבל במחוז סמולנסק, עיר הולדתו של אשתו, שגם עליה לא חס הגורל והיא היחידה ששרדה מכל משפחתה.

במשך כל חייו עבד מיכאל במקצועו כחייט.

כשדיברתי עם מיכאל התברר לי שלא כל משפחתו נספתה בתופת של השואה. אחיו ואחותו הבכורים עלו עוד הרבה לפני המלחמה לפלסטינה.

מיכאל חלם במשך שנים רבות לבקר את קרובי מהשפחה שלו בישראל, אך כל הזמן קיבל סירובים מרשות ההגירה. כשפקעה סבלנותו לגמרי, החליט לקחת את בתו ולנסוע למוסקבה, ולהיאבק שם על הזכות לנסוע לישראל. ממש כשכבר עלו על הרכבת שמעו צעקות וראו שכנה שרצה אליהם ובידיה מעטפה. זו הייתה הזמנה לישראל. היא זו שסייעה לו סוף סוף להיפגש עם קרובי המשפחה. הוא חזר הביתה מלא בחוויות ובתשוקה עזה לעלות לארץ. אך את זה הצליח לעשות רק כעבור חמש שנים, ב-1992.

למיכאל שלושה ילדים – שני בנים ובת, וכולם, יחד עם משפחותיהם, חיים בארץ.

ועכשיו אני רוצה לספר קצת על תולדות כפר סבא ומשפחת מישקין.

בשנת 1922 אחיו הבכור של מיכאל, לייבל, עם ארבעה חברים, אמר להורים שהם נוסעים לוורשה לעבוד, ובעצם עלו על ספינה שממנה ירדו בנמל יפו. אין לתאר את התחושה שחוויתי כשהחזקתי בידי את הדרכון של לייבל שקיבל מהשלטונות הבריטיים. הרי הדרכון הזה השתייך לאדם שהרבה לפני הקמתה של מדינת ישראל הניח את היסודות לאירוע היסטורי זה. לייבל מצא עבודה בראשון לציון, הוא למד במהרה ערבית. פעם אחת פנו אליו כמה יהודים פולניים אמידים בבקשה לעזור להם לנהל משא ומתן על רכישת אדמות בכפר-סבא, ולייבל נרתם לכך ברצון. היות שתחבורה ציבורית כמעט שלא הייתה קיימת, היה לו קשה מאוד לנסוע יום יום מראשון לציון לכפר סבא, ולייבל עבר לגור כאן.

הוא נסע לסלונים לבקר את משפחתו, ושם פגש את אשתו. כשחזר לפלסטינה כאדם נשוי, התמלא ברצון להביא לכאן את אחותו, רחל. הבעיה הייתה שהבריטים לא התירו לנערות יהודיות רווקות להשתכן בפלסטינה. אף על פי כן, לייבל הצליח לעשות את הבלתי אפשרי כמעט, ובשנת 1932 עלתה רחל לארץ ובאה כמובן לגור בכפר סבא.

באותו הזמן כפר סבא הייתה משויכת מבחיה אדמיניסטרטיבית לטול-כרם. אז עוד לא הייתה זו עיר – רק עיירה קטנטנה עם בתים מעטים מוקפים בפרדסים.

לייבל היה אחד התושבים הראשונים בכפר סבא שקנה רדיו. מדי פעם שודרו שם שמות של אנשים שחיפשו בני משפחה. הוא לקח על עצמו את המשימה הקשה הזאת. בשבתות היה עולה על אוטובוס ערבי שנסע במסלול בין טול-כרם ליפו, בדרך היה יורד ביישובים שונים וחיפש את האנשים שהוזכרו ברדיו. כשמצא אותם, מסר להם לייבל את פרטי המחפשים.

באותו הזמן עבד בניהול פרדסים. לייבל נשאר בתפקיד זה 18 שנים עד שבסוף שנת 1948, כאשר ערבי אחד שאותו הכיר באופן אישי ולכן לא פחד ממנו, היכה אותו כמה פעמים בראשו במקל כבד והוציא סכין כדי להורגו. אבל לייבל העמיד פני מת, והערבי הלך. היות שבערב היה צריך לייבל למסור דיווח על עבודתו, התחילו לחפש אותו. הוא נמצא במצב קשה והוסע לבית החולים. הוא אמר לבנו, אהרון, שנולד ב-1932, שהוא מרגיש שהוא הולך למות והוא חולם רק על דבר אחד – לשרוד עד יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל. אבל חלומו לא היה עתיד להתגשם: הוא נפטר ימים ספורים לפניכן. אהרון, שלמד בבית ספר דתי, עבר אחרי זה לבית ספר אוסישקין החילוני, אף על פי שזה היה רחוק יחסית. באותו הזמן היו בכפר סבא רק שני בתי ספר.

אהרון ראה איך כפר סבא צומחת ומתפתחת מול עיניו. הוא היה המזכיר של ראש העיר הראשון של כפר סבא, מרדכי סורקיס, וזה שלח אותו ללמוד הנדסה בתל-אביב. הוא עבד במקביל ללימודים, כי אחרי מותו של אביו, המשפחה חיה בדלות רבה. לאחר מכן התקבל לתפקיד עוזר ראשי של מהנדס העיר. בסך הכול עבד אהרון בעיריית כפר סבא במשך 25 שנים, אחר כך, הרבה שנים, עד ליציאה לגמלאות, לימד נהיגה.

לאהרון חמישה ילדים, שישה נכדים וכולם גרים בכפר סבא

לאחותו המנוחה של אהרון, שושנה, שני ילדים ושישה נכדים.

רחל, אחותו של מיכאל, הגיעה לארץ בגיל 17, ובהתחלה עבדה כמו כולם, בפרדס, אחר כך בבית אריזה לפירות. היא התחתנה עם בחור מרעננה, ונולדו להם שני ילדים, הבן יואב והבת מלכה. למלכה שלושה ילדים ושבעה נכדים, ליואב – ארבעה ילדים ונכד אחד. וכולם גם גרים כאן אצלנו בכפר סבא.

בנו של יואב, עידן רייכל, הוא לא רק אחד מהזמרים המפורסמים בישראל. השירים שלו מוכרים בכל העולם. הוא עצמו כותב את המילים ואת המוזיקה. הוא השגריר שלנו בעולם, הרי היופי מקרב לבבות.

כך יצא, שיום הניצחון ויום העצמאות של מדינת ישראל הם שכנים בלוח השנה, וזה מאוד סמלי, הרי רק הודות לנצחון על גרמניה הנאצית הצליחו היהודים לבנות מחדש את ביתם הלאומי. משפחת מישקין היא דוגמה מצוינת לכך שלמרות הכול היהודים שרדו, עמדו במבחן, והקימו את מדינתם המשגשגת. וכפי שאנו רואים, משפחת מישקין לא רק תורמת בהצלחה למאמץ הדמוגרפי, אלא גם שומרת על נאמנות לכפר סבא.

אני מאחלת מכל הלב לכל בני המשפחה הענפה הזאת בריאות, הצלחה בכל דרך ולהיפגש רק בשמחות.

מרינה גרודנסקי

הסיפור שאותו אני רוצה לספר לכם – זהו המשך של כתבה שהתפרסמה במהדורה הקודמת של העיתון, וההסבר הוא פשוט – מרים פולישוק היא אחותו של שמחה פרנק. מסיפורה של המשפחה הזאת ניתן לראות כיצד המלחמה מפרידה בין האנשים הקרובים ביותר ואז שוב מחברת אותם. דרך חייהם היא שונה, אבל הגורל בסופו של דבר מקבץ אותם באותו מקום – בכפר סבא.

מרה נולדה בעיר נובוסליצה (מחוז צ'רנוביץ) בשנת 1924. את לימודיה התחילה בבית ספר רומני (באותה תקופה אזור זה עדיין היה שייך טריטוריאלית לרומניה) שבו למדה במשך ארבע שנים. אחר-כך עברה לגימנסיה פרטית שבה למדה עד שנת 1940 כאשר העיירה הועברה לשליטת ברית המועצות. בכיתה ט' היא כבר למדה בשתי שפות: רומנית ורוסית.

ב- 24 ביוני ,1941 כאשר הגרמנים נכנסו לעיירת הספר שלהם, כבר בעוברים לאורך הרחוב המרכזי של העיירה הם החלו לירות ביהודים שפגשו בדרכם. כאלף בני אדם נהרגו כבר באותו יום. משפחת פרנק התגוררה באחד הרחובות הצדדיים, ולכן הם הספיקו לברוח מהבית ולהסתתר בגן של משפחה אחרת שבו הם שהו במשך שלושה ימים בלי מזון ובלי מים. ואשר בהיותם באפיסת כוחות, רעבים וצמאים, ביקשו מילד מקומי שעבר במקום להביא להם קצת מים, הוא מיד דיווח עליהם לגרמנים שהקיפו את מקום מסתורם, תפסו את כולם והובילו כפי שחשבו אז, להורג. אולם הגרמנים לא ירו בהם, אלא הביאו אותם לגטו שהוקם בשטח של מפעל כהל. עד אז הובאו למקום כל יהודי העיירה שעדיין נותרו בחיים. בו במקום ,לעיני כולם, הנאצים לקחו 39 גברים עד גיל 25 שבהם הם חשדו כי הביעו התנגדות מזוינת לכוחות הגרמנים כשנכנסו לעיר. כל הצעירים הללו נורו למוות. ברמת השרון ישנו בית כנסת שנבנה בכספים שגייסו יהודים יוצאי העיירה נובוסליצה שגרים היום במדינות שונות ברחבי העולם. בחצר בית הכנסת ניצבת אנדרטה ובה חרוטים שמות של 39 הצעירים ההרוגים. על גבי קירות בית הכנסת רשומים שמותיהם של כל היהודים שחייהם נגדעו בטרם עת בגטו.

כעבור מספר ימים הובילו את כל תושבי הגטו בכיוון נהר דנייסטר, כפי שהסתבר מאוחר יותר – לגטו, שהיה ממוקם בעיירה ברשט שליד העיר וויניצה. בדרך הגרמנים היו הורגים את כל החלשים ואת כל החולים, וכך נהרגו עוד כאלף איש, וביניהם היה אביה של מרה. את הנשים שהיו להן תינוקות או ילדים קטנים הנאצים הכריחו להשאיר אותם בשולי הדרך, ולכן דרכה העגומה של השיירה הייתה מלווה בבכי התינוקות ובצעקות "אמא" של הילדים היותר גדולים. כאשר הגיעה השיירה ליערות קסאוצי בשטח מולדובה הלילות היו כה קרים, עד שכמאתיים ילדים קפאו למוות תוך לילה אחד בלבד.

כאשר הגיעו לגטו ברשד התחילו להכניס את היהודים בבתיהם של היהודים המקומיים, וכך בכל בית ישבו כמה משפחות. משפחתה של מרה בת ה-4 נפשות התמקמה במטבח קטן שבו הייתה מוקמת מיטה צרה שעליה ישנו מרה ואימה, בעוד שאחיה ודודתה ישנו על גבי התנור.

בתנאי החיים שכאלה כולם, מכורח הנסיבות, החלו לסבול מכינים והדבר הביא למגפת הטיפוס. גם מרה חלתה במחלה ושרדה בנס אחרי שהייתה חולה במשך מספר חודשים. בכל יום הסתובבה ברחובות הגטו עגלה שאספה את גופות האנשים שמתו מטיפוס ומרעב.

כל משפחה נאבקה בכוחות עצמה על מנת לשרוד. האיכרים המקומיים היו ניגשים לגדר הגטו והיו מחליפים מצרכי מזון באותם חפצים שמי מהאנשים הספיק בנס לקחת מהבית. היו כאלה שתוך סיכון חייהם היו יוצאים מהגטו כדי לקטוף משהו בשדות הסמוכים.

מתוך חמשת אלפים יהודי נובוסליצה שהגיעו לגטו הזה שרדו כ-300-400 איש בלבד. מרה ואימא שלה חיו בגטו במשך שלוש שנים. אחיה, שאותו הגרמנים העבירו למחנה ריכוז, הצליח לברוח משם ולחזור לגטו כדי להיות ליד משפחתו.

במרץ 1944 הצבא האדום שחרר את אסירי הגטו. משפחתה של מרה חזרה ברגל לעיירה נובוסליצה שנחרבה. היות וביתם נהרס הם שכנו בביתו של סבא (מצד אימא) שהוגלה בגיל 86 יחד עם כל משפחתו (אשתו חנה, בנו שמחה, ואשתו פייגה) בשנת 1941 לסיביר, שם מתו כולם. מה עלה בגורלם של שמחה ופייגה לא ידוע. בבית בן 4 חדרים נכנסו לגור עוד ארבע משפחות.

שמחה, אחיה של מרה, גויס לצבא, והיא, יחפה ולבושה בחצאית משי ממצנח, החלה לעבוד בתור עובדת ניקיון בסניף דואר. מרה שקדה על שליטתה בשפה הרוסית באופן עצמאי, ולמהירה הועברה לתפקיד רכזת אזורית של הוצאה לאור "Souzpechat", שם הייתה אחראית על חלוקת העיתונים הסובייטיים בקרב תושבי האזור. במשך יממות שלמות היא נאלצה לנסוע בין הכפרים. אחר-כך העבירו אותה לתפקיד המדריכה של "Souzpechat". היא קיבלה מדליה "בעד עבודה אמיצה בתקופת מלחמת העולם השנייה" שהוענקה לה בשנת 1946.

בסוף שנת 1945 הגיע לעיירה נובוסליצה קצין שחזר מהמלחמה, ושמו טוביה פולישוק, מי שהיה לבעלה של מרה. הוא נשלח לעבוד בעיר צ'רנוביץ בתפקיד מפקח על מפעלי תעשייה, אחר-כך המשיך לעבוד בתור החשב הראשי של לשכת בתי המרקחת המחוזית, ואת מרה העבירו לתפקיד של מנהלת מחלקת "Souzpechat" ליד לשכת הקשר המחוזית. למשפחה הצעירה נולדה בת בשם פאינה.

זמן קצר לאחר מכן מותנה מרה לתפקיד הרכזת הבכירה, אחר-כך לראשת מחלקת מנויים לעיתונים. ובתפקיד זה היא עבדה במשך 40 שנה, וקיבלה את תואר "וטרן עבודה". תמונתה הייתה תלויה בביתן אמצעי התקשורת בתערוכת הישגי המשק העממי (VDNH) במוסקבה.

בשנת 1989 מרה ובעלה הגיעו לביקור אצל אחיה בישראל. משחזרו הביתה הגישו מסמכים לעלייה. לקראת אותה עת בתם כבר סיימה את המכללה למוסיקה ובידה תעודת בגרות מלאה, אחר-כך סיימה את המכון להוראת מוסיקה, ומעל 20 שנים עבדה בבית הספר הפדגוגי למוסיקה מס' 1 בעיר צ'רנוביץ, אשר היה נחשב לאחד הטובים באוקראינה. נולד לה בן בשם אוולד.

ב-26 לספטמבר 1990 מרה, בעלה, בתם ונכדם נחתו בנמל תעופה בן גוריון ומשם – נסעו ישירות לכפר סבא, לדירה שאותה שכר עבורם אחיה של מרה.

אחרי חודש לימודים באולפן מרה התקבלה לעבודה במקצועה בחברת דואר ישראל. היא תלתה מודעה "כאן מדברים ברוסית, רומנית ויידיש", ובעמדתה תמיד היה תור ארוך של מבקרים. היא עבדה שם במשך שנה וחצי עד אשר נסגר סניף הדואר. אחר-כך מרה החלה לעבוד בחברת "מתב" שהייתה מספקת שירותים לקשישים. בחברה זו מרה עבדה במשך 10 שנים.

בשנת 2000 מרה ובעלה עברו לגור בהוסטל שנמצא ברחוב משה דיין. בשנת 2004 הלך בעלה לעולמו.

אופיה הפעיל של מרה לא משאיר לה רגע דל. היא עוזרת לדיירי ההוסטל שלא יכולים לפתור בעצמם בעיות מסוימות. נוסף על כך היא פוגשת משלחות שונות, כולל מחו"ל, שבאות כדי להכיר את חיי ההוסטל ולשמוע את סיפוריהם של אנשים ששרדו את השואה. מרה, בעלת ניסיון רב בתקשורת בינאישית, מספרת על הפעילויות השונות של דיירי ההוסטל, על מפגשים מעניינים ועל האירועים שמתקיימים בהוסטל, אבל מה שבאמת נוגע לליבם של המבקרים – אלה הם סיפוריה של מרה על מה שעבר עליה בגטו.

בשנת 2000 עיריית כפר סבא הוציאה לאור ספר שנקרא "לנצח לניצחון החיים" ובו תמונות ושמות של ניצולי הגטאות שגרים בעיר כפר סבא. בעמוד 134 אפשר למצוא גם את המידע על מרה פולישוק.

אחרי הגעתה ארצה, בתה של מרה, פאינה, כמו כל יתר העולים החדשים, חיפשה את "מקומה תחת השמש". בהתחלה עבדה בבתי ספר למוסיקה (הקונסרבטוריון) בכפר סבא ובכוכב יאיר, אחר-כך סיימה קורס עובדי ספרייה – רמה א' וב' במכללת לוינסקי, ובסיום הקורס נשארה לעבוד בספרייה האקדמית של המכללה.

נכדה של מרה אוולד סיים את לימודיו בחוג למתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב, שירת בצה"ל והיום עובד בחברת "מייקרוסופט". הוא נשוי ואב לבן בשם דניאל.

גם בנה ונכדה של מרה הם תושבי העיר כפר סבא. קהילת דוברי הרוסית שלנו בכפר סבא, למרות ההיסטוריה הקצרה למדי, יכולה להתגאות בכך שגרים כאן ארבעה דורות של נציגיה.

לכל דור אתגרים וקשיים משלו, אחדים לא עומדים בנטל ונשברים, ואילו אחרים דווקא מתחזקים מהקשיים. מרה בהחלט שייכת לקבוצה השנייה, הרי אם חושבים על זה, - היא עברה אינספור ייסורים: נולדה ברומניה, אחר-כך החליפה מדינה בעקבות רצונו של מישהו אחר מבלי להחליף את הבית; שרדה וניצלה בתנאים הבלתי-אנושיים של הגטו, הקימה משפחה, עבדה במרץ ובשקידה במשך שנים רבות בברית המועצות לשעבר, ושוב, אולם הפעם מרצונה, העתיקה את מקום מגוריה אל מדינה אחרת. כשהגיעה למולדת ההיסטורית שלה, שוב עבדה לא מעט שנים ובכל מקום שגורלה היה מביא אותה היא גילתה פתיחות ורוחב לב כלפי אנשים, תמכה ועזרה להם בכל מה שרק יכלה. ואף על פי שהשנים גובות את מחירן מרה נשארת כמו שהייתה – טובת לב, נבונה, כנה, אוהבת את החיים ומאמינה בטוב ליבם של אנשים.

מרינה גרודנסקי

עוד לא המציאו בעולם מכשיר למדידת טוב לב, אמפתיה ואהבת הזולת, אבל אילו היה קיים מכשיר שכזה, הוא היה פשוט מאבד את הצפון בעת מדידת האיכויות האלה אצל הזוג סופיה ושמחה פרנק. משיחה עם האנשים הטהורים והכנים האלה נעשה נעים וטוב על הלב. סיפורה של המשפחה הזאת הוא פשוט מדהים. והעיניים... איך שהם מסתכלים זה על זו. אף על פי שהם חיתנו את נכדתם ממש לא מזמן, עיניהם קורנות מרוב אהבה ורכות שלקחו אתם דרך עשרות שנים של חיים משותפים. מי שהזדמן לו לבקר בדירתם בוודאי ראה את הביתיות ואת החמימות שמקרין כאן כל חפץ וחפץ. נוצר לי הרושם שבעבור סופיה ושמחה המונחים "לנשום" ו"לעזור לאנשים" הם שווי ערך לחלוטין, כי הם פשוט לא מסוגלים לחיות אחרת.

סופיה נולדה בעיר ריבניצה (מולדובה) בשנת 1930. אביה היה חייט צבאי – הוא תפר מדי קצינים, ואמה – עקרת בית. סופיה הייתה הבת הקטנה במשפחה, מעליה היו האח והאחות הגדולים. המלחמה פקדה את סופיה ואת הוריה בקישינב, בעת ביקור אצל קרובי משפחה. כבר ביום השלישי לאחר תחילת המלחמה הופצצה העיר קישינב, ובערה בלהבות. המשפחה החלה לעשות את דרכה דרך נהר הדנייסטר לכיוון ריבניצה. כשהגרמנים התקרבו לעיר הם היו בין האחרונים שעזבו אותה. במשך שלושה חודשים הם נסעו למחוז רוסטוב – פעם בקרנות משא, פעם ברגל. אחיה של סופיה התנדב לצבא (עדיין לא מלאו לו 18 שנים), אחותה, אשר עוד לפני המלחמה התקבלה למכון לרפואה, נשלחה קודם לחזית, אבל אחר-כך שלחו אותה לסיים את לימודיה. היא מצאה את משפחתה דרך לשכה ברוסטוב והגיעה אליהם לחוות סיצ'ובקה. אבל המלחמה התגלגלה גם לכאן, ושוב נאלצו לקום ולעזוב – הפעם לאוזבקיסטאן לעיר אנדיז'אן. פעם נוספת היו בדרכים במשך חודשים. באנדיז'אן אימא של סופיה עבדה במפעל לעיבוד פירות ואביה בתור עוזר של חייט. כשחזרו מהפינוי בשנת 1946 גילו שביתם בהריסות, ולכן שכרו לעצמם דירה. אחיה של סופיה חזר מהמלחמה בסוף שנת 1945.

בשנת 1947 סופיה עברה יחד עם הוריה לעיר קישינב, שם היא מסיימת את לימודיה בבית הספר ומתקבלת למכון להוראה לחוג לשפה וספרות רוסית.

שמחה נולד בשנת 1922 בעיירה נובוסליצה במחוז צ'רנוביץ, שהיה שייך טריטוריאלית לרומניה באותה עת. אביו עסק במסחר, אמו הייתה עקרת בית. את לימודיו החל בבית ספר יהודי, וכשסיים ארבע שנות לימוד התקבל לגימנסיה שאותה סיים בשנת 1940. כאשר באותה השנה השטח שבו הם גרו חובר לברית המועצות העיירה הפכה לעיר ספר. ב- 24 ביוני 1941 הכוחות הגרמניים והרומניים נכנסו לנובוסליצה והחלו להשמיד את היהודים. כבר ביום הראשון של הכיבוש נהרגו כאלף בני אדם. את השאר ריכזו בשטח מפעל כהל שהיה מגודר בגדר גבוהה. בגטו זה הם שהו במשך מספר שבועות ולאחר מכן הובלו לטרנסניסטריה שמעבר לנהר הדנייסטר. בדרכם לשם הם הופרדו מאבא שלהם, ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו. הובילו אותם ברגל, ולקח להם כחודש להגיע לשם. כאשר עברו את נהר הדנייסטר, הסתבר שהם הגיעו לגטו שהיה ממוקם בעיירה ברשד ליד העיר ויניצה. אמו ואחותו של שמחה חלו ואותו אילצו בכל יום לצאת לעבודה. בגטו הזה שמחה שהה עד מרץ 1943, ואז הועבר למחנה ריכוז בעיר ניקולאייב. גם שם הוא נאלץ לעבוד קשה מאוד. באביב 1944 הצבא האדום שחרר את האסירים. מתוך 5000 איש ששהו במחנה ניצלו בערך 300-400 איש.

לאחר מכן שמחה באופן מידי גויס לצבא כי נדרשו בו אנשים ששלטו בשפות גרמנית ורומנית. כך הוא הגיע לחיל מודיעין של החזית האוקראינית הראשונה. הוא עבר את נהר הדנייסטר, אחר-כך את נהר הפרוט, והגיע להרי הקרפטים. קבוצת המודיעין שבה שירת שמחה הייתה מורכבת מארבעה אנשים. הם האזינו לקווי קשר של האויב באמצעות ציוד מיוחד. בהרי הקרפטים שמחה נפצע והגיע לבית חולים שדה, ואחרי ששוחרר נשלח לחזית בלארוס שבה הכוחות נעו לכיוון קניגסברג. על עיר זו שמחה הסתער כבר במסגרת פלוגת תותחנים. אחרי ההשתלטות על העיר העלו אותם ברכבות ושלחו לכיוון מזרח. כך שמחה מצא את עצמו במלחמה נגד יפן.

דרך שטחה של מונגוליה התקדמו הכוחות ברגל למנצ'וריה. שם נערכו קרבות קשים ביותר. על פי המידע הרשמי המלחמה התחילה ב- 9 באוגוסט והסתיימה ב- 2 בספטמבר 1945, כאשר במפרץ טוקיו על הסיפון של אניית קרב "מיסורי" נחתם הסכם כניעתה של יפן. ממש באותו יום נפצע שמחה מרסיס שפגע בעינו. םציעה זו גרמה לו לעיוורון. בבית החולים הצבאי בפורט-ארתור הוא עבר טיפולים במשך 5 חודשים, ורופאי המכון ע"ש פילטוב הצילו את עינו.

בשנת 1947 שמחה השתחרר ויצא לדרכו הביתה – דרך שלקחה חודש וחצי ימים. תחילה הפליג במשך שבוע באוניית קיטור מנמל דלני עד העיר ולדיווסטוק. אחר-כך נסע בקרנות משא עד מוסקבה, משם לקייב, ואז כבר עד העיר צ'רנוביץ שם שהו אמו ואחותו שלא ידעו כלל מה עלה בגורלו. בואו של שמחה היה עבורן שמחה בלתי צפויה לחלוטין. אז היה צריך להתחיל לשקם את החיים שלאחר המלחמה, והוא התקבל לעבודה בהוצאה לאור "Souzpechat", אחר-כך משנת 1948 עד 1950 עבד בבית דפוס. זאת הייתה עבודה מאוד מזיקה לבריאות, ולכן הוא נאלץ להתפטר עקב מצב בריאותו.

בשנת 1950 לקראת חגיגות מהפכת אוקטובר שמחה הגיע לקישינב לבקר אצל חברו שיחד איתו הוא שהה בגטו, אחר-כך במחנה ריכוז, ואחר-כך שוב נפגשו החברים בפורט ארתור. את סופיה הוא הכיר במסיבה לכבוד החג. הוא מיד הבחין בנערה יפיפייה, וכעבור 10 ימים כבר הציע לה נישואין. ב- 31 בדצמבר הם התחתנו, אך המשיכו לגור כל אחד אצל קרוביו. בסוף מאי סופיה סיימה את לימודיה במכון, ורק אז שמחה הגיע אליה לקישינב. ביולי הם נסעו לכפר שאליו הופנתה סופיה לעבוד אחרי סיום הלימודים. שם שניהם החלו לעבוד בתור מורים בבית הספר, סופיה לימדה את השפה הרוסית ושמחה היה מורה למלאכה. כעבור שנה הם חזרו לקישינב. סופיה התקבלה וסיימה בהצלחה את חוג הספרנות במכון להוראה. ולכן בבית הספר שבו עבדה בתור מורה היא גם הייתה מנהלת הספרייה. שמחה מצא עבודה בתור איש תחזוקה בבית ספר לחקלאות. אחר-כך עבר לעבוד בתור מעצב בסוכנות "וונשטורגרקלמה", שם הוא עבד עד יום עלייתו לישראל.

ההזדמנות הראשונה להגר הייתה לשמחה עוד בזמן שהותו במנצ'וריה, כאשר כמה ממכריו היגרו לארצות הברית, אבל הוא תמיד חשב שמקומו בישראל. מה גם שקרובי משפחתו חיו כאן עוד משנת 1920, ומיד אחרי המלחמה הצטרפו אליהם כמעט כל קרובי המשפחה שניצלו במלחמה. ולכן כאשר נפל "מסך הברזל" בשנת 1972 שמחה וסופיה הגישו בקשה לעזוב את ברית המועצות. כשהגישו את המסמכים אמרו לסופיה בעל-פה שמפטרים אותה, אבל היות והכיתה שבה הייתה מחנכת הייתה לקראת סיום הבגרות, נתנו לה להמשיך בעבודתה. שמחה עבד במקום עבודתו עד יום העזיבה. כאשר דרשו מהם בלשכת ההגירה המלצות ממקום העבודה הם כמובן הגישו אותן. כאשר פקיד הלשכה קרא את ההמלצות הוא אמר שהלשכה שלהם אינה עוסקת בהענקת עיטורים על הישגים, אלא להיפך – מוקיעה על הבגידה במולדת. סופיה נאלצה להמציא המלצה חדשה. הסדרת המסמכים נמשכה כשלושה שבועות. עבור שתי דיפלומות, שנת לימוד של הבת במכון וויתור על האזרחות דרשו מהם לשלם מעל 14 אלף רובלים. זה היה סכום עצום שלא היו משיגים גם אם היו מוכרים את כל חפציהם שניתן היה למכור. ואז החלו להגיע לביתם מכרים וחברים שפשוט הניחו כסף על השולחן – כל אחד לפי יכולתו. וכך גייסו את הסכום הדרוש.

הם נסעו ברכבת דרך העיר צ'ופ. בגבול אנשי המכס החרימו להם לא רק את תמונותיו של שמחה מימי המלחמה, אלא גם חלק מאותות הגבורה והתעודות שלהם. אבל היות וכל אלה היו מונחים במקומות שונים בכבודה שלהם, בכל זאת הצליחו להביא אתם לפחות חלק מהם. ובין האותות האלה: עיטור הכוכב האדום, עיטור מלחמת המולדת, מדליית "הגבורה", מדליית "ההישגים בקרב", מדליית "הניצחון על גרמניה". בווינה הם שהו במשך 3 ימים, ומשם הגיעו בטיסת אל-על לישראל. בנמל התעופה קיבלו את פניהם קרובי משפחה של הבעל ובידם מכתבו של ראש עיריית כפר סבא בו הוא מבקש לשלוח את המשפחה לכאן.

אבל בהתחלה הם הובאו לאולפן בעיר עתלית שבו הם למדו במשך 4 חודשים, ורק אז עברו לדירת עמידר בשכונת גבעת אשכול בכפר סבא. במשך שנה סופיה עבדה בכל מיני עבודות מזדמנות, ושמחה עבד במשך כמה חודשים בתל-אביב. יום אחד בעודו עובר ברחוב מספר ימים לפני יום עצמאות הוא ראה שבונים במה ותפאורה לקראת החגיגות, והתעניין – אולי הם זקוקים לעובדים. כך החל שמחה לעבוד במחלקת תחזוקה בעירייה, שם נשאר לעבוד עד יום הפרישה, אם אפשר לקרוא לזה כך, כי במשך שבע שנים אחרי הפרישה הוא המשיך לעבוד במקום העבודה שאליו כל-כך התרגל, ועד עצם היום הזה הוא ממשיך לעבוד שם, אם כי כבר בהתנדבות. הוא מבצע כל מיני עבודות קטנות עבור בתי הספר וגני הילדים.

מזה 30 שנים שמחה משתף פעולה עם הסניף העירוני של "יד לבנים" (ארגון שעוסק בהנצחת זיכרון הנופלים במלחמות), הוא לקח על עצמו את עיצוב האנדרטה. בכל פעם שהוא מעצב סטנד חדש הוא מתפלל בליבו שהשרשרת לא תיקטע, אבל לצערנו הרב אנו חיים במדינה שבה לא הכל פשוט... בשנת 2004 שמחה קיבל פרס ע"ש זאב גלר.

עוד דבר מעניין – בדרכי פלא הגיעו לידיו של שמחה שלושה ספרים נדירים ביותר שאותם הוא העניק לרשות הזיכרון לשואה ולגבורה "יד ושם": "אוסף כרזות גרמניות החל משנת 1900", "המוזיאון היהודי של פראג" (יצא לאור בתפוצה מוגבלת של 500 עותקים בלבד) וספר בן שני כרכים "משפטי נירנברג". ספר זה הוצא לאור בעיר לייפציג מיד אחרי סיום ההליכים. משקלו של כל כרך כחמישה קילוגרם.

בשנות ה-70 קבוצה של עולים חדשים דוברי רוסית הקימה מועדון שבו סופיה לקחה חלק פעיל ביותר. במועדון התקיימו אירועים למיניהם, לימודי עברית, ונעשתה גם פעילות התנדבותית. בהיותה פעילת הארגון סופיה הכירה את יושב ראש סניף מקומי של ההסתדרות זאב בלפר, אשר ברגע שנודע לו מה מקצועה של סופיה הציע לה עבודה בתור ספרנית בהסתדרות. רמת השליטה שלה בעברית עדיין לא הספיקה, אבל כל העמיתים לעבודה עזרו לה ללמוד את השפה. היות וזכרה היטב את ניסיונה המר כשעלתה לארץ עם שתי מזוודות בידיים החליטה סופיה לפתוח חנות "יד שנייה" כדי לעזור לעולים החדשים לרכוש את כל מה שנחוץ להתחלה. מכרו שם בגדים, נעליים, מכשירי חשמל, והמחירים היו סמליים בלבד – שקל, שקל וחצי.

סופיה הייתה חברה בוועידה הראשונה והשנייה של אגודת העולים החדשים יוצאי בריה"מ. בשנת 1984 בעד פעילותה ההתנדבותית היא קיבלה תואר "אשת השנה". וכשפרשה לגמלאות המשיכה סופיה לעבוד בהסתדרות, אך הפעם בתור ראש מחלקת גימלאים. שם היא עבדה בשנים 1993-1995. בשנת 1996 סופיה קיבלה תעודה על פעילות ציבורית מטעם ההסתדרות, ובשנת 1998 קיבלה תעודה מעמותת "נעמת". בשנת 2000 סופיה קיבלה פרס ע"ש זאב גלר בסך 1,500 ₪ שאותו היא העבירה לחשבון המחלקה הגריאטרית של בית חולים "מאיר". בשנים 2006 ו- 2007 היא קיבלה אותות הצטיינות של ההסתדרות על הפעילות ההתנדבותית. לציון פעילותה למען הקהילה אירגון הקרן הקיימת הלישראל שתל לכבודה 5 עצים בהר הרצל שבירושלים.

לשמחה ולסופיה שני ילדים: הבת אסיה והבן אריק. אריק שירת בחיל האוויר במשך 18 שנים וכשהשתחרר מהשירות החל לעבוד בהיי-טק. יש לו שלוש בנות. הבת אסיה עבדה במשך 15 שנים במחלקת הנדסה בעיריית כפר סבא, אחר-כך יחד עם בעלה ושני ילדיהם עברה לקנדה. כעת היא עובדת בסוכנות נדל"ן.

בימים קשים אלה אנשים כמו סופיה ושמחה הם קרן אור ותקווה שאף אחד לא יישאר לבדו מול אסונותיו ובעיותיו. הרי תמיד יימצאו אלה שיעזרו ויתמכו, ולא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. התלהבותם הצעירה, חוש ההומור והאמונה שניתן למצוא מוצא מכל מצב קשה משמשים דוגמה לצעירים, ואסור שהמשכיות הדורות תיפסק אי-פעם.

מרינה גרודנסקי

האסון הכי הגדול בהיסטוריה של העיר נשאר מאחור. אסון זה נמשך 872 ימים מה-8 לספטמבר 1941 ועד 27 לינואר 1944. כמעט 900 ימים ולילות של קור, רעב והפצצות בלתי פוסקות. בזמן המצור, הנאצים הפילו מאות אלפי פצצות אווירי ופגזי ארטילריה על עיר הבירה הצפונית. בתקופת זמן זו של המצור על לנינגרד מתו מרעב ומהפגזות יותר מ-641 אלף איש (ממקורות אחרים - לא פחות ממיליון איש).

בזמנים הכי קשים אלו, התושבים קבלו אספקה של לחם במשקל 125 גרמים בלבד. למרות זאת, העיר המשיכה לחיות ולהיאבק - מפעלים עבדו, קונצרטים התקיימו ,עיתונים פורסמו. מעשה הגבורה של מגיני לנינגרד והתושבים נכנסו להיסטוריה כסמל לאומץ לב ולחוסן.

אירוע זה מצוין גם בעיר שלנו, כי בכפר סבא מתגוררים 24 אנשים שחוו את המצור בלנינגרד. הם התאספו באולם של הוסטל "פקאן". לכולם העניקו מתנות קטנות. לכול אחד יש סיפור המשפחתי משלו. טרגדיה משפחתית משלה. שהשאירה את חותמה עד סוף חייה.

Позади осталась самая трагическая страница в истории города, длившаяся с 8 сентября 1941 года по 27 января 1944 года (блокадное кольцо кольцо было прорвано 18 января 1943 года) – 872 дня. Почти 900 дней и ночей нечеловеческих испытаний голодом, холодом и непрерывными бомбежками. За время блокады фашисты сбросили на Северную столицу сотни тысяч авиабомб и артиллерийских снарядов. За время блокады Ленинграда от голода и обстрелов погибло свыше 641 тысячи жителей (по другим данным, не менее одного миллиона человек).

В самое тяжелое время жители получали всего 125 граммов блокадного хлеба. Но, несмотря ни на что, город продолжал жить и бороться – работали предприятия, шли концерты, выходили газеты. Подвиг защитников Ленинграда и его жителей навсегда вошел в историю, став символом мужества и силы духа.

Это событие также отмечалось и в нашем городе, так как, в Кфар-Сабе проживает 24 человека, переживших блокаду Ленинграда. Те, кто смог придти, собрались в актовом зале хостеля "Пекан". Всем им были вручены небольшие подарки. А затем, во время чаепития, полились воспоминания о тех страшных годах. У каждого блокадника своя история и своя семейная трагедия, которая оставила свой след на всю оставшуюся жизнь.

А затем все дружно пели песни военных лет. Это мероприятие было организовано и проведено городским отделением Совета ветеранов под руководством Михаила Золотарева. Эта трогательная встреча была запечатлена на фотоснимках.

Как мы относимся к человеку, которому удается абсолютно все, за чтобы он не взялся? Кто-то с восхищением, кто-то с уважением, а кто-то с мыслью: "Везет же некоторым". У людей разное отношение к жизни, поэтому и живут они по-разному. Есть такие, кто своим девизом избрал слова Николая Заболоцкого: "Надо идти все вперед, все вперед, с жизнью, которая никогда не останавливается". Путь постоянного самосовершенствования является для них самой сущностью бытия, просто по-другому они не могут. Им становится скучно, и тогда они находят новое занятие, а освоив его, движутся дальше, азарт познания и преодоления не дает им "закиснуть", а тело и душа постоянно находятся в тонусе. Возраст при этом совершенно не имеет значения, ведь это – склад характера, а может быть, и дар свыше. Вот именно о человеке, принадлежащем к когорте таких неугомонных, я и хочу рассказать. Его зовут Максим (Мотель) Гиверц.

Родился он в Житомире (Украина) в 1923 году в семье парикмахера и преподавательницы русского языка. Окончил семь классов еврейской школы, преподавание в которой велось на идиш. После школы Максим успешно окончил Житомирский механический техникум.

22 июня 1941-го года он находился на производственной практике в Киеве, он сразу же вернулся в Житомир. Вся семья эвакуировалась, мама с тремя детьми в одном поезде, а Максим с отцом на платформе – в другом. Им пообещали, что оба поезда вместе прибудут в Казахстан. Отец вместе с сыном оказался в Акмолинске. Связь с остальными членами семьи была утеряна. Максим устроился на работу в железнодорожное депо слесарем, а следовательно, у него была бронь, отец работал на железнодорожной станции парикмахером.

Однажды Максима вызвали в военкомат и предложили написать заявление об отказе от брони, при этом подчеркнув, что право выбора за ним. Он тут же подал такое заявление, таким образом, став курсантом Харьковского артиллерийского противотанкового училища, которое базировалось в Фергане. Обучение продолжалось с марта по сентябрь 1942-го года, затем присвоение звания лейтенанта. Еще в детстве у Максима был обнаружен порок сердца, поэтому врач при направлении на фронт сказал ему, что по состоянию здоровья он не подходит, зато по образованию – вполне. Сразу после выпуска Максим попадает в самое пекло – Сталинградский фронт в должности командира взвода. В боях полк, в котором служил Максим, понес большие потери в живой силе, поэтому тех, кто выжил, отправили на переформирование. Таким образом, Максим попал на Волховский фронт. При прорыве блокады Ленинграда 19 января 1943-го он был легко ранен (осколочное ранение кисти и бедра). После недолгого лечения в полевом подвижном госпитале он возвращается на фронт. А уже 10 февраля того же года снова был ранен, на этот раз тяжело, сквозное осколочное ранение локтевого сустава с переломом плечевой кости. В Архангельском эвакуационном госпитале Максиму сделали операцию, процесс излечения растянулся на полгода. Рука с тех пор малоподвижна, а часть осколков до сих пор сидят в его теле. Максима комиссовали, так он стал инвалидом войны третьей группы.

Из госпиталя Максим отправился в Караганду, где его ждала вся семья. Отец к тому времени сумел разыскать маму и остальных детей. Самого отца призвали в трудовую армию, где он стал шахтером. По приезду, Максим сразу отправился в военкомат, оттуда он вышел руководителем школы военруков и, следовательно, сразу оказался на казарменном положении. Там он познакомился с учительницей русского языка Надеждой, которая и стала его женой.

После войны вся семья осталась в Караганде. Послевоенное голодное время, и Максим, как настоящий мужчина, не мог допустить, чтобы его семья голодала. Он заводит корову, коз, разбивает большой огород. И, что характерно, этому городскому парню удается успешно справляться с личным хозяйством. За чтобы Максим не брался, ему удается абсолютно все. Однажды был такой случай, его с женой пригласили на вечер, но вот беда, одеть им было нечего. И тогда Максим, своими руками пошил себе сапоги, а жене платье из отреза, которым ее наградили за доблестный труд. И хотя мастерил обувь и шил одежду он впервые в жизни, и то, и другое удалось на славу.

В 1947-ом году в семье рождается дочь Людмила. Максим устроился на работу конструктором в электромеханические мастерские, и поступил на вечернее отделение горного техникума, факультет горные машины. Обучение там он завершил с отличием. Поскольку жена Максима была учительницей, вокруг их семьи сложилась большая компания именно из этой среды, а ее душой стал технарь Максим. Дочь вспоминает, что на столе была картошка, квашеная капуста и селедка, но веселье било ключом, песни, танцы, веселые рассказы. В семье царила атмосфера открытости и доброты.

Дочь выросла и решила поступать на вечернее отделение Карагандинского политехнического института. Максим, как верный и преданный отец, не мог допустить, чтобы его дочь возвращалась вечером домой одна. В общем, в институт поступили сразу и папа, и дочь, правда на разные факультеты, он – на горные машины, она – на металлорежущие станки и инструменты. И что интересно, именно Максим помогал дочери и ее однокурсникам в учебе, он раскладывал на полу их дома схемы и терпеливо все объяснял и показывал. Он умудрился стать душой и студенческой компании.

Максим перешел на работу в научно-исследовательский институт "Гипроуглегормаш" главным конструктором. Всю жизнь он что-то мастерил, у него 57 запатентованных изобретений, все они связаны с горной промышленностью. В институте он проработал 20 лет до самой пенсии. Пенсионером он пробыл недолго, это не для его деятельной натуры. Поэтому Максим снова устраивается на работу в научно-исследовательский институт, правда уже в другой, но зато в прежней должности – главным конструктором.

Из воспоминаний дочери: "До 60-х годов вся мебель в нашем доме была сделана папиными руками. Мы никогда не знали, что такое пригласить в дом какого-либо специалиста, сантехника, электричество, ремонт квартиры, ремонт и пошив одежды и обуви – все папиными руками. Он и меня, и моих детей научил шить по выкройкам из журнала "Работница".

Максим дочь и внуков научил не бояться никакой работы. Когда началась перестройка и полки магазинов опустели, Максим созвал семейный совет и убедил дочь в необходимости покупки дачи, чтобы внуки не голодали. Это произошло после того, как дочь Максима, работавшая ведущим конструктором в научно-исследовательском институте, в течение нескольких месяцев не получала зарплату. Когда ее терпение лопнуло, она на глазах сотрудников сломала карандаш, который, образно говоря, кормил ее всю жизнь, и устроилась на работу в школу преподавать немецкий язык и черчение. Немецкий язык пришлось основательно подучить, но она справилась, ведь так приучил ее папа – надо, значит сможем.

На даче работали всей семьей, чего там только не росло: фрукты, овощи, пряности, ягоды, педантичный Максим подсчитал – 25 наименований. Все дружно варили варенье, закручивали соленья.

У дочери Максима - Людмилы была подруга, работавшая в Сохнуте, которая стала тактично напоминать о еврейских корнях, потерявшихся в советских буднях. Первым решил репатриироваться внук Максима, которому было 18 лет, он стал агитировать остальных членов семьи. Людмила по книжкам и кассетам выучила еврейские традиции, а поскольку привыкла делать все основательно, то ее пригласили преподавать в воскресной еврейской школе. За время ее работы там не только резко возросло количество ребят, посещающих занятия, но и горячий интерес стали проявлять их родители. В праздники не только в самом помещении школы, но и вокруг нее яблоку негде было упасть. Так, что возвращаться к корням члены семьи стали еще до репатриации.

Первой осенью 1996 года репатриировалась по программе НААЛЕ - 14-летняя внучка Масима, она попала в пнимию в Герцлии, буквально вслед за ней, по молодежной программе Сохнута репатриировался внук, которого определили в кибуц Шоваль.

В ноябре 1997-го года Максим с женой и дочкой также совершили репатриацию. Максим, никогда в течение своей взрослой жизни не соблюдавший еврейские традиции, ступив на землю Израиля, заплакал от переполнивших его эмоций. В тот год в Казахстане была необычайно холодная осень, когда вылетали из Алма-Аты было минус 26 градусов, а при приземлении в аэропорту Бен-Гурион плюс 26. Этот факт буквально потряс новых репатриантов. День прилета в Израиль оставил яркое воспоминание. В Кфар-Сабе поселились благодаря родственникам, приехавшим ранее.

К изучению иврита в пенсионерской группе ульпана, Максим, как и ко всему в своей жизни, подошел основательно, освоил язык на неплохом бытовом уровне. Затем начал серьезно интересоваться иудаизмом, Максим стал посещать и проводить праздники в Бейт-Хабад.

В 1999 году скончалась супруга Максима, в этот нелегкий период все друзья и знакомые поддерживали его.

Он сумел справиться с горем и продолжил вести активный образ жизни, с компанией друзей дочери, выезжал в лес по грибы, и по количеству собранных не отставал от молодых. Он всегда жил в окружении многочисленных друзей, и в Израиле этот образ жизни не изменился. В меру сил, он помогал всем знакомым, что-то починить, прибить, собрать. К сожалению, годы берут свое, Максим перенес инфаркт и три инсульта, последний его и подкосил. Сейчас он живет в "Байт бэ кфар", где находится под постоянным медицинским контролем.

Внучка и внук Максима окончили Бар-Иланский университет, оба работают по специальности – программистами.

Максим удивительный человек, кажется, ему все дается с легкостью, но это только с первого взгляда. На самом деле, он к решению любой задачи подходит без какого либо страха перед неудачей, то есть, он программирует себя на успех, а, как говорится, смелость города берет. Эта уверенность в своих силах и привлекала всю жизнь к нему людей, то есть своим примером он давал им надежду на то, что любые трудности можно преодолеть. Такие люди, как Максим являются маяком в бурном море жизни.

Несмотря на то, что здоровье стало подводить Максима, его яркая натура вызывает восхищение и у сотрудников "Байт бэ кфар", ведь в его комнате висят картины, написанные им на холсте маслом. Вот уж, как говорится, бог не обидел. Максим никогда не обучался живописи, глядя на его картины, в это трудно поверить.

Остается пожелать ему хорошего самочувствия, бодрости, и чтобы родные и близкие радовали его своими успехами, для него это главный стимул в жизни.

Марина Гроденски

Все в этом мире взаимосвязано, без прошлого – нет будущего. Подавляющее большинство русскоговорящих жителей нашего города когда-то в школе проходили "Советскую историю", но учебник, по которому ее изучали, отражал "линию партии и правительства", поэтому некоторые события или упоминались вскользь или оставались вообще "белым пятном". Как раз к таким событиям и относятся, так называемые, польский поход РККА (17 сентября – 5 октября 1939 года) - военная операция Красной Армии по установлению контроля над восточными территориями Польши, Западной Белоруссии, Западной Украины и районом Белостока; официальное название в советской историографии – Освободительный поход в Западную Украину и Западную Белоруссию 1939 года, а также, советско-финская война, начавшаяся 30 ноября 1939 года и, завершившаяся 13 марта 1940 года, отторжением от Финляндии значительной части ее территории.

Возникает вопрос, какое отношение имеют эти события к рубрике "Интересные люди нашего города"? Все очень просто, человек, о котором я хочу рассказать, был не только непосредственным участником этих событий, они, можно сказать, определили всю его дальнейшую жизнь. Как не удивительно, героиня статьи – женщина, ее зовут Анна Хайтман.

Родилась она в селе Давыдовка Гомельской области (Белоруссия). Мама была домашней хозяйкой, папа – сапожником. В семье было шесть детей, Анна – третья по старшинству. Закончив еврейскую семилетку, она поступила в Минскую зубоврачебную школу, обучение в которой завершила в 1938 году. Затем были курсы по специализации – детская стоматология. После их окончания Анна начала работать в поликлинике города Мозырь. Она успела проработать только год, когда в 1939 году начались события на польской границе, Анну мобилизовали. Так она попала на фронт в звании лейтенанта медицинской службы тяжелого корпусного артиллерийского полка. Едва успела закончиться эта военная компания, началась советско-финская война, полк, в котором служила Анна, перебросили туда. "Морозы достигали 45 градусов. Против нашего полка финны выставили лыжный женский батальон. Сначала наши войска не отвечали на обстрелы, просто не решались стрелять в женщин, но так как мы несли большие потери, то к вечеру, был отдан приказ: "Открыть огонь на поражение". Из финского женского батальона никто не выжил.

Затем был отдан приказ: "Взять линию Маннергейма" (полоса укреплений на Карельском перешейке). Штурм проваливался раз за разом, наши войска несли огромные потери. Полк отвели в тыл"- так повествует Анна об этих событиях. На этой войне она познакомилась со своим будущим мужем – лейтенантом-артиллеристом, служившим в том же полку. После войны они поженились. На второй день после свадьбы, мужа Анны перевели в Северо-Кавказский военный округ в г.Майкоп, а полк, в котором служила Анна был отправлен под Новороссийск. Поскольку местонахождения полка было строго засекречено (запрещалось писать и сообщать место его нахождения), да и возможности такой не было, так как он располагался в чистом поле, то Анна и ее муж Григорий потеряли друг друга. Затем этот полк переправили в Поти (Грузия), и тут тоже существовал запрет на переписку. Ожидалась война с Турцией, поэтому было решено укреплять границу и полк перевели в Ленинакан. Здесь он простоял около года. Как только было получено разрешение, Анна сразу бросилась на почтамт и телеграммой сообщила родным свой адрес. Но на почте перепутали и вместо Ленинакан, написали Ленинград, по этой причине Анна не получала писем. Поняв, что что-то не так, Анна отправила повторную телеграмму, и только после этого, муж приехал к ней на неделю. Анна подавала несколько раз рапорт о переводе ее в полк, где служил Григорий, но получала отрицательные ответы. Однажды ей с огромным трудом удалось прорваться к армейскому комиссару и изложить свою просьбу. Анна очень долго писала, куда только было можно и, наконец, ее перевели к месту службы мужа. Но пока оформлялся перевод, Григория отправили на курсы усовершенствования комсостава в город Пушкино под Ленинградом. А Анна оказалась в Майкопе (бывшем месте службы мужа), и снова они были порозень.

Шесть месяцев Григорий был на курсах, а затем, он получил направление в город Житомир (Украина), за полтора месяца до начала войны с Германией, Анна получила перевод и, наконец-то они стали жить семьей.

18 июня 1941 года полк был отправлен на учения, а 22-го июня – фашистские самолеты уже бомбили Житомир. К месту, где полк проводил учения, был заброшен немецкий десант, а поскольку полк был тяжелой артиллерии, то у бойцов не было никакого стрелкового оружия и они, практически, не могли оказать никакого сопротивления. Полк начал отступать на базу, при этом погибло большое количество личного состава. Из остатков полка и пополнения сформировали новый полк, в котором для Анны не нашлось места, и она снова рассталась с мужем. Как оказалось, на этот раз навсегда, Григорий погиб в 1941-м году под Киевом.

Анна стала добираться к своим родным в Мозырь. Голодная, где пешком, где на подводе, она продвигалась к своей цели. Не доходя до Мозыря, она узнала, что ее родня эвакуировалась. Анна пошла в военкомат и ее направили на распределительный пункт, оттуда она попала в госпиталь, расположенный в Воронеже, там они занимались приемом раненых с эшелонов. В Воронеже однажды на вокзале Анна случайно встретилась со своей семьей, путь которой пролег в Новосибирск. Кроме госпиталя, Анна служила еще врачом в школе радистов. В Воронеже она прожила около года, затем ее отправили в Москву на перераспределение. Так Анна начала служить в понтонном полку, с которым дошла до Польши, где и встретила Победу.

Жизнь связала ее с этим полком на долгие 28 лет, Анна проработала там вольнонаемной до самого выхода на пенсию. Полк менял место дислокации – Анна следовала за ним: Старые Дороги, Бобруйск, Мозырь, Гродно.

В Гродно Анна работала не только в армии, но и в городской поликлинике на полную ставку. Рабочий день ее длился с девяти утра и до девяти вечера. Она была лучшим стоматологом города, пользовалась большим авторитетом. Однажды она провела совершенно уникальную операцию. Это было в 1964 году, девочка упала и выбила 4 зуба, Анна обработала их, почистила каналы, запломбировала, поставила на место и наложила "шину", и зубы прижились. Об этом случае в местной газете была опубликована статья под названием "Чудо стоматологии".

Анна проработала врачом до 70-ти лет, при этом ее стаж был равен 50-ти годам. Все бывшие пациенты Анны благодарны ей до сих пор. На праздники ее почтовый ящик приходилось освобождать от корреспонденции по несколько раз в день, а чтобы донести все полученные ею цветы до дома, требовались помощники. Анна была любимицей города, ее уважали все – от детей – до пенсионеров. Профессор мединститута в самых сложных случаях всегда обращался к Анне, он просил "посмотреть своими глазками", для Анны это был условный сигнал, поэтому она всегда захватывала с собой инструменты для удаления зуба. На самые сложные случаи в области, Анна вылетала на медицинском самолете. Руководитель ансамбля "Песняры" Владимир Мулявин тоже был пациентом Анны.

На протяжении многих лет семьей Анны были ее сестры и племянники. Постепенно они стали репатриироваться. Сначала сын и дочка племянницы попали в "Мерказ клита" в Кфар-Сабе, а затем уже и Анна с племянницей в 1999 году совершила репатриацию, и было ей на тот момент 81 год.

Мастерство и доброе сердце не забываются, однажды в городе, к Анне с другой стороны улицы ринулась женщина с возгласом: "Доктор это Вы или не Вы?", оказалось, что это бывшая пациентка, которая не смогла сдержать чувство благодарности к когда-то лечившей ее женщине, поэтому так бурно выразила свои эмоции.

Анна прожила большую и насыщенную жизнь, и как я убедилась, ее память сохранила огромное количество ярких эпизодов, но, к сожалению, объем газеты не позволяет продолжить рассказ об этой необыкновенной женщине.

Таких людей, как Анна, я отношу к категории "несгибаемых", никакие трудности и препятствия не помешали им на протяжении всей жизни сохранять чувство собственного достоинства, отдавать всего себя делу служения людям, согревать их своим душевным теплом. Поэтому до сих пор в праздники телефон в ее доме не умолкает, не иссякает поток звонков из-за границы, видимо, очень яркий след в судьбе многих людей оставила эта женщина. За все, что она сделала для людей, да хранит ее судьба!

М.Гроденски

Выдающиеся личности формируются не посредством красивых речей, а собственным трудом и его результатами.

Альберт Эйнштейн

Герой нашего времени. Кто он? Каждый человек в понятие "выдающаяся личность" вкладывает свой смысл, для кого-то это Пушкин, а для кого-то дедушка, воевавший с фашистами. Каждому из нас доводилось на своем жизненном пути встречаться с неординарными людьми, оставившими о себе яркие воспоминания. Эти люди отличаются оригинальностью и самобытностью, способностью удивлять и даже шокировать. Неординарность этих людей проявляется во всем – в мышлении, своеобразном видении мира, поступках. Чем более нетрадиционно человек мыслит, тем более яркие рождаются у него идеи.

Вот о таком генераторе идей, который успешно воплощает их в жизнь, я и хочу рассказать.

Яков Шаевич родился в 1926 году на Украине в штетле Александрия (Кировоградская обл.). Там с покон веков жили предки отца, владевшие профессией кузнеца и жестянщика. Отец Якова был слесарем, мама – шила на дому. В 1932 году семья переехала в Днепропетровск. Жили очень бедно, снимали одну комнату. В связи с тем, что в 1935 году дядя отца был репрессирован за связь с сионистами, в доме царила атмосфера страха, на идиш родители разговаривали шепотом. По той же причине в доме не соблюдались никакие еврейские традиции.

В школу Яков пошел в Днепропетровске, вступление в октябрята резко изменило его жизнь. Он был избран звеньевым, именно это положило начало его общественной деятельности. В 1937 году родился младший брат Якова. Когда началась война, Якову было 15 лет. Отца сразу призвали в армию, а мама с сыновьями эвакуировалась в город Черкесск Карачаево-Черкесской республики. Поскольку жить было не на что, Яков занялся "предпринимательской деятельностью", так как местное население было почти поголовно безграмотным, он на почте заполнял бланки, писал прошения, письма, таким образом ему удавалось заработать несколько рублей в день. Прожили в Черкесске недолго, так как немцы вскоре уже подступали к городу, надо было бежать. Уходили пешком по направлению к Пятигорску вместе с беспорядочно отступающими войсками. При налете авиации мама Якова была ранена в ногу. Кроме сочувственных взглядов никто ничем не помог. Только офицер, по всей видимости, еврей, посадил семью в машину и довез до станции Баксан, где располагалась районная больница, в которую он и определил раненную. Хотели двигаться дальше, но врач сказал, что в этом случае у мамы может развиться гангрена, и он же определил их на постой в русскоговорящую семью. Яков отправился через реку в соседнюю деревню, чтобы выменять папин костюм на продукты. Когда он через несколько часов вернулся к месту переправы, то обнаружил, что мост уничтожен и нет никакой возможности перебраться к своим родным. Яков стоял на берегу и плакал, его подобрали военные, с ними он добрался до Нальчика, где еще была Советская власть. Детей, оказавшихся здесь без родителей, собирали в группы и отправляли в Махачкалу, а уже оттуда – в Ташкент.

В Ташкенте Яков попал в ремесленное училище энергетиков. Закончил его за несколько месяцев, получив квалификацию слесаря был отправлен в город Каменск Ростовской области на восстановление местной теплоэлектростанции. Это был конец 1942-го года. В сентябре 1943-го года Яков был призван в армию.

Этот период его жизни описан в книге " Никто не забыт, ничто не забыто": "Службу Яков начал в 7 отдельном саперном (резервном) полку, где прошел курс молодого бойца и принял присягу. Начал учить саперно-минерное дело, и первыми словами старшины, опекавшего новобранцев были: "Пацаны, набирайтесь разуму, если хотите увидеть свою мамку – сапер ошибается один раз в жизни". Основное снаряжение было до смешного (нет, трагичного) просто: щуп (1,5-2 метровая палка с металлическим стержнем на конце), саперная лопатка и нож. С такой экипировкой Яков в составе своего полка прибыл в ноябре 1943 г. в район Белой Горы и Устиновки на Северном Донце для разминирования громадных площадей… Через несколько месяцев после расформирования их части Яков попал совсем в другой род войск. Началась служба в 32-ом отдельном артиллерийском дивизионе, в 28-ом стрелковом Люблинском Краснознаменном им. Ордена Суворова гвардейском корпусе, отличившемся на I Белорусском фронте".

Победу Яков встретил в Польше. В 1946 году его направили служить в Германский город Веймар (Бухенвальд) в группу по розыску эсэсовцев и их пособников на должность переводчика контрразведки МГБ". По делам службы Якову часто доводилось бывать в лагере смерти Бухенвальд, где еще были свежи следы недавней трагедии.

В 1950-ом году Яков демобилизовался и вернулся в г.Днепропетровск к отцу, возвратившемуся с фронта в 1946-ом году. Только тогда Яков узнал о том, что произошло с его мамой и братом. В 44-ом году отец, получив отпуск с фронта, приехал в Баксан, где ему рассказали о том, что его жена и младший сын Рувим были отправлены местными полицейскими в Пятигорск, а затем расстреляны вместе с другими евреями в районе стекольного завода.

После возвращения перед Яковом встал вопрос, что делать дальше. Мачеха сказала, что надо учиться. Яков нашел работу на комсомольской ниве и поступил в вечернюю школу рабочей молодежи, которую закончил в 1952-ом году с золотой медалью. Он был вхож в дома высшего руководства города, поэтому замахнулся на дипломатическую деятельность. С золотой медалью и всевозможными хвалебными характеристиками Яков поехал поступать в Московский государственный институт международных отношений (МГИМО). В итоге, там нашли предлог, чтобы ему отказать, и он вернулся в Днепропетровск. Был конец августа, и снова встал вопрос, что дальше. Во время одного из застолий с друзьями, Яков получил совет податься в геологи, потому, что это романтичная и денежная профессия. Проснувшись наутро, Яков вспомнил о данном накануне обещании, и вместе с друзьями пошел к декану геолого-географического факультета Днепропетровского университета. Милейший профессор Агаян взял документы Якова и пошел в приемную комиссию. Вскоре он вернулся и сказал: "Яков, ты студент 1-го курса и, как бывалый человек, назначаешься старостой курса". Все годы учебы Яков был круглым отличником и занимался общественной деятельностью, был заместителем редактора университетской газеты. В университете Яков познакомился с девушкой красавицей, которая и стала его женой.

Закончив университет, Яков вместе с другом по направлению поехали на работу в Сибирь. Явившись в ту организация, куда им было выписано направление, выяснили, что вакансий уже нет. Получив открепление, они могли вернуться домой. Но Яков решил обосноваться в Новосибирске. Проходя по улице вместе с другом, они увидели вывеску "Институт Новосибгражданпроект", Яков предложил зайти прямо к директору. Тот оказался умнейшим человеком, известным архитектором, приехавшим в эвакуацию из Киева, и, к тому же, евреем. Это был как раз тот случай, когда человек оказывается в нужное время в нужном месте, Яков и его друг были приняты на работу. Этот научный институт, как раз, приступил к проектированию известного Академгородка. Яков сразу же занялся инженерно-геологическими работами. Спустя год к нему приехала его жена Ирина, к тому времени закончившая Университет. В 1960 году в семье родился сын Алекс.

В институте "Новосибгражданпроект" Яков проработал более 20 лет, пройдя путь от рядового инженера до главного геолога. За это время он защитил кандидатскую диссертацию. Кроме этого, Яков совмещал производственную деятельность с научно-педагогической, его пригласили преподавать в Институт инженеров водного транспорта, присвоив звание доцента. Кроме всего, Яков активно занимался журналистской деятельностью в газете "Вечерний Новосибирск" и журнале "Сибирские огни". Работая с архивными документами, Яков обнаружил сведения о том, что в 1929-ом году в Новосибирске была издана книга Юрия Кондратюка "Завоевание межпланетных пространств", ставшая классическим трудом по космонавтике, и имя Кондратюка встало в один ряд с именем Циолковского. После первой же публикации Якова, эта тема стала широко освещаемой в прессе, так как, это совпало с периодом бурного развития космонавтики. Большинство авторов работ о Кондратюке ссылались на источники, обнаруженные и опубликованные Яковом, то есть, он стал основателем "Кондратюкиады".

В Новосибирске Яков разработал необходимую для строительства методику изменения свойств лессовых грунтов. Целые районы Новосибирска, особенно левобережья Оби, возведены с использованием этой методики. Яков также занимался вопросами геоэкологии – ликвидацией многочисленных оврагов путем замыва их отходами ТЭЦ (теплоэлектроцентраль). Теперь на месте оврагов жилые дома, парки, скверы, культурно-развлекательные и торговые комплексы.

В 1979 году Якова пригласили на работу в Московское НИИ. В Москве у него появилась возможность общаться с представителями ученого мира из самых различных областей науки. К этому времени у Якова было опубликовано более 200 научных работ. Его научная работа в Москве, в основном, была посвящена лессовым породам. Материалы, накопленные во время научно-производственной деятельности, легли в основу докторской диссертации Якова, которую он успешно защитил в 1988 году в Московском Университете. Но это было только частью пути к докторскому званию. В ВАК (высшую аттестационную комиссию) поступило письмо, где Якова обвиняли в научной нечистоплотности, поэтому ВАК направил его с докладом по диссертации в научный совет Ленинградского горного института, состоявшего в многолетнем научном противостоянии с МГУ. Это был прямой путь "зарубить" диссертацию. Яков обреченно явился на научный совет Ленинградского института и, только благодаря смекалке и смелости ему удалось невозможное – услышать "Браво" из уст мэтра геологии Москвина. В итоге – ВАК утвердил диссертацию и присвоил Якову Шаевичу ученую степень доктора геолого-минералогических наук. Впоследствии Якову показали копию доноса в ВАК, в котором было написано: "Не слишком ли много евреев защищают докторские диссертации в научных советах МГУ?"

В 90-е годы государственная научная деятельность в стране стала сходить на нет. В этот период начали создаваться различные научные организации, основанные на других принципах, Так была создана Российская народная Академия наук, в рамках которой Яков основал институт геоэкологических проблем, директором которого он был до самого отъезда в Израиль. Наступили времена, когда для того, чтобы двигать науку, надо было зарабатывать деньги коммерцией, Яков не был готов действовать таким методом.

11 мая 1992 года советником Израильского посольства в Москве И.Мей-Ами было выдано письмо следующего содержания: "По инициативе и эскизам профессора Шаевича Я.Е. на базе российского предприятия выполнены 3 вазы с художественной росписью на библейские темы и текстом на иврите.

Посольство государства Израиль имеет честь поблагодарить господина Шаевича Я.Е. за подарок – первые три вазы, выполненные по его эскизам".

Через два дня Яков уже вылетел в Израиль. Прилетел 13 мая 1992 года, из аэропорта приехал в Кфар-Сабу, так как здесь уже проживал его сын с семьей, у которого он и поселился. Два месяца Яков проработал в институте геологии, затем решил стать пенсионером. Поскольку сидеть без дела Яков не привык, то занялся экологией человека. Затем он внес предложение мэру об изучении экологических проблем Кфар-Сабы. Вслед за этим, Яков создал и стал руководителем одного из первых в Израиле клубов русскоязычной интеллигенции. Клуб успешно действовал почти в течение двух лет. Он объединял представителей науки, культуры и искусства. У Якова возникла идея увековечивания памяти жертв Катастрофы, бывший мэр отнесся к этой инициативе с пониманием, но без энтузиазма, и идея заглохла.

В 1994 году Яков первый раз поехал на экскурсию в Негев и влюбился в него с первого взгляда. Увидев местные полезные ископаемые глазами геолога, он с удивлением для себя произнес: "Да здесь же есть все для производства самого лучшего фарфора". К такому выводу он пришел на основании сотрудничества в прошлом с Кисловодским заводом фарфора и керамики. Вскоре этот вопрос Яков обсуждал с мэром города Мицпе-Рамон. Интерес был обоюдным и Яков переехал на место жительства туда. Началось осуществление данного проекта, самое главное, были получены квоты на разработку необходимых полезных ископаемых. Война в Чечне поставила крест на этом проекте. В очередной раз встал вопрос: "Что дальше?" Изучая природу и особенности Негева, Яков провел семь персональных выставок "Волшебный мир Негева". Но главной целью для него оставалось создание памятника в честь воинов Второй мировой войны и жертв Катастрофы, что в итоге воплотилось в большой мемориал "Никто не забыт, ничто не забыто". В Мицпе-Рамон это стало местом массового посещения туристами и жителями города, включая свадебные кортежи. К этому же событию был приурочен выпуск большой книги воспоминаний ветеранов и жертв Катастрофы под тем же названием, что и мемориал. В период жизни в Мицпе-Рамон Яков ежегодно ездил в Чехию, где собирал материалы для своей коллекции природных камней, включая метеориты (влтавин молдавит). При посещении музея-квартиры Гете в Марианских Лазнях (Мариенбад) Якову пришла в голову идея провести здесь музыкально-литературный вечер "Мариенбадская элегия". Под сводами зала впервые на русском языке звучала поэзия великого Гете. Подобные вечера были проведены и в Негеве. В связи с этим Яков вспоминал, как более полувека тому назад он двадцатилетним солдатом стоял у памятника Гете в Германском городе Веймар. Могло ли тогда ему придти в голову, что когда-то он будет посвящать вечера творчеству этого поэта.

Годы брали свое, сын Алекс все настойчивей звал отца вернуться в Кфар-Сабу и поселиться возле него и внуков. Возвращение было нелегким, сказывалось пятнадцатилетнее отсутствие. Яков получил жилье в проекте на длительный съем, и в мае 2012-го года обосновался в Кфар-Сабе. Сын Якова поинтересовался, не пора ли ему умерить пыл и заняться своим здоровьем. Но это был чисто риторический вопрос, Яков без новых идей и их воплощения в жизнь просто не может существовать. Начался его 2-й этап жизни в Кфар-Сабе. Яков подготовил большую музыкально-поэтическую программу "Старость вызываем на дуэль".

Важным событием в жизни Якова стало прохождение обряда бар-мицвы, который был проведен в Иерусалиме у Стены Плача для тех, кто по разным причинам не прошел его в 13-летнем возрасте. Инициатором этого мероприятия была компания "Амигур".

Когда новоселов дома на долгосрочный съем посетил глава города Йегуда Бен-Хамо, он, в том числе, побывал и в квартире Якова. Ознакомившись с его коллекцией самоцветов, он решил, что ее должны увидеть жители и гости нашего города, так возникла идея выставки "Самоцветы Чехии, России и Израиля в Кфар-Сабе". Самый пристальный интерес посетителей выставки вызвали изделия с камнем космического происхождения – влтавин. Выставка прошла с огромным успехом, свой вклад в который внесли, в том числе, и молодые дизайнеры Эли Комм и Алекс Федек.

Яков полон планов на будущее, на данный момент самым главным вопросом для него является реконструкция мемориала жертв Катастрофы, установленного на улице Нордау. После прошедшей недавно выставки, у Якова родилась идея новой, на этот раз театрализованной – "Самоцветы и камни в библейской истории". Кроме этого Яков замыслил провести музыкально-поэтический вечер "Сонеты". "Есть много и других планов, только дай мне бог здоровья и сил, чтобы их осуществить".

Сын Якова – Алекс работает в фармацевтической компании "Тева", он является сотрудником финансового отдела. Внучка Этель отслужила армию, учится на вторую степень по социальной работе и работает по специальности. Этель замужем за офицером Армии обороны Израиля. Внук Якова – Шай служит в боевых частях.

Трудно встретить человека, в круг интересов которого входит настолько разносторонняя деятельность. Это к таким людям, как Яков, относятся слова Харитонова к известной песне "Сердце мое":

Мы немало на свете успеем,

Наша жизнь отгорит не зазря.

Если зерна добра мы посеем –

Завтра всходы поднимет заря.

Сердце мое

Стучать не устанет…

Старость меня дома не застанет –

Я в дороге, я в пути!

При знакомстве с Яковом возникает ощущение, что у этого удивительного человека внутри работает моторчик, вырабатывающий идеи с удивительной скоростью. Но самым поразительным является то, что он почти всегда находит возможность воплотить их в жизнь. Честно говоря, эта его способность просто потрясает до глубины души, где черпает физические и душевные силы этот не совсем молодой человек, остается загадкой. Видимо еще в молодости его девизом стали слова Рудаки:

На мир взгляни разумным оком,

Не так, как прежде ты глядел.

Мир – это море. Плыть желаешь?

Построй корабль из добрых дел.

На мой взгляд, самое лучшее, что можно пожелать человеку с такой активной жизненной позицией – это исполнение всех желаний, и чтобы они не покидали Якова еще долгие, долгие годы.

Марина Гроденски

Чем дальше от нас война, тем больше мы осознаем величие народного подвига и цену Победы. Прошло немало лет с тех пор, как отгремели победные залпы Великой Отечественной войны. Но и сегодня время раскрывает перед нами новые подробности, незабываемые факты и события тех лет.

Партизанское движение в тылу у фашистских войск на временно оккупированной территории началось буквально с первых дней войны. Оно было составной частью вооруженной борьбы Советского народа против фашистских захватчиков и явилось важным фактором в достижении победы над фашистской Германией и ее союзниками.

Партизанское движение на территории Белоруссии имело общенародный характер. К концу 1941 года в рядах партизан сражались 12000человек в 230 отрядах. Численность белорусских народных мстителей к концу войны превышала 374 тысячи человек. Они были объединены в 1255 отрядов, из которых 997 входили в состав 213 бригад и полков, а 258 отрядов действовали самостоятельно.

Расширению и укреплению партизанского движения в Белоруссии способствовало огромное количество лесов, рек, озер и болот. Эти факторы затрудняли эффективное проведение немцами карательных мер против партизан.

На захваченной фашистами территории БССР под оккупацией оказалось около 8 млн. человек, а также 900 тысяч советских военнопленных. Немецкой администрацией проводилась политика геноцида, грабежа и насилия. Все это происходило по немецкому плану "Ост".

Первым шагом оккупантов стало ограничение гражданских свобод местного населения. Было объявлено чрезвычайное положение. Все население, проживающее на оккупированной территории, подлежало обязательному учету и регистрации в местных администрациях. Был введен пропускной режим и действовал комендантский час.

С первых дней войны немцы проводили массовые чистки: убивали коммунистов, комсомольцев, активистов советской власти, представителей интеллигенции. С особой жестокостью уничтожалась "расово вредная" часть населения: евреи, цыгане, физически и психически больные люди.

На территории Белоруссии фашистами было создано 260 концентрационных лагерей смерти, их филиалов и отделений. Самым крупным являлся Тростенецкий лагерь смерти, в котором за годы войны было уничтожено 206,5 тысяч человек.

В городах организовывались специальные зоны проживания евреев – гетто. Всего в Белоруссии было создано, по разным данным, от 111 до более 200. Наиболее крупные гетто находились в Минске, Гродно, Бобруйске, Барановичах, Бресте, Слониме, Гомеле. Евреи подвергались систематическому целенаправленному уничтожению в рамках политики "окончательного решения еврейского вопроса".

В целях борьбы с антигерманским сопротивлением фашистами широко использовались карательные экспедиции. Уничтожались целые районы, превращавшиеся в "зоны пустынь". За время оккупации БССР было проведено свыше 140 карательных экспедиций. За время этих операций фашистами было расстреляно 13788 человек. За все время немецкой оккупации было уничтожено 628 населенных пунктов вместе с жителями, 5295 населенных пунктов уничтожены с частью жителей.

Молодые годы героини этого очерка – Анны Бернштейн пришлись как раз на этот кровавый период. Ее личная история и трагедия ее семьи были характерны для многих евреев, попавших в человеконенавистнические жернова нацистского режима.

Родилась Анна в Минске, ее папа был инвалидом Первой мировой войны, на которой он потерял ногу. Несмотря на серьезное увечье, он трудился в артели простым рабочим, мама Ани была домохозяйкой. Папа умер в 1932 году, мама получала небольшую пенсию и подрабатывала, помогая по хозяйству чужим людям. В семье было пять детей, среди которых Аня была третьей: старший брат Файва – еще до войны служил в армии, там выучился и стал военным летчиком, второй была Рива, закончившая перед войной школу. Аня перед началом войны перешла в десятый класс, ей было 17 лет. Младшая сестра Рая успела закончить 8 классов, а самая маленькая – Хина перешла во 2-й.

Когда 22 июня объявили войну, тот, кто мог – сразу уехал, включая начальство, в городе началась паника и хаос. В ту же ночь была бомбежка, разбомбили вокзал и железнодорожные пути. Люди стали уходить пешком. Город был разделен мостом, который сразу разбомбили, так старшая сестра Рива оказалась отрезанной от всей семьи, и смогла попасть в эвакуацию. Семья Каплан (Анина девичья фамилия) попала на московское шоссе и они вместе с другими людьми блуждали в лесах, не зная куда идти. Так прошла неделя, затем люди обратили внимание, что к ним стали прибиваться мужчины весьма холеного вида, вскоре выяснилось, что это были немецкие десантники. Члены Аниной семьи поняли, что у них есть только один выход – вернуться в Минск. В их группе были солдаты, отставшие от своих подразделений, их немцы гнали по дороге. Если кто-то отставал, а другой приходил ему на помощь, то немцы убивали обоих. Аня вместе с семьей шли параллельно дороге, но скрываясь при этом в лесу, так и дошли до самого города. К моменту их возвращения домой оказалось, что лестничная клетка на их этаже была разрушена бомбой. Одну ночь просидели в подъезде дома, находившегося на другой стороне улицы, при дневном свете мужчины, как смогли, провели ремонт, и у членов Аниной семьи появилась возможность войти в квартиру, чтобы переодеться в то, что осталось после разграбления.

19 июля было вывешено объявление, в котором всем евреям было приказано переселиться в гетто. Затем появилось объявление, если у кого-то есть золото или иные ценности, то их следует сдать. Помимо этого, от евреев требовали сдавать деньги на строительство ограждения гетто. Как только немцы вошли в город, они собрали всех мужчин города и посадили их за колючую проволоку, на так называемом "татарском поле", правда раздельно славян и евреев. Там они пробыли несколько дней, а затем их всех уничтожили. Среди них были три маминых брата.

Так как в объявлении был указан срок, то Анина мама вместе с дочерьми отправилась в гетто, там они поселились в какой-то комнате бывшего учреждения. По приходу в гетто, надо было сразу зарегистрироваться в управлении, указав свой адрес. Управление располагалось в бывшем помещении милиции, все его сотрудники, включая управляющего, были евреями, которых заставили выполнять эту работу.

Затем Аниной семье удалось разыскать мамину сестру Раю и жен двух маминых братьев с детьми, с которыми был и дедушка.

Молодых забирали на работу, а с детьми сидел дедушка. Ежедневно по утрам немцы являлись к управляющему гетто и требовали необходимое количество людей на различные работы. Анна попала в группу, работавшую на железной дороге, которую немцам надо было восстановить. Работа была очень тяжелая: копали землю, отсыпали песок, таскали шпалы и рельсы. Зимой по железной дороге привозили смерзшиеся уголь и торф, Анна ломом разбивала большие комья, а потом их на тележках перевозили в котельную. За эту работу выдавали суп и маленький кусочек хлеба. Мама Ани работала на швейной фабрике, ремонтировала немецкую форму.

6 ноября немцы провели первую ликвидацию в гетто, они уничтожили целый район, в котором находилась семья Ани. Но благодаря их предусмотрительности, они сумели спрятаться в тайнике в русской печке. Они слышали топот сапог, лай собак. Просидев в схороне неделю, они выбрались наружу. Всех оставшихся в живых людей, немцы переселили в школу. Так семья Ани оказалась в спортивном зале, который люди разгородили занавесками.

Однажды, вернувшись с работы, Аня и ее родные обнаружили, что в гетто была проведена очередная ликвидация, в которой погиб дедушка с внуками. В живых остались только мама, Аня и ее младшая сестра Рая. В гетто появились случаи заболевания тифом, что всячески скрывалось от немцев. Не миновала чаша сия и Аню, за ней ухаживала младшая сестра. Когда в бреду Аня просила покушать, сестренка пробиралась под колючей проволокой, опоясывавшей гетто, и в близлежащих домах выпрашивала съестное для больной сестры. Так было несколько раз. Затем молодой организм сам справился с болезнью, придя в себя, Аня запретила сестре рисковать жизнью, выбираясь из гетто.

После нескольких погромов, гетто сильно сократилось в размерах, людей снова переселили. На этот раз семья Ани попала в дом, где поселилась в однокомнатной квартире. Теперь они жили около оградительного забора, с другой стороны которого проживали русские семьи, с их помощью удалось установить связь с партизанами. Инициативная группа стала готовить побег. Все тщательно рассчитывалось, время прохода патруля, как преодолеть ограду и еще много разных нюансов. В августе 1943 года, наконец, наступил день побега. Разрезав проволоку, из гетто убежало 30 человек, в числе которых были и Аня с мамой и сестрой. Мама и сестра боялись побега, но Аня буквально, вцепившись в них, поволокла за собой. Бежали рано утром, в группу входил человек, хорошо знавший дорогу. Среди беглецов была девочка блондинка, ее выслали вперед, чтобы следить за окружающей обстановкой. Началось редколесье, вскоре показалось поле, на котором люди копали картошку, увидев группу беглецов-евреев, они их накормили, напоили водой и показали дорогу в партизанский отряд. Партизаны, в свою очередь приняли людей, а затем переправили их в 106-й еврейский отряд Зорина, в который входило 600 человек. Надо было обустраиваться, так как было еще тепло, то строили шалаши, а к зиме, сменив место расположения, стали копать землянки. В Белоруссии в то время было много хуторов и люди, жившие там, помогали партизанам. За это немцы их убивали.

Члены партизанского отряда подрывали рельсы и поезда, вели разведывательную работу, уничтожали немецкие машины, а их груз переправляли на свою базу, убивали немцев и полицаев. Естественно вокруг партизанского отряда круглосуточно были выставлены 3 линии дозоров, в задачу которых входило предотвращение внезапного нападения врага. Аня вошла в группу дозора, в любое время суток, в любую погоду, она бдительно несла свою службу. Мама Ани работала на кухне, а младшая дочь была у нее на подхвате.

В отряде Шоломо Зорина хозяйственная деятельность была организована настолько хорошо, что обеспечивали не только себя, но и помогали другим партизанским формированиям. В отряде постоянно ощущалась нехватка медикаментов. Эти трудности во многом объяснялись тем, что еврейские медики обслуживали не только своих партизан, но и всю округу. Были случаи, когда в отряд Зорина прибывали партизаны из других отрядов. Нередко Зорина просили прислать врача не потому, что у самих не было, а потому, что квалификация врачей отряда 106 была выше, и они были лучше обеспечены медицинскими инструментами.

В начале июля 1944 года отступающие немецкие части подошли к Налибокской пуще, где находился отряд. Отрядная разведка донесла, что из Клетища движется немецкий отряд в 200 солдат, преимущественно автоматчиков, которые попали в окружение регулярных войск Красной Армии и пытались вырваться. 6 июля 1944 года, когда Минск уже был освобожден от гитлеровцев, отряд вступил с ними в тяжелый бой в районе хутора Борьки. Часть немцев была уничтожена, а несколько взяты в плен.

В этом бою – в последний день перед готовившимся расформированием отряда – погибли шесть зоринцев. Это был черный день в истории отряда Зорина, и когда с поля боя на базу привели пленных, некоторые партизаны не выдержали, привязали немцев к дереву и забили их до смерти.

9 июля 1944 года отряд Зорина соединился с передовыми частями Красной Армии. Путь к соединению дался с большим трудом. Отряд снялся с лагеря и стал выходить к Минску. Еда закончилась, ели полусырую конину, потому что боялись разводить костры, опасаясь немецких бомбардировщиков. Выбиваясь из сил, евреи-партизаны шли по лесам, прикрывая семейную часть отряда.

Воины 1901-й отдельной танковой бригады, где командиром одного из танковых батальонов был Арон Венгер, вывезли партизанские семьи из леса. Всех женщин и детей отправили в Минск, а молодые бойцы выразили готовность вместе с танкистами участвовать в наступлении. Армейское командование пошло навстречу. Партизан зачислили воинами регулярной армии. Зоринцы участвовали затем в освобождении литовских городов, а далее – сражениях за Восточную Пруссию.

Возвратившись в Минск, семья Ани обнаружила, что от их дома ничего не осталось. Первую ночь переночевали на улице. На второй день оправились искать крышу над головой. Убежище они нашли в маленькой комнате наполовину разрушенного бомбежкой дома. Света не было, вода в колонке на улице. Через несколько дней Аня разыскала свою русскую подружку, которая дала ей свое платье, таким образом, Ане стало, хотя бы в чем ходить по городу. Надо было на что-то жить, в поисках работы Аня брела по основательно разрушенному городу. Вдруг она увидела вывеску "Спецторг", зайдя туда, она обнаружила работающих людей, среди которых была женщина-еврейка. Эта женщина расспросила Аню, и, выслушав ее историю, устроила девушку ученицей бухгалтера. При МВД открывали столовую и Аню перевели туда контролером, в то время все было по талонам, поэтому в обязанности Ани входило наблюдение за выдачей пищи соответственно предъявляемым талонам. Сотрудникам тоже полагалось питание, так, что зарплата Ани шла в бюджет семьи. Сестра Рая тоже нашла работу. Чтобы заработать право на распределительные карточки, надо было отработать на разборе завалов и очистке города. Это делалось уже в нерабочее время. В столовой Аня проработала почти год.

Потом Аня случайно встретила знакомую женщину, которая работала в "Белпромпроекте", она предложила девушке перейти туда на работу. Так Аня стала ученицей машинистки.

В партизанском отряде была молодая семейная пара, после войны к мужу приехал брат Яков, дошедший до Германии. Молодых людей познакомили, а в 1947 году Аня и Яков поженились, и через год в семье родилась дочь Юлия, а в 1957 году – дочь Белла. Яков работал в фотографии, реставратором, маляром, ремонтником, в артелях. Аня стала домохозяйкой.

Муж Ани – Яков был призван в армию в 1938 году, служил он шофером. Во время Великой Отечественной войны, он по "дороге жизни", проложенной через Ладожское озеро, возил в блокадный Ленинград продукты, а оттуда вывозил людей. Однажды во время бомбежки его машина с еще несколькими ушла под лед. Якова вытащили из ледяной воды багром и сразу отправили в госпиталь, в котором он провел год. У него была сильнейшая цинга, выпали все зубы, в госпитале его отпаивали хвойными отварами. После госпиталя Яков получил новое назначение – возить генерала, вместе с ним он дошел до Берлина.

Интересно сложилась судьба Аниной сестры Ривы, в эвакуации она познакомилась с польским офицером-евреем, и они решили репатриироваться в Израиль. Сначала год они прожили на Кипре в закрытом лагере для евреев-переселенцев, там же у них родился сын Иегуда. В 1948 году они на судне приплыли в Израиль. Сначала их держали в закрытом лагере в Атлите, а затем они поселились в Лоде. Мама подала запрос в Красный крест по поводу судьбы дочери Ривы, а та, в свою очередь, тоже обратилась в Красный крест, но уже из Израиля, по поводу судьбы ее семьи. Однажды маму вызвали в Министерство внутренних дел, где стали задавать ей разные вопросы, в том числе, есть ли у нее дочь Рива. Вот так они нашли друг друга. В 1960 году Рива приехала в Минск, чтобы встретиться с семьей. А в 1967 году мама Ани – Слава поехала в Израиль навестить дочь. Но так как во время ее визита началась Шестидневная война, то ее визу продлили на 9 месяцев, и она смогла побывать на свадьбе старшего внука.

Когда дети подросли, Аня устроилась на работу в "Миноблпромстрахсовет" машинисткой, затем ее перевели в бухгалтерию. Так Анна проработала 7 лет. Затем эта организация вошла в состав Собеса – органа социального обеспечения и должность Анны сократили.

В 1972 году семья Анны подала документы на выезд в Израиль. Получив разрешение, в марте 1973 года они прибыли в Израиль в качестве новых репатриантов. В аэропорту возле них случайно присел молодой человек, но тут набежала группа американских корреспондентов, которые стали агитировать их переехать в Америку. В это время молодой человек встал, мама Анны на него взглянула и увидела копию своей дочери Ривы, она окликнула парня по имени: "Иегуда", и тут он узнал бабушку.

В аэропорту служащие МВД направили семью репатриантов в Сдерот, но двоюродный брат, репатриировавшийся за год до этого, помог переоформить направление и они поселились в Герцлии, где прожили несколько месяцев у маминой сестры Раи. В июне 1973 года семья получила квартиру в Кфар-Сабе в районе Гиват-Эшколь.

Анна устроилась на завод "Тадиран" в военный отдел электроники, а ее муж – на военный завод рабочим.

Дочь Юлия еще в Минске закончила 4 курса Минского политехнического института, факультет – гражданское строительство. Сейчас она на пенсии. Муж Юлии погиб в 1989 году в 1-ю интифаду он был в милуиме и попал под каменную атаку. У Юлии двое детей – дочь Сигаль и сын Игаль. Игаль женат, он работает в аэропорту инженером-программистом. У него в семье растет годовалый сын Матан.

Младшая дочь Анны – Белла окончила школу искусств "Тельма илин" в Гиватаиме, она по образованию преподаватель фортепиано, затем отслужила в армии в войсках связи. После демобилизации Белла окончила Академию ле музика при Тель-Авивском университете, затем – колледж Левински и получила право на преподавание в школе. 20 лет Белла проработала с детьми в качестве аккомпанеатора классического балета, а после этого – еще 20 лет медицинским секретарем в частной клинике. Муж Беллы работает на военном заводе. Их дочь Ифат закончила Тель-Авивский университет – факультет "Театр и литература", затем – колледж "Кукольный театр " в Холоне, в котором она преподает и, помимо этого, работает в школе. Ифат замужем, у нее двое детей: Адас – 4 года и Таль - полтора года. Сын Беллы – Офер женат, живет в Калифорнии, занимается виноделием.

Жизнь Анны, как лоскутное одеяло, состоит из настолько различных событий, что остается только удивляться тому, сколько всего человек может пережить, выстоять, и гордо идти по жизни и в весьма преклонном возрасте. Меня до глубины души потрясает стойкость совсем молодой девушки, пережившей смерть родных и близких в гетто, тяжелый непосильный труд, голод, тиф, и после всего этого не сломаться, а бесстрашно рваться на свободу, побег, партизанская жизнь, затем разруха и, как символ возрождения к новой жизни, любовь и замужество, дети и репатриация в Израиль. И снова труд, на этот раз, на благо своего народа.

Трудно подобрать слова, чтобы выразить признательность этой замечательной женщине за то, что она служит ярким примером тому, что надо бороться до конца, и только тогда приходит победа над всеми жизненными трудностями.

Остается пожелать Анне здоровья, бодрости и хорошего настроения.

Марина Гроденски

Гоня хандру повсюду

То шуткой, то пинком.

Я и состарясь буду

Веселым стариком.

Эдуард Асадов

Одной из важнейших своих задач современные ученые полагают разрушение сложившихся стереотипных представлений о старости как о времени доживания и создание нового социального образа "торжествующей старости". Вот и героя этого очерка можно смело отнести к людям, живущим под девизом: "Старость меня дома не застанет – Я в дороге я в пути!"

Евгений Вершков родился в городе Черкассы (Украина). Папа был типографским рабочим, а мама – бухгалтером. У Евгения два младших брата. Так как папа был убежденным коммунистом, то в том же духе воспитывал и своих детей. Мама, чья девичья фамилия Райзбурд, в свое время, пережила несколько еврейских погромов, во время которых ее семья пряталась в подвалах, поэтому свое еврейство она старалась не афишировать. Откуда у папы еврея фамилия Вершков Евгению не известно. Перед войной мальчик закончил семилетку, и родители отправили его в ФЗО (школа фабрично-заводского обучения), где он обучался токарному делу. Это было в 1941-ом году.

А 22 июня 1941 года Черкассы уже бомбили немцы. Папа Евгения уже в первые часы войны был призван в армию и отправлен на фронт. Евгений вместе с ФЗО был эвакуирован. Поскольку мама работала бухгалтером в воинской части, то ее вместе с другими сотрудниками эвакуировали в первую очередь, попали они в Таджикистан в город Ленинабад. В Черкассах осталась только бабушка, так как она была лежачая, то возможности взять ее с собой просто не было. Немецкий офицер, зайдя во двор в котором до войны жила семья Вершковых, спросил через переводчика, есть ли коммунисты и евреи. И, конечно, "добрые соседи" указали на квартиру Вершковых, фашист сказал: "Кто будет приносить туда воду или еду, того расстреляют". Бабушка умерла от голода и жажды, одна из соседок похоронила ее за домом.

Евгений вместе с ФЗО попал сначала на Донбасс, когда немцы подошли к Ворошиловграду, Евгений попросил у директора справку, чтобы поехать к тете в Москву. Получив письменное разрешение, 16-летний Евгений на перекладных, то в собачьем ящике поезда, то на крыше вагона, добрался до тети. Ее он уже не застал, она к тому времени эвакуировалась, дома была только ее дочь. Двоюродная сестра помогла Евгению устроиться в 22-е ремесленное училище, где он продолжил обучение на токаря. В октябре немцы, рвавшиеся к Москве, прорвали оборону в Филях. Ночью учеников училища подняли, погрузили в товарные вагоны, и вместе с авиационным заводом, к которому они были приписаны, отправили в Омск. Там ребят поселили в общежитии, работали они на заводе, Евгений точил корпуса мин.

В 1944 году Евгения призвали в армию, сначала он прошел обучение в военлагере для новобранцев по специальности солдат-стрелок. Весной 1944 года 19-летний парень был отправлен на фронт. Евгений попал на 2-й Прибалтийский фронт в район города Опочка на границе с Латвией. Привезли, проинструктировали и отправили на передовую. Перед бойцами была поставлена задача: после артподготовки перейти в наступление и оттеснить противника. Так с наступательными боями вошли в Латвию. За то время, что Евгений воевал, от его полка осталось 12 человек. Каждый день приходило пополнение, после каждого боя из 300-хсот человек оставалась половина, а иногда – считанные единицы. В районе хутора Вороклами снайпер ранил Евгения – сквозное пулевое ранение в области таза, вырвало кусок мышцы ноги. Санитары вынесли его с поля боя и доставили в медсанбат, а оттуда уже в госпиталь в городе Иваново. Около года лечился, прошел шесть операций, причем операции делали в разных госпиталях. После излечения, уже летом 1945 года Евгения демобилизовали. Через двоюродную сестру он разыскал и установил связь с мамой и братьями. Поскольку мама и после Победы оставалась в Ленинабаде, Евгений отправился в Таджикистан. По прибытии выяснилось, что мама и братья живут на съемной квартире. Получив водительские права, Евгений устроился на работу в МВД водителем грузовика. Жилось тяжело, продукты были по карточкам, спасал базар: овощи, фрукты, лепешки. Молодость брала свое, война окончилась, душа просила радости. Однажды на танцах в парке культуры и отдыха Евгений познакомился с миловидной девушкой, сначала он пригласил ее на танец, затем они стали встречаться. В общем, знакомство окончилось свадьбой. Вместе они прожили 34 года, до самой смерти супруги в 1982 году.

После работы в МВД Евгений устроился учителем слесарного дела в детскую колонию, где жили дети сироты и беспризорники. В основном дети вели себя хорошо, они ценили то, что их кормят, одевают, обувают, лечат и учат. Евгений проработал там пять лет, а потом это учреждение расформировали. Следующим место работы стала областная больница, где Евгений уже трудился в должности главного механика. Проработал там десять лет. Затем его переманили в Северный электросетевой район заведующим гаражом. Проработав там шесть лет, Евгений сменил место работы, устроился в автошколу – преподавателем автодела. После 12 лет работы там, чтобы заработать хорошую пенсию, Евгений стал водителем автобуса "Икарус".

В 1985 году сотрудница познакомила Евгения с женщиной, которая впоследствии стала его 2-й женой. В этом же году Евгений вышел на пенсию и занялся индивидуальной трудовой деятельностью – пчеловодством. Это дело он изучал по книгам. Вывозил ульи в горы на весенние цветы, затем на цветение хлопка, кукурузы и садов. В его хозяйстве было 80 ульев, дело процветало. Мед Евгений сдавал в потребсоюз.

В 1995 году решили репатриироваться, в Ташкенте оформили все необходимые документы и 26 апреля приземлились в аэропорту Бен Гурион. Оттуда направились в Кфар-Сабу, потому, что здесь живет племянник Евгения. Он их тепло встретил, у него они прожили несколько дней, а затем сняли квартиру в районе Йосефталь, в которой прожили 21 год, до момента вселения в недавно открывшийся новый хостель на улице Моше Даян. Так что Ольга и Евгений новоселы, чему они очень рады. Ведь до этого, чтобы оплачивать съемную квартиру, Евгений все годы подрабатывал сантехником, а Ольга 10 лет проработала метапелет. Теперь, наконец, они могут позволить себе отдыхать и заниматься любимым делом. Евгений увлекся рыбалкой, обзавелся снастями, и в свои 90 лет ездит на своей машине рыбачить то на Голаны, то на море, а то и на платную рыбалку. Помимо этого он изучил компьютер.

Создается такое впечатление, что Евгению все по плечу, он просто не думает о возрасте, а делает то, что ему нравится. Мне кажется, что этот человек может осилить еще несколько новых увлечений, причем успешно.

Несмотря на то, что Евгений воевал недолго, он был награжден орденом Отечественной войны и медалями "За боевые заслуги" и "За победу над Германией", и, конечно же, юбилейные медали.

Кто-то скажет, что Евгений прожил самую обыкновенную жизнь, на войне стрелок-пехотинец, затем трудился на рабочих должностях, никаких высот в жизни не достиг. С одной стороны это так, а с другой – он человек, не утративший за долгие годы жизни оптимизма, любви и вкуса к жизни во всех ее проявлениях. А это уже величие духа, которое, к сожалению, дано не каждому, чему свидетельством служит стихотворение Андрея Дементьева "Не все умеют стариками быть".

Быть стариками – непростая штука,

Не все умеют стариками быть.

Дожить до старости – еще не вся наука,

Куда трудней – достоинство хранить.

Не опуститься, не поддаться хвори,

Болячками другим не докучать,

Уметь остановиться в разговоре,

Поменьше наставлять и поучать.

Не требовать излишнего вниманья,

Обид, претензий к близким не копить,

До старческого не дойти брюзжанья,

Совсем не просто стариками быть!

И не давить своим авторитетом,

И опытом не слишком донимать,

У молодых свои приоритеты –

И это надо ясно понимать.

Пусть далеко не все тебе по нраву,

Но не пытайся это изменить,

И ложному не поддавайся праву –

Других уму и разуму учить.

Чтоб пеною не исходить при споре,

Не жаловаться и поменьше ныть,

Занудство пресекая априори,

Совсем не просто стариками быть!

И ни к чему подсчитывать морщины,

Пытаясь как-то время обмануть,

У жизни есть на все свои причины,

И старость – это неизбежный путь.

А если одиночество случиться –

Уметь достойно это пережить.

Быть стариками – трудно научиться,

Не все умеют стариками быть.

А вот Евгений, как раз тот человек, который и в 90 молод душой, его глаза горят радостью бытия и познания, это о нем слова известной песни: "Главное, ребята, сердцем не стареть". Остается пожелать ему долгих лет активной жизни и дальше так держать!

Марина Гроденски