בית המשפט העליון קובע לראשונה הלכה בנוגע לתביעות השתקה - תביעות לשון הרע המוגשות שלא על מנת לברר אותן בבית המשפט, אלא כדי להרתיע את הנתבע מלפרסם פרסומים שאינם נוחים לתובע על-ידי העלות והנטל של ניהול הליך משפטי.
שופט העליון נעם סולברג קבע כי במקרה שבו נפסק שתביעה היא תביעת השתקה, יזכה הנתבע בתשלום הוצאות משפט גבוהות, שיוכלו להגיע עד לסכום התביעה עצמה. זאת על מנת להרתיע את התובע המעוניין להשתמש לרעה בהליכי משפט. כיום נהוג לפסוק הוצאות משפט לא ריאליות, שבדרך כלל אינן מכסות את הוצאות המשפט עצמן ובוודאי שאין בהן פיצוי עודף.
בנוסף, השופט סולברג מעודד שופטים לסלק על הסף תביעות השתקה, כלומר לדחות אותן כבר בשלב ראשוני, לפני קיום ההליך המשפטי כולו. גם במקרה שבו תביעת דיבה נדחית על הסף משום שהיא תביעת השתקה, קובע השופט סולברג כי יש לפסוק לנתבע הוצאות משפט מוגדלות.
ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, כתב דעת מיעוט המתנגדת לפסק הדין של סולברג, לו הסכים גם השופט אלכס שטיין. השופט עמית סבר כי המקרה הנידון הוא בבירור לא תביעת השתקה ולכן אין לנצל הזדמנות זו על מנת לפסוק הלכות בנושא, והתנגד גם למתווה שהציע השופט סולברג משום שהוא מייצר אפקט מצנן גדול מדי עבור מי שמעוניין לתבוע בתום לב.
בנוסף, השופט עמית עצמו ניצל את ההזדמנות על מנת להזהיר מפני מה שלטענתו היא הסכנה הגדולה יותר בכל הקשור לשיח הציבורי: לא חסימת השיח בדמות תביעות השתקה אלא דווקא שיח מופקר בדמות הפצת תיאוריות קשר שקריות וחדשות כזב, המהווה איום על ליבת הדמוקרטיה.
וקנין נגד ניר-דוד
הקביעות הללו ניתנו במסגרת דיון בבקשתו של נתנאל וקנין לסלק על הסף תביעת דיבה שהגיש נגדו קיבוץ ניר-דוד. הבקשה הגיעה לעליון לאחר שנדחתה על ידי בתי המשפט השלום והמחוזי בנצרת.
וקנין, תושב בית שאן, נתבע על ידי הקיבוץ בעקבות פעילותו הציבורית לקידום מעבר חופשי לשימוש בנחל האסי שעובר בניר דוד, שכללה ניהול קבוצת פייסבוק ומפגנים פיזיים באיזור הקיבוץ. הקיבוץ דרש מוקנין לשלם 2.5 מיליון שקלים בגין 77 פרסומים דיבתיים (כגון: "רק לי הם מזכירים את הנאצים? [...] גזע הארי מול היהודי") שהתפרסמו בקבוצת פייסבוק שניהל וקנין בשם "משחררים את האסי".
וקנין טען, באמצעות עורכי הדין חגי קלעי, אוהד רוזן וקרין תורן היבלר, כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל היותה תביעת השתקה. בקיבוץ טענו מנגד, באמצעות עו"ד יצחק פינק, כי לא מדובר בתביעת השתקה.
שופט השלום אדהם ספדי דחה את הבקשה משום שלדבריו לא כל התנאים המאפיינים תביעת השתקה מתקיימים במקרה זה. השופט ספדי ציין כי לא הוכח שמדובר ב"תביעה חסרת יסוד" ולא ניתן לקבוע כי סכום התביעה "חסר אחיזה בדין", ומשום כך יש צורך בבירור עובדתי. גם שופט המחוזי אברהם אברהם טען כי יש צורך בבירור התביעה שכן לפחות חלק מהפרסומים שבגינם נתבע וקנין מהווים לכאורה לשון הרע.
ההליך הגיע לשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואלכס שטיין, שהחליטו לדחות את הערעור. יחד עם זאת, השופט סולברג ניצל את ההזדמנות כדי לפרוש את משנתו ביחס לתביעות השתקה ולקבוע דרך פעולה מומלצת לטיפול משפטי בהן, כולל במקרה כמו התביעה נגד וקנין, שבו אפשר שמדובר בתביעת השתקה.
מחיקה על הסף של תביעות השתקה
השופט סולברג, שכתב את פסק הדין, נתן סימנים בתביעות השתקה, תוך שהוא מדגיש כי "אין מדובר ברשימת תנאים מצטברים, וכאשר מטבע הדברים, ככל שימצא כי תביעה פלונית 'נגועה' ביותר מאפיינים מן המנויים להלן, תגבר הנטיה לסווגה כתביעת השתקה, ולהפך".
לפי השופט סולברג, מאפייני תביעת ההשתקה הם: פערי כוחות בין בעלי הדין, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס, ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה, תביעה המוגשת בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח ושיח בנושא אשר עשוי לעורר עניין ציבורי, ומכלול התנהלות התובע. לגבי סעיף אחרון זה מציין השופט סולברג כי יש לשים לב אם התנהלותו של התובעה מעלה "אינדיקציות לפעילות 'השתקתית'".
בעוד במדינות אחרות ישנם חוקים נגד תביעות השתקה (Anti-SLAPP), בישראל אין חוק שמטפל בכך, אך לפי השופט סולברג ניתן לעשות שימוש בתקנות סדר הדין האזרחי האוסרות על שימוש לרעה בהליכי משפט.
"תביעות השתקה הן מקרה מובהק של שימוש לרעה בהליך משפטי, שכן יעודן – השגת תכליות הזרות וחיצוניות להליך זה", כותב השופט סולברג.
להרתעה מפני שימוש לרעה בהליכי משפט מספקות התקנות שתי אפשרויות: מחיקת התביעה והוצאות משפט הולמות. השופט סולברג סבור שכך יש לנהוג גם כלפי תביעות השתקה.
"פגיעתן הרעה של תביעות השתקה אינה נעוצה בתוצאה השיפוטית שמתקבלת באחריתן, אלא דווקא במחירים שגובה ההליך עצמו מן הנתבעים, בהיבטי לחצים נפשיים וכילוי משאבי זמן וממון", כותב השופט סולברג. לפיכך, יש למנוע את ההליך כבר בשלב מוקדם, מיד לאחר הגשת התביעה. "בדרך זו, ניתן יהיה, במישור ההליך הקונקרטי, למנוע מהנתבע הספציפי לשאת בנזקי ההליך; ובמעגלי השפעה רחבים יותר, ליטול את עוקצו של ה'אפקט המצנן' שמייצרות תביעות ההשתקה".
"מאחר שתביעות השתקה מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט, שימוש שחומרתו רבה, הרי שכאשר תביעה מזוהה ככזו – אל לו ליושב על מִדִין להירתע ממחיקתה על הסף, על מנת למנוע את נזקיה ופגיעותיה, כמו גם את האפקט המצנן שעשוי להיווצר בעטיה", פוסק השופט סולברג.
בנוסף, במקרה שתביעה מסולקת על הסף בשל היותה תביעת השתקה, "מן הראוי לפסוק לטובת הנתבע גם הוצאות משפט הולמות, בשיעור גבוה מן הרגיל".
יחד עם זאת, לפי השופט סולברג, הפתרון של מחיקת תביעה על הסף אינו מספיק. "ואולם, הגם שיש בכך כדי ליתן מענה מסוים לקושי שמעוררות תביעות ההשתקה, מדובר במענה חלקי בלבד; לא ניתן להסתפק בו".
הטלת הוצאות גבוהות במקרה של תביעת השתקה
במקרה שהתביעה לא מסולקת על הסף, ובסופו של דבר נפסק כי היא אכן תביעת השתקה, השופט סולברג מציע לקבוע הוצאות גבוהות, גבוהות מן הרגיל וגבוהות אף מההוצאות המוגדלות שהוא ממליץ להטיל במקרה של מחיקת תביעת השתקה על הסף.
השופט סולברג מציע מתווה שאותו הוא מנסח כך: "שיעור ההוצאות שבו יחויב תובע-משתיק יהיה גבוה במיוחד, ויקיים, ככלל, קורלציה חזקה עם הסכום שנתבע על-ידו, שמא אף יגיע עד אליו". לדברי השופט סולברג, "בדרך זו, כך סבורני, יהיה כדי לתמרץ הימנעות מהגשת תביעות השתקה מעיקרא, או למצער, להביא לחדילתן בשלב מוקדם יחסית של ההליך, שבו יתרה בית המשפט בתובע על הסיכון הכספי שאליו הוא נחשף".
כשהעיתונאית שרון שפורר נתבעה בתביעת השתקה בשל פרסומיה על אפי נוה באתר "המקום הכי חם בגיהנום" היא דרשה לקבל הוצאות בסך מיליון שקלים, סכום התביעה שהוגשה נגדה, אולם בקשתה נדחתה. אם תתקבל הצעתו של השופט סולברג, אפשר שבמקרים עתידיים דרישה כמו זו של שפורר תיענה בחיוב.
"כיום, 'תוחלת הנזק' שרואה תובע לנגד עיניו, בבואו להגיש תביעת השתקה – כמעט אפסית", מסביר השופט סולברג, "זאת, כאשר 'תוחלת התועלת' העומדת לנתבע מהתעקשות על הכרעה בה, אף היא – נמוכה ביותר. אשר לתובע – בהגישו את תביעתו, עליו לשלם למייצגיו את שכר טרחתם, ואם יפסיד, יהיה עליו לשלם את הוצאות המשפט של יריבו, כאשר אלה, ככלל, אינן הוצאות ריאליות, אלא נמוכות מכך.
"[...] לנתבע, מנגד, תמריץ שלילי לניהול ההליך – הוא נחשף לסיכון גבוה, סובל מלחצים ומחרדות, ומכלה את זמנו ואת כספו. גם אם בסופו של דבר ינצח הנתבע, ואפילו יהיה זה נצחון מוחלט – כל שיזכה בו הוא תשלום הוצאות משפטיות (שאינן ריאליות, כאמור). מכאן מובן מדוע נתבעים רבים נכונים לחתום על הסכמי פשרה עם תובעים-משתיקים, אף כאשר סיכויי הצלחתם של האחרונים – אינם מן המשופרים".
לפיכך מציע סולברג "ליישר את מפת התמריצים", כלשונו. "לייצר תמריץ שלילי לתובע-המשתיק להגיש את תביעתו, ובד בבד, לייצר תמריץ חיובי לנתבע המושתק לנהל את ההליך עד הכרעה, מקום בו הדבר מוצדק וראוי. דומני, כי יהיה בכוחו של מתווה פסיקת ההוצאות המוצע כאן, כדי לעשות כן. כך, תובע פוטנציאלי צפוי להיזהר שבעתיים מהגשת תביעת השתקה, נוכח הסיכון הרב שאליו ייחשף כתוצאה מהגשת תביעה כאמור; זאת, כאשר סיכון זה עומד ביחס ישיר לסיכון שבאמצעותו ביקש להלך אימים על הנתבע. אשר לנתבע – הלה יקבל תמריץ להמשיך בניהול ההליך, ולא להיכנע לפשרת דחק, המרוחקת מרחק רב מן המצב המשפטי של כל אחד מן הצדדים".
לפי השופט סולברג אמנם יש מקרים שבהם אין ברירה אלא לברר תביעה עד תומה כדי לקבוע האם אכן מדובר בתביעות השתקה, אולם "בעצם העובדה שבמצב כאמור יהפוך הסכום שבאמצעותו ביקש התובע להלך אימים על הנתבע, ל'חרב פיפיות' אשר פוגעת בתובע-עצמו, יש כדי להעביר מסר חד וברור באשר לתובע העושה בשם הטוב שימוש לרעה, ומבקש לנצל את ההגנה שמעניק לו הדין, ואת ההליך המשפטי, על מנת להרתיע ולהשתיק את מבקריו הלגיטימיים".
מנגנון אפקטיבי לבלימת התקדמותן של תביעות השתקה
השופט סולברג קובע כי במקרה בו בית-המשפט מחליט לדון בתביעה שיש יסוד להניח שהיא תביעת השתקה, ולא לדחותה על הסף, הוא יודיע לתובע כי אם אכן יתברר בסופו של ההליך כי התביעה הינה תביעת השתקה, הפיצוי לנתבע יכול לעלות עד לסכום אותו דורש התובע.
כשנתבע סבור שהתביעה שהוגשה נגדו היא תביעת השתקה הוא יכול להגיש בקשה לסילוקה על הסף. אם בקשה זו תתקבל, יבוא סוף להליך תוך הטלת הוצאות הולמות. אם בית המשפט יחליט כי אין כל שחר לטענת הנתבע, הבקשה תידחה.
ואולם, יש גם אפשרות שלישית, שבה ביהמ"ש קובע כי ישנן אינדיקציות שלפניו תביעת השתקה אולם אין ביכולתו להכריע בעניין זה ללא בירור התביעה.
"במקרה זה", מציע השופט סולברג, "יבהיר בית המשפט לצדדים כי אלה הם פני הדברים, תוך שיצביע על הבירורים אשר סביר כי יידרשו עבור ההכרעה בתביעה, ויתרה בתובע בדבר סיומו האפשרי של ההליך – חיוב בהוצאות משפט, שעשוי להאמיר עד לסכום שנתבע בתביעה. לאחר הבהרה זו, התובע – שמכיר היטב את תביעתו, את כוחה ואת הראיות שבאמתחתו – ידרש לפשפש בטענותיו, לבחון את תביעתו, ולהחליט אם רצונו להמשיך בה, אם לאו. בכך, סבורני, יהיה כדי לייצר מנגנון אפקטיבי לבלימת התקדמותן של תביעות השתקה, שמא אף למניעת הגשתן מעיקרא".
זהו גם המקרה של בקשת וקנין, סבור השופט סולברג, ולפיכך פסק כי יש לדחות את בקשתו למחיקה על הסף, אך לצד זאת הרי שאם בסופו של הליך ייקבע כי אכן היתה זו תביעת השתקה "יהיה מקום לפסוק לזכותו הוצאות משפט גבוהות ביותר".
בעיה של תיאוריות קונספירציה
השופט שטיין הסכים עם פסיקתו של השופט סולברג, אולם השופט עמית חלק עליו.
לפי דעת המיעוט של ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון, המקרה של וקנין אינו תביעת השתקה ולו בשל הפרסומים שהופיעו בקבוצה שניהל ("שיח של שנאה יוקדת וביטויים קשים") והמעשים שעשה במסגרת מחאתו נגד הקיבוץ (בין היתר פריצה לקיבוץ, גרימת נזק לשערים ולגדרות הקיבוץ, הטרדת התושבים ועוד).
ממילא, לדעת השופט עמית, אין זה המקרה המתאים לקבוע בו הלכות בנושא תביעות השתקה.
השופט עמית הסתייג גם מחלק מהמלצותיו העקרוניות של השופט סולברג להתמודדות עם תביעות השתקה. השופט עמית הסכים עם המאפיינים של תביעות השתקה כפי שניסח השופט סולברג אך העיר כי "אין מדובר ברשימה סגורה, ופערי הכוחות בין הצדדים צריכים להיבחן בזהירות ולעיתים אין להתחשב בהם".
לפי השופט עמית, "תיתכן תביעת השתקה של אדם פרטי כנגד אדם פרטי או כנגד גוף דל בתקציבים ובאמצעים. לדוגמה, אתר תחקירים שחשף פגיעות מיניות שנעשו על ידי פלוני, והלה מגיש תביעת השתקה כנגד האתר וכותבי התחקיר. ייתכן אפוא כי אף אחד מהצדדים אינו צד 'חזק', ולא יהיה בכך כדי להוציא את התביעה מגדר תביעת השתקה".
השופט עמית הסתייג גם מהמלצת השופט סולברג להצמיד את שיעור ההוצאות לסכום שנתבע.
"אין לכחד כי יש בכך תרופה הרתעתית מפני הגשת תביעות השתקה בסכום גבוה", כתב השופט עמית, "אך מנגד, יש חשש ל'אפקט מצנן' ואפילו 'מקפיא' לנוכח חומרת הסנקציה האפשרית. בחיי המעשה, יכול ותובע יאמין באמת ובתמים שנעשה לו עוול, אך בסופו של יום, בית המשפט ידחה את תביעתו ואף יקבע כי מדובר בתביעת השתקה. בתרופה המוצעת על ידי חברי יש לטעמי הרתעת-יתר וגוון עונשי של ממש".
עוד הוסיף השופט עמית חשש עקרוני מפני פגיעה במגישי תביעות לשון הרע בעולם שבו הולכים ומתרבים פרסומי חדשות הכזב.
"עד תמול-שלשום, הבעיה של תביעות השתקה אכן עמדה במוקד תשומת הלב בתחום תביעות איסור לשון הרע", כתב השופט עמית. "אלא שכיום, הבעיה שבמוקד תשומת הלב היא הפוכה – כיצד לתת מענה לתיאוריות קונספירציה שמופצות ברשתות החברתיות ובמדיה התקשורתית המסורתית. לעיתים, אין מדובר בשמועה שקרית בודדת בלבד, אלא בחלק ממארג רחב של קונספירציה מורכבת ומסועפת.
"האם על מנת להתמודד עם תופעות מעין אלה, יצלחו למלאכה כלים של חוק איסור לשון הרע? האם די בכלים אלה על מנת לתת מענה בדין ובצדק לתיאוריות קשר כוזבות, ולהושיט יד לנפגעי הפרסום? האם די בסכומים שנפסקים ברגיל על ידי בתי המשפט, כדי לבלום את התופעה?
"תיאוריות קשר נופלות למרבה הצער על קרקע דשנה בשל גורמים שונים שאיני רואה להידרש להם במקום זה. לדידי, פגיעתה של התופעה אינה פחותה מזו של תביעות השתקה, שמא אף חמורה יותר. תיאוריות קשר שקריות פוגעות לא רק בנפגע הישיר, קרי, במי שיוחסו לו מעשים כאלה ואחרים.
"המדובר בסכנה לדמוקרטיה בשל הפגיעה ביכולת של חלקים מהציבור להבחין בין אמת לשקר. כאשר חלק מהציבור מאמין בקונספירציות שקריות, אזי תמונת המציאות של הציבור אינה אותה תמונה, וחלקים בציבור אינם חיים על אותו מישור עובדתי אלא בעולם מציאות אחר. כך לא ניתן לנהל הליך דמוקרטי אמיתי ומדובר בפגיעה בליבת הדמוקרטיה. לטעמי, נכון לימים אלה, דומה כי זו הבעיה המרכזית בתחום איסור לשון הרע".
רע"א 1954/24