להשתתף בפארסה

מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" (עורך: אורי גליקמן) מוקדש הפעם ל"דברים שהשתנו בשנת המלחמה ולא יחזרו להיות כשהיו". יותם זמרי, שכותב טור קבוע בעיתון של המיליארדרית מרים אדלסון, מגיש תוכנית קבועה ברדיו הביביסטי גלי-ישראל ומשתתף כחבר פאנל קבוע ב"הפטריוטים", תוכנית הדגל של ערוץ השטנה והתעמולה "עכשיו 14", מקדיש גם לתקשורת הישראלית כמה מילים בטקסט שלו לרגל סיכום שנת המלחמה הראשונה.

"אני מעריך הרבה יותר את המציאות התקשורתית שאני חי בה", הוא כותב. "את העיתון הזה, את תחנות הרדיו שאני משדר בהן, את ערוץ הטלוויזיה שאני מופיע בו כל ערב, את הרשתות החברתיות שאני כותב בהן. אם התקשורת הזו הייתה קיימת בתקופות מוקדמות יותר, אולי היו נמנעים מאיתנו אסונות רבים אחרים. חטפנו מכה רצינית וכואבת בשבעה באוקטובר, אבל בלי כלי התקשורת הללו, היינו כבר מזמן אחרי המלחמה החשובה הזאת, מלקקים את הפצעים וחושבים לעצמנו 'איך גם פה הפסדנו'".

מערך התעמולה של נתניהו אכן עבד נמרצות במהלך השנה הראשונה של המלחמה. ההישג הגדול ביותר שלו הוא התמשכות שלטון נתניהו. התמשכות המלחמה, שזמרי גאה בה, היא רק אמצעי. אך כדאי גם לברגים הבכירים ביותר במכונת הרעל המקומית לזכור שאפילו מערכי תעמולה משוכללים וותיקים ממנה יתקשו להסתיר את המציאות לאורך זמן. מבט אל הנעשה ברוסיה יכול לספק הצצה לעתיד הצפוי בישראל.

במוסף האח של "מקור ראשון", "יומן" (עורך: ישי הולנדר), מתפרסמות הבוקר בהתאם למסורת החג שלל כתבות מגזין מתורגמות מהעולם. בין היתר מופיעה כתבתו של פיטר פומרנצב ממגזין "פוריין אפיירס" על סדקים פנים-רוסיים שמתגלים במכונת התעמולה הפוטיניסטית.

אל המלחמה באוקראינה הגיע פוטין כשמכונת התעמולה שלו פועלת ביעילות ודעת הקהל ניצבת מאחוריו. אמנם בדצמבר 2021, שלושה חודשים לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, רק 8% מהרוסים תמכו בשליחת כוחות צבא להילחם נגד אוקראינה, מזכיר פומרנצב. אך בפברואר 2022 המספר זינק ל-68% וכמה שבועות לאחר הפלישה עלתה התמיכה ל-80%.

"גם כעת, אחרי יותר משנתיים וחצי של לחימה, רוב הסקרים מראים שהרוסים מגלים תמיכה או לכל הפחות הסכמה למלחמה, אם כי מתחילים להופיע סדקים", הוא כותב. "בסביבה מקוונת מצונזרת מאוד, אין כמעט תלונות על שיעורי האבדות הגבוהים של הרוסים, ובוודאי שלא ביטויי חמלה כלפי האוקראינים. עם זאת, אנשים כן מביעים חשש גלוי מהשפעת המלחמה על האינטרסים האישיים שלהם".

פומרנצב מזכיר את הידרדרות מערכת הבריאות הרוסית, שסבלה מקיצוצים חריפים בשל הפניית עוד ועוד תקציבים למאמץ המלחמתי. כדי להתמודד עם תלונות על תורי המתנה ארוכים, מכשור קלוקל ומחסור בחיסונים וטיפולים בסיסיים, התקשורת הממלכתית פצחה במסע תעמולה בדבר "השקעות חדשות לכאורה במערכת הבריאות", כלשונו של פומרנצב, ודיווחים על הצלחות של חברות רפואה מקומיות להתמודד עם העיצומים שהטיל המערב. "המתקפה התעמולתית הזו גרמה לעלייה זמנית בתחושות הציבור", נכתב, "אבל חוויותיהם האישיות של אנשים סיפרו סיפור שונה, והדעות בנושא השתנו שוב במהרה".

המשטר של פוטין מבקש לנצל את המשבר הכלכלי כדי לעודד גיוס לשורות המתרוקנות של צבאו. בונוס חתימה של עד 38 אלף דולר מובטח לכל חייל חדש, אבל בקרב קהל היעד דואגים שהמדינה לא תעמוד בהבטחתה לפצות את בני משפחתם במקרה שימותו. "ישנם חששות שהמדינה משאירה את גופות החיילים ההרוגים בשדה הקרב בכוונה, כדי שלא יזוהו וכך היא תוכל להימנע מלשלם את הפיצויים", הוא כותב.

פומרנצב, שכתב ספר על מערך התעמולה שהקימה בריטניה במאבקה בגרמניה הנאצית, ממליץ למערב לפעול כיום באופן דומה. כיום, הוא כותב, מיעוט תחנות שידור מערביות שמכוונות לקהל רוסי ממקדות את מאמציהן בשכבה ליברלית מצומצמת שנותרה במדינה. יש לכך חשיבות, הוא מציין, אך ממליץ דווקא לפנות להמונים, תוך לחיצה על נקודות החולשה במשטר הפוטיניסטי - הפיצוי הכספי לחללי המלחמה, שירותי הבריאות הקורסים ומחיר המלחמה.

עד כה, הוא כותב, כל אחד מהמשברים של רוסיה במלחמה חלף מבלי שלווה במתקפת תעמולה מערבית לערעור המורל האזרחי והצבאי. ממרד פריגוז'ין ועד לאיבוד השליטה הרוסית במחוז קורסק. פומרנצב מפציר בבעלות הברית להתכונן למשבר הרוסי הבא, וברגע המתאים להלום.

מקריאת הכתבה עולה כי אמון הציבור הרוסי בשלטון ובתקשורת שלו הולך ונשחק, עד שהוא מתקרב לרמות שהיו בתקופת הסובייטים. כך התברר, לדוגמה, כשהחל לאחרונה מחסור בביצים. "בעיצומן של שמועות על בעיות באספקה ועליית מחירים", כותב פומרנצב, "הקרמלין השיק קמפיין מסיבי שהצהיר שיש מספיק ביצים. התוצאה הייתה הפוכה - אנשים הניחו שאין ביצים, מיהרו לקנות את המלאי הזמין, וכך החריפו את המשבר".

ואולי, אמון הציבור לא קיים כבר מזמן. אחת התובנות הנאות שכולל פומרנצב בכתבתו פורסמה כבר ב-2012, בידי סטיבן הולמס ואיוון קרסטב. "הקרמלין מסתמך על זיופי בחירות בוטים ועל הנחיות לעובדי מדינה כיצד להצביע", מנסח זאת פומרנצב. "המטרה היא לא לשכנע את הציבור שהבחירות חופשיות והוגנות, אלא להראות שהממשלה מסוגלת לזייף אותן ושהיא יכולה לכפות על המדינה כולה להשתתף בפארסה הזאת".

במילים אחרות, שלטון סמכותני שרואה בתקשורת מכשיר תעמולה לשימור עליונותו אינו מצפה ואינו סומך על מידת אמון גבוהה בדיווחים מטעם. השלטון הסמכותני כלל אינו זקוק לאמון שכזה. הוא מדבר בשפת הכוח. האמון היחיד שהוא זקוק לו הוא אמון בכוחו להמשיך ולשלוט.

כן לקלוגהאפט, לא לסיהאם

"בת 10 ודודתה נרצחו בכפר קאסם", נכתב בכותרת במעלה שער "הארץ", ליד תצלום של החדר שבו נרצחה הילדה סיהאם מוסראתי. אחיה בן ה-17, עודאי, נפצע אנושות. השניים, כך מדווחים דיאא חאג' יחיא ויהושע (ג'וש) בריינר, גרים ברמלה אך שהו בבית דודתם, מאי עיסא, שכאמור נרצחה גם היא. הדוד הצליח להימלט.

"המשטרה חושדת כי היורים ביקשו לפגוע בשניים כנקמה על רצח ארבעה בני אדם ברמלה בחודש שעבר. עד כה לא נעצרו חשודים בפרשה", נכתב בדיווח. ברמלה, מוזכר בהמשך, נהרגו ארבעה בפיצוץ רכב, בהם ילדה בת שמונה וילד בן עשר. עוד מדווח כי שוטרים הגיעו לבית משפחת מוסראתי בכפר קאסם והזהירו אותם כי עבריינים מתכננים לפגוע בהם. אם המשפחה, כך מצוין, נרצחה ברמלה ב-2018. הדיווח מסתיים במילים "מתחילת השנה נרצחו בישראל 27 נשים, ובחברה הערבית נרצחו 192 בני אדם".

גם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" מצאו מקום בשער העיתון לכותרת על רצח הילדה ודודתה ובפנים העיתון מתפרסמות ידיעות על האירוע. ב"ישראל היום" (עורך ראשי: עמר לחמנוביץ', ראש מערכת החדשות: אורי דגון), לעומת זאת, אין כל זכר לרצח הכפול. לא בשער ולא בפנים העיתון. ילדה בת עשר נרצחה, לא כ"נזק אגבי" אלא כיוון שהיתה מטרה לרצח במסגרת מאבק כנופיות, אך בעיתון הנפוץ ביותר בישראל אין על כך הבוקר אף מילה.

כן נמצא מקום ב"ישראל היום" למדור השבועי של משה קלוגהאפט, "קלג בשבוע", כולל ההלצה "'במקל, בסרגל, מה שבא ליד' (סינוואר מפזם את 'יש לנו תיש' ברגעיו האחרונים)"; טור מאת נדב שרגאי הקורא להתנחל בעיר העתיקה בירושלים; ידיעה תחת כותרת הצופה כי דונלד טראמפ יהיה הנשיא הבא של ארה"ב בלי כל אזכור שהמו"לית אדלסון הזרימה 100 מיליון דולר לקמפיין שלו; והמלצת תיירות מאת שמעון יעיש על "יעד קרוב שהצליח להפתיע אותנו בהנאה שהוא מספק: קרקוב" ("הכותב היה אורח של מלון [...] וסאן דור)".

עזה

"בעזה נמשכת פשיטת צה"ל בצפון הרצועה שאורכת כבר יותר משלושה שבועות, ומאזור ג'באליה ובית לאהיה פלסטינים נוספים התפנו דרומה", נכתב הבוקר ב"ידיעות אחרונות", וזה בערך כל מה שנכתב בעמודי החדשות של העיתון על פעולות צה"ל בעזה. ב"ישראל היום" ו"מעריב" הדיווח על הנעשה בעזה מעט יותר נרחב. מצוין כי צה"ל ושב"כ חיסלו לפחות 18 מחבלים במתחם שהוקם בבית ספר בצפון הרצועה, וכי "אלפי אזרחים" עזבו את אזור ג'באליה ו"עשרות גורמי טרור נעצרו". ב"מעריב" אפילו הקדישו למתרחש כותרת: "הפלסטינים ממשיכים לעזוב את ג'באליה".

ב"הארץ", לעומת זאת, הפרשן הצבאי עמוס הראל מטיל ספק ביעילות המבצע. "למרות הגינויים בקהילה הבינלאומית, וההכחשות של ישראל, מתנהל מאמץ צבאי שמטרתו דחיקת מאות אלפי האזרחים הפלסטינים שנשארו בצפון הרצועה אל מעבר למסדרון נצרים, דרומה", כותב הראל ומוסיף: "עד כה, הוא אינו זוכה להצלחה ממשית".

מדוע דוחק צה"ל את הפלסטינים מצפון הרצועה דרומה? מה הוא מבקש להשיג? האם הכוונה היא לאפשר לכוחות להילחם בחופשיות באויב ואז לאפשר לתושבים לחזור, או שמא התוכנית היא למנוע את שובם של העקורים ולהמשיך לשלוט באזור כשהוא ריק מפלסטינים, אולי לקראת התנחלות יהודים? באף אחד מהדיווחים שצוטטו לעיל אין התייחסות לכך. העיתונאים מדווחים, על סמך הודעות דובר צה"ל, על פעילות הכוחות ותו לא. מי בקצרה, מי בפירוט, מי בהדהוד מוחלט, מי תוך הטלת ספק. את התמונה הגדולה מתבקשים הקוראים לגבש לעצמם ממקורות אחרים.

ב"ישראל היום" אפשר לקרוא דיווח לפיו בפגישות שקיים אתמול מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם שר הביטחון יואב גלנט "עסקו באריכות בפתרונות ליום שאחרי המלחמה בעזה, בין היתר בשיקום הרצועה, בהחלפת ממשל חמאס ובהסדרי הביטחון הנדרשים". שוב רצף של מילים שקשה לחלץ מהן משמעות קונקרטית. מהם הפתרונות? איך תשוקם הרצועה? מי יחליף את חמאס? מהם הסדרי הביטחון הנדרשים?

בהמשך החינמון הנפוץ במדינה ישנה הצעה למה שמכונה "היום שאחרי" בעזה. המחבר הוא עדי שורץ, עמית מחקר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, הזרוע הביטחונית של פורום קהלת. "במסגרת החזון הישראלי ליום שאחרי בעזה, ובמקביל לתהליכים אחרים של דה-רדיקליזציה - למשל במערכת החינוך - ישראל חייבת להתעקש שבעזה, או בכל חלק ממנה שיועבר לשלטון פלשתיני או ערבי, אין ולא יוכרו יותר פליטים, ולא יחולקו יותר תעודות פליט", כותב שורץ.

אוקיי, הכרזה על אוכלוסייה של מיליונים ככזו שאינה כוללת אף פליט אחד היא צעד אפשרי, אולם גם תומכיו יודו כי זהו פרט שולי בתוכנית שאמורה להיות נרחבת יותר. מה עוד צפוי להתרחש ברצועה, כעת אחרי שסינוואר נהרג?

במאמר המערכת של "הארץ" מועלית התהייה שמא ישראל החלה ביישום "תוכנית המצור וההרעבה של האלוף במילואים גיורא איילנד, המוכרת גם בשם 'תוכנית האלופים'". צה"ל הציג את הנעשה בג'באליה כהמשך המאבק בתשתיות חמאס, אולם תושבי האזור חוששים כי בפועל מדובר בתחילת תוכנית פינוי לצמיתות. במאמר מזכירים דיווח מאתמול מאת ג'קי חורי ולפיו תושבי ג'באליה אינם חוצים את ציר נצרים לעבר דרום הרצועה אלא פונים בעיקר למערב העיר עזה, שאף היא ממוקמת בצפון הרצועה, וזאת מחשש שאם ידרימו הצבא לא יאפשר להם לחזור לצפון.

"תושבים ששוחחו עם 'הארץ' סיפרו כי הצבא הרס כמעט כל מבנה בצפון הרצועה, וכי הכוחות מוסיפים לפגוע במבנים האחדים שעוד עומדים על כנם, כך שלתושבים לא ייוותרו מבנים לגור בהם והם ייאלצו לעזוב את האזור", דיווח חורי. "עדויות אלו מתווספות לעדויות הרבות על מחסור חמור במים ועל הרעב שמתפשט בקרב האוכלוסייה בצפון הרצועה. אם שגרה באזור סיפרה כי הצבא מאלץ את התושבים לעקור כדי לקבל אוכל ומים ותיארה את המצוקה שמקשה עליה להזין את ילדיה".

ב"הארץ" מדווח כי הקבינט המדיני ביטחוני צפוי בקרב לקבל החלטות בעניין הזרמת סיוע הומניטרי לאזור צפון הרצועה, "ולהכריע אם למסור את אבטחת שיירות הסיוע הנכנסות לרצועה לידי שירותי חברות פרטיות בינלאומית". לפי הידיעה, "ישראל ניהלה מגעים בעניין עם כמה חברות אבטחה בינלאומיות המתמחות בתחום, בהן GDC".

במדור הדעות של "הארץ כותבת נעה לנדאו כי התוכנית של נתניהו ל"יום שאחרי" כוללת שלושה מרכיבים: כיבוש צבאי, שכירי חרב והתנחלויות. במקום להקשיב להצהרות נתניהו, לנדאו מתבוננת על מעשי ממשלתו. ראשית, הנעשה בימים אלה בצפון רצועת עזה. כיבוש, גירוש והריסת תשתיות.

שנית, לנדאו מפנה לראיון שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" עם איש העסקים מוטי כהנא, המנכ"ל והבעלים של "חברת הלוגיסטיקה האמריקנית GDC, שנבחרה על-ידי צה"ל לשמש כקבלן ביצוע לטובת הובלת הסיוע ההומניטרי לתוך עזה ולאבטחת 'בועות הומניטריות' שיהיו מעין שכונות מוגנות מוקפות חומה וסטריליות מטרוריסטים", כהגדרת המראיין איתמר אייכנר.

"אני בעצם קבלן ביצוע", אמר כהנא לאייכנר וציין כי הלוחמים לשעבר שעובדים עבורו אינם יהודים. "אני לא מחלק את הסיוע כצה"ל אלא כחברת לוגיסטיקה".

"מה יקרה אם ינסו לשדוד את השיירות שלכם?", שואל אייכנר. כהנא משיב: "קודם כל יש צוות ראשוני שמגיע עם ציוד מגן וציוד אל-הרג. הקו הראשון לא בא להילחם. הוא יכול להרתיע עם כדורי גומי, מים, ירי באוויר. אבל אם זה לא יעזור יגיע הצוות השני. אם יקרה משהו, נעביר את המסר לתושבי עזה: אתם לא רוצים להתעסק איתנו. אני מבטיח לך שמהר מאוד המסר הזה יעבור. הם יבינו שהגיע שריף חדש לעיר. בהתחלה יהיה קצת בלגן אבל יבינו את זה מהר מאוד".

כהנא מזהיר מפני סומליזציה או אפגניסטניזציה של עזה, אם צה"ל יתעקש לנסות להעביר סיוע בעצמו, וללא אבטחה של חברה פרטית. לדבריו, התוכנית בצפון הרצועה תפעל כ"פיילוט", ואחרי ההצלחה הראשונית יתרחב הסיוע הלוגיסטי שתספק החברה לכל רצועת עזה.

"חשוב לי להדגיש שאנחנו לא מדברים על גטו. אנשים יוכלו לצאת ולהיכנס מהשכונות המוגנות. בשכונה יהיה המון אוכל, בתי ספר מעולים. מהר מאוד כל עזה תרצה להיראות ככה ונבנה עוד שכונה ועוד שכונה. כל העולם ייתן כסף אם יראו שיש תקווה. בבגדד קרה אותו דבר", אומר כהנא.

גם לנדאו ב"הארץ" משווה בין עזה לעיראק, אבל ההשוואה הפוכה. "הכוונה למסור כעת את המפתחות לשליטה האזרחית בעזה לידי קבלנים פרטיים ויצירת עיראקיזציה של הרצועה תהיה בכייה לדורות", היא טוענת. אחרי הכיבוש והפרטתו, השלב הבא יהיה התנחלות בעזה, מוסיפה לנדאו. לדבריה, זהו "מתכון בטוח לאסון הבא".

לבנון

"הדיון הטריטוריאלי הלאומי עסק רוב השנים בטריטוריות שצה"ל נשאב אליהן במסגרת מלחמות מגן, כפי שהוא נשאב בשנה האחרונה מחדש לדרום לבנון ולרצועת עזה, כמובן לא מתוך חמדנות קולוניאליסטית", כותב חגי סגל בטורו שב"מקור ראשון".

הכותרת הראשית בעיתון שעורכו לשעבר מנער את חוצנה של המדינה מכל "למדנות קולוניאליסטית" היא "צה"ל יקים אזור חיץ בלבנון כדי להגן על יישובי הצפון". לפי הדיווח, מאת ישי אלמקייס והודיה כריש-חזוני, "בצה"ל שוקלים כעת לשנות את המציאות בשטח בדרום לבנון, אחרי איתור אמצעי הלחימה והמרחבים התת-קרקעיים וסיכול המחבלים באזור. הפעולות הללו יכללו חסימת צירים המובילים לכפרים השיעיים באזור מצפון, כדי למנוע מהתושבים לשוב אליהם. נוסף לכך, לפי הדיווחים, צה"ל ייצור בפועל אזור 'פרימטר' נקי מאנשים, על ידי חישוף כל האזור לכל אורך הגבול ומצפון אליו".

הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת גם היא ללבנון: "צה"ל מתקרב להשלמת המשימה בלבנון וממתין לתצאות המו"מ המדיני". הראל כותב כי "בכירים בצה"ל אומרים כי הם נערכים לעוד שבועות מעטים של פעילות קרקעית בדרום לבנון, עד להשלמת המשימה שניתנה להם - סריקה והרס של תשתיות צבאיות שבנה חיזבאללה בקרבת הגבול ובכפרי קו המגע". לדבריו, " אנחנו מתקרבים לנקודה שבה התועלת המבצעית הנשקפת מהמשך הלחימה תתחיל להתקזז עם המחיר שישולם עבורה, ככל שיצליח חיזבאללה להתאושש".

ב"מעריב" כותב אבי אשכנזי, מן הסתם מפי מתדרכיו בצבא, כי "הלקחים מהמלחמה הם כי על ישראל לקבוע בכל הסכם שעומדת לה הזכות להיכנס ללבנון בכל פעם שחיזבאללה או כל ארגון טרור אחר יבקש להקים תשתית התקפית בשטח לבנון כנגד ישראל".

איראן

"המטרה: מציאות חדשה מול איראן", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר כותב בכפולה הפותחת של העיתון כי התגובה למתקפות האחרונות של איראן נגד ישראל, עם דגש על הפגיעה בבית משפחת נתניהו בקיסריה, "חייבת להיות ברורה, בוטה וגלויה". לדברי אייכנר, "בסופו של דבר המטרה צריכה להיות שינוי המשטר באיראן, וכנראה שלשם חותר נתניהו".

הכותרת הראשית ב"מעריב" מדווחת כי "לקראת תקיפה: נתניהו כינס התייעצות ביטחונית". בכפולה הפותחת מדווח כי נשיא איראן מסעוד פזשכיאן הבהיר כי "כל תקיפה מצד ישראל תיענה בתגובה מידתית והולמת".

ב"הארץ" מפרסם העורך אלוף בן את רשמיו מההדלפה החריגה של מסמכי הפנטגון על הכנות צה"ל לתקוף באיראן. מלבד מסקנות על זהות המנצח בפוליטיקה פנים צה"לית ארוכת שנים (חיל האוויר), ופרסום השם המפורש ללא כל הסתייגות או ייחוס למקורות זרים ("לא זוהו סימנים שישראל מתכוונת להפעיל נשק גרעיני"), בן מתמקד בכלי הנשק שבו ייעשה ככל הנראה שימוש: טיל בליסטי המשוגר ממטוס.

"הגילוי העיקרי במסמכי המודיעין היה שחיל האוויר הצטייד בטילים בליסטיים ארוכי טווח לשיגור ממטוסים, משני דגמים: 'רוקס' (סלעים) של רפאל, המבוסס על טיל 'אנקור', שקיומו נחשף לפני כמה שנים; ו'אופק מוזהב' שלא התגלה עד היום. האמריקאים זיהו עשרות טילים כאלה בבסיס חצרים, ואולי גם ברמת דוד וברמון".

לדברי בן, "לשילוב של הטיל הבליסטי והמטוס יש כמה יתרונות: המטוס מעלה את הטיל לגובה וחוסך את שלב השיגור הראשון. הטייס יכול לשגר את הטיל מכל נקודה בשמיים, וכך גם להגדיל את הטווח, וגם להפתיע את האויב, לשבש את המעקב ולהקשות על יירוט הטיל מהקרקע. טילים יבשתיים קל יותר לגלות וליירט".

בן מזכיר כי שר הביטחון יואב גלנט אמר בשבוע שעבר שהתקיפה באיראן "תהיה מדויקת ומפתיעה, האיראנים לא יבינו מה קרה להם". לדברי בן, "הטילים הבליסטיים המוטסים מאפשרים לכאורה הפתעה כזאת - ומי שהדליף או גנב ומסר לפרסום את מסמכי המודיעין האמריקאי ביקש, כנראה, לנטרל אותה מראש ולספר לאיראנים מה עומד לקרות להם".

החטופים

"ההצעה: שחרור חטופים תמורת הפסקת אש לימים ספורים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". שירית אביטן כהן ויהודה שלזינגר מדווחים בכפולה הפותחת כי "מדינת ישראל שוקלת להיענות להצעה חדשה לעסקת חטופים שתכלול הפסקת אש מוגבלת בת ימים ספורים בלבד". לפי הדיווח, ההצעה הגיעה ממצרים והועברה גם לעיון הקטארים כדי שתגיע לחמאס.

עוד בכפולה הפותחת של "ישראל היום": טור מאת פרופ' בועז אצילי, בן דודו של אביב אצילי שנהרג ב-7.10 וגופתו מוחזקת בעזה. "אם נתניהו יכריז היום שישראל מוכנה, בכפוף להחזרת כל החטופים וויתור של חמאס על מקום בממשלה פלשתינית שתוקם ברצועה, לסיים את המלחמה - יש הסכם!", הוא כותב.

מנגד, וגם כן בכפולה הפותחת של "ישראל היום", טור מאת ירון כהן, ראש מנהלת החטופים הנעדרים והשבים במשרד ראש הממשלה. "שנה אחרי, למדנו עוד דבר אחד חשוב ומשמעותי", הוא כותב, "אנחנו חייבים להחזיר את האמון. האמון של המשפחות במדינה ובמוסדותיה".

ב"הארץ" שופך עמוס הראל מים צוננים על היוזמה החדשה להפסקת אש בת כמה ימים תמורת החזרת חטופים בודדים. "הסיכויים נראים קלושים", הוא כותב, "והעובדה שההדלפות על כך יוצאות מהכיוון הישראלי מעידה על ניסיון של הממשלה לייצר מצג שווא, כאילו אחרי מות סינוואר עלו הסיכויים לפריצת דרך במגעים".

מצג השווא הזה, אגב, היה אחד מהמסרים בדף שמתוכו הקריא בשידור חי יועץ ראש הממשלה ופרשן ערוץ 14 יעקב ברדוגו.

נתניהו

בכל העיתונים מדווחים על עוד שלושה חיילי צה"ל שנהרגו ביממה החולפת: אבירם חריב, ישי מן וסער אליעד גורסקי. ב"הארץ" מתפרסמת גם רשימה מאת גידי וייץ תחת הכותרת "חיילים נהרגים והוא עסוק בעצמו: נתניהו קיבל הזדמנות נוספת להציג מופע קורבנות". "החטופים, החיילים, האזרחים, כולם פיונים במשחק ציני וגדול יותר", מצטט וייץ אדם שמוגדר כמי שמכיר את נתניהו היטב.

תומכי נתניהו שחושבים שזו הערכה מוגזמת מתבקשים לעיין במה שכתב וייץ לפני שנה וכמה ימים, ב-19.10.2023, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת עזה. גם אז הסתמך וייץ על "אדם המכיר היטב את נתניהו", וכתב כך: "המלחמה הזאת עלולה להיות דומה באורך למלחמת השחרור, יותר מאשר למלחמת יום הכיפורים או לצוק איתן. מצדו, שהיא תימשך עם הפסקות עד הקיץ הבא. זה יבטיח שהוא לא יצטרך להעיד במשפט, שיגווע מול האתגרים שהוא ייקח על עצמו. הוא מקווה שבזמן שיחלוף הציבור ישכח את ההלם שהוא חווה כעת והזעם שלו ישכך".

וייץ הסתייג מדברי המקור. "קשה לראות את ההערכה הזו מתממשת", כתב אז. היום כבר ברור שהמקור קלע בול.

חוק ההטבות הכלכליות לבני המגזר החרדי שאינם מתגייסים

בשער "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "מקורבי נתניהו על גלנט: 'שיתיישר או שיזוז'". מה המחלוקת? לבנון? עזה? איראן? כותרת המשנה לא מגלה, רק מציינת כי "פיטורי השר עשויים להתבצע בשבועות הקרובים". בראש עמוד 7 מתפרסמת וריאציה על הכותרת מהשער: "מקורבים לראש הממשלה: 'או שגלנט יתיישר או שיוזז'". גם כאן לא ברור מדוע. רק המילים האחרונות בכותרת המשנה של הידיעה, שמביא הכתב יהודה שלזינגר, חושפת את נקודת המחלוקת בין ראש הממשלה לשר הביטחון: "חוק הגיוס".

לפי שלזינגר, "בקואליציה ובסביבת נתניהו" טוענים שהתנגדותו של גלנט לחוק, שנועד להסדיר אחת ולתמיד את ההשתמטות של הציבור החרדי מגיוס לצה"ל, תוביל לטרפודו. אם החוק יטורפד, החרדים עלולים לעזוב את הקואליציה והממשלה תתפרק. אך שלזינגר מרגיע: "בחדרי חדרים ההנהגה הפוליטית החרדית יודעת היטב ששום אופציה לא מחכה לה מחוץ לממשלת נתניהו".

בהמשך העיתון מקבלת השרה לשעבר איילת שקד במה להביע את עמדתה בעד גיוס חרדים. "יש להשית שלילית הטבות (מחיר למשתכן, הנחה בארנונה, סבסוד מעונות, מלגת אברך, ועוד) על מי שיסרבו לקחת חלק במלחמת המצווה הזו", היא כותבת.

הדיון הנרחב ביותר בחוק הצפוי מתפרסם ב"מקור ראשון", עיתון הציונות הדתית. זהו העיתון שקוראיו הפכו לערך את השילוב בין תורה לצבא. זהו העיתון שבו בחר השר יצחק גולדקנופף רק לפני שבוע להיתמם ולטנף.

יאיר שלג מכנה את החוק "חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו". לדבריו, "זהו החוק האנטי-ציוני ביותר בתולדות המדינה - וזה כולל את החוקים של פינוי סיני, הסכם אוסלו ופינוי חבל עזה".

שלמה פיוטרקובסקי טוען כי אין לכנות את החוק "חוק הגיוס", שכן כמובן הוא לא יביא לגיוס חרדים, אך גם לא "חוק ההשתמטות", שכן גם ללא החוק החרדים ישתמטו משירות צבאי. פיוטרקובסקי קובע זאת על סמך ציטוט מהראיון של השר גולדקנופף מלפני שבוע, שבו טען כי הוא פועל כדי שלא יקצצו בהטבות של מצביעיו. "לכן, השם הנכון שבו יש לכנות את החוק", כותב פיוטרקובסקי, "[...] הוא 'חוק ההטבות הכלכליות לבני המגזר החרדי שאינם מתגייסים'. זו מהותו של החוק ולשם כך הוא בא לעולם".

גדעון דוקוב, לעומת זאת, חושב אחרת. "הלב זועק והכעס גואה", הוא כותב, "הבעיה היא שהכעס הוא יועץ רע, ומסמא את עיניהם של חכמים רבים". דוקוב מזהיר מפני פירוק הממשלה. "הראשונים להידחק מהממשלה הבאה יהיו נציגי הימין והציונות הדתית, ולא רק המפלגה", הוא מזהיר. לכן, כותב דוקוב, "לפעמים לא צריך להיות צודק, אלא צריך להיות חכם".

מגן הקהילה

בן כספית, כתב "מעריב" לענייני חנופה לאביגדור ליברמן, חתום הבוקר על ידיעה המתפרסמת תחת הכותרת "ליברמן: 'זה ציד מכשפות ויש לו גם מניעים פוליטיים". בכותרת המשנה מוסבר כי הפוליטיקאי הכי לא מורשע בישראל "יוצא נגד ההאשמות הגזעניות נגד העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, על רקע פרשת הריגול החמורה של איראן".

ברקע הדברים, טענות כאילו יש קשר בין העובדה כי העצורים בחשד לריגול לטובת איראן מהימים האחרונים היו מהגרים מחבר העמים לשעבר, לבין החשדות נגדם. מי שניסח באופן הכי פחות מוצלח את הטענות הללו, אך זכה לפרסום הרב ביותר, הוא כמובן שותפו של כספית להנחיית "פגוש את העיתונות", עמית סגל, שעל הדרך גם שכח שהיה פה פעם יהודי שהתנקש בראש ממשלה.

ליברמן לא נוקב בשמו של סגל, אלא יוצא באופן כללי נגד מה שהוא מגדיר "ציד מכשפות". ב"מעריב" של אלי עזור, שם שמורה תמיד פינה חמה ליו"ר ישראל-ביתנו, נותנים לידיעה את כותרת הגג "מגן הקהילה".

קטע מדהים

ב"גלובס" מראיין אריאל ויטמן את בתיה אונגר-סרגון, עורכת מדור הדעות ב"ניוזוויק" ומחברת הספר "Second Class: How the Elites Betrayed America's Working Men and Women".

אונגר-סרגון מוצגת כתומרת טראמפ שטוענת בספרה כי "הפער בין מעמד הפועלים בארה"ב ובין האליטה האמריקאית משנה את המדינה מהיסוד". טראמפ, לדבריה, נותן תקווה למעמד הפועלים האמריקאי.

"החלוקה השמאלית והימנית, שמושכת את כל תשומת הלב הציבורית, היא מסך עשן לחלוקת המעמדות", אומרת אונגר-סרגון. "כ-20% מהאוכלוסייה הם המובילים - אליטה 'מוסמכת', ששולטת כעת ביותר מ-50% מהתמ"ג, שבעבר היה שייך למעמד הביניים. ובינתיים, אנשים ללא תואר אקדמי, עם משרה מלאה, שעובדים הרבה יותר קשה מהאליטות, מתקשים להגשים את החלום האמריקאי. הם בקושי משיגים את הגרסה הצנועה ביותר של קיום יציב לעצמם ולילדיהם".

לדברי אונגר-סרגון, "כששואלים פרופסורים ועיתונאים למה אנשים ממעמד הפועלים נאנקים תחת הנטל הכלכלי, הם תמיד אומרים אותו דבר. המיליארדרים, ה-1% העליון, הם שהורגים את החלום האמריקאי", היא אומרת בראיון. "ואלה שטויות. אם מסתכלים על חלקו של התמ"ג שנשלט על ידי ה-1% היום, ומשווים למה שהיה ב-1971, זה לא בדיוק אותו הדבר; הנתון גדל קצת, אבל לא משמעותית. מה שצמח בצורה מהותית הוא חלקם של אנשי עילית מוסמכים במעמד הניהול המקצועי, אנשים בעלי תארים מרובים, שעובדים בתעשיית הידע".

זו הכרזה די מדהימה, ומדהים עוד יותר לקרוא אותה בעיתון כלכלי בלי שיבוא מיד אחריה כל עימות עם המרואיינת או לפחות בקשה להסבר. הנה כמה נתונים שאונגר-סרגון בוודאי מכירה, ואולי גם מתמודדת איתם בספרה, אך לא התבקשה להתייחס אליהם בראיון.

סקירה של השינויים בחלוקת ההכנסות של האמריקאים בין 1975 ל-2018 העלתה כי אפילו בבדיקת חמשת האחוזונים העליונים, רוב העובדים מרוויחים פחות משהיו מרוויחים לו הפערים הכלכליים היו נותרים כפי שהיו ב-1975. למעשה, רק האחוזון העליון ממש הפגין עלייה בקצב גבוה מהתמ"ג (171%) לאורך התקופה. לא זו אף זו, האלפיון העליון ראה זינוק של למעלה מ-300% בהכנסותיו. כתוצאה מכך, חלקו של האחוזון העליון בעוגת ההכנסות עלה מ-9% ב-1975 ל-22% ב-2018. חלקו של העשירון העליון ללא האחוזון העליון, כלומר האחוזונים 90%-99%, עלה רק במעט, מ-25% ב-1975 ל28% ב-2018. השחיקה באה על חשבון כל תשעת העשירונים שמתחת.

במילים אחרות, לא "אנשי עילית מוסמכים במעמד הניהול המקצועי" אלא דווקא מיליארדרים הם ששאבו את העושר מכל היתר.

אונגר-סרגון צודקת באומרה שהפערים צמחו גם תחת ממשלים רפובליקאים וגם תחת ממשלים דמוקרטיים, אולם אין בכך כדי להצדיק טענה כאילו "האליטה המוסמכת", כ-20% מהחברה, היא ששדדה את ההון ממעמד הביניים.

לדברי אונגר-סרגון, "יש קטע מדהים שדווקא האינטרסים של המיליארדרים, המגה-עשירים, מתאימים הרבה יותר לאינטרסים של מעמד הפועלים", ולכן מולטי-מיליארדרים מתגייסים על מנת לעזור לטראמפ להיבחר. כמובן שאם מסתכלים על הנתונים הכלכליים האמיתיים, ולא העובדות האלטרנטיביות ש"גלובס" נותן להן במה, ישנו הסבר פשוט יותר: הקטע הלגמרי לא מדהים הוא שהאינטרסים של המגה-עשירים מתאימים אך ורק לאינטרסים של המגה-עשירים, ושטראמפ מבטיח לנצל את כוחו השלטוני על מנת לממש אותם ברגע שייבחר.

ותודה לשופרות

ב"מעריב" מסכמים שנה למלחמה. בין היתר, בזירה התקשורתית.

"התקשורת התגלתה במלוא תפארתה מאז השבת השחורה, והפכה לחלק אינטגרלי ממכונת המלחמה הישראלית נגד חמאס, חיזבאללה, איראן וכל אויבינו", כותבת מיקי לוין. לדבריה, "העיתונאים עבדו שעות מסביב לשעון וכולם יישרו קו, בין אם תמכו בממשלה ובין אם לא, 'לפרק את חמאס בכל מחיר ולפגוע חזק בחיזבאללה כדי להחזיר את התושבים לבתיהם'".

בהמשך מציינת לוין כי מחד "ההפצה של מידע על מחדלי השלטון חשובה עוד יותר בימים של מלחמה" וטוענת כי "הממשלה והעומד בראשה אומנם לא שמחים לקבל ביקורת גלויה, אך בפועל הם צריכה להודות לתקשורת המבקרת, כי בזכות חשיפת המחדלים הם מתקנים ומשתפרים". מנגד, היא מוסיפה, "יש לציין כי גם ערוצי השופרות תורמים רבות בזמן המלחמה, מחזקים את הממשלה בהחלטותיה, מעלים את הגאווה הלאומית, ומיישרים איתה קו לחזית מאוחדת מול האויבים".

בקיצור, מסכמת לוין, "אין ספק ש-7 באוקטובר הפך נקודת מפנה עבור התקשורת ועבור עיתונאים רבים מכל קצווי הקשת, שהתגייסו כולם למאמץ המלחמתי, ותרמו את קולם למגוון וריבוי דעות בעד ונגד הממשלה".

ענייני תקשורת

מוקיריה של ג'ודי לוץ מוזמנים להשתתף בערב לזכרה שיתקיים בדירתה בתל-אביב ב-30.10, כך מודיעה מודעת אבל ב"הארץ". עוד פרטים שם.

לצד המודעה על האירוע לזכר לוץ מתפרסמת מודעה מטעם אוניברסיטת רייכמן, המבקשת לנחם את פטריק דרהי על מות אביו, מרסל מרדכי. מודעה דומה, מטעם בית החולים איכילוב, התפרסמה כבר אתמול ב"ידיעות אחרונות", העיתון של מקורבו של דרהי, המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס.

ב"המבשר" התרגשו כל כך מהעובדה ש"האחראי על העברת אמל"ח מאיראן לחיזבללה חוסל בתקיפה אווירית בדמשק", שדיווחו על כך בראש עמוד השער של העיתון פעמיים.