וינסטון צ'רצ'יל אמר שאינו חושש ממשפט ההיסטוריה, שכן בכוונתו לכתוב אותה בעצמו. בנימין נתניהו, מעריצו המושבע, ודאי מכיר את האמרה - אך בניגוד אליו, הוא דווקא חושש ממקומו בהיסטוריה הישראלית. נראה כי חשש זה עומד בבסיס התנגדותו להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון ה-7 באוקטובר, מעבר לאיום של מסקנות אישיות או סלידתו הכללית מוועדות עצמאיות.

אין חדש בכך שבנימין נתניהו לא אוהב ועדות חקירה. במהלך 16 שנות כהונתו כראש-ממשלה, נתניהו נמנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית. עובדה זו מוזכרת במאמר מלומד שפרסמה מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר" (31.1). המאמר נמנע, ובצדק, מלענות בצורה נחרצת על השאלה היסודית שהוא מעלה: מדוע נתניהו מפחד מוועדות חקירה? שהרי למי שמורה היכולת לקרוא כליות ולב?

ארלוזורוב מסכמת: "לא ברור ממה הוא מפחד כל כך - הרי ייקח לוועדה כזו שנים לסיים את דיוניה, ובכל מקרה היא לא תוכל להביא להדחתו". בנוסף, היא מעלה את הסברה ההגיונית, שנתניהו רואה בהקמת ועדה הודאה בלתי-רצויה בקיומו של מחדל. כיאה לניחוש מושכל, הדברים ההגיוניים הללו נכתבו בזהירות מתבקשת.

אלא שברקורד של נתניהו דווקא כן רשומה הקמה של ועדה. אמנם לא מדובר בוועדה ממלכתית. אפילו לא בוועדת בדיקה ממשלתית אלא דווקא בוועדת בדיקה ציבורית שהוקמה ביוזמת הממשלה ה-32. המדובר בוועדת טירקל, שהוקמה ב- 2010, לחקר אירועי משט המרמרה.

מטרת-העל של הוועדה, ששימשה בפועל כסוג של זרוע דיפלומטית, היתה למרק את תדמיתה של ישראל בעולם. יותר משהיא נועדה להאשים, היא באה להגן. היא התבקשה לחקור האם ישראל עמדה בכללי המשפט הבינלאומי, הן בעצם הטלת הסגר הימי על רצועת עזה, והן בהקשר של בדיקת הפרות, לכאורה, של דיני מלחמה. בהתאם לכך, בפעילות הוועדה השתתפו גם משקיפים זרים ויועצים מיוחדים מגרמניה, בריטניה, ארה"ב וקנדה. כזכור, הוועדה קבעה שישראל פעלה כדין. נתניהו העיד עליה: "מאות עמודי הדו"ח של הוועדה זיכו את ישראל וסייעו לנטרל חלק מההכפשות נגדה".

לפיכך, נתניהו לא מתנגד עקרונית לוועדות חקירה - הוא מתנגד לכאלו שאינן בשליטתו, ועשויות לפעול נגדו. בהקשרים מסויימים, הוא מכיר בחשיבותן ובכוחן ללבן עובדות ולעצב תודעה.

באופן טבעי, ועדות מוצגות בדרך כלל כגופים מעין משפטיים, שנועדים לבירור כשלים ולשיפור תהליכי עבודה בזירה הציבורית. אלא שלוועדות שמורה גם פונקציה נוספת, שניצבת ברקע ובסיס עבודתן. ועדות חקירה אינן רק חוקרות - הן כותבות היסטוריה רשמית. תופעה זו איננה ייחודית לישראל, ומשותפת לסוגי ועדות שונות.

ת'ומס קין, אחד מיושבי הראש של ועדת 9/11 האמריקאית, אמר שהדו"ח הסופי שלה חייב היה להיות "מסמך היסטורי" ולא רק רשימת מסקנות. בישראל, ועדת וינוגרד תיארה את עצמה כגוף שנועד לא רק לבדוק את מלחמת לבנון השנייה, אלא גם לספר את סיפורה ולגבש לגביה נראטיב. גם ועדת החקירה הממלכתית לחקר פרשת הצוללות, בראשות השופט גרוניס, הסבירה שתפקידה "לשחזר את העבר וליצור מאבני הפסיפס תמונות של ההתרחשויות". ועדות אחרות מהעולם עסקו בפרשות בנות עשרות ואפילו מאות שנים.

ועדות החקירה אינן רק מוסדות חקירה – הן פרקים בהיסטוריה הרשמית של מדינתן. הציבור הרחב אולי לא טורח לקרוא את הדו"חות עבי הכרס שלהן, אבל הוא כן מייחס לעצם קיומן חשיבות. זו נטועה לא רק במסקנות הוועדה, אלא בעצם החקירה עצמה, ובסיפור שהיא מספרת.

בנימין נתניהו מבין בעיצוב תודעת המונים. בנוסף, כבנו של היסטוריון, הוא מייחס להיסטוריה חשיבות תהומית. בספר הזכרונות שלו הוא כתב שהוא "מכור לספרי היסטוריה ולביוגרפיות פוליטיות". הוא הוסיף שהיסטוריה היא "המקצוע החשוב ביותר ללמוד כדי להתחיל בקריירה פוליטית".

אינני יודע מה מניע את נתניהו, ומה מונע ממנו מלעשות את הצעד המתחייב של הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אירוע ה-7.10. עם זאת, לא אתפלא, אם נתניהו מפחד ממשפט ההיסטוריה שתגזור עליו ועדה עצמאית. הוא מבין היטב, שלוועדת חקירה יש יכולת מיוחדת להכתים את המוניטין שלו.

יש יאמרו, שנתניהו שבע הקרבות כבר הוכיח שהוא לא מתרגש ממסקנות נוקבות דוגמת אלה שהגישה נגדו ועדת מירון, ואזהרות דוגמת אלה שהוציאה לו ועדת הצוללות. בנוסף, קיים פער מובנה בין היכולת לכתוב היסטוריה, ליכולת להטמיע אותה בלבבות ובזכרון הקולקטיבי. ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים השאירה חותם עמוק על האופן בו מלחמת יום הכיפורים נזכרת ונלמדת בארץ. ועדות אחרות הותירו חותם חלש יותר – כמו ועדת החקירה לחקר פרשת ילדי תימן, שזכתה לחוסר אמון ציבורי.

כך או כך, ועדת חקירה עצמאית מהווה איום משמעותי על נתניהו. הוא מבין היטב שלוועדות מעמד מיוחד בכתיבת היסטוריה רשמית. על כן הוא חושש. לא מהחקירה, אלא מהזיכרון.

ד"ר נדב מולצ'דסקי הוא היסטוריון, חוקר את עבודתן של ועדות חקירה