השבוע התחולל אירוע משמעותי בתקשורת הישראלית. לצד הסיקור הנרחב והמוצדק של סוגיות מרכזיות כגון המלחמה, עסקת החטופים, חוק הגיוס והתקציב, הקדישו כלי תקשורת רבים מקום גם לראיונות הטלוויזיוניים שבהם הופיעו טאיסיה זמולוצקי ו-נ', שתי צעירות שחשפו את סיפוריהן האישיים כקורבנות של הזמר אייל גולן ומקורביו.
אין מדובר בעניין שגרתי. לרוב, אמצעי התקשורת נמנעים מלהחמיא לשותפיהם. תחקירים בעלי פוטנציאל דרמטי נוטים להישאר בגבולות הערוץ או האתר שפרסם אותם, וכך השפעתם מוגבלת. אך במקרה זה, כלל ערוצי המיינסטרים – אלו הדוגלים בגישת "לכל סיפור יש שני צדדים" – התייחסו לפרשה ואימצו את גירסתן של הצעירות. פרסום זה הוביל להדהוד אמירה של "אני מאמינה לך", שהתכתבה עם ההאשטאג ההיסטורי "MeToo". ניתן היה להבחין בנשים, בעיקר מתחום התרבות, שחזרו על האמירה בפוסטים ובראיונות שפורסמו ברשתות החברתיות ובתקשורת.
כעבור יומיים החל גל של חרמות על הופעותיו של אייל גולן, שהתבטא בהודעות של ראשי רשויות (ברובן נשים) על כך שלא יזמינו אותו להופעות. כמו כן, נעשתה פנייה לעורכים מוזיקליים בבקשה להפסיק להשמיע את שיריו, אך זו נענתה לרוב בשתיקה.
יחד עם זאת, על אף חשיבות האירוע ותשומת הלב התקשורתית שהוקדשה לו, מי שמצפה לשינוי כלשהו, בעיקר כזה שלא יתמקד רק ביחס לאייל גולן, ייתכן ויתאכזב. כלל לא ברור אם העמדה הציבורית תוביל לשינוי מהותי שימנע פרשות נוספות, שבהן גברים מבוגרים ובעלי כוח מנצלים נשים צעירות התלויות בהם כלכלית או רגשית.
עיון בהיסטוריה של מחקר השפעות התקשורת אינו מבשר טובות למי שרואה בתקשורת ההמונים מכשיר לשינוי חברתי. לפני 85 שנה, במאמר מכונן, מיפו הסוציולוגים פול לאזרספלד ורוברט מרטון שתי השפעות מרכזיות של תקשורת ההמונים בזמנם: הענקת מעמד וסטטוס לאירועים ולאנשים, ואכיפת נורמות חברתיות. עם זאת, בהמשך הם ציננו את ההתלהבות, וטענו כי הקהלים סובלים מנרקוטיזציה – מצב שבו אנשים מגיבים ברגש לנושאים ומנהלים סביבם דיונים ערים, אך לבסוף שבים לשגרת יומם, מבלי שגרמו לשינוי חברתי ממשי.
באותה רוח, כ-30 שנה לאחר מכן, הציג הכלכלן אנתוני דאונס מודל שכינה "עלייתן ונפילתן של סוגיות חברתיות". במודל זה ביקש דאונס להסביר מדוע, גם במדינות דמוקרטיות שבהן בעלי הכוח מחויבים לעסוק בסוגיות החשובות לציבורים רחבים, הטיפול בהן אינו מגיע לפתרון מלא.
דאונס טען כי סוגיות חברתיות הנמצאות בשולי השיח הציבורי זוכות מעת לעת לרגעי חסד – רגעים שבהם, בעקבות אירוע דרמטי שזוכה לדיווח תקשורתי רחב, מתעורר קשב ציבורי אמיתי, המלווה בתחושת דחיפות לפתור את הבעיה. עם זאת, תחושה זו מתפוגגת לאחר זמן קצר, ולעיתים בעלי הכוח, שפתרון הבעיה אינו משרת את ענייניהם, פועלים כדי לטשטש אותה. בסופו של תהליך, הסוגיה שוקעת אל שולי התודעה הציבורית. דאונס ציין כי במקרים נדירים של עניין וקשב ציבורי יוצא דופן, ייתכן שייווצרו פתרונות משמעותיים.
סוגיית הפגיעות המיניות בתעשיית התרבות עולה מדי פעם בישראל ובעולם. צבר האירועים סביב התנהלותו של אייל גולן זכה לכינוי המשטרתי "פרשת משחקי חברה". ההתנהלות התקשורתית והציבורית סביב הפרשה הדגימה את הפער המשמעותי בין הייפ תקשורתי לבין היכולת לשנות מציאות. לאחר עינוי דין קשה שעברו נשים שהתלוננו נגד האמן ומקורביו, הועמדו חלקם לדין ואף נענשו, בעוד אייל גולן עצמו לא הועמד לדין בשל "חוסר ראיות מספיקות".
במישור הציבורי, לא נראה כי נגרם לגולן נזק משמעותי: הוא המשיך למשוך קהל רב להופעותיו ולמכור אלבומים. יתרה מכך, הטענות נגדו מוסגרו על ידי פוליטיקאים, כמו מירי רגב, כעדות לאיפה ואיפה מצד התקשורת כלפי אמנים מהז'אנר המזרחי. גולן עצמו הגיש תביעות דיבה נגד מי שהמשיך להדהד את ההאשמות נגדו... במקביל, אקו"ם המשיכה להעניק לו פרסים על היותו אחד האמנים המושמעים ביותר. בעיני הציבור הרחב נראה כי ברגע שבו לא הועמד לדין, "עולם כמנהגו נוהג".
יתרה מכך, החשיפה הרבה שניתנה לפרשה זו, כמו גם לתלונות אחרות על פגיעות מיניות בתעשיית התרבות – דוגמת פרשת משה איבגי ופרשת חנן גולדבלט שהסתיימו בהרשעות, אך רק לאחר הליך משפטי ארוך ומיוסר – לא הובילה ללחץ משמעותי ל"ייבש את הביצה".
מה שיכול היה לתרום לכך הוא שימוש בלחץ הציבורי כדי ליצור תקנונים אתיים ייחודיים לתחומים אלו, המאופיינים בפערי גיל וכוח עצומים בין גברים לנשים. היתרון בהנהגת תקנונים כאלה טמון ביכולת לקבל החלטות מהירות יחסית, בעלות השפעה מהותית על הקריירה של המורשעים, מבלי להידרש לרף ההוכחה הפלילי וגם ללא המשמעויות המרחיקות לכת של הרשעה פלילית.
דוגמא לאפקטיביות של תקנונים שכאלו מגיעה מארצות הברית. בשנת 2017 הפך ההשטאג "MeToo" לנחלת מיליונים בעקבות גילויים על עבירות מין שביצע המפיק הארווי וויינשטיין. עם זאת, במקרה זה לא נותר הסיפור בגדר אמירה אופנתית שעתידה להתפוגג. הלחץ הציבורי הופנה לעבר גופים המחלקים פרסים ומעניקים סטטוס, כמו האקדמיה לקולנוע האחראית על פרסי האוסקר.
השיח הציבורי הביא את האקדמיה לכנס ישיבת חירום מיוחדת, שבה, ברוב של שני שלישים מהחברים, הוחלט להרחיק את וויינשטיין משורותיה – וזאת שנים לפני שניתן פסק דין חלוט. החלטה זו הובילה לתגובת שרשרת מצד ארגונים נוספים בתעשייה, שהשעו את וויינשטיין וגרמו לפגיעה קשה בקריירה שלו, גם אם לא ניטלה ממנו חירותו.
פרשת וויינשטיין הניעה את האקדמיה לתקן את התקנון שלה ולהקים כוח משימה שידון במקרים דומים. פעולה כזו מצד גוף מוסדי המברר האשמות היא לטובת כולם: היא מונעת עינוי דין ממי שנפגעו לכאורה, ועדיין מותירה למוקע את הדרך המשפטית הפתוחה במקרים שבהם נקבע כי נעברה עבירה. כמו כן, מדובר בטריבונל שיכול לבדוק גם טענות לתלונות שווא ולמשפטי שדה ובכלל לתפקד ביתר יעילות מבתי משפט כיוון שהוא מתמקד רק בסוגיות אלו.
בישראל פועלים גופים מחלקי פרסים המעניקים מעמד ויוקרה, דוגמת אקו"ם, אך יחד עם זאת אין להם כל סמכות בתחום האתיקה, ואולי ראוי שתהיה להם כזו. כך או אחרת, ברור כי האנרגיה התקשורתית והציבורית יכולה להפוך למשמעותית, אך רק אם תתורגם לפעולה רגולטורית.
פעולה כזו איננה בתחום אחריותם או יכולותיהם של אמנים, עיתונאים או קהל הרשתות החברתיות. נדרשת קריאה ברורה מצד התקשורת או שחקנים אחרים בזירה הציבורית לארגונים הרלוונטיים ליטול לידיהם סמכויות רגולטורית לקדם כללי אתיקה ומנגנוני ברור וענישה. עליהם לנצל את פרק הזמן שבו הנושא עדיין נמצא בכותרות ובתודעה הציבורית כדי לתרום ליצירת שינוי חברתי אמיתי.
ד"ר דוד לוין הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת המכללה למנהל וחבר סגל הוראה באוניברסיטה הפתוחה