ציור בצבעי מים של הציירת Lorenza Pasquali

כציירת חובבת המרבה לשוטט בין קבוצות של ציירים בפייסבוק, נתקלתי בשבוע האחרון בציורים רבים של חמניות שצוירו כאות הזדהות עם אוקראינה במלחמתה בכובש הרוסי, בהנהגת פוטין.

אני מחשיבה את עצמי כאדם משכיל ועם זאת מעולם לא שמעתי על קשר כלשהו בין פרחי החמנייה לבין אוקראינה. כמקובל, פניתי אל ידידי גוגל כדי להבין את ההקשר. למדתי שאוקראינה היא היצרנית והיצואנית הגדולה בעולם של זרעי חמניות ושמן חמניות.

החמנייה הגיעה לאוקראינה בסביבות שנת 1800, בעקבות איסור של הכנסייה האורתודוכסית להשתמש בחמאה בימי הצום הדתיים שלה. בעקבות הגעת זרעי החמניות על-ידי חוקרים מצפון אמריקה, שמן החמניות החל לשמש כתחליף לחמאה. בתוך כמה שנים נפרשו כבר שדות רחבים של חמניות ברחבי אוקראינה. הפרח האהוב תפס מקום בכל היבט בחיי האוקראינים, החל בגינות של חצרות הבתים בכפרים ועד לזרי פרחים שעיטרו את ראשן של נערות בחגים. החמניות נפוצו לכל היבט בחיי האוקראינים, הן נרקמו ושולבו בבגדים המסורתיים וצוירו על קירות, רהיטים וכלי בית באומנות דקורטיבית עממית שנקראת petrykivka.

השבוע הפרח הזה הפך למסר של הזדהות וקריאה לשלום. ראינו בטלוויזיה נשים שהתגייסו לצבא האוקראיני כשזרי פרחים מעטרים את ראשן, הפרח הלאומי, החמנייה בצד פרח כחול, המסמלים יחד את צבעי הדגל של אוקראינה.

מאז ימים קדומים הפרחים משמשים את האדם למטרת נחמה ותמיכה ומסמלים את מחזור החיים הנמשך מדור לדור. בימים אלה ממש הם מסמלים תמיכה במאבקם של אזרחי אוקראינה נגד הכובש האכזרי ממזרח.

מקורות:

https://flowerpowerdaily.com/

https://www.mircorp.com/

"אצבעון הוא כוס קטנה עם שקעים או חריצים עגולים או מוארכים המשמשת כהגנה על האצבע שדוחפת את המחט במהלך התפירה ביד. אצבעונים עשויים בדרך כלל ממתכת, עור, גומי, פלסטיק, עץ, זכוכית או אפילו חרסינה. אצבעונים עתיקים נעשו לעיתים מעצמות לוויתן, קרן, או שנהב או אם הפנינה."

אימא שלי הייתה תופרת במקצועה. וכמו שתופרות מקצועיות היו לפני 100 שנים ויותר, היא הייתה גם מעצבת, מתכננת ויוצרת בגדים.

עוד בהיותה בחורה צעירה שחיה בשנים 1942-1944 בבודפשט תחת זהויות בדויות עבדה כתופרת בית אצל משפחות הונגריות עשירות, שהעדיפו להעלים עין מהעובדה שהיא פליטה בזהות בדויה.

כשהגיעה לארץ ולקיבוץ העוגן קיבלה תפקיד של תופרת השמלות לחברות הקיבוץ. הזכות לתפירת שמלה הייתה מגיעה לחברות רק אחת לתקופה ארוכה והן העריכו מאוד את המקצועיות והכישרון של אימא.

לאורך שנים אימא תפרה הכול: שמלות, חליפות, מעילים, חולצות, מכנסיים ועוד... לא היה בא בחשבון לקנות בגד אם אפשר לתפור אותו.

בחגי הפורים בקיבוץ היינו אחותי ואני מתפארות בתחפושות מושקעות מאוד, בין אם בחרנו להיות קאובוי, אינדיאני, רקדנית ספרדייה, כושית משבט נידח באפריקה, נערה בבגדים סלובקיים מסורתיים ועוד...

לאחר שאימא הלכה לעולמה מסרנו את מכונת התפירה התעשייתית הגדולה ששכנה בחדר עבודתה. את הפריטים הקטנים שמרתי למזכרת, החוטים, הכפתורים (מאות מהם), אביזרי תפירה שונים וכמה אצבעונים. בעקבות אימא למדתי מעט תפירה והגעתי לרמה שאני יכולה לתקן היטב בגדים, אבל מעולם לא הצלחתי ללמוד כיצד להשתמש באצבעון.

לזכר אימא שלי:

סדרת האצבעונים ותמונה של אימא תופרת שמלה לחברת קיבוץ

על הציונות הוטל תפקיד הכרוך בקשיים עצומים. ראשית, עליה לארגן תנועה של הגירת עם בהמוניו, שכמעט לא הייתה כמותה בהיסטוריה העולמית. כאן מדובר במיליונים, מיליוני אנשים הנתונים בעוני ובמצוקה, שיש להוציאם ממקום מגוריהם בזמן הקצר ביותר וליישבם מחדש; ואילו נדודי העמים בימים קדמונים הקיפו, לכל היותר, מאות אלפים. ההגירה ההמונית הגדולה ביותר בעולם היא הגירת האיכרים הגרמנים לארצות הברית שבאמריקה ולה נדרשו 80 שנה ויותר, עד שהתיישבו 14 מיליונים מן המהגרים.

הקושי השני הוא שתחום ההתיישבות שנצטרך להפנות אליו את ההגירה מטעמים שאין לדחותם, הוא מצומצם יחסית. עד כדי כך שיש להביא בחשבון מראש צפיפות גדולה בהתיישבות, צפיפות שאינה מצויה אלא בארצות תרבות מפותחות בדרגה גבוהה ביותר, כתוצאה מהתקדמותן השלווה של החקלאות והתעשייה במשך שנים רבות.

הקושי השלישי הוא שמבחינת האקלים, טיב האדמה, היבולים וכדומה, שונה תחום התיישבותי זה שינוי רב מכל הארצות שמתוכן יצֵא זרם ההגירה. כמספר ההבדלים האלה בין החקלאות באירופה המערבית לבין החקלאות הים-תיכונית, הזקוקה להשקיה מלאכותית, כן מספר הקשיים הנערמים בפני ההתיישבות הציונית.

הקושי הרביעי, הגדול ביותר, נובע מטיבם של האנשים שנצטרך להעבירם מארצות ההגירה וליישבם בתחום ההתיישבות שלנו. המפעל שיש לבצע כאן הוא חידוש גמור בהיסטוריה העולמית. כל העמים הנודדים בעבר היו המוני רועים-לוחמים או עובדי אדמה. ואילו העם, שעלינו לפדותו מסבלות של דיכוי, הנורא מכל הדיכויים שהיו בזמן מן הזמנים, לא לוחמים הם ולא איכרים, כי אם רובם ככולם פועלים-אומנים עירוניים. ליהודים לא הורשה בשום מקום להיות עובדי אדמה. וכך עלינו לטפל באנשים חלשים מבחינה גופנית, מנוונים, בחרפת רעב, במצוקה, בדאגה אוכלת ובהשפלה חברתית. אלו אבני בניין רופסות בשביל עם חדש.

מתוך הספר "האופנהיימרים - ארבעה דורות ועוד..." בהוצאת רותי ליאור

בתקופת הרייך השלישי שיתפה משפחת קרופ פעולה עם המפלגה הנאצית ותרמה חלק חשוב מאוד לחימוש מחדש של גרמניה וסיוע להיטלר במדיניותו התוקפנית. למשפחת קרופ היה גם חלק בניצול עובדי כפייה, חלקם יהודים שנשלחו למפעליה מאלה שהיו מיועדים להשמדה במחנה אושוויץ. אחת מאלה שהגיעו לעבודה במפעל קרופ החדש שהוקם באוגוסט 1944 הייתה נערה בת 18 ושמה יהודית. יהודית היום בת 94 ובימים אלה אני כותבת את סיפור חייה. היא הגיעה יחד עם שתי אחיותיה למפעל קרופ במזרח גרמניה לאחר כמה חודשים במחנה אושוויץ. הן נבחרו במחנה מבין אלפי נשים כדי להתאים לעבודה המיועדת להן במפעל של קרופ. שהוקם רק כמה שבועות לפני הגיען.

מפעל קרופ העסיק את עובדי הכפייה שלו בתנאים אל אנושיים. היה עליהם לעבוד ליד מכונות הייצור 12 שעות רצופות מדי יום. המזון שקיבלו היה כה מועט שבקושי יכלו לעמוד בקצב העבודה שנדרשה מהם. ידוע כי תנאים אלה הביאו למותם של עשרות אלפים מהם. במאי 1940 קיבל גוסטב קרופ מדליית הוקרה מהיטלר (ראו תמונה מתוך ויקיפדיה).

עם תום המלחמה נחשב גוסטב קרופ לפושע מלחמה והיה אמור לעמוד לדין עם פושעי המלחמה העיקריים במשפטי נירנברג. אולם בגלל מצב בריאותו לא יכול היה להגיע למשפט ובגלל סירוב האמריקאים לא נדון שלא בפניו. בנו אלפרד הושם במעצר תחת משמר אמריקאי בטירתו באסן ובהמשך הועבר לידי הבריטים שטענו שאין מקום לשפוט אותו אלא את אביו. מאוחר יותר נשפט ונידון ל-12 שנות מאסר ולהחרמת כל רכושו. אך זה לא סוף הסיפור. הרשעת התעשיינים ספגה ביקורת בגרמניה בשל מה שהוצג כרדיפת והשחרת פניה של התעשייה הגרמנית ושנתיים וחצי לאחר שנתנו גזרי הדין קיבלו חנינה אלפרד ומורשעים נוספים בידי הנציב העליון לשטח הכיבוש האמריקני בגרמניה ושוחררו. אלפרד קרופ קיבל לידיו חזרה את השליטה במפעלי החברה בגרמניה המערבית. החברה המשיכה להיות אחת מחברות התעשייה הכבדה הגדולות במדינה.

עד כה על משפחת קרופ ומפעלי הפלדה שלה. וכעת לקשר לצוללות המדוברות:

בשנת 1999 התמזגו מפעלי קרופ עם המתחרה העסקי הגדול שלהם, מפעלי טיסן (Thyssen). חברת טיסנקרופ (ThyssenKrupp) היא החברה החמישית בגודלה בגרמניה ואחד מגדולי יצרני הפלדה בעולם וכן יצרנית המעליות השלישית בגודלה בעולם. טיסנקרופ היא כמובן יצרנית הצוללות המדוברות שנרכשו על-ידי ישראל.

היום, 23 בדצמבר 2020, חל יום ההולדת ה-100 של אימי, חנה צימרמן (רייך).

היא נפטרה בגיל מופלג לפני שנתיים וחצי. לזכרה אני מביאה כאן את ההספד שקראתי בהלווייתה, שבו אני מתארת בקצרה את ההיסטוריה האישית שלה.

***

אימא,

בשנים האחרונות קראתי לך כל הזמן אימא'לה. ניסיתי להעביר לך אהבה וחום בכל מילה. ניסיתי לעודד אותך משום שידעתי שאת חיה בתוך גוף עייף וכואב. הגעתי אלייך לפחות ארבע פעמים בשבוע לכמה שעות, שבהן ניסיתי לתמוך בך ולשמח אותך ככל האפשר. זה לא היה קשה משום שאת היית אסירת תודה והחזרת לי אהבה. לרוב, כי היו הרבה ימים שהיה לך קשה מדי. ניסיתי לדובב אותך, ובעיקר לספר לך חדשות על עצמי, על הנכדים שלך ועל הנינים החדשים.

את היית מודעת לחוסר האונים שלך, אבל תמיד שמרת על כבודך העצמי. עד הסוף יכולתי לדבר איתך ולקבל תשובות ברורות וחכמות על כל שאלה.

בשנים האחרונות הייתי כמו האימא שלך, ואת אפילו אמרת לי פעם: "את האימא שלי עכשיו". סמכת עליי בכל דבר. תמיד רצית שאהיה לצידך. לפעמים היה לך קשה לדבר ואז שאלתי אותך: "אימא, את שמחה שבאתי?" ואת ענית: "איזה שאלה".

החיים לא הביאו לך שמחות רבות, הם דווקא הציבו בפנייך אתגרים קשים ורבים. רבים הכירו אותך כיד ימינו של אבא ולכן אספר מעט על מה שעבר עלייך.

נולדת ב-1920 בטרנצ'ין, עיר קטנה במרכז צ'כוסלובקיה, להורייך מרטין וברטה רייך. הייתה לך אחות קטנה בשם מרתה. למדת בבית-ספר עממי שהיה בתוך מנזר ושם למדת להכיר את מנהגי הנוצרים, עובדה שאחר-כך עזרה לך להינצל ממוות. לאחר מכן למדת תפירה מקצועית. כנערה בת 17 הגעת לתנועת-השומר הצעיר והשתתפת בפעילויות השונות. שם היכרת את אבא, דן צימרמן, שהגיע מעיירה מרוחקת. הקשר ביניכם נוצר כמה חודשים לפני שהמלחמה הנוראית הגיעה לצ'כוסלובקיה.

זה קרה ב-1942, הגרמנים נכנסו לעיר ובתוך זמן קצר הייתה כבר פאניקה בקרב היהודים סביב הגירושים לפולין. ליהודים הודיעו שתחילה יגרשו את כל הנערות הלא נשואות. באותם ימים אבא מיהר להגיע לטרנצ'ין ועשה מאמצים גדולים כדי לזרז את נישואיכם ולהציל אותך מהגורל הצפוי לך. התחתנתם בעירייה ומיד החלטתם לברוח ברכבת לעבר בודפשט, לשם עדיין לא הגיעו הגרמנים. זו הייתה החלטה גורלית. בתוך זמן קצר כל בני משפחתך גורשו למחנות ההשמדה ולא חזרו משם. היית רק בת 21 כשאיבדת את כל משפחתך. שנים רבות אחר כך הרגשת אשמה על שלא לקחתם אתכם את אחותך הקטנה, אבל ידעת שלא יכולתם להציל אף אחד. המסע שלכם ברכבת היה מסוכן מאוד. התחזיתם לנוצרים וברכבות התפרסו שוטרים רבים שחיפשו יהודים נמלטים.

בבודפשט עברת עם אבא שנתיים של הסתתרות בדירות מסתור רבות, בזהויות בדויות, כשכל רגע כמעט ותפסו אתכם. חיים של חרדה מתמשכת. הצלחת להתפרנס בזכות המקצוע שרכשת בנערותך, הלכת לבתי עשירים כדי לתפור להם בגדים. רובם ידעו שאת יהודייה והעלימו עיין.

גם הידע שלך את מנהגי הנוצרים הצילו אותך ואת אבא. באחד הימים כשחזרתם לדירה שלכם ראיתם שמישהו כתב בגיר על הדלת באותיות גדולות GMB. אבא רצה למחוק את הכתוב, אבל את מיהרת לעצור אותו, משום שידעת שזהו מנהג של תחילת השנה הנוצרית והאותיות הללו מסמלות את שמותיהם של שלושת המלכים.

לפני סיום המלחמה, בתחילת 1944, הצלחת לקבל סרטיפיקט לעלייה לארץ. השארת את אבא בבודפשט. הוא הצליח לברוח כמה חודשים אחר-כך, ממש לפני שהנאצים עלו על עקבותיו משום שיצא שמו של אבא כאחראי על זיוף תעודות להצלת יהודים.

בארץ הגעתם לקיבוץ הצעיר "העוגן", שהיה עדיין בכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. זו הייתה יכולה להיות תקופה של התחלה חדשה ושמחה גדולה עבור שניכם. נולד לכם בן בכור והייתם מאושרים. לרוע המזל, כבר חמש שנים אחר- כך נפלה עליכם מכה חדשה. אבא נפצע ואיבד את מאור עיניו. החוזק שלך עמד במבחן פעם נוספת. בעודך שוהה עם אבא בבית-החולים, שמעת את אחד הרופאים שטיפל באבא, אומר: "אני במקומו הייתי מתאבד". אבא היה חזק ונחוש ואת עזרת לו בכל דבר משם והלאה לאורך שנים רבות. נסעת איתו לארה"ב עם ילד קטן מבלי לדעת מה לעשות וכיצד להסתדר בארץ זרה בשפה זרה.

לאחר כשנה וחצי חזרתם לארץ כשאת בהיריון מתקדם עם תאומות. עד היום איני מבינה את עברת את הנסיעה הזאת כשעלייך להנהיג את אבא עם כלב הנחייה החדש, יגאל הקטן והמטען שסחבתם, כל זאת בעודך בחודשי היריון מתקדמים עם תאומות.

החיים בקיבוץ נמשכו. אבא ניהל את המעבדה של המפעל

ואת היית התופרת המומחית של נשות הקיבוץ.

בשנת 1969, אבא בן 50 ואת בת 48, החלטתם לעזוב את הקיבוץ. זו הייתה החלטה אמיצה מאוד. לא הכרתם את החיים מחוץ לעיר ומהקיבוץ לא קיבלתם כל עזרה כספית לאחר כל השנים שחייתם שם.

המשכת לעזור לאבא בעבודתו, לטפל במשפחה ולהסיע את אבא לכל מקום במכונית שלנו. בשנת 1992 הגיעה המכה הבאה, מותו הפתאומי של בנכם הבכור יגאל. הצלחתם להתגבר תוך תמיכה זה בזו. כתמיד לא התמוטטתם וחזרתם לחיים.

כשאבא יצא לגמלאות בגיל מאוחר מאוד, 75, עברתם לגור לידי ברעננה. בשנים הבאות השתדלתי לעזור לכם בכול ואתם הייתם אסירי תודה ומעניקים כל מה שיכולתם. נהגת לומר לי פעמים רבות: "את הכי הכי שלי בעולם כולו". זה היה מכל הלב והכוונה.

מכה נוספת נפלה עלייך עם האסון של הנכד אורן שנהרג עם חברתו בתאונת דרכים בעת טיול אחרי צבא בהודו.

העוצמה שלך הייתה מדהימה. לא הראית חולשה וכניעה. תמיד ידעת שצריך להמשיך עם מה שיש. כך גם קרה כאשר איבדת את אבא, בגיל 89. חששתי שלא תעמדי בזה אבל את הפתעת אותנו ותפקדת לבד ובעצמאות. שנה וחצי אחר-כך הגעת למחלקה סיעודית עקב נפילות ופציעה. בשמונה השנים הבאות היו פעמים אחדות שהיית במצב רפואי קשה וכבר נפרדתי ממך באופן נפשי, אבל את שרדת שוב ושוב. עד הפעם הזאת. הלכת מאיתנו בגיל 97.

היית אישה מיוחדת במינה, בשנים האחרונות היית יותר רכה ואוהבת. נלחמת להישאר עוד קצת למרות שהיה לך כבר קשה מאוד.

זה היה הזמן שלך להיפרד. טוב שלא סבלת יותר. אני אתגעגע כמובן לאורך זמן רב מאוד.

רותי ליאור (צימרמן)

מסתבר שיש קשר ישיר. שמה המדעי-לטיני של החיפושית הקטנה והחמודה, שנקראת בעברית פרת משה רבנו, או מושית, הוא Coccinella septempunctata - בתרגום מילולי: ארגמנית שבע הנקודות. עד כאן החיפושית.

וכעת לטרנסג'נדרים. בשנות ה-50 החלה להופיע בפריז אמנית צרפתייה טרנסג'נדרית, שמה ז'אקלין שארלוט דיפרנואה, שנולדה כזכר. היא אימצה לעצמה כשם במה את שמה של החיפושית Coccinelle ואף נהגה ללבוש גלימה עם נקודות שחורות. היא נהגה להופיע במופעי דראג במועדונים "שה מאדאם ארתור" ו-"לה קרוסל דה פריז".

בשנת 1958 עברה ניתוח לשינוי מין במרוקו והייתה לצרפתייה הראשונה שעברה ניתוח זה. הדבר קידם מאוד את קריירת הבמה שלה. בשנת 1963 החלה להופיע בפריז במועדון "אולימפיה" המפורסם, שבו הופיעו גם גדולי הזמר הצרפתי ואמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה.

בשנת 1964 היא אף הגיעה להופיע בישראל (במועדון הלילה" אדריה" והייתה הטרנסקסואלית הראשונה שהופיעה בארץ במופע בידור.

היא נפטרה בשנת 2006 ועשר שנים לאחר מכן החליטה עיריית פריז לקרוא על שמה טיילת הסמוכה למועדון "מאדאם ארתור", שבו החלה את הקריירה שלה.

בסלנג הישראלי מכונים גברים נשיים, הומוסקסואלים, טראנסג'נדרים ונשים טרנסקסואליות בשם הפוגעני "קוקסינל" או "קוקסינלית". זאת, על-פי שם הבמה של ז'אקלין שארלוט דיפרנואה. כינוי זה אינו נחשב כיום כתקין פוליטית.

פעם היה פה תמים. פעם היה פה יפה. פעם היה פה שמח. כך היה בקיבוץ העוגן כששכן עדיין ליד גן-חיים וכפר-סבא, לפני העלייה על הקרקע בעמק-חפר. החלוצים חגגו את חג הביכורים בצניעות רבה, שהרי לא הייתה תוצרת חקלאית להתפאר בה, לא בקר, לא גידולי שדה ולא מטעים. חברי הקיבוץ עבדו אצל חקלאי המושבים באזור. אבא שלי לדוגמה, שימש כעגלון, או כמוליך סוס בחריש, מקצוע נחשב ביותר שהצריך זריזות ותכנון.

בתמונה מחג הביכורים של אז, בין השנים 1946-1948, רואים את אימי היפהפיה מובילה את התהלוכה ונושאת בידה ענף עץ דקל. היא הייתה בת 27, זוהרת ואושר נסוך על פניה. כנראה התקופה היפה בחייה. רק שנים ספורות לאחר שאיבדה את כל משפחתה בשואה והצליחה לשרוד יחד עם אבי בקושי רב בבודפשט, שנתיים במסתור ותחת זהויות בדויות. ורק כשנתיים לפני הפציעה הקשה של אבא, בהכינו במעבדה חומר נפץ ללוחמי מלחמת השחרור, פציעה בה התעוור לחלוטין. ונכונו לאימא ואבא עוד אתגרים ואסונות בהמשך החיים, ולכן זו הייתה תקופת הזוהר.

התמונה מספרת הכול.

מי שטייל אי פעם ברחבי אמריקה הכפרית, ראה ודאי שכמעט כל אסמי התבואה באזורים הכפריים צבועים באדום. ישנן כמה תיאוריות המסבירות למה נבחר למטרה זו הצבע האדום.

לפני מאות בשנים, איכרים באירופה נהגו לאטום בשמן את הקורות עץ שמהן בנו את האסמים. לרוב זה היה שמן פשתה, שמן מזרע הפשתה בצבע חום צהבהב. לשמן הפשתה הם הוסיפו חלב וליים. התרכובת הזאת הבטיחה צבע עמיד מאוד שהתייבש והתקשה מהר (כיום שמן פשתה נמכר בחנויות לכלי עבודה כחומר אטימה לצבע). אבל מהיכן הגיע הצבע האדום?

אם לדייק מבחינה היסטורית, הצבע האדום של האסמים אינו אדום בוהק כמו אדום אש שאותו רואים כיום, אלא אדום כתום שרוף. שלוש תיאוריות עיקרית מסבירות את מקור הצבע האדום באסמים:

1. חוואים עשירים הוסיפו לתערובת השמן דם מהשחיטה האחרונה של חיות המשק, הם גילו שעם ייבוש הצבע הוא הופך לאדום כהה ובולט יותר.

2. החוואים הוסיפו לתערובת תחמוצת ברזל, הידועה כחלודה. בחוות היה ניתן למצוא הרבה חלודה שמהווה רעל נגד פטריות, כולל עובש וטחב, שצומחים באסמים. הפטריות הללו לכדו את הרטיבות שבעץ וגרמו לריקבון שלו.

3. תיאוריה שלישית טוענת שהצבע האדום מקורו בסקנדינביה, שם צבעו החוואים את האסמים בגווני חלודה כחיקוי לבנייה בלבנים, שנחשבה כמסמלת עושר.

אם נבחר בכל אחת משלוש התיאוריות, התוצאה היא אסמים צבועים באדום. כאשר המתיישבים החדשים הגיעו לאמריקה מאירופה הם המשיכו במסורת "האדומה" והמשיכו בה עד היום. מאמצע עד סוף המאה ה-19, כשצבעים החלו להיות מיוצרים מכימיקלים, הצבע האדום היה הזול מכל הצבעים.

וכך הפכו עם השנים האסמים האדומים למאפיין היסטורי של אמריקה הכפרית.

מתוך:

https://home.howstuffworks.com

https://www.livescience.com

האם תהיתם פעם מדוע דווקא הוורדים, ובמיוחד האדומים שבהם, נחשבים כסמל לאהבה ורומנטיקה? אפילו שייקספיר השתמש בוורד כדי לכתוב את סיפור רומיאו ויוליה. משוררים וסופרים רבים השתמשו בכתביהם בחשיבות הנודעת לוורדים אדומים. עד ימינו אלה הסמל הזה נשאר חזק ויציב במשמעות זו.

בתרבויות המערב, מקורה של האמונה במיתולוגיה היוונית והרומית. במיתולוגיה היוונית הייתה קיימת האמונה שהוורד נוצר על-ידי אלת האהבה, אפרודיטה. לפי האגדה דמעותיה ודמו של אהובה, אדוניס, הרטיבו את האדמה שבה גדלו ורדים אדומים, וכך הפכו הוורדים לסמל של אהבה עד המוות. על-פי המיתולוגיה הרומית רומאים בעלי ממון העדיפו ורדים אדומים בהקשר ליופי ולאהבה. על פי אמונתם האלות אהבו לפנק את גופן באמבט מלא בעלי כותרת של ורדים בשל ריחם הנעים וכן נהגו למלא בהם את מיטותיהן.

גם בתרבויות המזרח מושרש הסמל של ורדים אדומים כביטוי לאהבה ורומנטיקה. על פי אגדות הינדיות, האלה לאקסמי, אלת המזל והשגשוג ואשתו של וישנו, נבראה מתוך עלי כותרת של ורדים אדומים.

הערבים גם הם השתמשו בוורדים כסמל לאהבה ורומנטיקה. על-פי אחת האגדות זמיר ראה ורד לבן והתאהב בו. הוא שר לאהובו הוורד בעוצמה רבה וקירב את גופו אל הוורד עד שנדקר בליבו מקוציו. דמו הכתים את הוורד שהפך לאדום.

בתקופה המודרנית פרחים ככלל ממשיכים לשמש לחיזור וביטוי של אהבה. המנהג לשלוח זר ורדים מסמל רגשות עזים, בהתאם לצבעים השונים. האוהבים נוהגים לשלוח ורדים אדומים. גם מספר הפרחים בזר מסמל על פי המנהג כוונה ספציפית. למשל, גבעול אחד של ורד מסמל אהבה ממבט ראשון, שני גבעולים משסמלים חיבה ואהבה הדדית ומאה ורדים מסמלים נאמנות ומסירות.

מתוך עמוד האינטרנט של הפסטיבל הבולגרי ""Rose Festival Kazanlak,

שתוכנן להתקיים השנה, 2020, ובוטל בגלל מגפת הקורונה.

בתמונה: מלודי וערפל, פורטרט אישה של הצייר אטיין אדולף פיוט (1850)

ביום ה-17 באפריל 2020 חל יום הולדתו של אבי, דן צימרמן. באותו יום פירסמתי בפייסבוק קטע מן המבוא לדף המוקדש לו באתר זה. לפרסום זה הגיעו תגובות רבות מאוד, הרבה מעבר לכמות שלה ציפיתי. יותר מ-200 איש קראו והוסיפו לייק לפרסום ורבים הוסיפו הערות.

מחמם את הלב להבין שהסיפור המופלא של דן אבי עדיין מרשים ומלהיב עבור רבים כל-כך שלא הכירו אותו בחייו.

להלן אחדות מן התגובות:

זה קרה לפני חמש דקות.

אחד מאותם רגעים מרגשים ומעשירים שלא אשכח אף פעם. הטלפון הנייד שלי צלצל. על הצג כתוב: דב ויינמן. ואני חושבת לעצמי בפליאה, כנראה הוא עדיין חי. (לפני כארבע שנים כתבתי יחד איתו את סיפור חייו המופלא).

על הקו דב. קולו רועד מזקנה אבל כל מילה במקום. צלול וחכם מבין ומכבד כתמיד. הוא מתנצל שלא התקשר הרבה זמן. (אני לא מספרת לו שאיני מתקשרת מחשש שכבר אינו בחיים).

הוא מודה שוב על הפרויקט החשוב שעזרתי לו לבצע, סיפור חייו בספר.

הוא מספר שפנתה אליו אישה אחת מאנגליה שרוצה לתרגם את ספרו לאנגלית. וכן שהוא נוהג לספר את סיפורו המיוחד בלוויית הספר במפגשים ביתיים ביום השואה.

שאלתי: דב בן כמה אתה היום? ענה: באוגוסט אהיה בן 99. הוא לבד חי בבית לאחר שאשתו נפטרה לפני שנתיים ופעמיים בשבוע מגיעה אליו מלווה שנוסעת איתו לטייל בטבע. ועוד מוסיף סיפור מבדח: "כבר 7 או 8 שנים אני לא הולך

לרופאים. לפני זמן מה צלצלו אליי מקופת החולים וביקשו שאגיע לביקור אצל רופא המשפחה. הגעתי לרופא. הוא אמר 'שלום דב', הסתכל כמה דקות במסך המחשב שלו, ואז אמר: 'דב, אני באמת לא יודע למה הזמנתי אותך'.

וואו. אין עוד אנשים כאלה!

הכתבה כולה:

ידיעות אחרונות, מוסף השבת, 8.9.18

איזו התרגשות, הלב ממש פועם והגאווה עולה על גדותיה...

העיתונאי יהודה נוריאל פרסם במוסף השבת של ידיעות אחרונות את סיפור חייה של סבתו שאני כתבתי והוצאתי לאור.

הוא כותב: " ממליץ לכל אחת ואחד לעשות דבר דומה עם הוריו וסביו. כי פעם תרצו לדעת, אבל יהיה מאוחר".

איזה כיף, גאווה וסיפוק.

הרביעייה הנודעת קשורה אצלי לזיכרונות מאחי המוזיקאי, המנצח והכנר יגאל צימרמן ז"ל.

לקיבוץ העוגן של שנות ה-50 הגיע ילד בן שבע, שחזר עם הוריו משהות של כשנתיים בארה"ב והביא עימו כנראה את ניחוח המוזיקה העולמית.

בבית-הספר התיכון לימד את חבריו לקבוצה לשיר את שירי הרביעייה הקולית המדהימה הזאת, שירי גוספל ברכות קטיפתית מלטפת.

בבית הוריי שמענו אותם ולמדנו להעריץ את שירתם המיוחדת. ואם אני זוכרת נכון, יגאל לקח אותנו להופעה שלהם בארץ (אולי ב-1966).

הרביעייה האמריקאית נוסדה ב-1934 וקיימת עד היום. החומר אותו ביצע ההרכב כלל שירים בסוגות אפרו-אמריקאי: גוספל, ספיריטואלז, בלוז ופולק. לאורך השנים הרבות בהן הייתה הרביעייה פעילה, התחלפו בה מדי פעם חברי ההרכב.

רביעיית גולדן גייט נחשבת לאחד מההרכבים הווקאליים המצליחים בתחום המוזיקה השחורה בכל הזמנים וכמי שתרמה רבות למעבר של מוזיקת הגוספל, ממוזיקה דתית המנוגנת ומושרת רק בהתכנסויות דתיות, אל מצב בו היא מושמעת גם באולמות קונצרטים וזוכה להצלחה מסחרית.

ב-1955 זכתה הקריירה של הגולדן גייטס לתחייה כשהרביעייה ערכה לראשונה סיור הופעות באירופה. הם זכו באירופה לפופולריות הולכת וגוברת וב-1959 קבעו את מושבם הקבוע בפריז. בשנים שלאחר מכן ערכה הרביעייה את רוב מסעות הופעותיה במדינות אירופה, כולל בישראל (בשנים 1957-1958 וב-1966).

השיר הידוע "16 טון" ביוטיוב:

https://www.youtube.com/watch?v=zJmItQr4jgQ&feature=youtu.be

השיר של יחיאל מוהר "שתים עשרה טון" מזכיר אותו. הלחין סשה ארגוב.

שרה: להקת הנח"ל.

הן, שתים עשרה טון, כן, שתים עשרה טון, זה חלום כל משק ושיא החזון. שתים עשרה טון, לא חשוב של מה, חסה קלבסה, תפוח אדמה... הן, שתים עשרה טון, כן, שתים עשרה טון, אנחנו הורדנו ביום ראשון ושתים עשרה טון של עגבניות בפעם ראשונה באלפיים שנות... משכנו בגזר - שתים עשרה טון ושתים עשרה טון של פלפל וצנון, שתים עשרה טון מלח על הפצעים של משקי הסביבה המתפקעים.

דב ויינמן היה בין אלה שהתמזל מזלם והצליחו להימלט ברגע האחרון, ממש לפני כניסת הגרמנים לעיירה, מפולין מזרחה לעבר רוסיה. את שנות המלחמה "בילו" הוא ובני משפחתו בכפר נידח בסיביר הקפואה בעבודה קשה ובתנאים שכמעט לא ניתן לשרוד בהם. עם סיום המלחמה חזרו בני המשפחה לפולין. רק אז נודע להם על השואה. על השמדתם של מיליוני יהודים, ביניהם כמעט כל בני עיירתם, מישלניצה.

דב מתאר בספרו הביוגרפי "המלחמה ששינתה את חיי" את הימים הללו:

מיד עם חזרתנו לפולין ב-1946 גרנו בעיר ורוצלב. שם התבשרנו לראשונה על הטרגדיה הנוראה שפקדה את כל יהודי אירופה ואת יהודי פולין בפרט. המוח האנושי אינו מסוגל לתפוש את המציאות שאליה הגענו, מציאות של חורבן ומוות שהתרחשו בשנים הספורות שבהן חיינו ברוסיה. היה לי קשה להאמין למה ששמעתי. לכן החלטתי לנסוע לעיירת מולדתי כדי לראות מה נשאר מן החיים שהיו לנו שם.

באותה תקופה שררה בפולין אנדרלמוסיה וכנופיות של פשיסטים ומתנגדי המשטר הקומוניסטי, ערכו חיפושים ברכבות אחרי קצינים רוסים ופליטים יהודים והתנכלו להם, ואף השליכו אותם מן הרכבת תוך כדי נסיעה. למרות זאת החלטתי לצאת לדרך. עליתי על רכבת לילית בוורוצלב. הצפיפות ברכבת הייתה איומה, האנשים נצמדו אחד לשני ושרר חושך מוחלט. שמעתי בין האנשים הערות אנטישמיות ובדיחות על יהודים. בצמוד לי עמדה אישה פולניה ושוחחנו בינינו על היהודים, כמובן מבלי שגיליתי לה שאני יהודי.

לפנות בוקר הגענו לקרקוב. שם עליתי לאוטובוס שנוסע למישלניצה. כשהגעתי למרכז העיירה, נעמדתי והתבוננתי סביבי. ראיתי אנשים שאיני מכיר. לא פגשתי אף יהודי, כאילו האדמה בלעה אותם. פניתי לכיוון הבית שלנו, עליתי לדירה שלנו ודפקתי בדלת. אישה מבוגרת פתחה לי את הדלת ושאלה אותי מה רצוני. אמרתי לה: "אין לי בקשות מיוחדות, אלא רק להיכנס ולראות את הבית מבפנים ולהיזכר בילדותי". היא הביטה בי בפליאה ואמרה: "הרי גרו פה יהודים!". אמרתי לה: "את צודקת, אני ומשפחתי גרנו פה". כששמעה את דבריי מיהרה לטרוק את הדלת בפניי.

לאחר מכן הלכתי לבקר משפחה פולנית (ידלובסקי) אשר בת המשפחה, לינקה, הייתה חברה של אחותי ושתיהן הלכו יחד לבית-ספר הממלכתי והיו חברות טובות. לא פגשתי את לינקה. אימה שפתחה לי את הדלת לא הכירה אותי. אחר-כך דיברנו על העיירה ועל היהודים שנעלמו כולם. היא סיפרה לי שאחד היהודים, שמו וינד, חזר לעיירה וקיבל את רכושו בחזרה באותו יום. אלא שבשעות הלילה הוא נרצח. שמעתי את הסיפור והזדעזעתי. מיהרתי לעזוב את העיירה.

כשהגעתי לתחנת האוטובוס ראיתי שיש לי חצי שעה עד להגעתו וניצלתי את הזמן לטייל ברחובות. לתדהמתי ראיתי על המדרכה אבנים עם אותיות בעברית ושמות נפטרים. נחרדתי מכך שחיללו את המצבות של היהודים והשתמשו באבנים לבניית המדרכה...

האקדמיה ללשון העברית החליטה לתרגם את המילה "אנטיפתיה" ל- "צהיבה".

מה יש בו בצבע הצהוב שגורם לו להיות שלילי, נלעג, מגונה. למה דווקא הצהוב?

בדקתי במקורות שונים ומצאתי כמה וכמה סיבות (עזרה לי בעיקר ויקיפדיה). בשפה העברית צהוב מאוזכר בהקשר של קנאה. בעברית רווח דימוי נוסף, שמקורו בשמות רבה י"ב, המתייחס לשנאה בין שני אנשים. אנשים הצהובים זה לזה הם אנשים שהשנאה שוררת ביניהם.

בגמרא מופיע הביטוי "להראות פנים צהובות" או "צהבו פניו" שפירושו להראות פנים שמחות. מקור הביטוי הוא בעובדה שכשאדם שמח פניו "מאירות". (מכאן לקוח גם הביטוי "לזרוח מאושר").

באנגלית צהוב מקושר עם דעה קדומה ופחדנות.

צהוב היה הצבע הסמלי של קיסר סין ושל המלוכה הסינית בכללותה. בארצות הברית במאה העשרים מהגרים מסין וממדינות דרום מזרח אסיה כונו, באופן משפיל, כ"צהובים" או "הסכנה הצהובה".

חומר או מידע צהוב הוא כינוי למידע רכילותי וזול. עיתוני רכילות מכונים "צהובונים". השמות "עיתונות צהובה" ו"צהובון" קשורים לסדרה מאוירת בשם "הילד הצהוב" שהופיעה באחד הצהובונים הראשונים.

במדינות מסוימות מוניות צבועות בצבע צהוב. מנהג זה החל ככל הנראה בניו יורק, כאשר הארי נ. אלן, בעל מונית, צבע את המוניות שלו בצהוב לאחר שגילה שצהוב הוא הצבע שהכי קל לראות מרחוק. גם ברשות הפלסטינית המוניות צבועות בצהוב.

בקנדה ובארצות הברית אוטובוסים המשמשים להסעת תלמידים לבתי ספר צבועים, כמעט תמיד, בצהוב, למטרות בטיחות. גוונים שונים של צהוב משמשים גם כדי לצבוע ציוד לבניית כבישים, כדי שהנהגים בקלות יבחינו בעובדים בכביש.

מספר להקות וזמרים הקליטו שירים שכוללים בהם את הצבע הצהוב. לקולדפליי יש שיר בשם Yellow. הביטלס הקליטו את צוללת צהובה ולדונובן יש שיר בשם Mellow Yellow.

כלים של ציוד מכני הנדסי צבועים בצהוב, ומיעוטם - בכתום. הסיבה לכך שמדובר בצבעים בולטים ומושכים את העין.

במרוצי מכוניות דגל צהוב מסמל זהירות. אסור למכוניות לעקוף זו את זו אם מונף דגל צהוב.

קשירת סרט צהוב מהווה הצהרה של הזדהות וסולידריות עם לוחמים ושבויים ותפילה לשובם בשלום.

בלקסיקון לתרבות ישראל נכתב:

הטלאי הצהוב היה אות קלון שהיהודים הוכרחו לשאת על בגדם בתקופת השלטון הנאצי כדי לאפשר את זיהויים בכל עת ובכל מקום. הטלאי הצהוב לא היה אות הקלון הראשון שהיהודים נאלצו לשאת על בגדם: גם בימי הביניים בארצות הנוצריות נאלצו היהודים לשאת אות קלון של סימון זהותם באמצעות פריטי לבוש, ובהם כובעים, שהיו שונים בצורתם או בצבעם מן המקובל. כל זאת במטרה להפריד את היהודים מן האוכלוסייה המקומית ולהשפילם. גם הצבע הצהוב לא היה חידוש של הנאצים, והוא נבחר כבר בתחילת ימי הביניים כצבעו של אות הקלון שסימן את היהודים בארצות האסלאם.

קטע מתוך הספר "מעבר לרף גבוה" שבו מספר דן צימרמן על החיים במחתרת בבודפשט בשנות מלחמת העולם השנייה

הלך הרוח שלנו בשנים שחיינו בבודפשט

החיים שלנו בבודפשט תחת שמות וזהויות בדויים היו יכולים להיראות מוזרים למי שלא עבר את התקופה הזו. מצד אחד חיינו טוב, יצאנו לבלות, ביקרנו באופרה, בתיאטרון ובקולנוע, הלכנו אפילו לקונצרטים. פעם אחת אף הלכנו לקונצרט אף שלא ידענו היכן נישן באותו לילה.

מעולם לא הלכתי לקולנוע כל-כך הרבה כמו בשנים הללו שגרנו בבודפשט. היו ימים שהלכתי לשלושה סרטים ביום. הסיבה הייתה שלא יכולתי לשבת בבית במשך היום והייתי צריך להעביר את הזמן. בחוץ היה קר מדי. חיי התרבות בעיר פרחו כתמיד.

חוץ מן התקופה הראשונה לאחר הגעתנו לעיר, היה לנו תמיד כסף ולא היינו צריכים לחסוך. הכסף הגיע לתנועה מאחד השליחים בשווייץ. היו דרכים להעביר כסף. קיבלנו כסף לפעולות של זיוף התעודות ולהצלה. בנוסף לכך חנה עבדה והרוויחה טוב.

מצד שני חיינו במתח וחרדה יומיומיים. בכל רגע לאורך היממה היינו דרוכים ועירניים למול סכנה בלתי צפויה שתצוץ פתאום. וכמובן כל שלושה חודשים החלפנו דירה. אני חושב שגרנו בערך ב-10 או 15 דירות במשך השנתיים ורבע הללו.

בדירה אחת גרנו בקומה השנייה. בשעות הערב ידענו שהשער של הבניין נסגר בשעה 10 ומי שמגיע מאוחר יותר צריך לצלצל בפעמון כדי שהשוער יפתח לו. לא אחת קרה ששמענו צעדים של מישהו שנכנס בלילה ועולה במדרגות. בכל פעם שזה קרה קפאנו במקום והקשבנו במתח לצעדים העולים במדרגות. עצרנו את הנשימה כשהצעדים עלו לקומה הראשונה, השנייה, ונשמנו לרווחה כאשר המשיכו לקומה שלישית.

במקרה אחר, הגענו לבית שבו שכרנו חדר ולפני הדלת ניצב שוטר. היינו בטוחים שהגיע כדי לחפש אחרינו, אבל לבסוף התברר שהוא מחזר אחרי המשרתת שעבדה בבית.

העירנות שפיתחתי בתקופה הזו גרמה לי לשים לב לפרטים הקטנים ביותר בסביבתי הקרובה, פרטים שאדם רגיל לא מודע אליהם בכלל. דוגמה טובה לכך יש בסיפור הבא:

את העיר בודפשט חוצה שדרה רחבה ומהודרת, שמשני צדיה שורות עצים ענקיים, שמה "שדרת אָנְדרָשי". השדרה ארוכה מאוד וחוצה את כל העיר, מנהר הדנובה ועד לכיכר הגיבורים, מרחק של כמה קילומטרים. יום אחד צעדתי בשדרה עם חבר הונגרי. לפתע עצרתי ואמרתי לו: "שמע, עוד מעט יעבור פה הורטי" (הורטי היה נשיא הונגריה בעת ההיא). החבר הסתכל עליי בתדהמה, הוא לא הבין מניין יש לי מידע כזה, ושאל: "איך אתה יודע?". עניתי לו: "יש לי ידיעות". ואכן, תוך כמה שניות הופיע לפנינו אופנוע משטרתי ואחריו המכונית של הורטי מלווה באופנוע נוסף. החבר הביט בי בתדהמה גמורה. כמובן שלא היה לי מידע על תנועותיו של הורטי. ההסבר היה הרבה יותר פשוט: העירנות וניסיון העבר שלי לימדו אותי שבכל פעם ששיירתו של הורטי עוברת בשדרה, עשר דקות לפני כן מופיע שוטר בכל קרן רחוב שמתפצל מן השדרה, כדי לעצור את המכוניות הנכנסות לשדירה. מכיוון שזה קרה פעמים רבות למדתי זאת מהניסיון, ומחושים שפיתחתי במשך הזמן מתוך הצורך להיזהר. ממש כמו החושים שמפתח סוכן חשאי. עבורי, לראות שוטר בפינת הרחוב משמעותה הייתה סכנה, משהו שצריך לבדוק ולהבין תוך שניות, כדי לדעת מה קורה בשטח ואם יש דרך מילוט.

- מתוך העלון של האקדמיה ללשון העברית -

עשיתי, עשיתי, עשיתי, עשיתי... מה זה עשיתי?

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

"תעשו טובה" ותבחרו לפעמים גם בתחליפים לעשיתי, ויש לשפה העברית

כ־12,000 פעלים שונים להציע לכם...

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

מה זה עשיתי צבא? שירתי בצבא! אני את חובתי מילאתי.

מה זה עשיתי שמירות? שמרתי, ועוד איך שמרתי! הגנתי, גוננתי, אבטחתי, השגחתי, נטרתי, סיירתי בכל הגזרה.

מה זה עשיתי אימונים? התאמנתי, תמרנתי, נפלתי, זחלתי, צפיתי, טיווחתי, יריתי...

מה זה עשיתי קבע? חתמתי ונשארתי. יותר מדי נשארתי.

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

מה זה עשיתי קפה? בישלתי, חלטתי, שחור וחזק.

מה זה עשיתי אהבה? אהבתי, התעלסתי, תיניתי אהבים.

מה זה עשיתי את הודו? טיילתי בהודו, חרשתי, הלכתי, טיפסתי, עברתי, ראיתי, ביקרתי, הייתי...

מה זה עשיתי סמים? השתמשתי, עישנתי, הזרקתי, שאפתי... רק אל תנסו את זה בבית!

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

מה זה עשיתי פרסה? סבתי על עקביי והינה אני כאן.

מה זה עשיתי תשובה? חזרתי בתשובה! התפללתי, למדתי, הנחתי תפילין, אכלתי כשר, שמרתי שבת.

מה זה עשיתי חושבים? חשבתי, התלבטתי, נמלכתי, חככתי בדעתי...

מה זה עשיתי עצירה? הפסקתי, עמדתי, עצרתי בחריקת בלמים!

מה זה עשיתי קיאקים? שטתי, הפלגתי, חתרתי בכל הכוח!

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

מה זה עשיתי קניות? קניתי, רכשתי, גיהצתי את הכרטיס, משכתי משיכת יתר, כיליתי את הכסף בחשבון.

מה זה עשיתי ילדים? הולדתי, חינכתי, בנים גידלתי ורוממתי!

מה זה עשיתי חיים? חגגתי, נהניתי, השתעשעתי, התבדרתי, ביליתי בנעימים לילות וגם ימים.

‍‍‍‍‍‍ ‍‍‍‍‍‍‍‍ ‍‍

זהו, אנחנו את שלנו... עשינו.

***

ותוספת שלי:

ניתן להעשיר כל טקסט פי עשרה אם רק מחליפים את המילה עשיתי, או עשינו, במילה אחרת, מדויקת יותר, מתאימה יותר, חכמה יותר, מרגשת יותר.

זה לא קשה. נסו ותראו!

באנגלית העניין שונה בתכלית. ישנם אין ספור ביטויים שמשלבים את המילה Make. שם אין אפשרות ואין צורך להחליף אותה.

דוגמאות:

Make love

Make sure

Make a mess

Make time

Make fun

make an offer

ועוד ועוד........

אחד הבילויים האהובים עליי ביותר הוא לנפוש בערים היפות של אירופה. בין אם מדובר בשיטוט בין המבנים המפוארים, תוך התרשמות מן הארכיטקטורה המפעימה, נשימה של אוויר טהור בגנים הירוקים והפורחים, או הנאה ויזואלית מצפייה בחלונות הראווה המעוצבים כיצירות אומנות.

כך קרה גם בביקור הראשון שלי בעיר בודפשט. העיר מדהימה ביופייה. נהר הדנובה הרחב מוסיף לה קסם של ערי נהר כמו פריז, רומא ופראג. החופשה הייתה רגועה ונעימה. היופי סנוור את העיניים.

עם חזרתי לארץ אירע דבר מוזר. חברים ששמעו על נסיעתי שאלו אותי: "איך נסעת לעיר הזו? אל נהר הדנובה שהאדים מדם היהודים שנשחטו ונזרקו למימיו. לא ראית את מצבת הנעליים שנותרו על גדת הנהר... איך טיילת ברחובות שבהם הובלו היהודים לתחנת הרכבת שלקחה אותם למחנה ההשמדה אושוויץ, איך טיילת בעיר שתושביה ההונגרים שמחו לשתף פעולה עם הנאצים ולהלשין על כל מי שהיה עד לאותו זמן אזרח הגון ואשמתו היחידה הייתה היותו יהודי.

זה היה הלם מוחלט. נבהלתי מן האטימות שלי, מן העיוורון שלקיתי בו. והרי הוריי שהו בבודפשט בזמן המלחמה בזהויות בדויות ובסכנת חיים יומיומית. בני משפחה שלהם נשלחו לאושוויץ ולמחנות אחרים ומשפחתה של אמי נספתה כולה.

כמה שנים מאוחר יותר כל זה התרחש שוב כאשר ביקרתי בעיר בלגרד שבסרביה. נסעתי לארבעה ימים עם חברה. התרשמנו מאוד ממרכז העיר המתוייר, מן הארכיטקטורה המרשימה, מן המדרחוב הססגוני, המלא בתי-קפה הומים לאורך כל היום והלילה. מן המבצר המרשים הצופה על מפגש הנהרות, הדנובה והסאבא.

ימים אחדים אחרי חזרתי פגשתי את בני וסיפרתי לו על החופשה היפה. השאלה הראשונה ששאל הייתה אם רואים את תוצאות המלחמה שהייתה שם. הוא אמר שזו הסיבה ששמע על יוגוסלביה. הייתי מופתעת לרגע. לאורך כל החופשה שכחתי להתייחס בכלל למלחמה האכזרית שהתרחשה ביוגוסלביה בשנות ה-90.

מיהרתי לחפש מידע על המלחמה כדי להבין למה לא ראיתי בעיר הסרבית כל סימן ורמז למלחמה. המלחמה הזו הייתה המדממת ביותר על אדמת אירופה מאז סופה של מלחמת העולם השנייה ובה בוצע גם רצח העם הראשון מאז סיומה. בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם בידי האו"ם כדי לדון פושעי מלחמה יוגוסלבים (מפקדי צבא, חיילים, ואף ראש המדינה, מילושביץ) על פשעי המלחמה שביצעו. על פי מה שקראתי נהרגו כ-200,00 איש במלחמה הזאת.

הארץ שבה ביקרתי, סרביה, תרמה יותר מכולן להרג הגדול, לטיהור האתני של האוכלוסייה המוסלמית בבוסניה.

כל העובדות הללו חבויות היטב בהיסטוריה של העיר ולא נראות לעיין לתייר התמים (והנבער בעיקר) המטייל להנאתו במרכז העיר, שהופכת בשנים האחרונות ליהלום תיירותי.

בניין הפרלמנט הסרבי בבלגרד

מחנה שבויים בבוסניה

תוצאות המלחמה - קרואטיה

לפני שבוע חזרתי מביקור קצר בעיר בלגרד, בירת סרביה. אהבתי את העיר, את בנייניה ואת רחובותיה, את המרכז המודרני הסואן, המלא בבתי קפה, המלאים עד אפס מקום בצעירים. בטיוליי ברחובות מרכז העיר משך את תשומת לבי מבנה מפואר ויוצא דופן בעיצובו, מלון מוסקבה. למלון מוסקבה מבנה מלבני ענק שכל פאותיו מעוטרות מעוטרת באלמנטים עדינים בצבע ירוק כהה. הוא שונה מכל מבנה אחר בעיר. בית הקפה הגדול שנמצא בחזיתו מלא עד אפס מקום לאורך כל היום. רק עם חזרתי לארץ חיפשתי מידע על הבניין המיוחד הזה, הארכיטקט שעיצב אותו והסיפור ההיסטורי שמאחוריו.

סיפורו של המבנה ריתק אותי במיוחד. הוא קיים מעל ל-100 שנה וכתליו זכו לראות את מהפכי ההיסטוריה המקומית והעולמית. כתליו של המבנה צפו במלכים, עשירי עולם, שחקני קולנוע וגם שימשו כמשרדי הגסטאפו הנאצי. אם היה ניתן לראות את מה שהתרחש בין כתליו היינו זוכים לספר מעולה, או לסרט קולנוע מבריק.

ראשית סיפורו של המלון ב-1890 עת נמכר המגרש הריק לסוחר מקומי, שבנה שם בית למשפחתו. האזור סביב המגרש היה עדיין מכוסה כולו בעצי ערמונים. לאחר מותו של הסוחר הבית עבד מיד ליד, עד שבשנת 1905 הוחל בבניית הארמון הרוסי, בתכנונו של הארכיטקט הסרבי Jovan Ilkić. הוא תכנן את המבנה על פי ה-Secessionist style – בתוספת של אלמנטים של יוון העתיקה. זה היה עיצוב נועז באותה תקופה. הארמון כלל מלון עם 36 חדרים.

המבנה נחנך בשנת 1908 על-ידי המלך פטר הראשון המלך האחרון של סרביה שמלך בשנים 1903-1918. באותה עת זה היה הבניין הפרטי הגדול ביותר בסרביה.

אם נדלג על כמה שנים נגיע לשנת 1938 שבה הבניין נרכש על ידי הבנק הלאומי של יוגוסלביה.

במלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הנאצי, החליטו הגרמנים לשכן בו את מפקדת הגסטאפו. ואז ראו חדריו פחות יופי והדר והרבה יותר אכזריות, רוע ומזימות גירוש ורצח.

עם סיום המלחמה והשחרור עם כניסת הצבא האדום, באוקטובר ,1944 ולאורך התקופה הקומוניסטית הפך הבניין שוב למרכז של תרבות מקומית. בשנת 2005 הפך המבנה מבניין בחזקת המדינה לרכוש פרטי של חברה פיננסית סרבית.

בשנת 2008 הוחלט על שיפוץ המבנה לשם פתיחותו כמלון חמישה כוכבים.

לאורך יותר ממאה שנים שירת המלון יותר מ-40 מיליון איש, ביניהם ידועים וחשובים, כמו: אלברט איינשטיין, לאוניד ברז'נייב, אינדירה גנדי, מקסים גורקי, וכוכבי הוליווד כמו קירק דוגלס, רוברט דה נירו, בראד פיט ואחרים.