אור ירוק מ-Panel4All

מרבית הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר מוקדשות לעסקת החטופים השנייה, זו שכבר למעלה משנה חומקת מהשגה.

"נתניהו ישיג רוב לעסקה גם ללא בן גביר וסמוטריץ'", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". כמו שקורה לרוב ב"ישראל היום", לכותרת הראשית אין ממש קשר לדיווח שאליו היא מפנה את הקוראים.

שירית אביטן כהן ושחר קליימן מדווחים כי במינהלת החטופים עדכנו אמש את המשפחות ש"יש התלכדות נסיבות שמאפשרות משא ומתן אפקטיבי" ומוסיפים ציטוטים נוספים בדבר העסקה שפורסמו בתקשורת הזרה מפי שר החוץ האמריקאי, הנשיא המיועד טראמפ ומקורות בחמאס. זכר למידע שהגיע לכותרת הראשית אפשר למצוא רק במשפט "בעוד לנתניהו אכן יש רוב לעסקה עם מחירים כבדים גם בלי שרי עוצמה יהודית והציונות הדתית, נושא סיום המלחמה עשוי להעמיד את ממשלתו בסכנה".

במילים אחרות, גם במשפט היחיד בידיעה שכולל את המידע ממנו נשאבה הכותרת הראשית של "ישראל היום", מידע זה מופיע בחלק שמציג עצמו לקוראים כפחות חשוב ומוצב מעליו סימן שאלה. היכולת לזהות את המשתמע בקושי משולי משפט ביניים בעומק ידיעה ולשלוף אותו לכותרת ראשית חגיגית בשער גיליון סוף השבוע של העיתון, גבירותיי ורבותיי, היא מה שמבדיל בין כתבים זוטרים לעורכים ראשיים.

גם הכותרת הראשית של "מעריב" אופטימית. "אור ירוק לעסקה". מי נותן את האור הירוק? נתניהו? סמוטריץ'? חמאס? המורדים הסורים? לא ולא. את האור הירוק מעניק סקר "מעריב", שנערך על ידי לזר מחקרים, בראשות ד"ר מנחם לזר ובשיתוף Panel4All.

בסקר השבועי, שכלל חמש שאלות, הוקדשה אחת לעסקת חטופים. בתשובה לשאלה "לאיזו עסקת חטופים ישראל צריכה לחתור כעת" השיבו 74% "עסקה מלאה", 16% "עסקה חלקית" והיתר "לא יודע". בכותרת המשנה לראשית מודגש כי בחלוקה לפי הצבעה בכנסת מתברר כי לא רק 84% ממצביעי האופוזיציה תומכים ב"עסקה מלאה" אלא גם 57% ממצביעי מפלגות הקואליציה.

בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מציג רונן ברגמן את "המכשולים בדרך לעסקה": "קביעת 'מיהו חולה' והמחבלים שישוחררו".

לפי ברגמן, הנסמך על "בכיר ישראלי הבקיא במשא ומתן", ישנן עדיין "מחלוקות לא פשוטות". העסקה אמורה לכלול שני שלבים - שלב הומניטרי, שבו ישוחררו נשים, ילדים וגברים מעל גיל חמישים. כל הגברים מתחת לגיל חמישים, שחמאס מחשיב כחיילים, יישארו, למעט מי ש"חולה" וזקוק לטיפול רפואי. השאלה הגדולה כעת היא "כמה מתוך הגברים שמתחת לגיל 50 יוגדרו חולים".

לצד זאת קיים עדיין פער לגבי הצד השני של העסקה, שעליו ממעטים לדבר בתקשורת הישראלית - שחרור אסירים פלסטינים ביטחוניים. מי, כמה ולאן ישוחררו הן השאלות המרכזיות. "השורה התחתונה היא שניסוחים מעורפלים בכוונה ורצון של כל הצדדים להתקדם (אם כי לא בכל תנאי) מביאים אפשרות לשינוי. אבל העסקה עצמה, 'השלב ההומניטרי', עדיין לא כאן, וקשה לראות אותה מתרחשת לפני סוף השנה", כותב ברגמן.

"ארה"ב מקווה שנתניהו יתקשה לסגת מעסקה לאחר הפעימה הראשונה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לטור הפרשנות של עמוס הראל, עדיין קריאת חובה בכל סוף שבוע מאז ה-7.10.23.

"עקב האכילס של העסקה המסתמנת טמון בכוונת מנסחיה לפצלה לשתי פעימות", כותב הבוקר הראל. בעוד ארה"ב והמדינות המתווכות מאמינות שממשלת נתניהו לא תוכל לסגת מרגע שיחל השלב הראשון בעסקה, בקרב משפחות החטופים גובר החשש כי המו"מ יתופצץ באמצע הדרך כיוון שישראל לא תסכים לדרישות חמאס, כך שהגברים יוותרו בעזה, חשופים להמשך הרציחות, העינויים וההרג בשגגה בידי כוחותינו. לפיכך, מוסיף הראל, במטה החטופים החלו לפנות לאחרונה לימין העמוק, בתקווה לספק את רצונו לממש "ניצחון מוחלט" בתמורה להסכמה לעסקה כוללת. הראל מביע ספק לגבי מימוש המהלך.

עזה

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב אריאל כהנא על רשמיו מביקור בליווי כוחותינו במה שנותר מג'באליה.

את הכתבה פותח כהנא בביקורת על מבקרי צה"ל, ובראשם הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, שטען כי צה"ל מבצע בצפון רצועת עזה טיהור אתני ופשעי מלחמה. בתום הסיור שערך באזור, כותב כהנא, בא אליו חייל שהציג בפניו "תמונה שמצא באחד הבתים הסמוכים".

בתמונה נראה "מחבל צעיר ומחויך עם סרט ירוק לראשו, כשלצידו אישה מבוגרת לבושה בשמלה תכולה עם לבבות ומחזיקה קלצ'ניקוב", כפי שמתאר זאת כהנא. העיתונאי גם מצטט את החייל, שאמר לו כך: "תמסור לבוגי יעלון שאלה האנשים שלהם אנחנו כביכול עושים 'טיהור אתני'. מה הוא חושב? שלא צריך לטפל בהם?".

לפי תפיסת העולם של החייל וכהנא, כך נראה, כיוון שאמו של לוחם החמאס תועדה כשהיא גאה בבנה הטרוריסט ובמשתמע במעשיו הנפשעים, ובהנחה שכמוה גם כל אחד ואחד מהפלסטינים באזור תמכו במעשי הטרור שביצעו חמאס וג'יהאד איסלאמי, הרי שיש היתר לגרשם, לכבוש את תחום מושבם, להרסו כליל ולמנוע מהם לחזור ולהתיישב בו.

נקודה אופטימית(?): אין כבר הכחשה של פשעי המלחמה, רק הצדקתם.

"אין יותר ג'באליה. גם לא תהיה", קובע כהנא בהמשך כתבתו. "המקום כפי שהוא לא ניתן לשיקום. טיפול השורש שצק"ח 401 המיט על העיר ועל מחנה הפליטים הצמוד אליה הפך אותם לא ראויים למגורי אדם. זה לא שיש הרבה בתים הרוסים, אלא שאין ולו בניין אחד או דירה אחת שלא נפגעו בצורה קשה. כמו רעידת אדמה בדרגה 900. והדבר המדהים הוא שהכל נעשה מסיבות מבצעיות".

מה זאת אומרת "מסיבות מבצעיות"? "לפחות במחצית מהבתים התגלו אמצעי לחימה, ובאחרים חומרים מסיתים", מפרט כהנא. הנה אם כן ניסוח חדש לדיני המלחמה הבינלאומיים: מותר להרוס בית שנמצאו בו "חומרים מסיתים". כהנא לא מספק דוגמה לחומרים מסיתים המצדיקים לדידו הרס בית של פלסטיני, אבל מותר לנחש שברשימה נמצא מקום גם לתצלום של אם הגאה בבנה הטרוריסט וקלצ'ניקוב בידה.

מקסימום נזק, מינימום בדיקה

מאז שד"ר לי מרדכי התראיין לניר חסון ב"הארץ" וסיפר על עיקרי הדו"ח שהכין לסיכום העדויות על פשעי המלחמה של ישראל בעזה, כמה וכמה אנשים פנו לבן-דרור ימיני בזעזוע וביקשו ממנו לכתוב על כך, כותב ימיני הבוקר בטור שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". ימיני הרים את הכפפה ומביא את ממצאיו בפני הקוראים. הרוב אד הומינם צפוי, נגד חסון, מרדכי, והמקורות שמהם שאב החוקר את המידע לדו"ח, אך יש גם ניסיון להפריך עובדתית כמה מהטענות.

אחד הניסיונות האלה אף מגיע לטקסט המודגש שמשובץ בלב הטור: "כדי להוכיח את כוונות הזדון של ישראל, מצוטט הגרי כמי שאמר שצה"ל תיעדף התקפות 'שגורמות למקסימום נזק', תוך הפניה ל'גרדיאן'. אלא ש'הגרדיאן' עצמו פירסם תיקון. אין מצב שמרדכי לא ראה. אבל הוא בשליחות של מקסימום נזק".

מרדכי אכן מזכיר בדו"ח שלו כי דובר צה"ל דניאל הגרי אמר כמה ימים לאחר תחילת המלחמה ש"שצה"ל תיעדף התקפות ש'גורמות למקסימום נזק' (בניגוד להתקפות מדויקות)" ואכן הפנה ל"גרדיאן", וה"גרדיאן" אכן פרסם כמה שבועות לאחר הדיווח המקורי תיקון לדיווח, אך משמעותו הפוכה לזו שמייחס ימיני.

בכותרת הדיווח באתר הבריטי מתנוסס כיום הציטוט "אנו מתמקדים בנזק מקסימלי". הכיצד נותרה כותרת זו לאחר התיקון? ובכן, לפי התיקון בגרסה המקורית של הדיווח נעשה שימוש בתרגום שגוי של דובר צה"ל, כאילו אמר ש"מאות טונות של פצצות" כבר הוטלו על עזה וכי "הדגש הוא על נזק ולא על דיוק". למעשה, מבהיר ה"גרדיאן", הגרי אמר ש"אלפי טונות של תחמושת" הושלכו על עזה ו"בעת מלאכת האיזון בין דיוק להיקף הנזק, כרגע אנחנו מתמקדים במה שגורם לנזק מקסימלי".

השטחים

עמוס הראל מקדיש חטיבה בטורו למבצע שמנהלת הרשות הפלסטינית בג'נין בניסיון לחסל את פעילות ארגוני הג'יהאד האסלאמי וחמאס בעיר.

"זה יותר משבוע שהמחנה מכותר בידי מאות אנשי מנגנוני הביטחון, שעורכים חיפושים אלימים בכמחצית משטחו", כותב הראל. שלושה פעילים נהרגו, למעלה מ-20 נפצעו, עשרות אחרים נעצרו. הראל מצטט "מקור ביטחוני ישראלי" שטוען כי אם הרשות תיכשל בג'נין, זה "עלול לסמן את תחילת הסוף של שלטונם". "מה שאותו מקור ביטחוני אינו מציין", מוסיף הראל, "הוא שישנם גופים פוליטיים בעלי השפעה בישראל, ובראשם סיעות הימין הקיצוני בקואליציית נתניהו, שדווקא יראו בהתפתחות כזו תרחיש חיובי".

"חברי הקבינט סמוטריץ' וסטרוק דורשים לעצור את מבצע הרש"פ בג'נין", מדווח אמיר אטינגר ב"ישראל היום". לפי דיווחו, סטרוק שלחה מכתב לנתניהו ולשר הביטחון כ"ץ שבו טענה כי המבצע של הרשות נגד ארגוני הטרור חמאס וג'יהאד "גורם לשורה של נזקים מדיניים וביטחוניים לישראל". החשש של סטרוק, כך מסביר אטינגר, הוא שהצלחה של הרשות הפלסטינית לפגוע בארגוני הטרור בג'נין תסלול את דרכה להשתלבות בהסדרים עתידיים בעזה.

לעשות לרמטכ"ל את המוות

"תחקירי המלחמה וכהונת הרמטכ"ל על סף סיום", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". עמיר רפפורט מדווח על הוראת שר הביטחון ישראל כ"ץ לרמטכ"ל הרצי הלוי להשלים את תחקירי המלחמה עד סוף ינואר, ועל החלטתו של השר שלא לאשר מינויי אלופים עד לקבלת ממצאי התחקירים. רפפורט מזכיר שכבר לפני שבועיים דיווח מעל עמודי העיתון כי הרמטכ"ל צפוי לסיים בקרוב את תפקידו, בתחילת 2015, וכי נתניהו וכ"ץ נערכים למנות תחתיו את אייל זמיר. הבוקר הוא מזכיר אפשרויות נוספות: סגן הרמטכ"ל אמיר ברעם ואלוף במיל' ניצן אלון.

ב"מעריב" כותבת אנה ברסקי כי זמיר צפוי לרשת את הלוי. ב"ישראל היום" טוענת לילך שובל כי האולטימטום שהעמיד שר הביטחון לרמטכ"ל היה צריך להיעשות הרחק מעיני הציבור. ב"הארץ" כותב הראל: "הדרישה החדשה של כץ מהלוי מסבירה בדיוק מדוע נתניהו מינה אותו למחליפו של גלנט — כדי להתיישר עם כל מהלכיו ולעשות לרמטכ"ל את המוות".

הכתובת על הקיר

בשער "מקור ראשון" מוזמנים הקוראים להכין את עצמם לחג החנוכה "עם חנוכיית הקרבות המיתולוגית של זאב (ז'אבו) ארליך, שנפל בלבנון".

על פני כפולת עמודים במוסף המגזיני של "מקור ראשון" משורטטת חנוכיית הקרבות המיתולוגית של ארליך, וזאת תחת הכותרת "מלחמת סוריה-יהודה הראשונה". החנוכייה מסכמת את הקרבות במרד החשמונאים, שהוביל כידוע להקמת ממלכה עצמאית ששרדה 77 שנים (מדינת ישראל קמה לפני 76 וחצי שנים). כל אחד משמונת הקנים בחנוכיה מוקדש לקרב באזור אחר. מהקרב שהתחולל מצפון לגופנא ועד לקרב שבאלעשה.

נחום ברנע שוחח עם ת"אל (מיל') אסף אגמון, סבו של גור קהתי, החובש שנפל בהיתקלות עם חיזבאללה בלבנון בה נהרג גם ארליך. את רשמיו הוא מביא בטורו שבפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות".

אגמון קובל על כך שגם כיום, חודש לאחר האירוע, אף חייל לא נחקר במצ"ח. אולם חבריו של קהתי ליחידה סיפרו את הידוע להם למשפחה, עם תום ימי השבעה.

"הם סיפרו שבמסגד בכפר נמצאה גופה של מחבל. חייל טען שהבחין במסגד בגופה נוספת", מצטט ברנע את אגמון. "סרקתי את המסגד, אמר המג"ד. אין שם גופה נוספת. בכל זאת החליטו לחזור ולסרוק: חשוב למודיעין לזהות מחבלים שנהרגו, מי הם היו ומה היה מעמדם בחיזבאללה. קבוצת הפקודות שניתנה ביום רביעי התייחסה אך ורק לסריקה במסגד.

"הגיע לכוח ארליך, אזרח במדים. המסגד לא עניין אותו. עניינה אותו כתובת שנמצאת במבצר הצלבני, כ-200 מטר מהמסגד. ביום הקודם הוא פנה למפקד בכיר וביקש שייתנו לו לבקר במבצר. התשובה הייתה שלילית ובעקבותיה הוא פנה לאל"ם יואב ירום. הם חברים מהתקופה שבה ירום היה מח"ט שומרון.

"השניים אמרו למג"ד שהם מבקשים להצטרף לכוח שיוצא לבדוק את המסגד. הלכו למסגד, חזרו לנקודת הכינוס ואז הלכו עם המ"פ למבצר. הפנייה שלהם למג"ד הייתה תרגיל הונאה. נגד מי? נגד כוחותינו. לא ככה נכנסים לבניין במלחמה; לא ככה סורקים; כשנשמעו היריות, קבוצה של לוחמים הסתערה פנימה. גור, החובש, הלך קדימה, לחלץ ולהציל. הוא נהרג במקום. המחבלים יכלו להרוג עשרה לוחמים".

"טיהור המקדש עומד בלב חנוכיית הקרבות של ז'אבו", מוסבר לקוראי "מקור ראשון". "תהליך סילוק הפסלים, חידוש המזבח העלאת הנרות במנורה נמשך בין חג הסוכות לכ"ה בכסלו, ואז התקיימה חנוכת המזבח. ז'אבו מציין שכ"ה בכסלו הוא גם יומו הראשון של עבודת בית המקדש השני, כמתואר בנבואת חגי בתרי-עשר.

"מבצר החקרא הסמוך למקדש הוחזק עדיין בידי יוונים ומתייוונים. אנטיוכוס אפיפנס מת במזרח חודש לפני טיהור המקדש, והמלוכה באנטיוכה (בדרום טורקיה של ימינו) אברה לבנו, אנטיוכוס החמישי (אופטור) - ילד קטן, רק בן שמונה. העוצר ליסיאס ניהל את העניינים".

ב"הארץ" מתפרסמת כתבה מאת בר פלג, ששוחח עם הסב אגמון ועם האב, רון קהתי. "רק ערב קודם, כשהתקבלה פקודת המבצע הרשמית, לצירופו של האזרח לא היה זכר", מדווח פלג. "מה שכן נאמר בה הוא שמטרת הכניסה היא סריקת מסגד עתיק, על מנת לזהות גופה של מחבל במקום שבו נפל אורי ניסנוביץ', חייל בפלוגה, כמה ימים קודם לכן".

לפי פלג, "לחלק מהחיילים נאמר שמדובר בסיור עם ארכיאולוג והם נדרשו לאבטח זאת. היו גם מי ששמעו את אל"מ ירום אומר כי הבטיח לארליך סיור. חוסר הבהירות ליווה את הפעולה גם לאורכה, העידו חיילים. לדבריהם, ההליכה מהמקום שבו ישבה הפלוגה אל המבנה העתיק לא היתה מבצעית. היה מי שכינה זאת 'טיילת', המזכירה טיול שנתי בתיכון. התרעות מודיעיניות על הימצאות מחבלים באזור כלל לא הועברו הלאה. בניגוד לנהלים, הכניסה אל המבנים במתחם - המסגד והמבצר - נעשתה 'על יבש', בלא כל ירי".

האב, רון קהתי, מספר לפלג כי מנהל הלחימה של החטיבה, קצין בדרגת סגן אלוף, אמר לו שכלל לא היה צורך בארליך כדי לסייר במבצר. "לא הזמנו ארכיאולוג ולא צריכים ארכיאולוג. אם יש פיר או חור יש לנו איך להתמודד עם זה, כמו פיר בעזה", אמר הקצין, ולדברי קהתי הדברים שמורים אצלו בהקלטה.

"אחד החיילים", כותב פלג, "סיפר לבני משפחת קהתי בדיעבד שגור וחייל נוסף העירו בשיחה מחלקתית שחסרה להם 'תרבות' במלחמה. לדבריו, אחד המפקדים אמר אז: 'הנה, רציתם תרבות, יש סיור למבצר, יש ארכיאולוג'. את הצוות המאולתר סגר מפקד כיתה אחד. בסך הכל 12 לוחמים בכל מיני דרגות, ואזרח אחד".

הצוות הגיע למסגד, איתר את מקום נפילתו של ניסנוביץ', ולכאורה משימתו הושלמה. "אלא שאז התברר שהתוכנית השתנתה" - והצוות פנה למבצר. "כל החיילים מתארים את זה כמו טיול. הכל רופף, סדר תנועה אקראי", אומר קהתי. "אחד החיילים אמר לי שהמ"פ החליט שהוא רוצה לבדוק עוד משהו במבצר. הוא גם מספר שבשיחה עלתה המילה 'כתובת'".

עדות נתניהו

ההתנגשות הישירה בין בנימין נתניהו ראש הממשלה לבנימין נתניהו הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הגיעה השבוע לשיא חדש, שלא לומר פסגה, עם הבקשה והאישור לביטול יום עדות שלם לצורך ביטחוני שהתברר עד מהרה כסיור במרומי החרמון הסורי.

"כבודכם", כותב דורון רוזנבלום בפינתו הקצרצרה שבשולי מאמרי הדעה של "הארץ", "אנו מבקשים דחייה נוספת בדיון, מרשי עודכן בפתק שהתפנתה מקפצה גבוהה במיוחד לצורך הטלת מימיו".

"האירוע המתוקשר על אחת מפסגות החרמון הסורי ביקש להעביר מסר למשטר החדש ולמשטרים ערביים אחרים: ישראל שם", כותב ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות". "במצב שנוצר המסר נחוץ, אולי אפילו חיוני, אבל נתניהו כמו נתניהו: הוא לא יכול לעשות משהו נכון בלי לצרף תרגיל קטן בהורדת ידיים לשופטים במשפטו ומבלי לארגן סביבו חגיגת כיבוש מיותרת. אין סיבה לזייף דיונים של שעות על פסגת הר קרח: הדיונים הרציניים מתקיימים בחדרים סגורים, מול מצגות, מול מסכים. אין סיבה לגרור לשם את ראש השב"כ והרמטכ"ל. החיים הם לא טיול מאורגן".

מרבית בעלי הדעה שמתייחסים בעיתונות סוף השבוע למשפט הפלילי של נתניהו אוחזים בדעה הפוכה.

שלמה דב הרשקוביץ מסביר לקוראי גיליון שבת של "המבשר" כמה מושכלות יסוד: מערכת המשפט בישראל מושחתת עד היסוד; הפרקליטות, היועמ"ש והפקידות תוקעים כבר שנים, מאז שהשמאל הודח מהשלטון, את נבחרי הציבור; בשיטת חבר מביא חבר השתלטו השמאלנים על הפקידות, מערכת המשפט ומערכת התקשורת; השמאלנים ארגנו עלייה גדולה של רוסים, חלקם גויים, כדי לעצור את הגידול הטבעי של הדתיים, אולם גם הרוסים הבינו שהשמאל איבד את דרכו; ואז הוחלט ללכת על הראש של נתניהו.

אלא שלמרות שבמשך עשור "חיפשו האנשים הלוך ונבור בחיי נתניהו", הם "מצאוהו זך כשלג". משום כך "לא נותרה ברירה, אלא להמציא עבירות, מתנות מחברים בעלי ממון שניתנו דרך שגרה לכל ראשי הממשלה, נחשבים פתאום כהפרת אמונים, נברו החוקרים אצל כל ידידיו של נתניהו עד שמצאו עוזרת אחת של אחת הגבירים שצברה מרירות נגד נתניהו, והיא כבר סיפקה את הסחורה. על הדרך נוצרו עוד מספר תיקים, כולם מחטאים שנוצרו במיוחד לצורך תיקי נתניהו. פניות לאנשי תקשורת לאזן ביטויים ולהזים עלילות שוא, נחשבו עילות המקימות חשד ל'שוחד'. וכך נתפרו להם חיש תיקי האלפים להפחיד את נתניהו, ומדוע אלפים, כדי לרמוז יש עוד אלף תיקים במרתפים אם לא תתפטר ממשרתך, נוציא את כולם ונמרר את חייך".

נתניהו, עקשן שכמותו, סירב לפנות את מקומו. כיוון שמערכת המשפט בעצמה מושחתת, אין לו סיכוי למשפט צדק והוא מבין שיודח גם בלא ראיות. "הפתרון היחיד שהוא מצא", כותב הרשקוביץ, "הוא למתוח את הזמן, יש לו 300 עדי הגנה, ונאום הגנה עצמאי שלוקח חדשיים, ואחר כך חקירה נגדית של כל החוקרים ועדי התביעה. עד שיסתיים המשפט נתניהו כבר יסיים את הקדנציה ויהיה בן 77 קרוב לוודאי שאז יואיל לפנות את מקומו לצעירים ממנו".

"בביהמ"ש המחוזי בתל אביב מתנהל תיאטרון אבסורד", כותב אראל סג"ל ב"ישראל היום". נדב שרגאי, אף הוא ב"ישראל היום", מחרה מחזיק אחריו. "מי שמתקשים להבין את גודל האבסורד", כותב שרגאי, "שייתנו בבקשה מעט דרור לדמיונם. תארו לעצמכם את דוד בן-גוריון טורח מדי שבוע לבית המשפט אחרי פלישת צבאות סוריה, ירדן, עיראק ומצרים לארץ ישראל. או את מרדכי היהודי במשחק סימולציה עם פרקליטו, בעת שהוא נדרש לביטול גזירת ההשמדה שמרחפת מעל עמו. ואפילו את יהודה המכבי בסיטואציה דומה, נלקח מעם ההגה במהלך הקרבות נגד חילות אנטיוכוס".

בן גוריון? מרדכי היהודי? יהודה המכבי? סג"ל נשען על ההיסטוריון ניל פרגוסון, שהשווה את נתניהו דווקא לאוטו פון ביסמרק. ובעוד ששרגאי קורא לשופטים, ליועמ"שית, לפרקליטות ולנשיא המדינה ליזום את דחיית המשפט, סג"ל יודע מדוע אין סיכוי שזה יקרה. במקום לחכות שמערכת המשפט תתעשת, סג"ל מציע להעמיד אותה לדין. "אם הצדק היה נעשה", הוא כותב, "ואם היו מבינים את מידת ההרס שהמנגנון המשפטי הזה גרם לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולאמון הציבור במערכת - את כתב האישום על שוחד ומרמה והפרת אמונים היו מגישים נגד החוקרים והפרקליטים".

שכן לפי סג"ל, "השוחד האמיתי לא היה בין ראש הממשלה לבין 'וואלה!', אלא בין מערכת אכיפת החוק לבין הצמרת העיתונאית שהעניקה לה חסינות ציבורית ובמה אוהדת ללא ביקורת. מי שתפרו לנתניהו תיק זכו למשרות אקדמיות, לפנסיות נאות ולמדליות מהתקשורת. קשר פסול בין מערכת אכיפת החוק לעיתונות הישראלית, ברית של אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים".

"התיק הזה ילווה אותנו עד שנת 2030", מעריך אבישי גרינצייג ב"בשבע", בטור המוקדש להליך הפלילי נגד נתניהו (והמו"לים).

לפי גרינצייג, "התיק הזה לא קרס" אך בשל השיהוי הרב בבירורו הוא "כבר לא רלוונטי ולא חשוב". את האחריות לשיהוי הרב מטיל גרינצייג על השופטים, שהקפידו לסיים כל יום דיונים בשעה 15:30 ונמנעו מלמקד את "הצדדים" (קרי: הסנגורים) בשאלותיהם. "האמת העגומה היא", כותב גרינצייג, "שמדינת ישראל אינה מסוגלת לנהל הליכים פליליים מורכבים בלי לחתום על הסדרי טיעון". עד לפני כשנתיים, הוא מוסיף, התנגד לעסקת טיעון וחשב שתיק נתניהו חייב להתברר עד תומו. "כעת, בשלהי דצמבר 2024, אני חושב שחייבים להודות שהתיק הזה מתפוגג לאיטו".

"ראוי שהתביעה תשקול שוב את הצעת בית המשפט לסגת מהאישום בשוחד, ולפתוח פתח למשא ומתן על הסדר טיעון", כותב שלמה פיוטרקובסקי ב"מקור ראשון".

בשער "מקור ראשון" שב ומבקש חגי סגל לקדם סיום מוקדם ומוסכם להליך הפלילי נגד נתניהו. גם הוא חושב שבלב העניין יש כאן אבסורד: "התעקשות השופטים והתביעה לרתק אותו לבית המשפט למרות המלחמה". מה עם השוויון בפני החוק? מבחינת סגל, העובדה ש"בחורף גורלי במיוחד לישראל, זה שבו היא עשויה לקטוע סוף סוף את המרוץ האיראני לגרעין, ראש ממשלתנו אנוס להקדיש שלושה ימים בשבוע לשחזור קשריו עם אתר אינטרנט שולי באמצע העשור הקודם, או לחיבת המתנות המיוחסת לרעייתו", היא "שיגעון, ממש שיגעון".

סגל לא מסתפק בהצבעה על הטרללת. הוא צועד צעד קדימה ומזהיר כי בחסות אותו שיגעון משתלטת מערכת המשפט על הזרוע המבצעת והעומד בראשה.

"כבר עכשיו בית המשפט המחוזי, בשבתו כקבינט-על, פוסק באילו עניינים דחופים ראש הממשלה רשאי לטפל בימי שני, שלישי ורביעי, ובאילו אינו רשאי", מנסח זאת סגל. "שלושה שופטים שלא עמדו מעולם לבחירת הציבור קובעים אם טיסת נתניהו לחרמון דוחה עדות, או שמא רק מבצע נגד החות'ים".

באין אפשרות ריאלית לעסקת טיעון, פונה סגל לנשיא המדינה יצחק הרצוג ומבקש ממנו לחון (טרם הרשעה) את נתניהו.

"בחוגי רל"ב יכעסו עליו נורא, כותבי 'הארץ' לא ישכחו ולא יסלחו עד סוף כהונתו, אך זו תהיה שעתו הגדולה כנשיא. גם בעוד עשרות שנים הוא ייזכר כמי שהושיע אותנו מייסורי משפטו של ראש הממשלה. לפני הכול זו תהיה חנינה לעם ישראל, לא לנאשם נתניהו", כותב סגל ומזכיר כי אביו של הנשיא הנוכחי כבר ביצע מעשה דומה כשחנן את בכירי השב"כ בפרשת קו 300.

"נכון הדבר שבפרשת 'קו 300' ניתנה חנינה לבכירי שירות הביטחון הכללי בטרם משפט, ואף בטרם חקירה, ואולם לעניות דעתי מדובר בפסק דין מוטעה (ולכל הפחות חריג, נוכח הנסיבות המיוחדות)", כותב מרדכי קרמניצר ב"הארץ". טורו של קרמניצר מוקדש לבקשות שהפנו גורמים שונים לנשיא כי יחון עוד טרם הרשעה את הנגד המכונה א', שהדליף מסמכים סודיים ביותר בפרשת פלדשטיין-נתניהו, אך לדבריו ברקע יש לראות את ההליך הפלילי האחר, זה שבמרכזו עומד ראש הממשלה.

"ללב מתגנב חשד", כותב קרמניצר, כי הפנייה לחון מראש את הנגד היא חלק ממהלך מתוכנן, "שתחילתו בנגד א' בתפקיד מפלס דרך, והמשכו בראש הממשלה". לדבריו, "אם ילך בדרך זו יוכל הרצוג לזקוף לזכותו את החרבת שלטון החוק".

"הם שומעים את עו"ד משה לדור, את פרופ' מרדכי קרמניצר ואת האקזיטיר אהוד ברק", כותב אמנון לורד על בטורו שב"ישראל היום" על שלושת שופטי נתניהו. "הם לא נתונים להשפעתם של עופר וינטר וחבריו, אלא להשפעות של עמוס שוקן, לאוניד נבזלין ואנשיהם. אבל מה שיותר מעניין הוא שגם מצב המלחמה המהותי והרשמי לא נוגע להם, והם עושים מעשה שאין כדוגמתו בשום מדינה הנתונה במלחמה".

לורד כהרגלו כותב בבוטות את מה שאחרים, כמו חגי סגל, רק רומזים.

לפי הפובליציסט הבכיר ב"ישראל היום", "הפגיעה בתפקודו [של נתניהו] בדרך שעליה החליטו שלושת שופטיו לפי דרישת התביעה היא חבלה בביטחון המדינה לעת מלחמה. והשבוע, כשהם דאגו שכל העולם יידע שביום שלישי קורה משהו קריטי, שאפילו הם מכירים בחשיבותו כדוחה עדות, הם ביצעו פיגוע ממשי בביטחון המדינה".

ומה יעשה לבוגדים שפוגעים בביטחון המדינה? אפשר להעמיד אותם לדין, כמובן. אבל אולי פשוט יותר להעביר אותם לידיהם של עופר וינטר וחבריו.

היטהרות נצחית בעבודת השם

שער "הארץ" נמכר למודעה מאת אל"מ חנוך דאובה, בעל עיטור העוז ויו"ר פורום לוחמי חרבות ברזל.  "הרצי", אומר דאובה לרמטכ"ל, "חלאס עם המשחקים. 3,000 חרדים זה עבודה בעיניים". "הצבא זקוק ל-10,000 לוחמים", נכתב בעמוד השני של המודעה, "ואתה נותן חוק פטור לחרדים. אתם שוברים אותנו, אתם מרסקים את החברה הישראלית. אנחנו לא נמשיך ככה - ישראל לא יכולה להמשיך ככה".

יהודה שלזינגר ביקר בבסיס הצה"לי החרדי הראשון, והתרשם לטובה. "הבסיס נערך לקבלת אוכלוסייה חרדית, ולשם כך מוקמים ארבעה בתי כנסת, חדרי לימוד, התאמת מטבח לכשרויות אדוקות, והחלפת שלטים של "מגורי בנות" שכבר לא יהיו רלוונטיים כאן, שכן הבסיס הוא לגברים בלבד", הוא כותב.

לפי שלזינגר, "המחשבה על התאמה לחרדים יורדת לפרטים הקטנים". סא"ל עמירם חיון, מג"ד הבסיס, אומר לו: "בודקים ארוניות שיש בהן מקום למגבעות. יש גם פתרונות יצירתיים למי שיהיה קשה להגיע עם מדים או לצאת הביתה עם מדים. הכל נלקח בחשבון".

בהמשך הראיון מספר סא"ל חיון: "אמרתי לנגד מטבח שבימי חמישי יכין סירי צ'ולנט, שתהיה אווירה. שאדם חרדי שמגיע מבני ברק לא רק יראה שהוא יכול לשמור מצוות אלא גם תרבותית הוא יבין שהוא אפילו יכול להתחזק כאן. אני לא רוצה לשים אותו ב'מרק ישראלי' - אני רוצה שיהיה הוא עצמו. שלא ירגיש שיצא מבני ברק לתל אביב, אלא שיצא מבני ברק למקום שדומה לבני ברק. אני רוצה שהמתגייסים יידעו שאני לא בא 'לתרבת' או 'לנרמל' אותם לחברה הישראלית, אלא לשמור על האופי החרדי שלהם".

"עומדים עלינו לכלותנו - גזירת השמד בפתח", נכתב בכותרת הגג לראשית של "הפלס". בכותרת הראשית עצמה מזהיר העיתון מפני "מתווה גיוס ל-10,000 חרדים בשנתיים הקרובות", ציטוט מפי מזכיר הממשלה יוסי פוקס שהעניק אמש ראיון לערוץ 14.

הכתב י. שכטר מזכיר כי "אישי ציבור חרדיים העוסקים במאבק נגד גזירת השמד ציינו, כי אמנם אין ספק שהבחורים מהפריפריה [קרי: המזרחים, א"פ] מהווים יעד מרכזי במזימותיהם של ציידי הנפשות, כבעבר, אך אלפי צווי הגיוס ששוגרו בחודשים האחרונים, נשלחו לבחורים מכל חוגי עולם הישיבות והציבור החרדי, ובכל מקרה, המצב החמור של הפעלת לחצים ופיתויים להתגייס לבסיסי השמד הרוחני של 'כור ההיתוך', מחייב כל מי שיראת ד' בקרבו, לצאת למאבק חזיתי ולמערכה רבתי".

"אם סרבנות השירות החרדית לא מספיקה, כדאי לדעת שבכל חודש משלמת מכיסה משפחה לא-חרדית כ-6,000 שקל לממן את המגזר החרדי", נכתב בכותרת המשנה לטורו של נדב העצני ב"ישראל היום". החישוב מבוסס על מחקר שערך מכון קהלת.

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מביאה מרב סבר גילויים חדשים בפרשת הרב מנחם יאווע, העומד בראש ישיבה סגורה בשם "חיי תורה לובלין", ואשר על פי החשד התעלל מינית בתלמידיו הקטינים במשך שנים.

"בעדויות מטלטלות, הם חושפים דפוסי שליטה והתעללות שיטתיים הכוללים פגיעה מינית, חלוקת תרופות פסיכיאטריות ללא בקרה, ניתוק משפחתי וסחיטה כספית", נכתב בכותרת המשנה. "ראש הקהילה - שמנע מתלמידיו לשאול שאלות, השפיל אותם והפעיל עליהם לחץ נפשי - נעצר החודש באשמת הטרדות מיניות ושוחרר למעצר בית, ולפי העדויות ממשיך להלך אימים על מי שמרד והעז להמרות את פיו".

"החרדי בפוקוס התקשורתי" נכתב בראש מאמר מאת חיים זאב לוריא, המתפרסם ב"המבשר".

"כיצד ייתכן שלמרות האינטרס המובהק שלהם שלא להבליט ולא לאזכר ולא לדוש בנושאי הציבור החרדי, כדי שלא להביא למחשבות נוקבות מול אורח חייו של החרדי – בכל זאת זה קורה שוב ושוב, כאשר מדי תקופה עולות וגואות השנאה וההסתה נגד החרדים, ושוב דשים ודנים אודותיהם תחת כל מיקרופון רענן במדיה החילונית, אתמהא?!", כותב לוריא.

יש לו תשובה, וזו אותה התשובה שתמיד ניתנת בעיתונות החרדית.

"מסתבר מאוד כי שוב אנו רואים כאן, כמו תמיד, את יד ההשגחה העליונה, המביאה לכך שהציבור הכללי שלצערנו רחוק מאוד מתורה ומצוות יעסוק בנושא הזה", כותב לוריא. "[...] יש כאן רצון שמימי, שלא יהיה סלון בישראל החילונית שלא ישמעו שם על הבחורים החרדיים והאברכים לומדי התורה, שאין להם בעולמם אלא ארבע אמות של הלכה, ליבון סוגיות בעמל ויגיעה, והיטהרות נצחית בעבודת השם בתוך עולם של הבל ורעות רוח".

מיוחד ובלעדי

כל ראיון מוגדר "מיוחד" וכל דיווח "בלעדי", אבל היום יש בעמודי החדשות של "מעריב" רשימה מיוחדת ובלעדית באמת: טקסט מאת ראש עיריית באקה אל גרבייה ראיד דקה. "המענה לאלימות בחברה הערבית אינו מותרות – זהו תנאי לשיקום המשילות במדינה כולה", נכתב בכותרת הטור של דקה.

ניסיון ליצור הרתעה

ב"מקור ראשון" מביע אלדד קובלנץ התנגדות לסגירת תאגיד השידור הישראלי, שבראשו עמד במשך שנים, אך גם ספק לגבי התוחלת של הצעות החוק החדשות שנועדו לפגוע בו. "כל מי שמכיר את המגזר הציבורי ואת מסדרונותיו הפתלתלים יודע ששינויים במדינת ישראל דינם להתמשך בין שלוש שנים לשלושים שנה", הוא אומר. "בניסיון לסגירת התאגיד החקיקה מתקדמת מהר יחסית, אבל דווקא לכן היא תיעצר לדעתי בוועדת הכלכלה או בבג"ץ. הסיכוי נמוך מים המלח".

אשר לשאלה העקרונית בדבר חיוניותו של שידור ציבורי במדינה, קובלנץ תומך בעמדת השופט בדימוס חנן מלצר, כיום נשיא מועצת העיתונות, כי האיום בסגירת התאגיד הוא "איום על הדמוקרטיה". לפי קובלנץ, "זהו ניסיון ליצור הרתעה ולגרום לשאר הערוצים לבחון את דרך סיקורם את הממשלה ועמדותיה".

באופן תמוה, קובלנץ טוען כי "לפי החוק שר התקשורת יכול למנות 12 אנשים משלו למועצת התאגיד, וכך לממש את רצון הבוחר", זאת בעוד שבפועל שר התקשורת יכול למנות רק את יו"ר ועדת האיתור למועצת התאגיד, וגם זאת רק לאחר התייעצות עם נשיא ביהמ"ש העליון.

אמנם לפי חוק השידור הציבורי (2014) השר הוא מי שממנה באופן רשמי את חברי המועצה, אולם הוא עושה זאת מתוך רשימה סגורה שמגישה לו ועדת האיתור, שעל חבריה נאסר להיות בעלי זיקה פוליטית.

הייתכן כי המנכ"ל המייסד של תאגיד השידור הישראלי לא קרא מעולם את החוק שמתוקפו הוקם כלי התקשורת שבראשו עמד? ואולי הוא פשוט רואה בהרחקה של השר משליטה ישירה במועצת התאגיד תרגיל רטורי שנועד להסוות את המשך השליטה דה-פקטו של השלטון בשידורים? כך או כך, טוב שקובלנץ כבר לא מנהל את השידור הציבורי בישראל.

בטור דעה צמוד לדיווח על עמדתו של קובלנץ טוען יצחק קליין, עמית בכיר בפורום קהלת (ומי שכתב עבור קרעי את התוכנית לחיסול השידור הציבורי), כי אין כבר צורך בשידור ציבורי בישראל. לפי קליין, בעבר הטכנולוגיה הגבילה את היקף השידורים שמוצע לאזרחים והעלות נפלה על המפרסמים. כיוון ש"אי אפשר לצפות שיצרן סיגריות יממן דיווח על נזקי העישון" היה מקום לשידור "שאינו שבוי בידי אינטרס עסקי או פוליטי". אולם כיום, כשיש "אלפי משדרים פרטיים הפועלים במגוון טכנולוגיות", פשוט "אין טעם - ואין הצדקה - להעמיד [לענף התקשורת המסחרי] מתחרה במימון ציבורי".

ומדוע, בעצם? האם כיום אפשר לצפות שיצרן הסיגריות (שהיום אולי יהיה יצרן קוקה קולה או אנרגיה מזהמת) יממן דיווח על נזקי עסקיו? האם יש איזושהי מערכת חדשות טלוויזיונית בעולם ובסביבה שתקציבה ממומן בידי מנויים ולא מפרסמים? בוודאי שלא.

ב"דה מרקר" כותב גיא רולניק על הדיונים השבוע בוועדת הכלכלה בחוקים שנועדו לפגוע בתאגיד השידור.

"עו"ד לינור דויטש, מנכ"לית הלובי הציבורי, לובי 99, שיתפה את קרעי וחברי הוועדה בניסיונה האישי בשוק התקשורת והפוליטיקה בישראל", כותב רולניק. "במשך עשור, היא סיפרה, היא נתקלת בחוסר הרצון של חברות החדשות של הערוצים המסחריים לבקר את המונופולים הגדולים שדופקים את הציבור. התאגיד, היא סיפרה, הוא היחיד שמוכן לבקר את מונופול הגז, הבנקים וענקיות המזון. לקרעי לא הייתה תשובה. בערוץ 14 הוא אף פעם לא נשאל שאלות מסוג זה. הוא המשיך לחזור על המנטרה של הבוס שלו על הצורך ב'גיוון' וב'תחרות', שהם שמות קוד להקמת ערוצים שיישלטו על ידי אנשי עסקים שזקוקים להגנה של השלטון".

עושים לביתם

לא רק את שער קונטרס החדשות מכר "הארץ", גם את שער "גלריה".

ענייני תקשורת

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מראיין רועי קדם את חיים גולדברג, הצלם חד העין של פלאש 90.

ב"דה מרקר" משרטטות ענת ג'ורג'י ודפנה מאור דיוקן עדכני של המולטי מיליארדרית ד"ר שלדון אדלסון. אדם שמוגדר "בכיר בתקשורת שעמד בראש חברה שהיה לה משבר מתוקשר מול שלדון אדלסון סביב פרסומים עליו", מספר כי סייעה לו כשבן משפחתו נקלע לבעיה בריאותית קשה מאוד.