יצאנו לבדוק.

התחתנו בתהלוכה מוסיקלית בסמטאות פלורנטין וחשבנו על ירח דבש שיתאים לנו- רצינו מקום עם הרבה טבע, עם נסיעות ארוכות בין שדות ירוקים, מקום לנשום עמוק וחוויה שטרם הייתה לנו, כמו לגור בוילה טוסקנית ועוד ועוד. אני עצמי נכה, שנעזרת במקל הליכה וקלנועית למרחקים ארוכים, אז המסע צריך להירקם במדויק לנו.

בא נתחיל בסיכום: היה מדהים. וגם קשה. וגם מורכב. וגם יפה. וגם מתוק. וגם קצת רחוק. אני מנסה לעשות פה יומן מסע:

ראשית, פנינו ליאיר דה קסטרו שהוא מדריך טיולים באיטליה עם רגישות לנושא הנגישות, שעזר לנו לבנות תוכנית נגישה וירקרקה ברחבי טוסקנה. בשביל להקל עלי ביקשנו מאדית שתצטרף אלינו, אדית היא העובדת הפיליפינית הממש לא זרה שלי, שכבר איתי שנים ארוכות של חברות ושל סעד. איזה סיפור היה עם להוציא לה ויזה בשגרירות איטליה. הם ממש הקשו עלינו. החלטנו לחלק את המסע לארבע:

תחנה ראשונה - אורבניות ופסטה בפירנצה בירת טוסקנה

תחנה שנייה - כפריות ורביולי בוילה טוסקנית בואל דורצ'ה

תחנה שלישית- בית הבראה וסלט פנצנלה בעיירת נופש בצפון טוסקנה

תחנה רביעית- קינוח וטירמיסו בריביירה האיטלקית על הים

כשהגענו לשדה התעופה ברומא חיכה לנו בחור איטלקי עם אוטו גיפ קטן עם רמפה וקלנועית, והגה עם הילוכים. עומרי בארץ לא נוהג עם הילוכים אבל לקח לו בדיוק 50 מטרים כדי להזכר ונסענו לטוסקנה. מתחילים, פרגו.

תחנה ראשונה - אורבניות ופסטה בפירנצה בירת טוסקנה

זוהי פירנצה-

עם האוטו השכור הגענו לעיר פירנצה, מפורקים מנסיעה מאד ארוכה עם כמה עצירות, הגענו למלון שנמצא בתוך העיר העתיקה ליד השוק. הרבה מהשווקים שם מכיל המון מוצרי עור תיקים וחגורות, כדרכן של קלישאות.

כשקמנו בבוקר, אחרי ארוחת בוקר איטלקית, שמנו פעמינו לחנות לממכר כרטיסים למשחק הכדורגל ה"מקומי", של קבוצת יובנטוס מול קבוצת הבית פלורנטינה. כל חובב כדורגל וודאי מבין שאלו הן קבוצות בליגה הלאומית, לי עצמי אין שום עניין בכדורגל אבל סתם שמחתי לאטרקציה. עומרי הוא חובב כדורגל גדול ואני פשוט שמחתי לראות גברים איטלקים חטובי עכוז רצים במכנסיים קצרים. ווין ווין.

האמת שהמשחק עצמו היה חוויה. בגלל, בעצם בזכות נכותי וכרטיס הנכה שלי, קיבלנו כרטיסים ביציע מכובד ושילמנו את הסכום המגוחך של חמישה יורו. לשנינו. התיישבנו לנו ביציע מלא נכים איטלקים ועומרי הסביר לי שהאנשים שיושבים מרוחקים ומאובטחים בשוטרים הם אוהדי קבוצת יובנטוס, כי מסתבר שלא רק בארץ יש חוליגנים ואלימות בכדורגל. עבורי הייתה זו פעם ראשונה שאני צופה במשחק כדורגל בלייב, וכל פעם שהם זרקו נפצים בקול רעם אני צווחתי בבהלה "פיגוע!" קול צחקוקו של עומרי. מזרח תיכונית באירופה.

העיר פירנצה עצמה מתוקה ויפה, מזכירה כל עיר אירופאית גנרית עתיקה אבל גם מיוחדת בדרכה שלה, מלאת מוזיאונים פסלים ויופי. הסתובבנו עם מדריכה ישראלית בסמטאות העיר ההיסטורית ובד בבד גם המודרנית וחווינו מהיופי הזה שלצד האגם. קינחנו במוזאון אופיצי, בו הסתובבנו בלי הדרכה, מין מדיטציה כזאת של רק להביט אנה ואנה, לראות דברים יפים ולא לנסות להבין אותם.

למחרת, נפגשנו עם גברת איטלקיה שהכרנו דרך חברה מהארץ, ואיתה ישבנו בעוד שכיית חמדה איטלקית שגם מגישה קפה איטלקי טוב ופטפטנו על שכיות חמדה איטלקיות, פוליטיקה ופמיניזם איטלקי.

באחד הימים עשינו הפרדת כוחות, לטעמנו זה חשוב למציאת עצמך בתוך עיר זרה. עומרי הלך לבית קפה מקומי ושם שמע המלצה על הופעת פרינג' מקומית בפרברי פירנצה. ברור שהלכנו. נסענו במונית לפריפריה של העיר, למקום שעין תייר לא ראתה. במופע הייתה רקדנית לבדה בזירה עם שליטה מחשמלת על הגוף שלה. היה מעניין, מוזר, אחר, כל מה שניתן לצפות לו מהופעת פרינג' וריקוד בשפה זרה בארץ עם קודים אחרים. למשל כשניסיתי לצלם אותה האישה שלידי התחילה לצקצק לקראתי שאפסיק.

במלון הצוות היה מורכב מהרבה פיליפינים, אז אדית התחברה אליהם היא סיפרה לי שבקרוב גם בישראל פיליפינים יוכלו לעבוד במלונאות ולא רק בסיעוד (בינתיים זה כבר התחיל בארץ). ויאללה! לתחנה הבאה.

קלישאה של וילה טוסקנית-

הו. בשביל זה בעצם באנו. נסענו לוילה הנגישה ששכרנו. אחרי שעות ארוכות של נסיעה בנופים ירוקים ומטמטמים, שגם אליהם מתרגלים עד שהם כבר לא עוצרים לך את הנשימה. עשינו הפסקות ביקבים מקומיים שזרוקים שם בכל פינה ירוקה ונהננו מיין אדום, מברוסקטות, ומגבינות איכותיות ונקניקים (לאוכלי החיות שמבנינו).

הגענו לוילה, יש שם איזה קטע של שבילי ברושים המסמנים שהגעת לוילה טוסקנית. הוילה עצמה נטועה במרחבים של ירוק מכל עבר. המבנה הוא די פשוט ומיושן, אבל יש בה כל מה שצריך בבית. יחידה לאדית ויחידה לנו. והשקט, אלוהים את השקט.

הנגישות, גם שם, כאילו באיטליה לא יודעים מה זה נכים. זה די מפתיע. למשל הבטיחו לנו שהמקום נגיש, אבל בכניסה לבית יש "רק" מדרגה קטנטונת שהייתי צריכה לדהור עליה עם הקלנועית כדי לעבור אותה. אל הוילה המרהיבה מוביל שביל מאבנים קטנות, כזה שעם הקלנועית שלי התחפרתי בו לא אחת. בעל המקום הסביר לי את ההסבר המגוחך שהוא ביקש רשות לעשות שם שביל נורמלי אבל הרשויות האיטלקיות לא אישרו לו כי זה פוגם במבנה הקלאסי או משהו חסר הגיון שכזה. ובואו, אני באה מירושלים.

בדירה היו שני חדרי שינה פשוטים ובעלי לחלונות מרהיבים ומקלחת עלק נגישה. ביום הראשון הלכנו לסופר המקומי לקנות לנו מצרכים איטלקים, גם במכולת טוסקנית פשוטה שם גבינות איכותיות ויין זה מוצרי מדף.

אז איך זה לישון בוילה טוסקנית? זה לקום בבוקר, בנחת ובלי הצורך למהר כמו במהותן של נסיעות רבות לחו"ל, להתמתח במיטה ולהביט בתקרת העץ. לפתוח וילון ולתת לשדות ולעמקים שמסביבנו להציץ לחדר. לשתות קפה איטלקי במרפסת ולנשום עמוק. בוקר אחד ירד גשם, נשארתי לקרוא ספר במיטה כשעומרי התיישב לו על המחשב שלו בחדר השני.

עומרי ואני מקפידים על כושר ועל פילאטיס, רחלי, המורה לפילאטיס המרהיבה שלנו, עשתה לנו שיעור בזום- ככה נשכבנו על מיטות הפלסטיק הלבנות בכניסה לוילה, ולא ייאמן, היא הצליחה להנחות אותנו מעבר לים איך למתוח את הרגלייים, כל אחד עם גופו שלו.

באחד הימים קמנו ושמנו פעמינו למרחצאות הטבעייות בעיירה הסמוכההההההההה. שוב, זה היה כמו להכנס לתוך קלישאה מתוקה- בריכת מים חמים וטבעיים, עם מדרגות לתוכה מאבן טבעית, כך שיכולתי להכנס עם תמיכה ולצלול לתוך היופי הזה. המרחצאות נמצאות בתוך מלון, אבל זה לא מוריד פעימה מהטבעיות שלהן. הבריכות מוקפות בהרים ירוקים, ובמרחק ניתן להבחין בעוד טירה טוסקנית ישנה. ניצלנו את העובדה שאנחנו במלון, וכשיצאנו רטובים ומוקסמים, הלכנו גם לעשות מסזים מידיים של גברים איטלקים, וכמובן עוד אספרסו ליד המים.

באחד הימים, אני התיישבתי לי בכניסה של הבית וציירתילי את הנוף. עומרי בינתיים נסע לטיול עם האופניים ששכר ונתקל בדרך בחבורת כלבי טרף לא קשורים שנבחו עליו בטירוף וכמעט אכלו אותו, מסתבר שזה קורה הרבה שם. במזל הוא ניצל מהם ושב לוילה, באותו זמן אדית ואני נכנסנו לבריכה הצמודה לוילה והשתובבנו לנו. הבריכה חיצונית, וגם היא, טבולה בשדות ירוקים מכל עבר.

ביום ראשון נסענו למיסה בכנסייה בעיירה הסמוכההההההההההההה. לי יש פטיש לכנסיות ולקיטש של אנשים מאמינים, בכל הדתות.

באחד הימים, אני התיישבתי לי בכניסה של הבית וציירתי לי את הנוף. עומרי בינתיים נסע לטיול עם האופניים ששכר ונתקל בדרך בחבורת כלבי טרף לא קשורים שנבחו עליו בטירוף וכמעט אכלו אותו, מסתבר שזה קורה הרבה שם. במזל הוא ניצל מהם ושב לוילה, באותו זמן אדית ואני נכנסנו לבריכה הצמודה לוילה והשתובבנו לנו. הבריכה חיצונית, וגם היא, טבולה בשדות ירוקים מכל עבר.

הלכנו לבקר בעוד יקב, אחרי שבדקנו שהוא נגיש והזמנו מקום. בדרך לשם רבנו כי עומרי כעס שאני לא יודעת לשמור על זמנים ותמיד מאחרת. הבטחתי לו שאקנה לי שעון יד (לונג סטורי שורט- קניתי שעון יד איטלקי באחת העיירות. זה לא באמת עזר...)

ממש הצטערתי לעזוב שם, אבל הדרך כבר קראה לנו, וכמובן ההזמנה שעשינו במלון הבא בצפון טוסקנה..

תחנה שלישית- בית הבראה וסלט פנצנלה בעיירת נופש בצפון טוסקנה

אז קמנו בבוקר לטבילה אחרונה בבריכה, שהיא די קרה זה כבר אמצע ספטמבר, ישבנו לאכול בחוץ בנוף המרהיב הזה ארוחת בוקר שהתקנו לעצמנו, ויצאנו לנסיעה הבאה. בדרך עברנו בבית של לאונרדו דה וינצי, וטיילנו בסמטאות שלידו. בנסיעה אני די קיטרתי, לא הבנתי למה בכלל לעזוב את המקום המתוק הזה של הוילה ולנסוע לצפון טוסקנה, אבל יאיר המארגן המליץ בחום על המקום. יש מצב שהוא מקבל על זה עמלות, אבל משהגענו ממש לא התחרטתי! המלון השלישי הוא די מיושן, נראה כזה משנות ה90, והוא למעשה בית הבראה. לא היה לנו בעיה עם זה. המלון עצמו יושב ממש על הים, ויש בו מלא טיפולים- מכל הסוגים והמינים. הנסיעות הארוכות גם היו מתישות, בעיקר לנהג, אז התאימה לנו המנוחה. פינקנו עצמנו בעיסויים, בבריכה חמה, בטיפולים- במחירים שבארץ היו מגחכים עליהם. באחד הימים נסענו לאכול בפיצריה לכבוד יומולדתה של אדית והיה משמח ומאד מקומי.

במהלך הימים, יצאנו להסתובב באיזור רכובים על קלנופן- קלנועית שלי ואופניים שלו. יש שם משהו בטוסקנה עם האופק, האופק תמיד פתוח ומרגיע. בחוף עצמו לא היה איש, כנראה מהקור, אבל הנגישות שם הייתה מרהיבה- שוב, אני לא מאמינה שהם מאמינים בנגישות כקונספט, סתם זה היה בנוי נוח לאנשים- שביל עץ עד לחצי החוף ושמשיות מפוספסות מפוזרות לכל אורכו. באמצע החוף עמד בוטקה של שתיה ואלכוהול שהיה פשוט שומם אבל פתוח. הרשנו לעצמנו להתכבד בכוסית קטנה. ויוה איטליה.

תחנה רביעית- קינוח וטירמיסו בריביירה האיטלקית על הים

לי היה חשוב לראות גם יהדות. אז בדרך לתחנה הרביעית, שנמצאת בדרום טוסקנה, עצרנו בבית כנסת שקיבלתי עליו המלצה. אמא שלי שלחה לי תמונה מספר המחזור לפסח, שבא מבית אבי שנולד בטריפולי, ובספר היה את הכתובת המדהימה שהספר הודפס לפני מליון שנה בביהכנ"ס בליוורנו!! יצרנו קשר עם הרב, יאיר המארגן המדהים מצא לנו את המספר, והוא הציע בשמחה לעשות לנו סיור אישי כשנגיע.

אחרי זה, לבושתי הרבה כדתלש"ית, שני החברים שאיתי הזרימו אותי למסעדה על המים וזללו בהנאה פירות ים טריים כשאני עושה קולות מחאה רפים. אבל המסעדה, בואו, הדוכן דגים, עמד ממש על המזח בעיירת הנמל המתוקה הזאת, כשמלא שחפים מקרקרים סביבנו. מישהו הציע לי את השולחן שלו ממש על היםםםםםםםםם

זהו. תחנה רביעית. איפה הקסם של טוסקנה הקטנה איפה. המלון הזה, איכותי ויוקרתי, אבל לי הוא הזכיר מלון באילת. לא ציפיתי להפתעות שאפגוש שם-

סרט בוילה

גלדיאטור

אז הגענו להופעה של ג'אזיסט פריזאי ידוע עם שם של כדורגלן (אמבפה?). מועדון הג'אז התגלה כמאד לא נגיש, אז עומרי נכנס להופעה ואני נשארתי בחוץ בשמחה והתפניתי לעבור על עורכות לסרט שלי. (עדיין מחפשת, מוזמנות להציע)

אח''כ עצרנו לאכול באיזה בראסרי חמוד ברובע הראשון, לא רחוק מהמועדון (בסוף אני גם אלמד את ההבדלים). עומרי דחף נקניקיה שמנמנה ופירה ואני הצטערתי שאני לא בקטע של לצלם אוכל. כי יפה זה היה. אח"כ רצינו להמשיך ולעשות סיומת ראויה לחודש המשוגע הזה, חודש מלא במשחקי ספורט אולימפיים, שלמרות הסנוביות שמחנו לעודד את הישראלים שבהם, בגילויים פריזאיים, בא.נשים מקומיים ובפוליטיקה מקומית, באמנות רחוב, בא.נשים, בפארקים ובקולנוע דוקומנטרי. היה תענוג לגלות את פריז המנומנמת- יותר נכון המעולפת מהחום.

הסתובבנו שנינו רכובים יחד על הקלנועית, כלומר שעומרי מועך אותי לגמרי וההגה אצלו אז עשינו רונדלים בשיא המהירות בסמטאות ושולחת מכאן התנצלותי לכל האנשים שהוא כמעט העיף בדרך. מצאנו בר של היפסטרים, יפים כאלה, מופזים באור השכטות, שבשירותים סופסוף מצאתי פעם ראשונה מאז שהגענו את הכיתוב פרי פלסטיין. שבגדול, תודה לחברה שהזכירה לי, אני גם בעד לשחרר אותה אלא אם כן זה בא על חשבוני (וכרגע לצערי זה מצטייר בעולם שכן..). מזל שהיה לי אודם בתיק להפוך את זה לקצת יותר אופטימי. רוצים לדעת איך? מוזמנים להגיע לבר שם. עומרי התיישב לפטפט בצרפתית עם אחד הצרפתונים שם, ההוא הופתע לשמוע שאנחנו ישראלים יהודים אבל הוא היה נעים פנים. וגם יפה פנים.. אח"כ הוא לא אמר לנו שלום כשהלכנו אז עומרי פסק מזה שהוא אנטי ישראלי.

נו.

בק טו פריז.

אז הערב נעים, אוויר, יש אור עד איזה עשר בלילה שזה משוגע אבל הבנתי שבחורף יש להם ממש קצת שעות אור. והקטע האירופאי המשוגע הזה שחם נורא ואז פשוט יורד גשם. איזון אקלימי הם בטח קוראים לזה. פגשנו חברה ישראלית שסיפרה שעזבה את הארץ כבר לפני כמה שנים ואמרה עוד דברים קשים על הארץ ושבפריז הכל נוח והרפואה נגישה יותר וזולה, אבל בחוצפה שלה ובעמידה על דעותיה היא הכי ישראלית שיש ואוהבת את חבריה הישראלים, אז אולי זה חלק מהקסם.

לצערי פספסנו פתיחה של תערוכה של אמנות מחתרתית של אמנים פריזאים בשכונה שם, דווקא מעניין אותי מה יש כאן למחתרת לומר. יכולתי לתרגל את הצרפתית שלי בקצת מחאה. מארד.

המשכנו לשוטט בסמטאות, שקצת הזכירו לי את נחלת שבעה בקטע פחות חמוד ומאד תיירותי. אבל בעומק הסמטאות פגשנו מקומות מענינים, יצירתיים ופריזאיים. ובעודנו משוטטים מישהו צועק אלי בעברית: "חיים שלי!" אני מסתובבת נרגשת כולי לפגוש את דן הקיבוצניק, מהעובדים במסעדה הישראלית של אסף גרניט שהיינו בה כמה ימים לפני וקשקשנו איתו. כמובן שהמתוק הזה קיבל בוסה וחיבוק, וראיתי שהוא לובש כפכפי-ים כאלה, הכי שכונה. אין כמו לפגוש את ישראל המתוקה בפריז. בקיצור היה סיום מרגש עם טעם של עוד מלא נצנצים, אנשים חמודים, מקומות מסקרנים, וגם נגלות של כביסה שעשינו כי גרנו בבית, הרבה שקט ברחובות, שום צפירה והרבה מגנטים של האייפל. אני אצטרך שעות של בהייה במאוורר (הפעילות האהובה עלי) ולהבין את מה בדיוק היה שם.

ואנטישמיות? באמת שחיפשתי. בקושי מצאתי. טוב, בשביל זה יש לי מספיק בארץ.

אז איך הכל התחיל? ביומולדת מקסים של עומריס, טיילנו בארץ היפההזאת. או כך חשבנו.

בערב הגענו למלון בעכו מותשים. החלפנו לפיג'מה ונכנסנו למיטה לנוח. שום דבר בעולם לא הכין אותנו למה שקרה- פתאום דפיקות עזות על הדלת שמיד נפרצה ואל החדר נכנסו ארבעה גברים ערבים רעולי פנים, זה היה באמת אחד הרגעים המפחידים אבר, ונראה היה שאנחנו יעד ללינץ'. אבל אז אחד מהם אמר "אנחנו אתכם, אל תפחדו, בואו איתנו יש אש במלון". מסתבר שפניהם היו רעולים רק בשביל להישמר מהעשן. עומרי כמו איזה איש צבא עוד חשד רגע וניסה להבין מה קורה, אני כמו איזה היפית הסתכלתי בעיניו הטובות של החמוד וישר הושטתי לו יד שיעזור לי לקום ורק דבר אחד עבר לי בראש: "מזל שבדיוק עשיתי פיפי!"

החמוד ששמו אחמד אשכרה עזר לי לשים נעליים (!!), עכשיו אני נמנמתי לי מחוברת למכשיר תומך נשימה, אז החמוד לא התבלבל רגע והרים אותי ביד אחת ובשנייה את המכונה ויצאנו למסדרון אפוף העשן. העשן הכבד הבהיר לגוף שלי שהוא בסכנה של ממש. אחמד רצה שנרד במדרגות כי אף אדם שפוי לא ירד במעלית בשעה שהבניין אפוף עשן. היוש. כשאני הסתכלתי על המדרגות הערביות הכבדות והמסורבלות מצד אחד אל מול סכנת החיים של המעלית ברור לכולם מה בחרתי...

אחמד המלאך הוציא אותי החוצה, נצמדתי אליו כמו חיים, בחוץ היו כבר רבים מאורחי המלון שחולצו, חלקם בחלוק של המלון ונעלי בית, נראים כאילו ברחו ישר מהספא. זה אומץ ציוני זה. מסתבר שבקבוק תבערה נזרק על המלון וכולם מולטו החוצה.

לידי התיישב חבוב ערבי חתיך, אמר לי ששמו דים והראה לי תמונה שלו במדים של פראמדיק והרגיע אותי שהוא פראמדיק ושיהיה בסדר. ואז ראיתי את עומרי יוצא מהמלון ומחפש אותי וידעתי שיהיה. דים אמר לי לשאוף ולנשוף אוויר כדי להירגע, בכלל לא הייתי לחוצה אבל ידעתי שמבחינת הנשימה שלי הפיח יכול מאד להזיק לי ושמחתי לנוכחותו. אורי בורי המזוקן הסתובב שם ברחוב והסתכל המום על מפעל חייו העולה באש.

עומרי אמר אחרי כמה שניות שכדאי שנעוף משם ונחזור הביתה, בעודי יושבת בחוץ ומשתעשעת עם דים הפראמדיק ועם שאר אורחי המלון שתהו למה הערבים האלה חותכים את הענף שהם יושבים עליו. בינתיים עומרי לקח איתו את אחמד ועוד שני חברים, הם נכנסו חזרה למלון המפויח וחילצו באומץ את הדברים שלנו מהחדר כולל הקלנועית הגיבורה שלי, שנראתה מפויחת והזכירה משוריין בשער הגיא.

מזל שחנינו כמו פרות, ממש במרחק עשרה מטרים מהמלון, בסמטה העכואית הצרה, אז היה מאד קרוב להכנס לאוטו שהחברים עזרו לנו להעמיס את הציוד.

ואז זה התחיל.

בעודנו יושבים באוטו, מלא ערבים רעולי פנים בקטע רע הגיעו לסמטה העכואית היפה בצעקות מלאות שנאה שהכרתי מהחדשות- "אללה אכבר!" פורעים שפשטו על הסמטה, גברים חסונים שבעזרת אלות התחילו לפוצץ את המלון, לעקור תריסים לנפץ חלונות ולצרוח כמו חוליגנים. התכווצתי במקומי באוטו וקיוויתי שלא יבואו לקראתנו. עומרי סגר את האורות ואת המנוע של האוטו. זה היה באמת מפחיד.

חשוב לומר שאחמד אמר לי שהוא בכלל לא עובד של המלון, רק גר ברחוב ובא לעזור ליהודים מהמלון. אמרתי לאחמד תודה שהוא הציל את החיים שלי, והוא כמעט התפלץ מבושה כשנישקתי לו את היד.

הערבים המקומיים שהיו לידינו הציעו לנו מחסה בבית שלהם, עומרי סרב בנימוס כדי שלא ייתפסו האנשים הטובים כמשתפים וכדי להימלט משם כמה שיותר מהר. אני דווקא רציתי בקלאווה ואירוח מקומי אבל סתם פחדתי שיהיו להם מדרגות בבית... מזל שעומרי תפס פיקוד. אחמד המלאך נכנס לאוטו ודפק רוורס מדויק כדי לצאת מהסמטה העכואית הצרה. דים עלה על אופניו ופילס לנו הדרך עד היציאה מעכו ונופף לנו לשלום.

אגב, הערבים הטובים פרצו לחדר ב22:30. התנענו את האוטו כדי להימלט ולחזור הביתה בשלום מהערבים הרעים ב23:15. 45 פאקינג דקות. ושוטר אחד לא ראיתי כל הזמן הזה, ההלם היה כשהתחלנו לנסוע וראינו שתחנת משטרה נמצאת קרוב מאד למקום. בושה. חזרנו לתל אביב כעבור שעתיים, אפופים במחשבות על אנשים טובים, אנשים רעים והמציאות שאנחנו כולנו חיים בה, ישר אל תוך האזעקות שעטפו את העיר ואת המחשבות המדומות על דו קיום.

מה שנקרא, ושיהיה לנו בהצלחה.

כשהגעתי לפריז השנה, לראשונה בחיי, רציתי להיות מופתעת. רציתי לראות אם פריז תתממש להיות הפריז שדמיינתי לי אותה בראש, אם הריח שלה יהיה כמו שדמיינתי אותו, אם בסמטאות שלה ילכו אנשים כמו בפריימים של הבמאי גודאר, אם היא תהיה מלאת פריזאים חבושים בארט ושפם אינטלקטואלי, אם הקרואסונים יצדיקו את שמם. רציתי לגלות אותה כמו שמגלים עיר זרה, בצעדים מדודים על מדרכות שיפתיעו אותי במרווחים שבין הבלטות ויקשו עלי את ההליכה. כי חוץ מהקולנוענית חובבת האירופה שאני, אני גם נושאת עימי מגבלה. אני נעזרת במקל הליכה ומתקשה בהליכות מרוחקות, עקב תאונת דרכים קשה שעברתי בילדותי.

אז הנה 5 דברים שגיליתי במהלך הטיול בפריז שיכולים לעזור ללא מעט אנשים בעלי מוגבלויות.

טיפ 1: אל תשכחו את כרטיס הביטוח הלאומי

לנסיעה נסעתי עם שמש – העוזרת האהובה שלי, ולקחתי איתי למסע קלנועית שתעזור לי לגמא מרחקים. וגם, כך מסתבר, אסור לשכוח את כרטיס הביטוח הלאומי- כרטיס שבישראל נושא הקלות מסוימות, אבל בפריז זה היה חגיגה של ממש. במוזיאונים, בעמידה בתורים את זכאית פשוט לדלג לראשית התור, שולפים הכרטיס ויש כניסה לך ולמלווה. לעיתים קרובות זה בחינם או בהנחה.

טיפ 2: מלון פריזאי ונוח למתקשים בהליכה

מלון Louis II – לא רחוק מכנסיית סן סולפיס ברובע ה-6 בפריז. מקור תמונה אתר המלון.

בגלל הצורך במלון נגיש, כשחיפשתי מלון, היה חשוב לי שיהיה קטן כמו שאני אוהבת ונגיש כמו שאני צריכה. לומר, בלי מדרגות ועם מקלחת. מצאתי מלון מתוק ונגיש כזה עם צוות נהדר ברובע הצרפתי סן ז'רמן שבגדה השמאלית. חשוב לציין שבאופן עקרוני הוא לא נגיש לכיסאות גלגלים, אך  לצרכיי הוא היה נהדר. כמו כן מנהלי המלון הם אנשים מקסימים ועזרו לי למצוא קלנועית במחיר זול בהרבה ממה שמצאתי כשחיפשתי בגוגל.

שמו של משכיר הקולנועית הוא רוז'ה:

אתר: https://www.monscooterpmr.fr/

טלפון:  0143282270

אימייל: contact@monscooterpmr.fr

שם המלון הוא Louis II

אתר: http://www.hotel-louis2.com/

טיפ 3: האוטובוסים בפריז מותאמים לבעלי מוגבלויות

התחבורה הציבורית בעיר מורכבת ממטרו ומאוטובוסים. למטרו שידוע במדרגותיו ובחוסר נגישותו פשוט לא התקרבתי. הבנתי שיש אי אלו תחנות נגישות, אבל פשוט העדפתי להתעלם מהמטרו וזה לא גרע לי מחוויית הטיול, או כך אני מעדיפה לחשוב. נסענו באוטובוסים, בהם יש שיטה נהדרת: האוטובוס מתקרב לתחנה, את מנופפת בידך לנהג והוא פשוט עוצר את האוטובוס בתחנה ורמפה אוטומטית נשלפת עבורך. בברלין למשל, הרמפות הן ידניות שזה ככ מיושן ומסורבל. בדרכים נעזרנו בגוגל מפות שהדריך אותנו לגבי התחבורה והקווים הנגישים והנכונים. אמנם במוניות היקרות היו נהגים נחמדים, שאפילו שלא דברו אנגלית הסכימו לעזור לקפל הקלנועית, אבל באוטובוסים היה כזה פשוט ונוח.

בשוטטות ברחובות יש בכל מדרכה, שאני ראיתי לפחות, הנמכה בצורת רמפה. אבל לפעמים המדרכות הן כל כך גבוהות וישנות, שזה שמישהו טרח ליצור בהן רמפה זה חמוד, אבל זה גם מאד מסורבל ומפחיד.

לגבי התשלום באוטובוסים לא ממש הבנתי את החוקיות . שמש העוזרת הלכה לנהג לשלם אחרי שעלינו וכל פעם הנהג נקב באוזניה סכום אחר, פעם בחינם, פעם 4 יורו לשתינו, פעם 2 לשתינו. למשל כשהגענו לסינמטק פריז, מקום מופלא לטעמי עם תערוכה מתחלפת, גבו עבורנו בכניסה 4 יורו לכל אחת מאיתנו. במקום 8 יורו עבורי והיא בחינם, כמקובל. זה אולי נשמע לכם שולי, אבל שמש אמרה שזה נתן לה הרגשה מאד נעימה, היא הרי לא שקופה.

טיפ 4: הצרפתים הם אנשים נחמדים (למרות מה שכולם אומרים)

באחד הימים אבדנו ברחובות, שזו חוויה שאני דווקא מחבבת- ללכת לאיבוד באירופה, אך משמיצינו את החוויה וחיפשנו מונית נגישה- זה היה מאד מסובך עד בלתי אפשרי. התקשרנו למלון לבקש שיזמינו לנו, אבל הגברת מלמלה משהו שננסה לקפל הקלנועית כמו שעשינו בהלוך. חמוד מצידה, אבל היינו ככ עייפות, שלקפל את הקלנועית היה למעלה מכוחותינו. בחור צרפתי חביב שעבר שם (הם כאלה חביבים! סטיגמת הצרפתים הלא נחמדים לתיירים נופצה לי כליל) והבחור התקשר לתחנה להזמין עבורנו. הוא מאד התקשה למצוא אחת, ולבסוף מצא תחנה שביקשה שנחכה חצי שעה. מזלנו שהוא התיישב איתנו לקפה, וכעבור כחצי שעה הוא יכל לענות לגברת מהתחנה שהתקשרה לומר שהיא לא מצאה מונית נגישה. סוף הסיפור היה, שויתרנו על המונית והצטרפנו אליו לערב שירה בציבור עם מקהלה מקסיקנית בלב פריז (במזרח פריז למעשה), אכלנו קרפ עם גוואקמולי, ודיברנו עם הידיים עם סטודנטים צרפתים אינטליגנטים שהפתיע אותנו שרובם בכלל לא מדברים אנגלית. זה היה אחד הערבים ההזויים והמהנים. בסוף הם ליוו אותנו לקו האוטובוס הנכון שלקח אותנו עד המלון. כך נפתרה לי סוגיית המונית הנגישה- כלומר לא ממש נפתרה.

טיפ 5: כיצד לעקוף את התור של מגדל אייפל

ואסיים במגדל אייפל, גולת הכותרת הפריזאית- רבים סיפרו לי על התורים המשתרכים לפני המגדל, תורים ששמעם יצא לשמצה. אך עוד כשניסיתי להזמין דרך האינטרנט מישראל כרטיסים, ענו לי מהאייפל שאין צורך ושיהיה בסדר אם אני אישה עם מגבלה. ואכן, כשירדנו מהאוטובוס והגענו לשטח האייפל, הגברת בכניסה מיד הפנתה אותנו לבחור שבמקומותינו מזוהה כמאבטח, ויחד איתנו הוא פשוט עבר על פני כל התורים ולקח אותנו לכניסה מיוחדת לאנשים עם מוגבלות. זה לקח פחות מארבעים שניות. המגבלה שלי התגלתה כיעילה מתמיד.

אבל פה כדאי לסייג את כל האושר הזה- כי נכון שאת התור עברנו במהירות הבזק, אבל המאבטח (היפה! איזה גברים יפים יש שם) אמר לנו שנוכל לעלות רק עד לקומה השנייה, קומת המסעדה והסובינירים מפני שלנכים אסור לעלות עד למעלה מחשש שתהיה תקלה במעלית. דבריו כמובן מאד הרגיזו אותי ורציתי להתקומם, אבל כשהגענו לקומה השנייה כבר הרגשתי סחרחורת מהגובה ונשארתי בשקט לקנות מגנטים וקרפ. אני לא בטוחה שמותר להגיד דבר כזה לפרנקופילים, אבל אני מודה שמגדל אייפל אכזב אותי, ושהוא שמן ונמוך ממה שתמיד דמיינתי אותו ואת הייצוג שלו.

אבל פריז לא אכזבה, היא הייתה נהדרת אליי, ומסתמן שאצטרך עוד לשוב אליה שוב ושוב כדי לוודא שצדקתי.

משם הועברתי עם אמבולנס לבית החולים העמק בעפולה ואז לרמב"ם בחיפה ואז להדסה עין כרם בירושלים, נפצעתי פציעה קשה מאד בעמוד השדרה ובראש. הרופאים היו בטוחים שאמות, ואם אשאר בחיים אהיה משותקת. ידה ידה ידה, בסוף החליטו לשלוח אותי למרכז שיקום ומי יודע. 3 שנים ביליתי במרכז השיקומי אלי"ן בירושלים, מיי הום בייס, נחושה להפריך את דברי הרופאים בלי באמת לדעת אם יש לי סיכוי. שם לימדו אותי ללכת מחדש, לנשום מחדש, לדבר מחדש. בזה הם הצליחו רק חלקית, כי אני עדיין לוחשת, אבל לא סותמת את הפה. והנה העברתי לכם בכמה משפטים את גיל ההתבגרות מהגהנום שעברתי. היום, עשרים שנה אחר כך, אני הולכת עם מקל הליכה, הקול שלי חלש, אני קולנוענית, עובדת במשרד פרסום, גרה בתלביב ושומרת על פעילות וכושר למרות הכאבים. שיניתי את השם שלי מרונית כי הרגשתי שאני כבר לא מי שהייתי. אני אחרת. אני רונה. במשך השנים, החברים והמשפחה לא עזבו אותי לרגע ואני חבה להם את בריאותי הנפשית. חבריי המדהימים היו באים לבקר בבית החולים כל יום לפחות במשך השנה הראשונה, שזה לא עניין של מה בכך לילדים בגיל 15. חלקם הגדול הם חברים שרכשתי בצופים והם אנשים טובים שהיו ילדים טובים. אבל הצופים באופן רשמי לא היו חלק מחיי. אמנם אחרי התאונה ראש השבט הביא להוריי פלאפון (המצאה שהייתה אז בראשית דרכה) ומימנו להם מלון לשבועיים בחיפה, אבל שם נגמר הקשר עם ראש השבט ועם הצופים באופן רשמי. גבי בר שישת וליאת שחורי היו באים לבקר, אבל אף פעם זה לא השתמע כביקור מטעם הצופים. מיום שנפצעתי. לא חשבתי על זה יותר מדי. נכון, הייתי מבואסת שפספסתי את הצופים, את הטיולים, את ההדרכה, את הפעולות והי"א באדר, את סיפורי האהבה, את המורשת ואת הנשיקות. אבל הנחתי שזה פשוט עוד מסלול שפספסתי בחיי. כמו הטיול לפולין, כמו הצבא, כמו טקסי הסיום. הייתה לי תאונה, באסה, אבל לא יותר מדי חשבתי על התאונה שלי בהקשר של אחריות. אבל הנה מגיע המהפך: חבריי לא הפסיקו לטחון את המוח על אירוע היומולדת שבעים שנה לשבט משואות ביוני 2015, עד שהחלטתי לבוא לראות. הגעתי לגבעת התחמושת מאוחר, וכולם כבר ישבו באמפי. הגדוד שלי, ישבו מרוחקים בקצה השני. היה בלתי אפשרי עבורי לשבת איתם, ואף אחד לא טרח לשאול אותי לפני אם אצטרך עזרה, או להתכונן שאגיע. אני מודה, פה התחיל קצת לבעבע העלבון. אבל בלעתי אותו. בתור בחורה עם מגבלה גופנית את צריכה הרבה פעמים בחייך לבלוע עלבונות. התפנתי להקשיב לקורה על הבמה- דיברו שם על המתים, הו המתים. שמעתי "מגן עובד", שמעתי "אורן מלצר" שמעתי "הרצי הלוי"- אבל רגע, אני מכירה את השמות האלה! גם כשאני הייתי חניכה קידשנו את זכרם! והרי לזכור את המתים זה דבר שעליו חי השבט, מה שאפשר לומר גם על המדינה. דבר מאד חשוב לזכור את העבר שלנו והרי כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אבל רגע, תעצרו. איפה אני?? ואז, עשרים שנה אחרי התאונה, פתאום הבנתי- אותי הם שכחו! שבט משואות, שבט המתהדר בסולידריות החברתית שלו, באג'נדה החברתית והחינוכית שלו, זרק אותי מהרגע שנפצעתי. בלי מרכאות. מרגע שאושפזתי ולא יכולתי יותר להגיע לפעולות, הייתי שקולה לחניכה שפשוט הפסיקה להגיע לפעולות כי לא בא לה. כל החללים שהשבט זוכר היטב, חלקם נהרגו בצבא. אני נפצעתי "בעת במילוי תפקידי", כלומר הייתי חניכה של השבט! שנפצעתי אנושות בטיול של הצופים! כשאני לגמרי באחריותם! חזרתי הביתה מטולטלת. פתאום עלו השאלות שמעולם לא נשאלו, איך זה שלא היה חובש? איפה היו כל המבוגרים? למה האחראים היו מדריכי עזר צעירים? איפה הייתה מרכזת השבט? למה הושתק כל הסיפור הזה של התאונה ומעולם לא נחקר כראוי? איך זה שאף אחד לא לקח אחריות על זה? למה אף פעם לא שילבו אותי בפעולות למרות הקשיים? הבנתי שלא ידעתי את זה כל השנים, אבל יש לי בטן מלאה עליהם. על מי?! יוסי בלונדר, ראש השבט, מרגע ששמע על הפיאסקו הזה מיהר לנסות להיפגש איתי. הוא הודה שמעולם לא שמע על הסיפור שלי שזה היה קצת מעליב (שוב, נשארתי בחיים, זה לא משהו שתולים בגללו תמונה על הקיר בשחור לבן). אז מה את רוצה? חשבתי לפני שהוא בא אלי. מה את בעצם רוצה?  חבריי מהגדוד, שחוו לאחרונה איחוד מחדש עקב קבוצת וואטסאפ פעילה למדי, הציעו שנעשה מפגש עם השכב"ג, החבר'ה הגדולים של השבט. יוסי התלהב מהרעיון ופנה מיד לארגן את זה. זה קרה, נובמבר 2015.  זו לא הייתה פעם ראשונה שדיברתי בפני קהל. גם לא שנייה. מדי כמה זמן אני מציגה את הסרט הדוקומנטרי שלי "לאב דווקא" ואחריו יש סשן של שאלותשובות עם הקול הלוחש שלי. אבל זה תמיד בפני פורומים של סטודנטים, או מטפלים, או אנשים גדולים כאלה. אף פעם לא דיברתי מול נוער. ועוד דתיים. החברות שלי הדריכו אותי לפני זה לצנזר דיבורים מלוכלכים ולא לקלל, ובאמת שכמעט הצלחתי בזה. (: מודה, אני הרגשתי קצת מטומטמת במהלך הערב. הרי אני לא באה בתלונות לילדים החמודים האלה. אם באתי לקבל איזשהי רזולוציה וסגירת מעגל זה ממש לא היה קשור אליהם. אז הראתי להם חלק קצר מסרט שעשו עלי שנקרא "עד שהקיר יישבר", שקצת מראה את הפציעה הקשה ותהליך השיקום ואז הם שאלו כמה שאלות. רציתי שישאלו עוד שאלות, רציתי לספר להם שהייתי ילדה ממש כמוהם שפתאום בגיל 15 קיבלה גוף של אשה זקנה.רציתי לספר להם כמה אהבתי את ההליכות לשבט מדי שבט, ממעלות דפנה בה גרתי, בדרך אוספים חברים וממשיכים ללכת עד למדשאות הירוקות של גן העצמאות שם היה פעם השבט. רציתי לספר להם שעדיין יש לי שקית עם צ'ופרים שאספתי, היום היא כבר דוחה ומעלה עובש אבל עדיין מתוקה. רציתי לספר להם שאחרי הפעולות הייתי מתגנבת לפגוש את החברים ה"פריקים" שלי מגן העצמאות שהיו צוחקים עלי שאני דוסית. רציתי לספר להם כמה נעלבתי שלא בחרו אותי להדרכה בגל הראשון. רציתי לספר להם שערב לפני החזרה הביתה באותו טיול בכנרת צבעתי את השיער הג'ינג'י שלי לשחור, אבל לא סיפרתי. הם בטח שמעו מהסיפור שלי כמה שהייתי פצועה קשה וכמה שאני נס רפואי. זה דברים שיותר קל לשמוע. זה גם היה יום המלחמה בתאונות דרכים- אני לא אוהבת מלחמות ואני לא אוהבת דידקטיות, אבל כן חשוב שידעו כמה זה הכרחי לשמור על עצמך כשאת על הכביש.  מזל גדול שהגדוד שלי הגיע בנוכחות מרשימה, והם שימשו לי גב. הם השתלבו בשיחה וסיפרו כמה שהתאונה הזו הייתה למעשה גם טראומה שלהם. גם גיל ההתבגרות שלהם הושפע מאד מהתאונה, מהנסיעות התכופות לבקר אותי בבית החולים שבו מאושפזים חולים לא קלים, ההברזות מבית ספר בשביל לבוא אלי, איך הייתי עטופה באהבה של החברים מהגדוד ששרצו אצלי כל הזמן ואיך שהחדר שלי במחלקה היה מקום שתמיד היו שם חיים. על הקיר סימן האנרכיה ושלט הענק של קורט קוביין שהיה תלוי למראשותיי. פצועה קשה, נכה, מדממת, אחרת מכולם, אבל עדיין נערה מתבגרת וחיה.  תמיד אחרי הקרנות כאלה של סרטים שלי, אני אוהבת להסתובב כשהקהל הולך. תמיד יהיו את אלה שיגשו אלי אחרונים לשאול משהו שלא רצו לשאול בפורום של כולם. עשיתי את זה גם ביום שלישי אחרי הפעולה שהעברתי (תמיד רציתי להגיד את המשפט הזה). החברים שלי כבר הזדרזו לצאת החוצה ממתינים לי בדרכם לפיצה בלואיג'י, אבל אני לקחתי עוד רגע בנחת שם, בשבט משואות. החניכים התקפלו ללכת, היו כאלה שחייכו אלי, כאלה שאמרו לי תודה בדרך לאופניים, ובחורה  אחת עם כובע צמר הביטה בי ונראתה נבוכה. חייכתי אליה, וכשהעיניים שלנו הצטלבו ראיתי שהעיניים שלה בוערות והיא אמרה בקול ממש שקט: תודה.. ואז ידעתי שהם הקשיבו לי. 

תגובות בבלוג המקורי:

כתבה: Tamar Gispan11 בנובמבר 2015 בשעה 11:45

רונה, קראתי את הטקסט עד תומו (לא מובן בכלל) זוכרת את המקרה הייתי שם בזירת האירוע. ואכן היה מצמרר. את הנעשה אין להשיב לצערי אבל מקווה כי המפגש עם שכבג היה בשבילך סוג של סגירת מעגל. ואשראיך שזכית בחברים אוהבים ומחבקים! תמשיכי לעשות חיל :) תמר (תמי) גיספאן

כתבה: Tamar Gispan11 בנובמבר 2015 בשעה 11:46

רונה, קראתי את הטקסט עד תומו (לא מובן בכלל) זוכרת את המקרה הייתי שם בזירת האירוע. ואכן היה מצמרר. את הנעשה אין להשיב לצערי אבל מקווה כי המפגש עם שכבג היה בשבילך סוג של סגירת מעגל. ואשראיך שזכית בחברים אוהבים ומחבקים! תמשיכי לעשות חיל :) תמר (תמי) גיספאן

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging11 בנובמבר 2015 בשעה 12:58

תודה תמר.

כתב: Zev Kleinhaus11 בנובמבר 2015 בשעה 15:50

רונה, כל הכבוד על הכוח, הנחישות והפתיחות. זוכר ביקורים אצלך באלי"ן - כמעט תמיד חייכת. מקווה שאת יכולה לחייך כשאת מביטה לאחור ורואה מה הצלחת לעשות כנגד כל הסיכויים. זאב

כתבה:Rona Soffer- A lady in ging12 בנובמבר 2015 בשעה 19:13

תודה זאב. איזה סיכום מקסים של תקופת אלין (: משתדלת להמשיך לחייך...

כתבה: anat levy13 בנובמבר 2015 בשעה 4:13

הי רונה, אני הכרתי את רונית בקורס חמישיות, וכמו הרבה מהגדוד שלי ב״להבות״ , שמחתי על ההזדמנויות הקטנות להכיר אותך לעומק וצחוק איתך, שכן היית שם דבר.. יכול להיות שאפילו התחבבנו אחת על השניה, אני הייתי קצת ידועה לשמצה והרגשתי שאת רואה אותי האמיתית ... ואחכ קרתה התאונה שלך, כמובן שלא באתי לבקר, כי הייתי ילדה סתומה שלא היה לה נעים ולא ידעה איך להתמודד ואנחנו הרי לא באמת חברות חברות, אז היה לי נח יותר ככה. וגם לא האמנתי שדברים נוראיים כאלה קורים לאנשים מגניבים כמוך... כבר אמרתי, סתומה. ובמרוצת ה 20 שנה הללו, השם שלך צץ פה ושם, ואני תמיד מתקחמקת ומדחיקה מחשבות של איך לעזזל ממשיכים?! ואיך נשארים כאלה מגניבים ומדליקים ושנונים אחרי פציעה שכזו?! סליחה רונה שפקפקתי בך . אני קוראת את הפוסטים שלך ומתביישת בעצמי. מקנאה בכשרון שלך !!!! את השראה

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging14 בנובמבר 2015 בשעה 8:51

שמחתי לקרוא ענת. תודה לך

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging14 בנובמבר 2015 בשעה 8:53

Daniel First בתור תסריטאית עשית עבודה טובה, הוספת צבע וסופרלטיבים לחלק מהדמויות... עם זאת, התעלמת מכמה אנקדוטות מעניינות... אחת למשל היא שאותו דניאל לא היה אמור להיות על האוטובוס ועלה בניגוד להוראות הממונים אך באישורם בקריצה של חברים טובים מהשבט. על כן, לא היה לו מקום ישיבה ומצא את עצמו יחד איתך במדרגות הדלת האחורית. אנקדוטה שניה- במהלך הנסיעה ביקשת ממנו מסטיק ולא היה לו עוד אחד מלבד זה שכבר לעס, ואת, בדרכך היחודית והצבעונית ביקשת לחלוק את זה הלעוס, וכך היה, חצי חצי. אנקדוטה שלישית- מאוחר יותר, על האספלט הרותח, נאלץ דניאל להוציא מפיך באצבעותיו את אותו חצי המסטיק, ולהניחו יחד עם החצי שלו על הכביש כדי לתת לך צרפתית wink emoticon

ועכשיו קצת יותר ברצינות- אף פעם לא שוחחנו על זה ככה ובאיזשהו מקום לא הבנתי אז ועד היום כמה נכון מה שכתבת, ללא ספק היתה השתקה והיה טיוח. אני זוכר היטב איך זה הרגיש מהזוית שלי, אני, שאף נפצעתי במהלך האירוע ההוא, ועשיתי שם משהו שלא עושים כל יום, בטח לא בגיל ההוא, מלבד ההנהגה הצעירה של השבט, שהיו חברי באותה תקופה, אף אחד מעולם לא דיבר איתי בנושא... לא מהנהגת הצופים ולא מאף גורם רשמי או תקשורתי או משהו אחר. אולי הייתי פרט שולי בסיפור הגדול, אבל, מה שנקרא- היתה תחושה קשה שמתנהגים כאילו זה לא קרה! ולכן, אין מקום אפילו לאיזו מילה טובה לבחור הצעיר שעשה מעשה. זה היה טיול רצוף אסונות ונדמה לי שהיה אינטרס חד לקבור את זה עמוק ומהר. נדמה לי שהיום זה לא היה עובר כך בשקט.

רפי כהן כתב:

לרונה שלום קראתי התרגשתי ושמחתי על הכח והיכולת שלך להתמודד עם משבר כל כך קשה בתקופה הכי הכי של הנעורים. הביקורת שלך על שבט הצופים משואות מעוררת מחשבות וצריכה להדליק מנורות לא רק בשבט אלא בכל הנהגת הצופים. אני מניח שגם הגדוד שלך לא ידע כיצד ואיך לפעול והיה זקוק ליד מכוונת וחבל שהיא לא היתה. אני מעריך מאוד את יוזמתו של יוסי בלונדר ומקווה שהמפגש והתגובות שקבלת האירו קצת את החושך. ברצוני לספר לך על מקרה בגדוד שלי גדוד אלדר (שמעת עליו) בשנת 1954 פרצה מגפת פוליו בארץ וחבר טוב בגדוד בשם ישראל גלובוס ז"ל שהיה שחקן כדורסל מצטיין ואהוב הבנות , חלה בה. כולנו כאבנו את מחלתו . ישראל נשאר משותק בשתי רגליו רתוק לכסא גלגלים. למרות זאת נשמר קשר הדוק איתו ובכל שבת היו תורנים הולכים לביתו ומביאים אותו על הכסא לפעולה במשך שנים. לימים אחת החניכות התאהבה בו והיתה בראש מי שהובילו אותו לשבט בכל שבת. ומאוחר יותר הם נישאו. הבחור למרות הקשיים פיתח עצמו למד והיה עו'ד וכהן בתפקיד רשם הפטנטים . בלא קשר הגדוד אימץ את בית החולים אלין ובמשך שנים מדריכים היו הולכים בכל שבת לשם ומעבירים פעולות לילדים בבית החולים ( כולל הח"מ)

כתבה Anat Goldman

לרונה היקרה שאינני מכירה, כי הייתי קצת גדולה ממך (ליאת היתה חניכה שלי). איזו אשה עצומה ואיזו יכולת לשתף בכאב ובכעס ובהחלמה שלך. הייתי אומרת חזקי ואמצי, אבל כאן זה בטח לא לעניין. אז פשוט חיבוק

תודה רבה ענת!

כתבה: Daniel Kischinovsky18 בנובמבר 2015 בשעה 8:29

תודה רונה.מחזקת אותי בדרך.

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging20 באפריל 2016 בשעה 7:06

(:

כתבה: ELA19 בנובמבר 2015 בשעה 22:59

מרגשת שאת..כתיבה מופלאה!

כתבה: Rona Soffer- A lady in ging20 באפריל 2016 בשעה 7:07

תודה! (:

כתבה: ELA19 בנובמבר 2015 בשעה 22:59

מרגשת שאת..כתיבה מופלאה!

אני מודה, אני בחורה עם מגבלה גופנית. לפני שנים עברתי תאונת דרכים ומאז אני צולעת ונעזרת במקל הליכה. אם אלך לידכם ברחוב, תצטרכו לזוז כדי לפנות לי את הדרך, אולי אפילו תשפילו מבט כי לא יהיה לכם נעים, מתנצלת מראש. אם תראו אותי ליד מדרגות, יש מצב שתרצו לסייע לי ואפילו תציעו עזרה גם אם לא אבקש, וזה באמת חמוד מצדכם, גם אם מעיק לפעמים. אם תשבו אתי בבית קפה, יכול להיות שהמלצר יפנה אליכם כדי לשאול אתכם מה אני רוצה. אל תתווכחו, פשוט תגידו לו אספרסו ארוך.

כשגמרתי את לימודי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, החלטתי שסרט הגמר שלי יעסוק בנושא שמטריד אותי אבל משום מה מוגדר כטאבו חברתי: נכים וסקס. נכים ומיניות. נכים ואהבה. אני מודה, אני רונה, ואני רוחשת חיבה יתרה לשבירת טאבואים חברתיים מטופשים. ולסקס. כי תאמינו או לא, נכים יכולים להיות סקסיים. והם חושבים על זה הרבה מאוד, לפחות כמוכם. אחד הסלוגנים המבריקים והמכוננים שנתקלתי בהם בצילומי הסרט שלי היה: "אני נכה וסקסי". ולמה לא בעצם?

יש לי תואר שני בקולנוע ואני פרסומאית, הנה נתתי לכם תארים מספיק חשובים בעולם שלכם (בטח זה שאני קושרת לבד את השרוכים לא ירגש אתכם מספיק), אבל חוץ מזה אני גם נכה וקשה לי ללכת. מבחינתי, הוצאת נושא המיניות של נכים מהארון שבו החברה מעדיפה לקבור אותם חיוני להגדרתם כחלק אינטגרלי מהחברה, כאנשים חיים, נושמים, רוצים - וגם חיוני לחברה בריאה. אולי הם קצת שונים ממכם, אבל מי אתם? "אתם" הרי זה מושג כל כך רחב ומגוון.

לא מזמן התוודעתי לקונספט של ה"בוק סרפינג". זוהי המצאה ישראלית שבה נפגשים כשמונה זרים בבית מארח וכל אחד מביא טקסט בנושא שנבחר מראש. כחלק מהקונספט שלי לחשוף אנשים לנושא הגוף הפגוע והעדיין מיני ולהפסיק להתבייש, החלטתי לערוך ערבים כאלה לקהל יעד של אנשים עם מגבלה. הנושא הנבחר היה "נכים וארוטיקה".

עוד כשאנשים פנו אלי ורצו להצטרף, התנצלתי ואמרתי "מתקבלים רק אנשים עם מוגבלות", הרגשתי שהפעם הכוח אצלי. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא לי להדיר אנשים כי הם לא מוגבלים מספיק וליהנות מהמצב שלי. לא אגיד שאני אף פעם לא נהנית, הרי אחרי שנים עם מגבלה גופנית, למדתי שחייבים ללמוד לאהוב את הבונוסים; למשל כשאני לוקחת שכטה מהמריחואנה הרפואית שלי, למשל כשאני חונה בנחת באמצע תל אביב על המדרכה - חמושה בתו נכה, או כשהמאבטח החתיך נותן רק לי יד כדי שאעבור ראשונה בתור.

אז יש רגעים נחמדים, אני לא מכחישה. אני יודעת שכשאתם רואים אותי חולפת צולעת במרחב הציבורי "שלכם", הפריווילגיות האלה לא רלוונטיות בעינכם ונוח לכם יותר לתייג אותי כנכה וחריגה, אפילו מסכנה, אני מושא הרחמים שלכם. וזה סבבה, אל תפריעו לעצמכם, בל נשכח - אתם עדיין הרוב. אז אני אזרום אתכם. אבל בסרף הזה חברים, אין כניסה לאנשים חסרי מגבלה.

בכל אופן, הסרף היה באמת חוויה מיוחדת. יונה וולך כבר אמרה הרבה לפני: "יש סקס אחר". צדקה. בין השאר דיברנו על סרט תיעודי ספרדי דוקומנטרי בעל שם מבריק ""Yes, We Fuck. הסרט מציג סקס בין נכים בצורה מיוחדת ולא מצונזרת. בקטע שראינו, מתנדב עוזר לאישה לא צעירה בלי ידיים לגעת בעצמה לראשונה בחייה, ולהיווכח שיש לה עור נעים. הצפייה בקטע הרטיטה את כולנו, ולאחריה שוחחנו על החופש העצום והלא מובן מאליו ביכולת לגעת בעצמך.

זה התחבר לקטע חזק ואינטימי שהקריא אחד החברים, שכתב על השהות בבית החולים שמפשיטה מהאדם את היכולת להיות אדם מיני, והגוף שהופך לכלי שימושי ולא מענג ביד האחות שהיא כל כך רחוקה אף שהיא קרובה. מדי.

לבסוף התענגנו על רב המכר "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס, ספר נהדר מהסוג ש"בולעים", אפילו שהעלילה סובבת על נכה קשה. הסיפור הוא רומן על הקשר שנוצר בין מטפלת צעירה לנכה שבו היא מטפלת. קטע הקריאה העלה שאלות על ההבדלים בין גברים מוגבלים לנשים מוגבלות והמיניות שלהם, ועורר שמחה על כך שבשנים האחרונות נושא האנשים עם מוגבלות חדר לשיח בקולנוע, בספרות ובמוסיקה. לדעתי זה עוזר לקדם את הנושא בשיח החברתי כולו.

את הערב גמרתי עם משפט שכתב ג'יי-ג'יי באלארד, שכתב את הספר "קראש" (שנהפך לסרט בבימויו המופתי של דייוויד קרוננברג), העוסק באנשים שמגיעים לסיפוק מיני מתאונות דרכים ומגוף פצוע. באלארד כתב: "סקס לא יקרה בהכרח במיטה - הוא יקרה בראש. ובמידה מסוימת, הראש הוא מקום עשיר הרבה יותר מהמיטה".

מבחינתי, הערב היה עוד מדרגה בהתמודדות עם הפיכת המגבלה שלי לניצחון ועם המגבלה של החברה לקבל את המגבלה שלי. למצוא את הכוח לעשות מהמגבלה לימונדה, רצוי בכוס של קוקטייל, עם מטרייה צבעונית קטנה.

לכבוד היומולדת שלי ויומולדת העשרים שנה לתאונה שלי, הזמנתי כמה חברים ומשפחה למסעדת ננוצ'קה בתלביב בצהרי יום שישי. אכלנו אוכל מעולה ונטול חיות מתות. ראינו חיות חיות בסרט שלי "כבשה כתומה"-

עשינו טקס הכתרת הזוכים בתחרות של עיצוב מקל ההליכה שהמשתתפים עיצבו-

ואמרתי על זה כמה מילים. לדרישת הקהל, העליתי אותם לכתב:

===

אם הייתי עושה סרט לכבוד האירוע, הייתי מתחילה אותו בשוט של ג'ינג'ית יחפנית בת 15 מתרוצצת לה עם החברים בשפת הכנרת. אולי מצביעה הצבעה צופית. משם קאט, לג'ינג'ית שוכבת על האספלט הרותח בצומת מחולה, היא מדממת. היא עדיין יחפה.

עכשיו שינוי לוקיישן, בית חולים עם קירות צבועים בלבן פלורסנטי. סאונד מונוטוני של מכונות הנשמה. הג'ינג'ית שוכבת במיטה ונפוחה. ניקח את זה בחצובה. קר לה ברגליים אבל אסור ללבוש גרביים בחדר מיון. העיניים שלה עצומות ואף אחד לא יודע שהיא מרגישה משהו. היא מרגישה משהו? אני גם לא יודעת. מזל שהמשפחה שלה והחברים לידה, לפחות בלב לא קר.

משם נעבור בדיזולבים לבית החולים השיקומי אלין בו הג'ינג'ית עברה כמה שנים של גיל התבגרות סוער, כמה פריימים קצרים שלה עושה תרגילי נשימה ופיזיוטרפיה יומיומיים במאמץ נוראי, בבריכה זה נחמד, משחילה חרוזים בריפוי בעיסוק, מתעצבנת על הבת שירות, נו ג'ינג'ית. קשה לה לנשום. נפתח קצת את הפריים, אחיה הגדול בועז מאלץ אותה לאכול מעדן קלוריות שתשמין קצת. אחותה גליה כל הזמן מתקשרת לבדוק מה שלומה ואומרת לאחיות שיפתחו לה טלויזיה במשפחת סימפסון. שיחות על אלוהים ועל מוות עם אחיה חגי, שיחות שיישארו בין שלושתנו. הנה, כאן אבא שלה גבי עוזר לה לקום מכסא הגלגלים וללכת את הצעדים הראשונים שלה, עם קלוז אפ על הידיים החמימות שלו, יו איך הוא מתרגש, והאמא פנינה, האמא שלי כל הזמן בקונטרול. בא נשים כמה פריימים של ג'ינג'ית עושה בגרות במתמטיקה עם מכונת הנשמה שיראו את הסוראליזם. ובקריין גבוה על החברים, שיראו שהם כל הזמן איתה. כאן כבר שמים לה סדים על הרגליים החלשות, שייצבו לה את ההליכה.

עכשיו אני רוצה כמה צילומי חוץ, שלא יהיה סגור מדי. בא נעשה כמה לונג שוטים ליד האוניברסיטה העברית, באיזור היפה שהמדבר מתחיל בו. אלוהים ישמור איזו מלחמה יש שם היום. מלחמה אחרת. טוב, שם היא מבינה שהיא לא מתכוונת לוותר על התשוקה שלה לידע וחיים ולוותר על עצמה בגלל הפציעה הקשה שלה. אז היא לומדת תיאטרון, אם לא שחקנית אז לפחות משהו קרוב, ומציצה הרבה מעבר לחלונות הכיתות אל המדבר שמתפרש לו מחוצה להם וחושף כנסיות ומנזרים ואופק. כן, בא נעשה אחד של הפוינט אוף ויו שלה, המדבר וירושלים מבעד לחלונות הגדולים. נעבור לסלואו מושן על הרגליים שלה הולכות לאט עם מקל במסדרונות הארוכים. אוקי יש לנו את זה. רגע, מה כל החברים האלה והחיוך הבלתי פוסק הזה, בא נוריד לה את האבא. קאט.

בא נראה, איך נעשה את המעבר לקולנוע... נתחיל עם הסינמטק בירושלים, פנים/חוץ לילה שכדאי לקחת במצלמת כתף, שיהיה אדג'י. ליד החלונות העצומים של בית הקפה בדרך ליד השומר יש פרסומות להרשמה לתסריטאות בסם שפיגל. היא לוקחת דף. בעצם הדף לוקח אותה. משם היא מגלה עולם חדש, והיא מבינה שיש לה המון כוח למרות החולשה הארורה הזאת. מתסריטאות היא עוברת לבימוי, חדרי עריכה אפלים, דוקומנטרי, וברייקינגדאון בחנויות גרפיטי. אקשן קאט אקשן קאט אקשן... שמישהו יצעק שם קאט לא שומעים אותה!

כאן אני רוצה לשים כמה קטעי ארכיון, שבועיים באמסטרדם של ציורים ורישומים בסמטאות ובתעלות המים, כמה שוטים מחודשים בברלין בהתחלה קרים ואז לוהטים, עוד קצת אירופה... נעים באירופה. שם לובשים מגפיים. נוסטלגיה של קולנוע אירופאי איכותי. בלונדון אנשים לא באמת יותר חביבים אבל צועקים פחות. שששש. נגמור את הסיקוונס עם כמה צילומים בגבעת אולגה עם דודה אליס. שמישהו יעזור לה ללכת יחפה על החול, זה קשה הרגליים שלה הפכו עדינות, ואני רוצה אותה יחפה.

פה, את המעבר הדרמטי לתל אביב אני רוצה לצבוע בצבעים עזים, נעשה בעריכה צולבת את תל אביב בצבעים של ים ובירה, של שקיעות, של דגל עצמאות. את ירושלים נעשה בעושר רוחני ובשיטוטים בלתי פוסקים בשכונות של חרדים, של ערבים של אמנים. וגם בבירה, תכלס.

טוב איך אני אגמור את זה, אולי בהווה יומיומי רגוע. כיף שאנשים מעריכים אותה, אחרי שנים שהיא פחדה שבגלל שקשה לשמוע אותה הם אף פעם לא יקשיבו. במשרד הפרסום היא כותבת סלוגנים קצרים ומתחכמים. שותה אספרסו קצר עם סויה. הולכת בחצאיות קצרות ומקל הליכה. לוקחת נשימות ארוכות. והרגליים אולי עקומות, אבל ארוכות.  

ג'וינט וכאבים. לא לא, ג'וינט ורוקנרול. יותר מגניב. טוב נו, רוקנרול ג'וינט וכאבים. אלה הם חיי. קאט. 

זה הסרט שלי- https://www.youtube.com/watch?v=z-Q77f-Ep2g&index=1&list=PLEEFFA643A9E9BF98 

מקלות הסבא תלויים באויר וממתינים לבאים

אני והצרפתי הגוי באנדרטה העקומה של הנכיםאותי עצבנו הרבה מהאנדרטאות לזכר יהודי אירופה, שדווקא בביקור הראשון שלי בברלין התרשמתי מכמה שחשוב להם להנציח ולזכור. בביקור הזה, אפעס, הביקור היותר מתבונן וחופר, פתאום נורא הטרידה אותי צורת האנדרטאות המנומסות האלו, שמקלות על ההתמודדות איתן. למשל, יש מין ריבוע זיכרון מוזהב כזה שעליו כתובים שמות היהודים שפעם גרו בבית הזה. הריבוע ממוקם על הרצפה במספר מקומות בעיר, לומר שזה חלק מוטמע מהעיר ובלה בלה בלה, אבל אני ראיתי בזה דרך מאד נוחה לשים אנדרטאות בלי הצורך באמת לראות אותם. רק אם באתם עם מדריך והוא יפנה אתכם להביט לרצפה ולראות את זה אתם תביטו, אחרת מן הסתם לא תשימו לב, ובטח, בלי איזו כוונה רעה, פשוט תירקו על הרצפה ותדרכו על זה בדרככם הלאה.

או למשל אנדרטת החדר הריק של מיכה אולמן בכיכר שליד אוניברסיטת "הומבולדט" בה למדתי. האנדרטה היא בור מרובע באדמה, הבור מואר בתאורה מלאכותית וניתן לצעוד עליו ולהביט לתוכו. שוב, צריך להתבונן למטה או לפספס אותו ולהמשיך הלאה. ולירוק, אם ממש יש לכם בעיה בריריות. למטה, יש מעין חדרון לבן שמוקף במדפי ספרים שכולם ריקים, וריקנותם מסמלת את החלל התרבותי שנפער עם שרפתם של הספרים על ידי הנאצים. שהרי באותה כיכר ממש, בחודש מאי 1933, שרפו סטודנטים ופרופסורים נאצים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים, לאב דווקא יהודים (הטעות במקור ר.ס.), גם קומוניסטים ואנטי נאצים. נו. מזל שהשורפים היו נאצים ולא גרמנים, כי אחרת היה ממש לא נעים להיכנס משם ישר לקפטריה של מדעי הרוח ולראות מלא סטודנטים גרמנים הומאנים מלאי תשוקה לידע. כאלה שבחיים לא ישרפו ספרים. או אנשים. אגב, ליד הבור יש לוח ועליו הכיתוב:"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם." היינריך היינה אמר את זה, בשנת 1820. עוד יהודי זחוח. 

היום, צר לי לאכזב, הזכוכית המשוריינת מטונפת ואיזה מדריך תיירים אמר לי שלעיריית ברלין אין את הכסף לנקות את זה. סוריייייי. 

אז ככה. היום בברלין נורא נעים. נכון שהם לא חזקים בקפה, אבל בתי הקפה תמיד מלאים ושמחים, הפארקים תמיד ירוקים, ואנשים סתם יושבים להם ליד האגמים כשחם ומפטפטים האחד עם השני. הרבה גרמנים שהרשימו אותי, ברכט, מרקס, קפקא, אינשטיין, המורה שלי לקולנוע, הברמן מהפרידריכסהיין. יש בברלין המון אמנות ומחתרת ועשייה וקולנוע וגברים עם שיער ארוך ותיאטרון וגרפיטי וגייז ופוליטיקה וחופש ואויר לנשימה וגרמנים רגועים והמון אנשים מכל העולם שנוח וטוב להם להיות בעיר הסקסית הזאת. ג'ודי טל-קופלמן כתבה את ה"שד מברלין" על ברלין האהובה, שהפנתה את גבה לאביה: "נסעתי לברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של אבי, הרבה שנים אחרי שכבר לא היה בחיים, וכבר לא יכול היה לשתף אותי בחוויות המורכבות והטעונות שחווה שם בילדותו - בעיר התוססת, והמכושפת הזו... היו מוכרים לי כל כך הגינונים, המחוות והשפה – למרות שאינני דוברת גרמנית. הנימוס הברלינאי, האיפוק הסגפני וקור הרוח, המכסה על יצרים גועשים, על רומנטיקה, מיניות ואלימות אפלה. לא פלא שברלין הפכה ליעד מבוקש לצעירים היום. הרחובות, הפאבים, המועדונים והגלריות - מלאים בצעירים מכל העולם."

מהמם. בקיצור, לא נראה לי שאשכח את ברלין כל כך מהר, היה חוויה- מודה. אבל ברשותכם, אני רוצה לסכם עם התובנה הזאת שחותמת לי תקופה מטורפת, לא פשוטה ומדהימה בברלין: כן, הגרמנים מחייכים עכשיו, וזה נורא נעים לעבור ברוזנטל שטראסה ותמיד יהיה מי שיציע לי עזרה או מועדון ג'אז ומסעדה אסיתית בחצר חבויה וכמו שאמרו לי כמה אנשים, אפשר לראות בברלין מקום להישאר בו, עתיד. אבל שנייה. רגע. אני רוצה להציע ניתוח. מה עם כל הדיבורים האלה על 28 השנים האיומות עד 1989 בהם מזרח ברלין היתה מופרדת מהעולם בחומה וסבלה מקומוניזם רדיקלי, ואנשים שניסו לחצות את החומה ממזרח למערב נורו למוות. אבל מי ירה בהם??? חיילים גרמנים. כי זה מה שאמרו להם לעשות. וגרמנים עושים מה שצריך לעשות. שזה לוקח אותנו דקה אחורה, ב1941 אזרחים גרמנים היו אלה שהלשינו או לפחות לא עשו כלום כשראו שמוציאים יהודים מביתם ונלקחים למחנות, או ילדים גרמנים היו אלה שצחקו על חבריהם היהודים. כי שוב, זה מה שכולם עשו וזה מה שצריך היה לעשות. ואת השלטר בתאי הגזים מי הרים? נאצים? אולי. אבל בעיקר חיילים. גרמנים. שלא ידעו לסרב פקודה. כי גרמנים לא מסרבים פקודה. זה משהו שראיתי כאן הרבה, גרמנים לא מתווכחים. הם עושים מה שצריך לעשות.

והיום הפקודה בברלין היא לחייך, להיות מנומסים לתיירים, לעשות להם גוד טיים ולהיות קוסמופוליטיים. כי זה מה שצריך לעשות. טוב, בואו רק נקווה שהפקודה לא תשתנה כל כך מהר. 

אבל הם חושבים שכמה תאים עם גזים זה מה שירחיק אותנו? הצחיקו, הם לא מכירים אותנו. היום בברלין יש המון ישראלים, שמעתי הערכה של כ28 אלף שרשומים בעירייה, וזה רק אלו שרשומים. ממש החזרה לגרמניה. והקהילה הישראלית כאן מאד חזקה ותומכת, והדף שלהם בפייסבוק הוא מקור לא אכזב למידע, לשיתופי פעולה וללייקים. נוח לגור בברלין, שכר הדירה הוא יותר זול (הוא הולך ועולה כל הזמן), אנשים יותר רגועים ומחייכים, ויש פה גם המוןןן ישראלים, אז בכלל לא צריך לוותר על השפה או על הזהות הישראלית כדי לגור כאן עדיין אפשר להתעלם ממנה כשמתחשק. יש להרבה מהישראלים שגרים כאן גם איזה נטייה מכוערת להשמיץ את תלביב. כל פעם שלחשתי איזה מילה ביקורתית על ברלין הם תמיד קמו עלי ואמרו בקול פחחחחחחח ומה עם תלביב? ברלין מטונפת? ומה עם תלביב?! המונית היתה לך יקרה? ומה בתלביב?! ומה יש לך בכלל לחזור?! תצטרפי אלינו ותלבשי סוודרים כמעט כל השנה. די, תרדו ממני, באמת. ליב אנד לט ליב. 

אבל הם חמודים, ביטה, זה כן. פגשתי פה המון ישראלים מרתקים שלימדו אותי המון. אמנים, קולנוענים ומוסיקאים ואיש הייטק. הם הגיעו או כי התאהבו בחופש שברלין נותנת ולא יכלו יותר להתמודד עם הקשיים והמכשולים בישראל, או מכוויה שחטפו בארץ המקור שלנו (עיינו טראומות דור שני בספר המטריף של אשכול נבו "נוילנד", שמדבר על נדודים ויהודים). רובם עדיין קשורים מאד לישראל, חלקם אוהבים אותה, חלקם מתעבים אותה. כולם לא מפסיקים לדבר עליה.

אחד החברים שפגשתי כאן, בחור בן כ60, סיפר לי שהגיע לברלין אחרי מלחמת יום כיפור. דווקא אימו ניצולת השואה היתה זו שתמיד אמרה לו שברלין זה לא רק היטלר, ושהיא זכורה לה כעיר אהובה. אחת הבנות גילתה לי שאחיה נהרג בפיגוע ומאז קשה לה עם הארץ. אחד הקולנוענים סיפר לי שבא לגור כאן עם בן זוגו האיטלקי אחרי שהתחתנו, כאזור נייטרלי. אחת המבוגרות סיפרה לי שהגיעה עם בעלה בשליחות והיא שונאת את העיר. אחד החמודים סיפר שהחיים בישראל כפלסטינאי חנקו אותו ועכשיו הוא לומד גרמנית, כי צריך את זה בשביל להתקדם בעבודה ובלימודים ראויים. יש עתיד, וסליחה על האירוניה הפוליטית. אחת האמניות אמרה לי שהיא לובשת כובע של יהודי אבל גם כאפיה כי אם כבר עובדים זרים למה לא אלה שהכי קרובים אלינו. אחת סיפרה לי שהתאהבה בגרמני אבל היא שונאת כאן את הקור ואת האנשים הקשים שאף פעם לא מחייכים. דווקא אני קלטתי שהם מחייכים והכי צ'יל, אבל אני הרי אורחת לרגע. אחת סיפרה לי שהיא צלמת שהגיעה עם בן זוגה הצלם והם חושבים שברלין זו עיר הרבה יותר נוחה ותומכת לאמנים. אחת סיפרה שהיא צלמת שהגיעה לבד והתאהבה. בעיר.

באחד הימים הוזמנתי למפגש חודשי של הספריה העברית בברלין. בכניסה לדירה עמדה ערימת נעליים של יהודים שהשילו נעליהם לפני שנכנסו לדירה. את האסוציציה אתם המצאתם. אני הייתי מאד צמאה לאותיות בעברית, אז לקחתי לי כמה ספרים מהמבחר העצום של הספרים שעמדו סדורים במדפים. בצד עמדו גיליונות של העיתון "שפיץ", מגזין של הישראלים בברלין. חשוב להם להרגיש בבית, אבל בבית הם כבר לא יכלו להישאר.

מיכל זמיר, המנהלת של הספריה העברית ואחראית להרבה פעילויות של הקהילה הישראלית בברלין, קיבלה את פני בחיוך ומיד ארגנה גם ערב הקרנה של סרט הגמר שלי "לאב דווקא", מבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". שהיה חשוב לה אגב, שייערך בעיקר בעברית.

הערב היה בבית קפה חמוד בפרנצלאור בארג במזרח העיר, הגיעו כחמישים אנשים שישבו בלאונג' ברלינאי, ישראלים, גרמנים ותלמידי חוץ. ראו את הסרט שלי, חלקם התרגשו, חלקם בטח נרדמו, אחרי זה היו שאלות ותשובות בכל השפות. אחת מהחברות אמרה לי בעברית גרונית: אולי תשארי איתנו בברלין? אמרתי לה, בנאדם, תלביב בוערת. אני צריכה לחזור הביתה.    

בחור אחר ישב לי על הזנב וסיפר שעזב את הארץ לפני הצבא כי נמאס לו להיות פראייר ושהוא גר כמה שנים בהולנד ושם הלימודים בחינם! וכמה שנים בלא זוכרת ושם השירות הרפואי בחינם! וכמה שנים באמריקה ושם הלכלוך בחינם! וכמה הוא שמח ומאושר ועליז ומרוצה שהוא ברח מישראל והמשיך והמשיך לדבר עד שכאבו לי שרירי הנימוס. בסוף אמרתי לו תקשיב מאמי (את המאמי לא באמת אמרתי רק חלמתי להגיד), סבבה לך, אבל לי יש כרטיס חזרה לתלביב ואני מתכוונת לעלות עליו. הוא הביט בי בבוז ושאל למה?! משכתי בכתפיים ואמרתי "כי שמה זה הבית שלי ואני מתגעגעת". ואז, בפעם הראשונה, ראיתי דוק של קנאה במבטו.

תגובות מהבלוג המקורי:

דמיינו בחורה ישראלית, הולכת בעיר גרמנית, מתחבטת אם ללכת על המוכר ולאכול אוכל סיני, או אולי עוד פעם פלאפל בג'בטה אצל הטורקים בפרידריכסהיין, שמוסטפה מג'נין שעובד שם עושה כל כך טוב.

גילוי נאות- אוכל לא ממש עושה לי את זה. כלומר, אני אוהבת אוכל, מפרגנת לו, אבל כשהחברות שלי מריירות על איזה קרם ברולה, אני רק מלקקת בנימוס את השפתיים. חבר הזהיר אותי בהתחלה שלא ממש יודעים כאן לעשות אוכל טוב, ושהשירות מחריד. אבל בכל זאת, אמרתי לעצמי שאני פה במסע קוסמופוליטי בשליחות לאומית וזה. אז יאללה נטעם משהו, הרי תכלס כולם פה יושבים כל היום בבתי קפה ובמסעדות.

נתחיל בזה שברלין מלאה מהגרים. וככזו, היא מלאה במטבחים של מהגרים. מטבח ויאטנמי מעולה, מטבח סרי לנקי שמזכיר הודי, מטבח סיני, מטבח צרפתי, מטבח אמריקאי, מטבח לבנוני, אכלתי פה אחלה ג'חנון, כמה נקניקיות גרמניות קארי-וורסט (נקניקיות מטוגנות ברוטב קארי), בייקרי ומאפיות בכל פינה, אבל בעיקר, חברים- הפלאפל.

כשניסים גרמה שר פעם שפלאפל זה שלנו האמנתי, הייתי אז תמימה ומנומסת. אבל תכלס הייתי צריכה לחשוד כבר אז, כי מי בכלל שם בפלאפל הרבה פלפל? כשהגעתי לברלין לראשונה, חשדי התגבר. בעיר יש המון דוכני שווארמה-פלאפל-קבב, זה מוגדר פה בכלל אוכל טורקי. הם מוסיפים לזה רוטב יוגורט או גבינת חלומי, הכדורים קצת יותר אליפטיים ושטוחים, והרי לכם מעדן טורקי. העניין הוא שיש בברלין המון טורקים. בשנות השישים הייתה בגרמניה תנופת בנייה והממשלה הגרמנית עודדה עובדים טורקיים לבוא באופן זמני ולעבוד בגרמניה, רובם נשארו בגרמניה והקימו משפחות. היום הטורקים הם המיעוט הגדול והדומיננטי ביותר בברלין וגרמניה וטורקיה הם הכי אחוקיות. לגבי הטורקים, לפחות המבוגרים שבהם, הם בכלל לא רוצים להיטמע ולהתבולל עם הגרמנים, ושומרים על לאומיות טורקית, שוק טורקי, ומסורת טורקית.

הייתי אומרת משהו שנון על הבירה שהם שותים כאן בטירוף, שותים הרבה יותר ממים, אבל אין לי כלום. באמת. גם הגלידה שהם לא מפסיקים ללקלק אפילו בקור כלבים ובגשם שהם תכופים כאן משאירה אותי בלי מילים.  

באיזה צהריים ישבתי עם חברים ברלינאים בבית קפה עם אוכל שוויצרי על הפארק ברוזנטלר פלאץ ותהיתי. הם הודו בלי בושת פנים שאכן מטבח ברלינאי זה לא ממש מושג. כן, יש בגרמניה מטבחים מהוללים, אבל זה לרוב בפרברים של גרמניה ומחוץ לברלין. וכבר אמרו פה שברלין זו לא גרמניה. כשהקשתי עליהם, הם הזכירו לי את נקניקיות הקארי וורסט, אוכל רחוב ברלינאי, אהההה, והצביעו על הבירה המוזרה והירקרקה ששתיתי, ואמרו שזו בירה ברלינאית, BERLINER WEISSE. הם גם כתבו לי על פיסת מפית נייר כמה הטיות של המילה חזיר בכל מיני מצבי צבירה, וכמובן כרוב כבוש, והשפטצל הזה, מין פסטה מכווצת ודחוסה כזאת, וכרוב כבוש. אה, בעצם אמרנו.

אולי דלות המטבח הברלינאי קשורה לזהות הלאומית הגרמנית, לא זאת שהיטלר פילל אליה, אלא זו הברלינאית, הקוסמופוליטית, המחבקת מהגרים גם אם זה תוך ויתור הלאום בסיר.

טוב זהו. מכל הדיבורים, אני עוד רעבה.

 עכשיו אני קצת מתנפחת, מודה. אני הרי באה מהמידל איסט, ואם להקצין- מירושלים. שמה למלחמות יש כבוד, שמה אנשים מתים על סיבות מוצדקות, כמו הבטחות טריטוריאליות של רוח הקודש וכאלה. על מה לעומת זאת לכם יש להתלונן? למחות? לכעוס? אירופאים מפונקים. אבל מסתבר שיש בברלין הרבה אנשים כועסים. ורדיקלים. למשל, הכרתי אנרכיסט שמייצר את החשמל שלו בעצמו כדי לא להשתמש בשירותי המערכת, והרבה אנשים שנלחמים נגד גזענות, האוניברסיטה מלאה בפליירים שמזמינים למסיבות נגד גזענות. אבל נדל"ן זה הרי  מושג שכולם מזדהים איתו, אז אתרכז בזה היום.

קודם בא נדבר קצת היסטוריה ורקע. אחרי מלחמת העולם השנייה ב1945 חילקו את ברלין לשליטת ארבע מדינות בעלות הברית שכבשו את גרמניה, בריה"מ קיבלה את המזרח, אנגליה, צרפת וארה"ב את המערב, וידה-ידה-ידה, נבנתה חומה שהפרידה בין המזרח הקומוניסטי והמערב הקפיטליסטי. רק בשנת 1989 שברו את החומה והביאו לאיחוד גרמניה, לניצחון על הקומוניזם ולהעלאת מספר חנויות הסובינרים. האירוע המדהים הזה לא היה כזה מדהים לכולם, ורבים פיתחו נוסטלגיה לימי החומה. ברבות מהמפות, אגב, עדיין משורטט התוואי איפה שעברה פעם החומה.  

משנותצה החומה, לקח זמן עד שנרגעה האנרכיה והתגבשה בגרמניה המאוחדת ממשלה וסדר. בינתיים עברו המון אדם מהמזרח שהשתחרר אל המערב ה"נוצץ" ובתים רבים במזרח נותרו ריקים. באחד הלילות פגשתי במזרח ברלין בפרידריכסהיין נהגת מונית די צעירה ויפה (היא אמרה שאין מה לפחד בברלין בלילות במונית, חוץ משיקיאו עליה) והיא סיפרה שנולדה במזרח ואחרי נפילת החומה עברה למערב, סתם כי רצתה לראות על מה כולם מדברים, אבל מצאה את המערב משעמם וחזרה למזרח. אבל בשנים האחרונות, מספרת הבלונדה, המזרח הופך למבוית וליקר ולקשה לחיות והיא בכלל שוקלת לעזוב את ברלין.

לעניננו, "סקוואטים", הם בתים נטושים כאלה שנתפסו אחרי האיחוד, במקרה שלנו על ידי שמאלנים, אמנים, אנרכיסטים, אקטיביסטים ויאללה בלאגן. אני יכולה לעצום את העיניים ולהריח את הריח של החופש שהיה שם. או שזה גראס. בשלב מסוים ב1990, אחרי עוד מאבק פינוי מכוער ואלים של שוטרים בסקוואט במזרח, עיריית ברלין החליטה לעשות לגליזציה לסקוואטים. היא הפכה אותם חוקיים תמורת חוזים ושכר דירה נמוך והרסה את כל הכיף. היום אין כמעט בברלין סקווטים לא חוקיים, אבל יש עוד הרבה מה שנקרא האוס-פרוז'קטים; חיים במין קומונה עם ערך נוסף, שלרוב נמצאים במלחמה קיומית עם בעלי בית שמתים להרוס את הבתים הישנים ולבנות נדל"ן. מיכל ריבלין, חברה אמנית שפגשתי שגרה בהאוס פרוז'קט בפנקאו, שמאלנית שמתנגדת לגור בשטח שהוא לא שלה, ומקפידה על מסיבות ויצירת אמנות בבית לשמירה על חיוניותו וקיומו.

שכן, היום ובשנים האחרונות, מחירי הדירות בברלין עלו בטירוף. כמובן לא כמו בישראל, אבל עדיין עלייה גבוהה שמקשה על החיים. הי. ולאחרונה יש בברלין תהליך של ג'נדריפיקציה- תהליך בו מגיעים מעמד ביניים ועשירים לשכונות עניות, קונים בתים זולים, פותחים חנויות ופארקים, אבל גם מדירים משם את האוכלוסייה המקורית והדיירים הפשוטים שגרו שם. סטייל מה שקורה ביפו, או בקטמונים בירושלים.

בקיצור, ברלין מתברגנת. נשאלת השאלה אם היא תמשיך להיות מעוז להיפסטרים, לאמנים, ולאנשי חופש מדליקים, או שתידרש כאן מלחמת עולם שלישית, כי זה מה שעושים כאן כשצריך.

*קישור לסרט קצר ומומלץ שביימה חברתי הילה לביא, על האוס-פרוז'קט בברלין בשם ליביג 14 טרם פינויו, ועל הסצינה: http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=kQV2GeHhKxY

תגובות מהבלוג המקורי:

הקהל בפנים היה ברובו מבוגר פלוס, חלקו אפילו בגיל של ניצולי השואה שלנו- אלה הרעבים, שאנחנו מכירים ממהדורות החדשות, מעצומות בפייסבוק, וממפגשיהם עם נוער אלים. אבל פה, כשאני רואה גרמני כזה מבוגר אני לא יכולה שלא לתהות איפה הוא היה אז. כריסטיאן הכין עבורנו במקומות הישיבה שלנו ספרי "ברית חדשה" בעברית, עם סימניות במקומות שמהם נקראו ה-פרשות, שנקראו בגרמנית כמובן. פרשה מישעיה, ופרשה ממרקוס. "ברית חדשה" הופך את התנ"ך לברית ישנה, לא? צריכה לברר את זה. בכל אופן, הייתה שם כומרית, כלומר כומר אישה, סוג של רבה. אבל כריסטיאן הוא זה שלבש שמלת כמורה שחורה, שדווקא החמיאה לעיניו ועוד עם הצווארון הלבן. הוא עלה לבימה לקרוא את דרשתו, בדיבורו השקט. לא הבנתי מילה, אבל הייתי מוקסמת ורציתי נורא שימשיך. השפה הגרמנית, ממני ידעתי להגיד "שנאל!" ו"יודן ראוס!" עוד לפני שלמדתי לקלל, מסתברת כאן לעיתים כשפה יפה ומתנגנת בקונטציה הנכונה, אבל זה רק כשאין בסביבה מוזלמנים גלוחי ראש יהודים, או גלוחי ראש נאו נאצים. אחר כך ביציאה דיברתי עם מקצתם של האנשים המבוגרים, אנשים שלא ממש יודעים אנגלית ורטט של התרגשות חלף בהם כשאמרתי שאני מירושלים. אז אני מתל אביב? או מירושלים? את זה אני מחליטה לפי בן/ת שיחי. תקפצו לי.

אחרי המיסה, כריס לקח אותנו למסיבת גן באחד הבתים בעיירה- מסיבה גרמנית מסורתית כזאת, בבית כמו באגדות האחים גרים, עם דגלים תלויים בחצר ירוקה, עם נקניקיות שמנות על הגריל, חבית בירה, אישה במטפחת שישבה וחבצה חמאה, ואנשים וילדים שהתחפשו לחלוצים הגרמנים ועשו הצגה על איך היה פעם. פעם, כשעוד היו בגרמניה אגדות. כמו שאמרתי לכריס, זה היה מאד גרמני מסורתי, אבל במובן טוב, ולא במובן השלילי המוכר והכה מאיים.

הסתכלתי לי על הבתים עם גגות הרעפים האדומים. הבתים היו פה לפני שנת 1940 וגם לפני שנת 1933. ואתם יודעים מה? הם גם היו פה אחרי, והם גם יהיו פה עוד הרבה אחרי. זו בנאליות של עולם כמנהגו.

תגובות מהפוסט המקורי:

היום אני באה קצת באנטי. תפסיקו ללקק את השפתיים, זאתי עזבה אותנו בחמסין נסעה לאירופה הצוננת ועוד מקטרת. כי כן, כאורחת לרגע לא תמיד נעים פה.   

הזיכרון הראשון שלי מברלין, הוא שעוד מדמדומיי שעת בוקר מוקדמת אחרי הטיסה, הגענו לדירה והבחנתי בחיתול מלוכלך זרוק לו באמצע הרחוב לפני הכניסה לבית. הסתכלתי עליו בתימהון אבל חשבתי שכנראה באמת מזמן לא ישנתי.

אבל אחר כך כשיצאתי לרחובות, ראיתי שגם בדלי סיגריות זרוקים על הרצפה זה דבר די נפוץ כאן. 

כבר ראיתי כלב שהלך לו ברחוב, קשור ברצועה, ונעצר בנחת באמצע הרחוב לעשות קקי. הבעלים אפילו לא הביט והמשיך ללכת. זה דברים שאני, בתור ישראלית שצופרת ברמזורים ותופסת חניות של נכים כדרך הרגל, רציתי לומר להם- אני בשוק, אצלנו כבר לא עושים ככה. אני חייבת לסייג ולומר שאולי זה בגלל שאני מסתובבת בעיקר במזרח ברלין ואולי במערב הכל מהמם. זה עדיין לא נשמע לי כמו סיבה ראויה.

והכי מאכזב? התחבורה הציבורית ההו כה מהוללת של ברלין. הגעתי לברלין עם קלנועית, שתסייע לי לעבור מרחקים ארוכים. בארץ אני לא נעזרת בה כי יש לי את האוטו המתוק והאדום שלי (דימה אני מתגעגעת אליך!!) ויש לי את מקל ההליכה הצבעוני שלי. אבל לכבוד ברלין הבאתי את החמודה הזאת שאיתה אני יכולה לעוף ולצלוח מרחקים עם הרוח בשערותי, ופתאום לא בעיה ללכת. המורה הגרמני שלי קורא לה האוטו הקטן שלי. חמוד. אבל מאידך, זה הופך את התחבורה הציבורית בברלין לפשוט לא נעימה. התחבורה כאן מורכבת מרכבות, תחתיות, טראמים ואוטובוסים שעובדים יחד ודי חולשים על כל העיר. ודונט גט מי סטארטד על בדיחות על גרמנים ורכבות. אבל הם לפעמים מאחרים. וכמעט תמיד יש רווח בין המדרכה לרכבת מה שהופך את זה למפחיד מאד עם הקלנועית, ולפעמים הרמפה שהנהג אמור לשלוף נתקעת ומזל שאני יכולה פשוט לקום ולעלות ברגל אבל אני יודעת שיש כאלה שלא יכולים. וכמה קל להתפלח. ולפעמים הנהגים לא עוזרים וצועקים עליך בגרמנית. בקיצור, לא נעים. מספרי הרחובות זה עוד קטע לא מפוענח, בצד אחד של הרחוב 197, 198, 199 בצד השני 5, 6. מישהו יכול להסביר לי את זה?!

וגם מה זה הדבר הזה עם הנחמדות? תמיד, תמיד הם מציעים עזרה. תמיד מושיטים יד, תמיד דוחפים את הקלנועית אם זו קצת נתקעת. תמיד שואלים אם הם יכולים לעזור ומוסיפים משפט בגרמנית שאני מחייכת כאילו הבנתי ומוסיפה מחווה קטנה כאילו אפילו שועשעתי. ("דויטש דויטש הילפה דויטש?" בתרגום חופשי: גרמנית גרמנית עזרה גרמנית?)

איפה הדיוק? איפה האימה שעליה גדלתי מהדיוק הגרמני?  איפה הקור האנושי א-לה-סרט פורנו גרמני טוב? טוב, על מהות אופי הגרמנים עצמם אדון בהרחבה ביום אחר.

באחד השיעורים פגשתי בחורה טורקיה, קטנה ויפה כזאת, עם תלתלים שחורים וגבות עבות. השיעור הוא שיעור עקבות השואה בברלין שכולל הרבה סיורים בעיר. יום אחד פתאום הבנו את הזהויות שלנו, עמדנו אחת מול השנייה קצת במבוכה באמצע רחוב, והיא שאלה את... מישראל? ואז התחלנו לצחוק. היא סיפרה שהייתה בהלם כשהגיעה לקרויצברג  (שכונה סטייל יפו) וראתה שם כל כך הרבה טורקים. יש היום בגרמניה כשלושה מליון טורקים ויותר אגב. את מספר הישראלים קשה יותר להעריך, אבל מניחים שזה כ16 אלף. וזה בלי התיירים... היא סיפרה שהיא לוקחת את השיעור אחרי שראתה את הסרט הפסנתרן וסקרן אותה לדעת עוד על השואה.

אז אולי, אולי הפנטזיה הארית התנפצה בגלל כל המהגרים ששוטפים את הארץ. אבל אולי בגלל שהתנפצה התדמית הגרמנית- ודיבורים על שמירת הגזע הרי היו הרבה לפני שהתחלתי את הבלוג הזה, יכולה ברלין להתקיים כעיר קוסמופוליטית, עם בדלי סיגריות ברחובות ועם טורקיה וישראלית שעומדות באמצע הרחוב ומדברות על פולנסקי. 

תגובות מהבלוג המקורי:

הכרתי כאן באוניברסיטה זוג חברים, דוקטור ודוקטורית, שניהם גרמנים מבטן ומלידה ובכלל מקלן, אבל הם נורא רצו לקחת אותי לסיבוב בעיר. אז נסענו והם הראו לי איפה עמדה החומה ואיפה עבר הגבול ואיפה חצו את הגבול ואיפה מתו על הגבול ואיפה מתו על החומה, והופ עברנו ממזרח למערב, והופ אנחנו שוב במזרח, ופעם לא הייתה כאן חנות שוקולד כי זה היה המזרח וזה לא היה במערב המהמם, ואת רוצה לרדת מהאוטו לראות איפה עמדה פה החומה? ובשלב מסוים חשבתי די, באמא שלכם, כמה אפשר לטחון ולהנציח את איחודה של העיר? אני לא מזלזלת, אני באה מירושלים "המאוחדת", ואני מניחה שגם אם קוריאה תתאחד ימלאו את העיר במגנטים. אבל השוטר המגוחך הזה בצ'ק פוינט צ'רלי היה איזה נקודת שבירה בשבילי. בצ'ק פוינט צ'רלי הייתה נקודת המעבר והביקורת בגבול שבין המזרח למערב ורק אמריקאים ואזרחים זרים יכלו לעבור שם. אחרי האיחוד ועד היום העמידו שם מוזיאון ואיזה בוטקה ובחור, הוא בטח טורקי בכלל, הלבישו אותו במדי חייל אמריקאי שעומד ומנופף בדגל אמריקה לתשואות הפלאשים של התיירים. פעם פגשתי מתנדבת גרמניה בלונדינית, זה היה כשהייתי בבית החולים לפני כחמש עשרה שנה, והיא סיפרה לי שבגרמניה לא תולים דגלים כי זה בגדר לאומנות ולא לאומיות. שהיא לא תמיד מספרת שהיא מגרמניה כי היא לא מרגישה נעים עם ההגדרה והמבטים שזה והמבטא נותן לה.

בקיצור, קורה פה משהו מעניין. היום כשאני מסתובבת בברלין וסוקרת, כולם פה עפים על עצמם. תולים דגלים בכל פינה, מקדשים את המסורת הגרמנית וגאים במסורת ובהיסטוריה הגרמנית (להוריד פה ושם כמה שנים, אבל די להתקטנן, מי יזכור בהיסטוריה הכללית) עושים סרטים על ברלין, מוזיקת טכנו מעולה, נח לחיות פה, הכלכלה מהחזקות באירופה, אנשים מתים להגר לכאן, מדיניות הרווחה והסעד כאן מדהימה, הקנצלרית אישה, וראש העיר הומו מוצהר.

כל זה לא היה כ"כ צורם לי, אם לא הייתי רואה במקביל את התהליך ההפוך הישראלי. אצלנו פוסט ציונות כבר הפך לביטוי מקובל, הנשיא לשעבר אנס, אסירים לשעבר בשלטון זה לא כזה נדיר ואפילו אלמנטרי, המחירים בשמיים, הכלכלה איומה ולא שיוויונית, והקיום והעתיד הוא קשה. והעיקר הוא, שאנשים כבר לא מתים למות בעד ארצנו. ההיסטוריה שלנו מאידך, היא משהו שהתגאינו לגדול עליו, אבותינו שעזבו את החיידר באירופה (ובאפריקה אבא, ובאפריקה) עלו ארצה ובכפות ידיהם ובמכנסיים קצרים בנו ארץ שטופת שמש ומדינה סוציאליסטית ומאושרת, כבשו ביצות וערבים כשזה עוד היה סקסי. אז אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אחרי, אפעס, לא משהו.

תגובות מהפוסט המקורי: