למה באמת לעשות עבודה פנימית?

כי אם לא תעשי, תישארי עם השאלה הנצחית:"למה אני שוב מוצאת את עצמי בדייט גרוע/ עבודה מתישה/ מריבה עם הבוסית שלי על אותו נושא?"

עבודה פנימית זה כמו לקחת הפסקה מהחיים ולהסתכל עליהם מבחוץ, כמו מישהי שיושבת במרפסת שלה עם כוס קפה ושואלת: "מה באמת קורה פה?"

איך החיים שלנו נתקעים על  repeat ?

1. אוטומט זו ברירת המחדל שלנו.

   • נגיד, את מתעוררת בבוקר, הולכת לעבודה, מתווכחת עם הילדים על הכלים בכיור (שוב!), ובערב נופלת למיטה עם התחושה שיש פה משהו לא נכון.

   • אבל למה? כי לא עצרת לשאול: "האם אני באמת מרוצה מהחיים שלי?"

2. המחשבה "לי זה לא יקרה".

   • ברור, כולנו בטוחות שהבעיות האמיתיות הן רק אצל השכנה. אבל פתאום אנחנו מוצאות את עצמנו אומרות "איך זה קרה לי שוב?".

3. כי אנחנו מאסטריות בהתחמקות.

   • במקום להתבונן, אנחנו מבלות שעות ברשתות חברתיות, בוהות בטלוויזיה, קונות עוד איזה משהו שרק להיום במבצע...

   • 
     

אבל רגע, למה לטרוח בכלל?

1. כי אם את לא תעשי סדר – מי יעשה?

   
   

   זה כמו ארון בגדים מלא, שאת יודעת שאם לא תעצרי רגע ותמייני, ייפול עלייך מעיל חורף בכל פעם שתפתחי אותו.

2. כי זה לא באמת כבד כמו שזה נשמע.

   
   

   להתבונן פנימה זה לא אומר לשכב על ספה ולבכות כל היום (אלא אם בא לך). לפעמים זה פשוט לשאול:

   • "מה אני רוצה?"

   • "מה עושה לי טוב?" ומה פחות?

   • "על מה אני מוכנה ומחליטה לוותר?"

איך להתחיל עבודה פנימית (בלי להיבהל)?

1. תני לעצמך דקה ביום.

   כן, רק דקה. קחי רגע לשבת עם עצמך ולשאול:

   • איך אני מרגישה היום?

   • מה הכי משמח אותי?

   • מה הכי מעצבן אותי?

2. כתבי בלי לחשוב.

   פתחי מחברת וכתבי מה שבא. שטויות, מחשבות, חלומות – זה רק שלך. אפילו 5 דקות יעשו הבדל גדול

3. נסי לדמיין את עצמך בעוד שנה.

   מי את? מה את עושה? האם החיים האלה מרגישים לך נכונים?

והכי חשוב – אל תשכחי לצחוק על הדרך.

כי החיים הם מסע, אבל מי אמר שאי אפשר לצחוק עליהם קצת? עבודה פנימית לא צריכה להיות דרמטית; היא יכולה להיות בדיוק כמו שיחה קלילה עם חברה טובה.

אז מה דעתך? אולי הגיע הזמן לפתוח מחברת, להכין כוס קפה ולתת לחיים שלך את תשומת הלב שמגיעה להם?

אני כאן אם את מרגישה שאת רוצה תמיכה או הכוונה. ולכי תדעי – אולי מה שישתנה יפתיע אותך לטובה.

אולי גם לך קרה שהרגשת שאת מסתובבת סביב אותו עניין שוב ושוב.

לפעמים אלו מחשבות חוזרות על משהו שמטריד אותך, דאגה מתמשכת לאדם יקר, או מצב מורכב שאינך יודעת איך להתמודד איתו.

זה הלופ – מצב שבו משהו בתוכנו לא מאפשר לנו להתקדם או להרפות, גם כשאנחנו יודעות שזה מכביד עלינו.

אז למה זה קורה לנו?

1. תחושת חוסר שליטה: כשהמצב מחוץ לידיים שלנו – כמו המלחמה הבלתי נגמרת סביבנו, מצב בריאותי של אדם אהוב, אי ודאות – המוח מנסה לפצות על כך בעיסוק חוזר במחשבה.

2. צורך בהכנה: הדאגה לעיתים נראית לנו כמו דרך טובה "להתכונן לגרוע מכל". אבל בפועל, היא שואבת אנרגיה בלי באמת לקדם פתרון.

3. קושי להרפות: יש לנו נטייה לחשוב ש"הרפיה" מדאגה משמעה שאכפת לנו פחות, או שאנחנו מזניחות את האחריות שלנו. שאם רק נרפה משהו נורא יקרה.

4. 
   

איך אפשר לשבור את הלופ המחשבתי?

כדי לשבור את המעגל הזה, חשוב להבין מה מניע אותו ומה משאיר אותנו בתוכו.

1. זיהוי הרגש מאחורי המחשבה:

דאגה היא לעיתים קרובות כיסוי לפחד, חוסר אונים, או תחושת אחריות. שאלי את עצמך:

1. איזה רגש עולה בי כשאני חושבת על זה?

2. האם יש משהו שאני מנסה להימנע מלהרגיש?

אל תתני לתשובה הראשונה לעלות ולעבור הלאה. תשתהי, כתבי לעצמך מה זה מעורר, מה עוד יש מתחת. תוכלי להיעזר גם בקלפים להציף עוד מידע מחלקים פחות מודעים.

1. שאלת הרווח:

   
   

   מה אני "מרוויחה" מהמחשבה החוזרת?

אנחנו יודעות שלמחשבה יש מחיר, אבל אנחנו לא משמרות משהו שאין בו רווח, אפילו קטן.

אולי נדמה לי שזה נותן לי תחושת שליטה? אולי אני מנסה לשמור על מוכנות או עירנות?

1. הבנת המציאות:

   
   

   אם המצב הזה יתממש – האם הדאגה שלי היום תשנה משהו?

   לרוב, נבין שאין לנו שליטה על המצב – אבל יש לנו שליטה על איך אנחנו מרגישות בתוכו.

2. 
   

תרגיל דמיון מודרך לשחרור דאגה

1. מצאי מקום שקט. השתיקי הסחות ורעשי רקע. עצמי עיניים ונשמי עמוק 2-3 פעמים.

2. דמייני את הדאגה שלך כמו בלון שמחזיק אותך באוויר.

   שימי לב לצורה שלו, לצבע, ולמה שבתוכו.

3. עכשיו דמייני שאת מחזיקה חוט שמחובר לבלון הזה.

   שאלי את עצמך: האם אני מוכנה לשחרר מעט את האחיזה? מה זה דורש ממני?

אולי תרצי להזמין אנרגיה או דמות תומכת שתעזור לך ברגע הזה בתהליך. את מי תזמיני? איך הדמות הזו תורמת לך הרגע?

1. שחררי בהדרגה את החוט, ותני לבלון להתרחק.

   התבונני בו הופך קטן יותר ויותר, עד שהוא נעלם בשמיים.

2. כשאת מוכנה, פקחי עיניים וכתבי איך הרגשת בתהליך הזה.

3. 
   

כלים נוספים שיכולים לסייע להשתחרר מהלופ

1. להתמקד בעשייה: במקום לחשוב שוב ושוב, שאלי את עצמך: מה אני יכולה לעשות עכשיו? זה יכול להיות טלפון קצר לאדם שיקר לך, תרומה קטנה, או זמן איכות לעצמך.

2. לכתוב את הדאגות שלך: לפעמים עצם ההוצאה של המחשבות אל הנייר מפחיתה את עוצמתן.

3. לבקש עזרה: דאגה היא טבעית, אבל אם היא משתלטת עלייך – אל תהססי לפנות לאשת מקצוע שתעזור לך למצוא כלים להרפיה.

4. 
   

זכרי: דאגה לא שומרת עלייך – היא רק שואבת ממך אנרגיה.

עם מעט התבוננות ותרגול, אפשר למצוא דרכים לנוח אפילו בתוך חוסר הוודאות.אם את מרגישה שאת צריכה ליווי בתהליך הזה, אני כאן בשבילך – עם מקום בטוח, הקשבה וכלים מעשיים.

בפעמים הראשונות בהן נתקלתי בתפיסת הסבל על פי הבודהיזם, מצאתי את עצמי אפילו מתעצבנת.... יישר עלה בי הקול של "נו באמת???"

אם אני ממש אפשט את זה, הבודהיזם מתחיל עם אמת מרכזית שהחיים כרוכים ברמה מסוימת של סבל שנגרם מכל מה שקורה לנו וסביבנו ביומיום.

הוא אומר לנו שהסיבה המרכזית שאנחנו סובלים, היא לא מהאירוע עצמו אלא בגלל אלמנטים של השתוקקות והיקשרות: כשאנחנו נאחזים חזק מדי באנשים, חפצים, מצבים, הגדרות, עמדות פנימיות, דרכי פעולה, רצון שדברים יהיו "אחרת" ממה שהם.

עד כאן דווקא נשמע לי הגיוני,

אבל התשובה לפי הבודהיזם לסוף הסבל, היא להגיע לנירוונה, להפסיק את הכמיהה וההיקשרות, לטפח איכותיות מיטיבות כמו נוכחות, תשומת לב, הקשבה, נדיבות, התמדה....

אבל איך מרפים ממה שכל כך הרבה זמן נאחזתי בו?

מי אני בלי החלק הזה?

איך מזהים שזו היאחזות בלי ההצדקות והסיפורים לעצמי למה זה כן טוב לי וצודק?

דווקא בחודש וחצי האחרונים יצאתי למסע של ריפוי והעמקה בעולם הבודהיסטי ככלי להתמודד עם כל מה שקורה.

הבנתי שהפשטות מגיעה ממוכנות לצאת למסע, להטמיע הרגלים חדשים מיטבים בתודעה וההתנהלות שלי

ושבמקום להתמודד אני פשוט יכולה להתבונן.

שמדוייקת לי יותר תבונה מאשר מדידה.

מה זה אומר בשבילי?

• לזהות מה עולה בי רגע לפני שאני מסיטה אותו דרך העשייה הקבועה.

• לתת מקום לעוד רגשות בלי לפרק אותן ללמה אני מרגישה אותם, מה גרם למה, אלא רגע לנשום ולתת להם עוד קצת מקום.

• להוסיף לעצמי תרגול יומי, אפילו של 10 דקות בלי שתהיה בו משימה (בלי הדמיון המודרך שאני אוהבת)

• להזכיר לעצמי שהכל משתנה, דינמי, זמני וגם אני!

• להבין שהכוח שלי הוא במה אני בוחרת להאיר עליו ולתת לו מקום ולא במה דוק על דלתי או קורא לי מבחוץ.

במילים פשוטות,

הבודהיזם מעודד אותנו להיות מודעים למחשבות ולפעולות שלנו, להרפות מדברים שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם ולמצוא שלווה ברגע הנוכחי. זה כמו ללמוד לרקוד עם קצב החיים.

אז מה את מוכנה היום לזהות בעצמך שגורם לך סבל (רגשי, מנטלי או פיזי) ולבחון במה את בעצם נאחזת?

היא התחילה את הפגישה בכמה הגוף שלה כאוב ועייף. כמה היא מותשת, חסרת כוחות.

"מה קורה"? שאלתי

והיא ספרה ארוכות על המשפחה המורחבת, העבודה, איך אין זירה ביומיום שלה שאין מישהו שזקוק לה, מניח את כאביו, צרותיו בפניה ומחכה למענה.

היא יודעת שהיא לא יכולה לעזור לכולם, אבל איך היא תגיד לא, איך היא תנטוש אנשים במצוקה, איך תהיה אטומה לכאבם?

אולי גם אצלך זה מופעל הכפתור הזה בלי לשים לב.

איך ישר עולה הרצון לתקן, לשנות, להקל, לפתור גם מול ההבנה שזה לא שלך....

איך מבינים את האחר, איך יוצרים חיבור בלי לקחת את הכאב לתוכנו, עלינו?

מילדות מלמדים אותנו להיות אמפטיים, להיכנס לנעליו של האחר, לראות דרך עיניו, להבין במידה מסוימת את מצבו הנפשי.

פעמים רבות אני פוגשת אנשים שמתוך רצון להתחבר, להבין, מתחברים לעומק הכאב הרגשי או הפיזי של האחר עד שהם בעצם נופלים לבור יחד איתו.

הם "קונים" את תפיסת העולם, נקודות המבט כאמת ולא יכולים לסייע להרחיב התבוננות או לנוע. הם מגלים שמעבר לתחושת החיבור, הם לוקחים על עצמם את התחושות, ההרגשות, הכאב כאילו זה לגמרי שלהם.

כשאני בבור יחד איתך, האם אני יכולה לסייע לך לצאת?

הגעתם למאמר הזה כי אתם אנשים שאוהבים אנשים,

שהלב הרחב שלכם פתוח, מבקש להייטיב ולעזור,

אבל האם להרגיש במקום האחר מקל עליו?

האם זה באמת לוקח ממנו כאב?

האם זה מניע אותו קדימה?

סביר שלא.

אז מה עושים?

1. מזהים עבור עצמנו שהכאב לא שלנו. נשמע ברור מאליו אבל לא תמיד. אנחנו יכולים לחוות כאב פיזי, אבל המקור שלו מעומס או הזדהות עם אחר והכאב שלו.

2. מבקשים מהייקום להחזיר את הכאב, התחושה "לשולח" יחד עם תודעה, עם אסימון שייפול ויפתח דלת לשינוי בתוך האחר. זה לא אומר שלא אכפת לי מהאחר, זו ההבנה שאם ני לא יכולה לקחת "אקמול" לכאב הראש של אף אחד אחר....

3. מוציאים את עצמנו "מהבור" וכשאנחנו מתבוננים מלמעלה ושואלים

- איך אני מתוך ההבנה של הצורך יכולה לסייע למי שבפנים?

- איזה סולם, חבל, מדרגות אוכל להציע, איך אשקף לו לא רק את הבור אלא את הבחירה שלו לשהות ולצאת?

4. בודקים מה ב"סיפור" כל כך מפעיל או נוגע בנו שהוביל אותנו להתבלבל. כשנזהה נוכל לעשות עבודה עם החלק שזיהנו בנו.

למשל אם כשהילד שלי פגוע מחברים שהעליבו, דחו אני מזדהה עם הכאב הזה, נפגעת איתו, אולי אפילו נפגעת עבורו אולי גם אני מכירה דחיה, עלבון חברתי שכזה ומעולם לא נתתי לו מקום עבורי. אני "משתמשת" בחוויה שעלתה אצל הבן שלי כדי לתת לו מענה אבל בעצם עלי לתת לעצמי...

לפעמים מה שמפעיל אותנו הוא הצורך שלנו להיות מרכז ההתרחשות, המקום שתמיד עוזר, פותר לאחרים, בעלי משמעות וערך. - האם אנחנו מכירים את עצמנו בלי כל אלו? מי אנחנו בלי הנטל של כולם עלינו?

מה כ"כ חשוב לנו במקום הזה, מה אנחנו מפחדים לאבד אם לא נהיה המקום הזה?

אם נסכים לנקות את אלו אולי נשחרר גם אחרים מהתלות בנו, מדפיסי ההתנהלות שלהם?!

לסיכום, אני רוצה לספר לכם על חוויה ממסלול שעשיתי בקניון האדום ליד אילת עם סולמות מתכת על סלעים, כדי לסייע לנו לעלות או לרדת סלעים גבוהים.

את המסלול עצרתי כששמעתי מאחורי צרחות של אישה, עומדת על שלב בסולם, בוכה שהיא תכף תיפול שזה כ"כ גבוה והיא לא ממשיכה לרדת.

את המצוקה שלה הרגשית והפיזית אי אפשר היה לפספס. יכולנו להמשיך לעמוד שם, כולנו, להבין שקשה, לעודד, לתמוך... אבל כלום לא עבר את מחסום החרדה המעוורת.

אחרי דקות ארוכות,

בן הזוג שלה תפס את גופה ולמרות הצרחות פשוט הוריד אותה בצעד אחד לקרקע. בשנייה היא הביטה על המדרגה בה עמדה, 40 ס"מ מהקרקע ועל הדרמה שיצרה והתחילה לצחוק.

"מהבור" שלה היא לא ראתה את הדרך החוצה. לשהות איתה בבור היה משאיר את כולנו. להשתחרר מההזדהות ולהניע היה הפתרון הנכון ברגע ההוא.

עם מי אתם בבור?

את מי אתם תוכלו להניע אם רק תצאו החוצה?

אני מאמינה שיש לנו עוצמה רבה והיא מתחילה עוד לפני שאנחנו נולדים.

כל נשמה בוחרת - לפני שהיא מתגלגלת לגוף פיזי - את השיעורים אותם תרצה לעבור בגלגול הבא שלה.

מטרת השיעורים – להביא את הנשמה לגדילה, להתפתחות ולצמיחה.

בעבר נהגו לכנות את הקארמה -השכר והעונש, כיום ובעיקר במערב מבינים שזו אנרגייה של סיבה והתוצאה, כלומר – אין שיפוטיות, יש הבחנה.

אדם אשר לא עשה את השיעור שלו בגלגול מסויים יצטרך לחזור על אותו השיעור ולעיתים בנסיבות קשות יותר, שוב - לא כעונש על כך שלא עשה את השיעור, אלא כתוצאה מכך שלא עשה אותו. הוא בוחר הזדמנות לנוספת לחוות את השיעור ולפעול אחרת.

הנשמה לא בוחרת חיים טובים או קשים.

אין לה שיפוט של טוב ורע.

זו הגדרה אנושית לגמרי.

הנשמה בוחרת התנסות מתוך הנחה שיהיה לה מעניין, שתעמוד בה, שתפיק ממנה את המייטב.

ישנם כמה סוגי שיעורים:

1. שיעור סגור-

שיעור מרכזי לתקופת חיים שלמה. ז"א שיהיה חוט מקשר לאורך כל החיים שיבוא לידי ביטוי בתחומים שונים או יחזור על עצמו. למשל שיעור של עוני ואיך עוני משפיע על זוגיות, עבודה, הורות... זה אומר שלא נעלים את ההתמודדות, אלא נחיה איתה, נצמח מעצם ההתמודדות איתה, הביטויים השונים שלה בחיים שלו.

לרוב יהיו לנו 2-3 כאלו לכל החיים.

2. שיעור פתוח-

מתחיל במצב מסוים ונועד לשינוי. הכוונה שהאדם יקבל כלים להתגברות, למידה.

למשל לחוות לקויות למידה בתור ילד ואיך הם ישפיעו על דימוי עצמי, השתלבות חברתית ובבגרות יילמדו אסטרטגיות למידה שיבטאו כוחות ויובילו להצלחה אישית ולקויות הלמידה לא יהוו ענין.

או למשל אדם שחווה קושי לקבל, החיים יזמנו לו מצבים בהם לא יוכל לבד ויוכל ללמוד לבקש עזרה, להישען, להסתמך. אם ישכיל ללמוד השיעור ייגמר .

מספרם אינסופי ולא מוגבל. בכל פעם ששיעור מסתיים יש לנו נושא חדש להתנסות ולמידה. וכמובן שאנחנו עוברים דרך מספר שיעורים בו זמנית.

איך נזהה מה השיעורים שלנו:

1. מה חוזר על עצמו בחיי?

2. איפה הכי קשה לי? מול מי הכי קשה לי? באיזה תחום?

הבנת השיעור תאפשר לי לראות איפה יש חזרתיות, איפה אוכל לשנות דרך התמודדות ולפעול אחרת. איפה נדרשת עזרה או הכוונה לצאת מלופ.

התנגדות לחוות שיעור לא מעלימה אותו. אולי היא דוחה במעט, אולי הוא ישנה צורה, אבל השיעור יילמד. זה לא קורס באוניברסיטה שאפשר להחליט שפורשים ממנו, אבל אפשר להתמודד איתו ברמה פחות גבוהה (לקבל ציון פחות טוב).

נקודה חשובה היא להבין, שאם משהו מפריע לי היום, חוזר על עצמו ללא הסבר שוב ושוב כנראה שהשורש שלו בתקופת חיים קודמת. שיעור שאני ממשיכה לעבוד עליו מזמנים אחרים!

הצפת הזיכרון, הבנת ההקשר הישן ומה רציתי ללמוד, יעזרו לי להבין למה אני משחזרת את אותו ההרגל או הכאב היום. כאן יכולה לעזור מאוד טכניקת שחזור גלגולים.

אז מה אפשרי לך הרגע? איזו הזדמנות הקושי הנוכחי בא ליצור עבורך?

שיעורים אינם עונשים, הם לא באו להקשות. הם הזדמנות אדירה להתפתח וזו כבר בחירה!

חשבתם פעם מה זה אומר לשלוח אנרגיה? איך זה עובד? מה זה עושה? האם גם אתם יכולים?

מוזמנים לקרוא על זה עוד ולקבל כלים פרקטיים ליישום.

לקוחה שלי, שלא ראיתי כמה שנים, ספרה לי שהיא בימים מורכבים, מאוד עמוסה ומוטרדת.

שאלתי אם היא מסכימה שאשלח לה אנרגיה והיא כמובן הסכימה (מי לא רוצה קצת דחיפה מבחוץ :)

התיישבתי בשקט, התרכזתי בה, בתדר שלה, באנרגיה שלה, ממש דמיינתי אותה מולי ושלחתי תהליך אנרגטי מסוים עבורה.

למחרת שוב שאלתי לשלומה וחזרתי על התהליך. לא דברנו, לא הסברתי, נתתי לאנרגיה לעבוד.

ביום שאחרי התהליך השני, קבלתי ממנה הודעה. היא ספרה לי ששנתיים היא עם גירוי קבוע בגרון שלה ושיעולים בלתי נגמרים. אחרי כל ברור רפואי אפשרי היא נשארה עם הבעיה. ופתאום, אחרי היומיים האחרונים בהם שלחתי לה את האנרגיה זה נעלם!

האם זה קסם?

תלוי איך מסתכלים על זה. זו אנרגיה טהורה. נקייה מכוונות שלי או שלה, מתכנונים, מציפיות.

כשאנחנו מכוונים את עצמנו לאדם אחר, בלי לרצות עבורו, בלי לבקש דבר, רק להיות צינור שמעביר אנרגיה, האנרגיה יודעת ללכת לאן שהאדם צריך, לתת לו מה שהוא פתוח ויכול לקבל.

רוצים לשלוח אנרגיה? הנה כמה טיפים

1. אנחנו תמיד שולחים אנרגיה ברשות האדם האחר. על המקבל לדעת שתשלח אליו אנרגיה, כדי להבין אם ירגיש משהו ולהסכים לתהליך שיעבור. ללא הסכמה אולי לא יהיה אפקט. אם מדובר בילדים קטנים שלנו, זה בסדר לשלוח ללא רשות מתוך הנחה שאנו פועלים למען טובתם העליונה.

2. אנחנו לא מחליטים מה נדרש. נדמה לנו שאם אדם חולה צריך ריפוי, אם עצוב צריך שמחה... אבל לפעמים לתחושה הראשונית יש ערך, לא נכון למסמס אותה או להעלים. לכן אנחנו פשוט שולחים אנרגיה והיא תדע מה ליצור ולחולל באדם עצמו.

3. מה עושים בפועל?

· פנו לעצמכם כמה דקות של שקט במרחב נקי מהסחות

· דמיינו את האדם אליו אתם שולחים את האנרגיה. תוכלו ממש לראות אותו בעיני רוחכם מולכם בדמותו הפיזית או רק לדעת שהוא מולכם ונוכח.

· בקשו מאנרגיה טהורה ומדוייקת לעבור אלכם, להיות זמינה עבורכם למען טובתו העליונה של האדם אליו אתם מבקשים לשלוח.

· תוכלו לחוש את האנרגיה זורמת אלכם ומכם לאדם שמולכם. תהנו מהשפע שעובר גם דרככם ומייטיב אתכם (זו המתנה בלהיות צינור, גם אנחנו כנותנים נשטפים ונטענים).

· בקשו מהגוף שלו להראות לכם אם יש מקום אליו הוא מבקש לקבל את האנרגיה והזרימו אותה לשם. היא יכולה להופיע בצבעים, בתנועה, בקרן אור.. אפשרו לדמיון להוביל בלי שיפוט או סימני שאלה. היו עם האנרגיה.

· כשתחושו שהוא "מלא" בקשו מהתהליך להסתיים, הודו לאנרגיה שעברה והחזירו את התודעה שלכם לרגע הזה, למרחב שלכם.

4. תרגלו, תרגלו, תרגלו. נקו ספקות ורציונל כי לעולם הרוח אין הסברים רק אמונה פנימית.

5. זכרו, זה לא שלכם! אם התהליך מייטיב או לא אינו תלוי בכם, אלא במקבל. אל תפעלו למען אישורי אגו, פידבקים, אלא מתוך היותכם צינור. ככה תשמרו על עצמכם ותפיצו טוב בעולם.

ישנן טכניקות רבות ושונות להעברת סוגי אנרגיה מסוימים, לריפוי והעצמה. אם זה מענין אתכם ללמוד עוד, בואו נדבר.

"עייפתי מהפערים" היא אמרה לי.

"אני באמת מבינה שבאנו לכאן ללמוד שיעורים, לחוות דברים, אבל בחיאת אני בשר ודם ומיציתי את השיעור ועייפתי מהדרך, מתי כבר מגיעים?".

גם לי יש רגעים בהם אני מתוסכלת מהפער בין התפיסה הרוחנית שלי, ההבנה הגבוהה של המטרות, השיקופים לבין האישיות שרוצה שהכאב ייפסק, שרוצה להיות אחרי.

אבל מה עושים עם הפער, איך מתנהלים בכאן והעכשיו?

אני יודעת שאני לא יכולה לענות עבור כל אחד, אבל זה מה שעוזר לי להתמודד עם הפער-

1. לתת לעצמי זמן להיות "אנושית" לכאוב, לבכות, להתעצבן בלי לכעוס על עצמי, בלי שיפוט או ביקורת ש"הייתי אמורה להגיב אחרת ממרום ידיעותיי". אני קוצבת לעצמי דקות, שעות או ימים אבל מקפידה לא לעבור את ההקצבה.

2. לקחת אחריות על הבחירות שלי ביצירה המציאות שיוצרת כאב או תסכול. כשאני עסוקה במי עיצבן אותי, מי איכזב, מי הפריע, לא נתן.... אני משאירה את עצמי בחוויה של קורבן וחוסר אונים. זו לא אני! לקחת אחריות זה להגיד לעצמי שיש לי מה לעשות עם הדברים והאופן בו הם מופיעים.

3. מה משרת אותי בכאב, בקושי? מה אני אמורה ללמוד, להבין, לחוות כאן שלא הסכמתי כנראה בדרך אחרת. למשל, לפני כמה שנים חוויתי פריצת דיסק בגב. חודשים סבלתי מכאב לא יתואר. לא ישנתי, לא יכולת ללכת, לשבת, לשכב. לא מצאתי את עצמי ולא ידעתי מתי ואם זה ייגמר.

אבל באופן "מפתיע" זה קרה כשבן הזוג שלי עבר לגור איתי. הוא בעצמו נאלץ להעביר דירה, לסדר הכל, לארגן מחדש את הבית כשאני מוגבלת לספה. למדתי שמתברר שזה אפשרי שאני לא אנהל, אחליט, אתכנן. שאני אשב ודברים יקרו מעצמם ובאופן מצוין. למדתי לתת לאחרים לטפל עבורי בילדים, למדתי להרפות משליטה. שיעור קשה, אבל עבורי לשחרר שליטה זה קשה...

4. שיח עם הנשמה שלי- כשאני כועסת על שיעור שבא לפתחי אני בעצם כועסת על הנשמה שלי שבחרה ללמוד את הנושא הזה. דרך דמיון מודרך אני מזמינה אותה לשיחה. פורקת מולה את התסכול, את סימני השאלה, מבקשת לראות את התמונה הרחבה מה יש מאחורי השיעור הזה ואם יש דרך אחרת ללמוד אותו, ולא שוכחת להיטען ממנה בכוחות.

5. להשתמש בכלים הרבים שיש לי- דמיון מודרך, טיפולים אנרגטיים, תהליכי גוף, שחזור גלגולים, תקשור ועוד ועוד. התחושה שיש לי כלים מרגיעה אותי, מחזירה את תחושת הביטחון שאני יכולה לצאת מהקושי אם אעשה את הדרך. זו גם הסיבה שאני לא מפסיקה ללמוד עוד כלים ולתת לעצמי מנעד בלתי מתפשר של יכולות.

ואם עדין יש לך שאלות על הפערים אצלך או מה אפשר לעשות כדי להקל על הכאב בואי נדבר.

"קמתי בבוקר", היא מספרת לי "וראיתי שתי יונים לבנות יושבות על החלון שלי. מה זה אומר?"

"זה אומר ששתי יונים יושבות על החלון שלך", עניתי לה.

בכל רגע נתון נוכל למצוא "סימנים", אבל המשמעות שלהם מתבהרת רק כשאנחנו מוכנים לשאול שאלה.

ברור לנו שאם ייגש אלינו חבר ויגיד לנו בשעה 19 אין לזה שום משמעות, אלא אם שאלנו אותו מתי נפגשים היום.

ככה מתנהל גם הייקום האנרגטי סביבנו.

אם נשאל שאלה ונפתח את עצמנו להקשבה, נהיה ערניים נוכל לשים לב שמגיעות "תשובות".

זה יהיה באובייקטים שיופיעו מולנו, בשיר שיתנגן פתאום ברקע, בשיחה של אנשים זרים שיעמדו מולנו בתור, בקלף שנשלוף, בכל דרך שרק תוכלו להעלות על הדעת.

אין ספר פירושים בו יונה אומרת כך או אחרת.

הסמל תמיד יהיה בעל משמעות עבורנו, "האסימון יפול" כיוון שיהיה חיבור לשאלה שלנו.

אז כמה טיפים חשובים:

1. העלו שאלה פתוחה (בלי תשובה פנימית, בלי כן, לא…)

2. שחררו את השאלה מכם לייקום. אם היא ממשיכה להסתובב בראש שלכם לא יהיה מקום לתשובה

3. היו ערניים באותו היום לקבל מענה כלשהו

4. היו אקטיביים (לשבת על הכורסא בלי לעשות דבר לא יאפשר לאותות להגיע)

5. אל תשאלו שאלה נוספת עד שלא קבלתם מענה, כך תוכלו להבין מה האות שהגיע לאיזו שאלה

6. תתנסו, תתנסו, תתנסו

מוזמנים לתרגל ואשמח לשמוע איך זה עובד לכם

בֵּין חוֹמוֹת פְּנִימִיּוֹת שֶׁל בְּדִידוּת מוֹצֵאת אֶת עַצְמֵךְ חֲנוּקָה.

בּוֹהָה בַּדְּמוּת בַּמַּרְאָה- מַכִּירָה, אוֹהֶבֶת וּבְכָל זֹאת זָרָה.

אֵיךְ הִגַּעְתְּ שׁוּב לְכָאן הִיא שׁוֹאֶלֶת, אֵיפֹה טָעִית בַּפְּנִיָּה?

מָה לֹא רָצִית לְפַעֲנֵחַ,

מָה לֹא הִסְכַּמְתְּ לְשַׁנּוֹת,

מָה פָּתַחְתְּ וְלֹא סָגַרְתְּ אַחֲרַיִךְ

שֶׁהִשְׁאִיר בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אוֹתָךְ בֵּין טִפּוֹת.

מְפַחֶדֶת בְּתוֹכֵךְ לְהוֹדוֹת בָּאֱמֶת,

מְפַחֶדֶת לִטְעוֹת שׁוּב בַּחוֹל.

מְפַחֶדֶת לָגַעַת בְּפֶצַע שֶׁאוּלַי לֹא בֶּאֱמֶת הִגְלִיד,

מְפַחֶדֶת שֶׁאֵין שָׁם תִּקְווֹת.

וּבֵין קִירוֹת הַבְּדִידוּת נֶאֱלָם גַּם צְלִילָה שֶׁל שְׁפִיּוּת.

בֵּין קִירוֹת הַבְּדִידוּת הַקֹּר מְסַנְוֵר, מְעַרְעֵר יְדִיעוֹת פְּנִימִיּוֹת-

שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּצְעֲדִי כָּאן לְבַד,

שֶׁבּוֹעֶרֶת בָּךְ אֵשׁ הַתָּמִיד,

שֶׁאוֹר וַאֲבוּקָה אַתְּ לֹא רַק לְעַצְמֵךְ,

שֶׁמֵּעֵבֶר לְזֶה הַשִּׁעוּר יֵשׁ אֶת כָּל שֶׁכְּבָר עָתִיד.

אָז הָרִימִי מַבַּט וּדְעִי, כִּי הַגֶּשֶׁר מוּלֵךְ וְלָךְ רַק נוֹתַר לַחֲצוֹת.

זִכְרִי פְּעִימוֹת זֶה לְבָבֵךְ, כִּי אַמִּיץ הוּא, כִּי אַמִּיץ הוּא לִחְיוֹת כָּאן צְלִילֵי נִשְׁמָתֵךְ.

בואו נדבר קצת על כעס

כעס הוא אף פעם לא מקור. הוא תופעת לוואי של אירוע רגשי, פרשנות למה שהיה לפניו.

הכעס הוא מנגנון אנושי. פעמים רבות, בייחוד כאשר אדם אינו מודע לתחושותיו, ההתמודדות עם הכאב והחרדה נעשית באמצעות הפנייתם כלפי האחר בצורה של כעס. כך האדם מתנתק מרגשותיו הקשים כלפי עצמו ומצליח לחוות את עצמו כ"בסדר" ואילו את האחר כ"לא בסדר" או כאשם.

הבודהיזם מתייחסים לכעס כעל אחד מתוך 5 גורמי הסבל של האנושות (לצד קנאה, תשוקה, בורות, גאווה)

בתטא הילניג כעס וטינה הם גזלני אנרגיה שמונעים מאיתנו התפתחות.

האם אני יודעת להתמודד עם כעס? איך?

לפתור כעס דורש תדר של הבנת המצב, קבלת פרשנויות נוספות, אמפתיה ובסופו של דבר מחילה, סליחה לאחר או לעצמי.

כל עוד אני לא מוכנה למחול אני זו שבתוך מחילה....

בואו ניתן לקלפים לסייע לנו להציף נקודות לעבודה סביב כעס

נעבוד עם קלפי מילה ותמונה, אני כמובן אוהבת את ערכת האימון של points of you

בחרו באופן אינטואיטיבי (בלי לראות את הקלפים):

1) הכי מכעיס אותי...?

2) מה מקשה עלי לסלוח ולשחרר את הכעס?

3) מה אני צריכה כדי ליצור נקודת מבט חדשה?

עכשיו נתחו לעומק את הקלפים. עברו על הפרטים הויזואלים, על החלק המילולי, תנו להם לגעת פנימה...

-מה עולה מכל קלף בנפרד?

-האם יש מוטיב חוזר?

-מה התובנות שהכל יחד מעורר בי?

כשהתמונה מתרחבת עולה השאלה הכי חשובה, מה אני מוכנה לעשות עכשיו כדי לשחרר את התדר הזה מהמערכות הפנימיות שלי?

חשוב לזכור שהכעס הוא תדר אנרגטי, ואם כבר הגיעה לפתחי אנרגיה אני יכולה גם להרוויח ממנה!

הגוף והמיינד שלנו זקוקים לאנרגיה כדי לפעול. לא באמת משנה לגוף איזו אנרגיה.

אז כשכבר עולה כעס אני משתשת בו לפעולה פיזית או מנטלית.

- פעילות גופנית לפרוק מתחים (גם לנקות את הבית נחשב :)

- פעילות יצירה לבטא רגש או מחשבה

- כתיבת תכנים

מה עולה בך שזו ההזדמנות ליצור?!

ובנתיים שיהיה לנו יום מלא שחרור.

#שחרורכעס #רינהלויט #מנטוריתלתהליכיריפויוהעצמה #סליחה #חמלה

אני קמה בבוקר ומתחילה לדאוג...

דואגת לכריכים לילדים, דואגת שיקומו בזמן.

דואגת שיהיה להם כיף וקל במסגרות החינוכיות ושאף אחד לא ייעלב או ייפגע.

דואגת שבכל ערב כולנו נחזור הביתה בשלום.

דואגת להשקות את הגינה, לטפל במכונית בזמן, לשלם חשבונות.

דואגת לזוגיות, לחשבון הבנק...

ואם אני אדם מודע, אז חשוב לא לשכוח גם לדאוג לעצמי!

מוכר לך?

הגיע הזמן לבחון מהי דאגה ומה היא עושה לחיינו!

השבוע עבדתי בקליניקה עם לקוחה דוברת אנגלית ושוחחנו על דאגה.

פתאום נפל לי אסימון כשהקשבתי לצליל המילים הבאות:

דאגה- worry

מלחמה- war

לוחמים- Warriors

האם כשאני נמצאת בתדר של דאגה, אני בעצם במלחמה?

האם זה באמת מה שאני רוצה?

כנראה שלא!

אז מה עושים עם דאגות?

כמה טיפים שיכולים לסייע:

1. כשאני חסרת אונים אין לי מה לעשות מלבד לדאוג. האומנם?

• אני אף פעם לא חסרת אונים!

• גם כשאני חושבת על אדם שאינו לידי, או שמה שקורה לו לא בשליטתי, אני יכולה לשלוח לו אנרגיית אור נקייה ותדר של אהבה ובכך לסייע לו.

• אני פשוט רואה בדמיוני אור ואהבה מגיעים מהלב שלי אליו ובודקת היכן בגוף שלו הם מבקשים להטמע. על הפעולה הזו אני יכולה לחזור בכל פעם שהוא עולה בדעתי.

2. למילים שלי יש כוח, איך אני משתמשת בו?

• האם כשאני משתמשת בביטוי "אני דואגת לעצמי" ומתכוונת לכך שאני שומרת על הבריאות או התזונה למשל, האם זה מתוך תשומת לב, מחוייבות לעצמי או שזה באמת מעורר בי דאגה?

אוכל לנסח את המשפטים הללו מחדש. למשל,

- אני מציבה את עצמי בראש סדרי העדיפויות שלי.

- אני משקיעה מחשבה וכוונה בזמן האיכות שלי עם ילדי

- אני מחוייבת לשמירה על חשבון בנק מאוזן

• מחשבה יוצרת מציאות! אם חשבתי על פחד, קושי, דאגה זה בדיוק מה שיופיע במציאות שלי.

3. מה באמת מעורר בי דאגה?

• דאגה היא אוסף של מחשבות, רגשות, תפיסות שיוצרים בנו עומס וחוסר הבנה.

האם הדאגה מקדמת אותי?

האם היא בכלל נשלטת?

• הצעד הראשון הוא להבין מה מעורר בי חוסר איזון, חוסר הבנה, חוסר שקט.

גישת האקסס קונצ'סנס מלמדת אותנו שאם נשאל שאלות פתוחות ככל הניתן, נאפשר לתקיעות להשתחרר ולתודעה חדשה לעלות.

שאלות אפשריות יכולות להיות:

- מה יאפשר לי הרגע בהירות וצלילות מחשבתית?

- מה באמת קורה כרגע בחיי? האם זה בשליטתי? במידה וכן מה אוכל לעשות עם זה?

- מה הרגע דורש את תשומת הלב שלי מתוך כל מה שקורה?

- מה אני יכולה להזמן לחיי כעת שישנה את מציאות חיי?

• אחרי ששואלים שומרים על עירנות והקשבה ומידע חדש יגיע!

4. מדיטציה להרפיה ושחרור

להחזיק בדאגות מייצר אותן במציאות, מייצר כאב רגשי ואף פיזי.

אם נסכים בכל יום לרוקן את הדאגות, כמו שמרוקנים את פח האשפה נחוש הקלה.

קל להגיד וקשה ליישם?

מצורפת מדיטציה קצרה וממוקדת בדיוק בשביל זה.

6 דק' בכל ערב (או כשמרגישים עמוסים במיוחד) וקלילות תוכל להכנס פנימה.

#אקסס #דמיוןמודרך #מנטוריתלתהליכיריפויוהעצמה #רינהלויט

הרבה פעמים תלמידים שלי אומרים לי שהם לא טובים במדיטציות, שהם לא יכולים להרגע.

בואו נתחיל מזה שמדיטציה היא מילה יפה עם המון אפשרויות, אבל אני מעדיפה את עולם הדמיון ככלי לרוגע ולקבלת מסרים.

המוח שלנו רגיל לעבוד, לחשוב, לחשב. כשאומרים לו תהיה בשקט לכמה דק הוא לא רגיל וזה בסדר.

אבל כשאני מבקשת ממנו לדמיין משהו מסוים הוא לא יוכל לחשוב על הקניות, הסידורים, השיחה עם הבוס.

אז כמה טיפים לדמיון מודרך מוצלח

• פנו לו זמן שמתאים לכם במהלך היום (לא כשעייפים, לחוצים, נרדמים)

• מספיקות 10 דק להטען מחדש

• מצאו פינה נוחה ללא הפרעות (בלי שהילדים יכנסו, טלפונים יצלצלו)

• הקפידו על נשימות עמוקות בהתחלה כדי להתרכז רק בהן ולא בהסחות הרגילות שלנו

• היעזרו בדמיון מודרך כתוב או מוקלט שיכוון אתכם אל המקום אליו תרצו להגיע. כך לא צריך להמציאו או לחשוב ויש קול להיאחז בו

• הסכימו לתת לדמיון שלכם מקום. אין נכון ולא נכון, הכל אפשרי

• תיהנו ממה שיעלה ואל תחפשו הגיון, רציונל או בדר. ככה זה כשנהנים

מצורפת הקלטת דמיון מודרך שלי לרוגע ומסרים. https://www.youtube.com/watch?v=T-Rs4q8kIQE&t=12s

אז תהנו

מאז שהייתי ילדה נמשכתי לעולם המיסטי, לקלפי טארוט, לסדנאות, לדמיון מודרך, לכלים שונים.

ידעתי בתוכי דברים שפחדתי להגיד בחוץ, כי לא הבנתי אותם והדחקתי.

בגיל 30 קבלתי מתנה מההורים שלי- ניתוח להסרת משקפיים ומהרגע הזה משהו נפתח. אני תמיד אומרת שהסכמתי "לראות" בלי עזרה...פתאום, בלי שליטה או בחירה היתה מופיעה דמות, גילתי שהיא סבתא של אמא שלי שמעולם לא הכרתי (אבל אני קרויה על שמה) והיא מסרה לי הודעות ומידע.

כמובן שפסלתי את זה מול עצמי וחשבתי שאני ממציאה או מדמיינת.

היא לא התייאשה... היא הראתה לי את כל סיפור חייה עד יום מותה ואת המצבה שלה שנמצאת בברה"מ. כששיתפתי את אמא וסבתא שלי הן אשרו לי את הפרטים וכאן הבנתי שכבר לא אוכל להתכחש שיש לי איזו מתנה שמחובתי לפתח.

מכאן יצאתי למסע מואץ של התפתחות- קראתי, למדתי, תרגלתי...רכשתי כלים מעולמות הרייקי, הדמיון המודרך, תטא הילניג, אקסס, תהליכי גוף שונים, שחזור גלגולים, תקשור מתקדם, עבודת מודעות עם מגוון קלפים ועוד ועוד. למדתי שככל שאני פוגשת יותר אנשים היכולות שלי נחשפות בפני בלי שאבחר או אבקש. הפכתי למטפלת, למנחת סדנאות, למרצה.

אני חשה שאני מתרחבת ומתעדכנת בתוך תוכי מידי יום.

הקול המרכזי שמלווה אותי והוביל אותי לעזור מקום עבודה מסודר ובכיר ולפתוח קליניקה, להיות מורה ומנחה הוא האמונה שזו השליחות שלי- להנגיש ידע רוחני, לעולם פרקטי, דינמי, ציני לפעמים. לשנות תדרים להרחיב נקודות מבט וזו התשוקה שלי בכל בוקר.

אני יודעת שכלנו זקוקים לידיעה הפנימית שאנחנו לא לבד. שיש סביבנו מארג בלתי נראה של הכוונה, ליווי וייעוץ. רק צריך ללמוד איך לזהות, להקשיב, להתעלות מעל אגו ורציונל ורק להסכים להיות ברגע.

אז מה עוד אפשרי?!

מכאן נולדו קלפי המסרים שלי, המילים שלי והצילומים של ניר, נועדו להעביר גם אתכם תהליך, לכוון, לענות על תהיות, לתת כלים מדיטטיבים.

לעוד פרטים על הערכה רק לחצו כאן

#הכלאפשרי #תקשור #קלפימסרים #מנטוריתלתהליכיריפויוהעצמה #רוחניות

יציאה מעבדות מחייבת שחרור החמצות

?האם זה הזמן לנתץ כבלי עבר ולנוע לעצמיות ולעצמאות

עונת החגים שעומדת בפתחנו מחברת אותנו שוב להתבוננות פנימית, לזיהוי חסמים, נקודות החמצה כדי שנמרק, נחשוף, נבחן אם יש עוד צורך ואולי נחליף בחדש ומדוייק.

כשנזהה את כל אלו נוכל לצמוח, לנתק כבלי עבר ולצאת אל עצמאות=אל עצמנו המחודש.

את הסיפור של יציאת מצריים מתקופת התנ"ך כלנו מכירים, אבל היכן הוא פוגש אותנו היום?

למי אנחנו עדין עבדים?

איזה חלקים בחיים שלנו מכבידים, כובלים, מכאיבים?

היכן אנחנו נותנים לאחר, לסביבה להוליך אותנו בלי לקחת אחריות?

לא סתם זהו חגם של הקושיות- השאלות?

הדרך לשחרר את עצמנו מהמקומות בהם אבדנו או היינו לעבדים היא להסכים לחיות מתוך שאלה.

הבסיס לשאלות של החג הזה הוא לבחון "מה נשתנה הלילה הזה?"

• אז מה אנחנו מוכנים לשנות מהיום והלילה הזה ואילך?

• מה הגיע הזמן לשחרר מחיינו מתוך אהבה, הוקרה והבנה כי אין לנו בו עוד צורך?

• מה ייפתח בחיינו אם רק נסכים לאפשר לשינויים מבורכים, מצמיחים, מקדמים להיות חלק מהיומיום שלנו?

• מה עוד אפשרי אם נסכים לא לפסוח על העיקר ונרפה מהתפל?

• מה מבקש את תשומת ליבנו היום שאם רק נאפשר לו, יביא אותנו למחוזות נפלאים ומרגשים?

• מי אנחנו בלי הפחד להיות אנחנו ומה ייתאפשר אם רק נזכר ונהיה ההוויות הגבוהות שאנחנו?

מוזמנים לכתוב לי מה הקושיה שלכם ואני אסייע לכם לנסח שאלות עוצמתיות וכלים לניקוי מעולם האקסס קונצ'סנס של כל מה שמעכב וחוסם מהאנרגיה המדוייקת לרגע הזה להגיע.

מהו ים סוף שלכם?

למילים יש כוח עצום.

אחת ממתנותיי בעולם הזה, היא היכולת לקבל מילים ומסרים מאנרגיות שכבר לא איתנו בגוף. למידע שמגיע אלי בתקשור יש תדר משלו. מוזמנים לקרוא או להקשיב למילותיו של משה רבנו על מעמד יציאת מצרים מזוית קצת אחרת.

להזנה לתקשור בקובץ קולי

בדקו עם עצמכם-

* היכן המילים פוגשות אותי הרגע?

* מה הרגש שהתעורר בי?

* האם יש בחיי "ים" שעבורי הוא "סוף"? שאיני רואה מעבר לו? מהו?

באיזו נקודת מבט אנחנו מנסים להיאחז שמונעת מאיתנו להיות הנס המופלא שאנחנו באמת?

מאז שהייתי ילדה אהבתי את החג הזה. זוכרת את עצמי עומדת במטבח עם אחיותי, כל אחת עם החנוכיה שהיא ייצרה, מדליקות את הנרות, שרות, בוהות בלהבה המתנועעת עם הרוח.

הרגע המופלא הזה, בו נר צבעוני ומוצק הופך לנוזלי ונעלם מרגש אותי עד היום.

הקבלה מלמדת אותנו שבחודש הזה ישנה אנרגיה קוסמית של שפע שזמינה לנו ומבקשת להייטיב עם חיינו. כדי להגיע אליה ולמשוך ממנה למימד היומיומי שלנו, ניתנו לנו נרות החנוכה.

ההדלקה של נר אחד בכל יום וההתעצמות עד ליום השמיני מגדילים בנו את היכולת להכיל אור, לספוג אותו ולהשתמש בו.

מנקודת המבט שלי כמי שמלווה בכל יום מאמנים, מטפלים, מנחים ואנשים שמבקשים לחוות שינוי בחייהם, אני יודעת שההתמקדות באור, בהווה, בכאן ובעכשיו היא דרך ההתמודדות שמאפשרת לנו להכיר באורות ובניסים בחיינו.

המילה נס מעוררת בי קונוטציות רבות-

- האם מה שקורה לי הוא נס פלאי או יצירה שלי?

- האם נס הוא מתוכי או מהשגחה עליונה? ואם כך האם יש לי שליטה עליו?

- כשאני מבקשת נס, ממה אני נסה? בורחת?

- האם הסיטוציה בה אני מתפללת לנס היא התנסות עבורי? הזדמנות להתנסות?

ואם אסכים לא לנוס, אלא להתנסות מה הנס שייקרה לי?!

מדוע לנו כל ההתנסויות הללו? למה המורכבות?

הגענו לעולם הזה עם משימות, הזדמנויות לצמיחה, יש שקוראים להם שיעורים.

שיעור הוא התנסות – בפן הרגשי (לחוות ולהבין מהם שמחה, עצב, פחד), בפן פיזי (מחלה, כאב, נכות, מבנה גוף מסוים) ופעמים רבות הוא נוגע בצמיחה ושינוי, מעבר למשל ממקום של חולשה לכוח.

השיעורים שאנחנו לומדים מלמדים אותנו על עצמנו. על הכוחות והיכולות שלנו, על העוצמות והאור העצום שטמון בנו.

נקודות המבט שלנו הן אלו שמגדירות עבורנו רגעי הצלחה או קושי, מורכבות או הזדמנות, נס או התנסות.

האם אנחנו מכירים בנס שבעצם קיומנו? בכל מה שכבר קיים ונוכח בחיינו? בנו?!

נקודות למחשבה-

מה ייפתח בחיינו אם נסכים לראות בנו ניסים?

מה אם נאפשר לנס שבנו לבוא לידי ביטוי בכל תחומי חיינו?

מה עוד אפשרי אם נחיה מתוך סקרנות, תעוזה, תשוקה וזיהוי ההזדמנויות הבאות לפתחנו?

איזה סוד אנחנו שומרים מעצמנו לגבי היכן הקסם שלנו באמת נמצא?

מה יוכל להיווצר בחיינו אם נדע שכל התנסות שלנו יוצרת פתח לנס להתממש בחיינו?

בחג החנוכה, יש לנו הזדמנות ל"חנות" לכמה ימים, לעצור את המרוץ, להתבונן באור שקורן מבחוץ ומצביע פנימה. האם אנחנו מכירים אותו?

ההתכנסות האישית ו/או המשפחתית סביב נקודות אור, סביב הצלחות וניצחונות נועד להזכיר לנו גם ברגעי החושך של "החורף", מהי העוצמה בחיינו.

הדלקת הנרות היא הזדמנות לסבב הוקרה אישי או משפחתי:

מהם הרגעים הטובים בחיי?

על מה יש לי להודות?

אילו ניסים כבר התגשמו עבורי?

הפעם, ניתן לקלפים לסייע לנו לקלף בנו שכבות.

קלפים הם כלי עוצמתי לחשוף נקודות מבט, לרדת פנימה. ניתן לעבוד עם כל ערכה שיש בה מילים או תמונות שמעוררות בנו מחשבות, רגשות, תובנות.

לרשותכם מפת עבודה אישית (לחיצה על המפה תאפשר להדפיסה כקובץ נפרד).

לפי הבודהיזם שביעות רצון או well being , זו שלווה מתמשכת ותחושת סיפוק עמוקה.

זה מצב נפשי שחודר מגוון של מצבים ורגשות.

זו הוויה ולא רגש!

אף אחד מאיתנו לא מתעורר בבוקר ומבקש לסבול יום שלם.

ישנן הרבה הגדרות לאושר ובסופו של דבר זהו מושג מאוד מעורפל. כל אחד מאיתנו יכול להגדיר לעצמו מה משמח אותו, מה הופך עבורו רגע למאושר, למשמח. ומה שמפתיע הוא, שלמרות שאנחנו רוצים אושר, מחפשים אותו, פעמים רבות אנחנו מפנים לו את הגב ולמרות הרצון להימנע מסבל, אנחנו דווקא נמשכים אליו.

כשאנחנו מחפשים להרגיש מסופקים או מאושרים לרוב, המבט שלנו מופנה החוצה. אנחנו מציבים תנאים שאם יהיה לנו... נהיה מרוצים. אבל כשמגיעים ל... כל המגדל שלנו קורס.

המודע שלנו הוא שמגדיר שמחה/עצב בלי קשר לפעמים לנסיבות החיצוניות. כך יכול להיות אדם שיש לו "הכל" , אבל הוא חווה עצב.

מגיל צעיר למדנו אולי שלא נכון להיות באנרגיה רבה של שמחה, כי זה מקשה על הסביבה. שמענו משפטים כמו "עוד קצת מהטוב הזה ונשתגע", תסתפקי במה שיש לך, תגידי תודה ותשתקי...

למדנו אולי, שכדי לקבל כבוד מקצועי צריך להיות רציני=עצוב.

אבל אם את קוראת את המילים הללו עכשיו, בטח הגעת לשלב בחיים בו את חשה, כי האנרגיה של הרצינות=עצבות, היא לא באמת את. לא קליל לך עם התדר הזה ואת רוצה להתנהל מתוך שמחה.

אז כמה טיפים שיכולים לסייע:

1. אם את מזהה בעצמך רגש, מחשבה שליליים ללא כל הסבר, נסי לשאול את עצמך מבפנים "למי זה שייך"? השאלה הזו מגיעה מעולם האקסס- אוסף כלים מדהים לשינוי תודעה אנחנו מגנט לרגשות, תפיסות, אמונות של הסביבה, בלי לשים לב "נדבקות" אלו תחושות ואמונות של אחרים ואנחנו משייכם לעצמנו. אבל אם זה בכלל לא שלנו, כמה קל להשאיר את זה מחוץ לעצמנו?

אם כל פעם שעולה בך עצבות רק תשאלי "של מי זה?" ותבדקי אם קל/כבד לך בגוף, זה כבר ינקה משקולות גדולות וישנות.

אם הגוף קל ונעים זה לא שלך!

המוכנות לחיות מתוך שמחה לא מבטלת את החלקים הפחות טובים ביומיום שלנו, אלא מאפשרת לנו מודעות מלאה והכרה במה שקורה וביטול, של מה שלא שייך לנו.

2. על מנת לטפח תחושת סיפוק לאורך זמן כהוויה, יש לפנות מתוכנו רגשות ותודעה של כעס, שנאה, יהירות, תאווה כפייתיות ולהגביר בעצמנו תחושה והתנהלות של נדיבות ורוחב לב. התודעה שלנו לא יכולה בו זמנית להחזיק בשתי עמדות. כך שאם נחליף רגש, מחשבה, אנרגיה שלילית בחיובית זה ישנה את התודעה, ההתנהגות, המציאות.

אם במקום להגיד לעצמי "נו באמת, מה כבר יכול להשתנות בחיים שלי הרי לא הכל תלוי בי..." רק אגיד לעצמי מה עוד אפשרי פה שאני לא רואה, קולטת, מבינה? משהו חדש יוכל להגיע!

מדיטציות מעלות תדרים הן כלי מצויין לשחרור ישן והתרחבות הלב

מוזמנת לתרגל את המדיטציה הבאה

3. "צדיק ורע לו רשע וטוב לו..." כולנו מכירים את המשפט הזה ואת המשמעות שלו. אמצנו את נקודת המבט, שמי שלא בוחן את עצמו וחי את חייו בשקט פנימי הוא רשע ואילו הצדיק משלם מחיר על הבחינה העצמית שלו ולכן לא טוב לו. אמרו לנו ואמרנו לעצמנו "מספיק להתלונן, למה אף פעם לא טוב לך? למה לא לעסוק ביש?"

אבל אולי ראיית קשיים וחוסר סיפוק הם מתנה? הם נקודת מבט של עוצמה?

אפשר להעביר את החיים בשמחה ובפשטות של ללכת כל יום לעבודה, לחזור הבית, להתנהל בתוך שגרה, אבל להיות מודע לרגעי משבר, קושי ותסכול זו בעצם מתנה.

כשהיינו ילדים וחשבנו במונחים של חוסר סיפוק, אמרו לנו שזה לא בסדר, שנהנה ממה שקבלנו. בעצם שללו לנו ואנחנו מאז יומיום לעצמנו, את החוויה שמגיע לנו יותר.

אז אולי כל מה שעשינו כדי להגדיר חוסר סיפוק פנימי "כשגוי, כלא נכון" זו בעצם ההבנה שיש בנו חלק שמבין, שמודע, שיש עוד אפשרויות טובות יותר?

במקום זה, אולי נוכל לשאול את עצמנו "למה אנחנו לא מודעים? מה קיים שאנחנו יכולים לבחור בו?"

כל מי שאי פעם חווה חוסר שביעות רצון, הגיע בסופו של דבר לדחף ליצור משהו חדש, טוב יותר, שינוי, כדי להפחית את חוסר שביעות הרצון. זהו מניע יצירתי וחשוב שיש לנו ואולי לא לאחרים. אז בואי נרוויח ממנו, נרתום אותו לטובתנו לא ממקום של קורבנות אלא כיוצרות של חיינו.

ערכי רשימה של מהם המקומות בהן אינך שבעת רצון בחייך.

- מתוכם בחירי בכל פעם תחום, נושא אחד לעבור עליו בצורך ממוקדת.

- נסחי לעצמך מה התשוקה שלך, מה בוער בך שיקרה, שתרגישי, שתהיי

- הציבי מטרות ויעדים כתובים, קונקרטיים, מוחשיים.

- הצהירי לעצמך, לעולם

השיגי!

#רוחניות #מדיטציה #אושר #שלווה #אקסס

לכלנו יש פחדים קטנים שגרים בתוכנו וצצים להם מידי פעם, בדר"כ כדי לשמור עלינו.

פחדים כאלו חשובים להישרדות שלנו, אבל לעיתים הפחד הופך לחרדה ומנהל אותנו, מונע מאיתנו חופש ואפשרויות. חרדות גורמות לנו לעצום עיניים, לסגור אוזניים, לשתק אותנו.

אני הייתי כזו.

היתה לי חרדה מטורפת מבעלי חיים. לא יכולתי לגעת או שיתקרבו אלי, אם כלב היה אפילו קשור בחדר הייתי עסוקה בו במקום באנשים. לא נכנסתי לים במקום בו יש דגיגונים קטנים, בחרתי חברים בתנאי שאין להם חיות ועוד ועוד.

מעולם לא קרה לי משהו עם בעלי חיים שאני זוכרת, מעולם לא ננשכתי, נשרטתי או כל הסבר אחר. ההורים שלי דווקא אהבו חיות, האחיות שלי גידלו בבתים שלהן.

לפני כמה שנים, כדי להצליח ללכת עם הילדים שלי לפינות חיי ובעיקר להפסיק להיות עסוקה אם יש חיה לידי או לא, החלטתי לעבוד על זה.

בעזרת טכניקת טיפול של שחזור גלגולים, הגעתי לתקופת חיים בה התחיל הכל, הבנתי מה קרה שם, מה זה בקש ללמד אותי ותיקנתי. הכל קרה בדמיון מודרך, במפגש אחד, ביני לבין עצמי ולא האמנתי כמה האפקט יהיה משמעותי...

לאט לאט שמתי לב שאני לא עוקבת אחרי הכלב של אחותי כשאני אצלה, שאפילו הוא יכול לעבור לידי בלי שארתע ואקפוץ. הלכתי לים, הפסקתי להתעסק בפחד הזה בתוכי ואחרי כמה שנים קרה מה שאיש מחברי מעולם לא האמין- יש לי כלבה בבית!

אפשר אחרת, יש הרבה דרכים, השאלה היחידה אם אני מוכנה לוותר על הפחד ולגלות מי אני בלעדיו.

אני פה לעזור גם לך.

#רוחניות #פחד #התגברות #שחזורגלגולים

מכירים את זה שקמים בבוקר ומרגישים מועקה, רגש לא ברור, תחושה לא נעימה ולא יודעים בכלל מאיפה היא הגיעה? פעמים רבות אנשים שהם אינטואיטיביים, רגישים, חווים רגשות, מחשבות, תחושות מהסביבה ונוטים בטעות לשייך את זה לעצמם. יתכנו מקרים שבהם זו דווקא אמא אדמה שמתקשרת איתנו.

היום שלי בקליניקה התחיל עם לקוחה שדברה על כך שהיא קמה בימים מסוימים מוצפת בעצב לא ברור, בבדידות גדולה. כששאלתי אותה אם זה שלה היא ענתה בהפתעה שלא.

של מישהו אחר? לא.

של האדמה?

היא הופתעה מהשאלה ואמרה שהיא תמיד הרגישה בתוכה מתי הצמחים צריכים דישון, מתי השקייה ואם הגנן רק מעלה על דעתו לגרש עשבים שוטים ברעלים היא חשה בזעזוע של האדמה ועוצרת בעדו.

אמא אדמה לא ”מדברת“, לא שולחת הודעות טקסט או מיילים וכדי להעביר אלינו מסרים היא משתמשת בתחושות פיזיות, רגשות. היא מבקשת להיות מוזנת חזרה וכל מה שהיא צריכה זה שנעצור את המרוץ שלנו לרגע, נחשוב על מה שעולה בנו ונשלח לה אהבה וחום בחזרה.

אז אתם מוזמנים לעצום עיניים, לעטוף את עצמכם בשקט פנימי וחיצוני ולהרגיש איך כפות הרגליים שלכם מתחברות לאדמה, מצמיחות שורשים עדינים שנכנסים פנימה אל עומק האדמה לאט לאט. אנרגיה של אהבה, הוקרה, הזנה זורמת דרככם בקלות וללא כל מאמץ דרך השורשים לתוך האדמה ומשחררת איתה כל כאב, מחשבה, תחושה, מועקה, תסכול שאינם שלכם. כל אלו מתותמרים ע“י אמא אדמה . חושו איך אתם מתמלאים בהוקרה לבריאה, נעשים קלילים יותר, איך המרחב הפנימי גדל ושקט ממלא אתכם.

זו האהבה של אמא אדמה שמזינה אתכם במעגל חוזר.

אם כלנו נשלח קצת אהבה בחזרה לאדמה, איך יראה הגוף שלנו, המיינד שלנו, העולם שלנו? ומה יכול להיות יותר טוב מזה?!

#רוחניות #אדמה #מדיטציה #כאב

מהרגע שאנחנו נולדים מבקשים מאיתנו החלטות- באיזה חוג להיות, מה ללמוד כמגמה בתיכון, מה נהיה כשנהיה גדולים, מי יהיו החברים שלנו ומי אנחנו בכלל.

התרגלנו שאם לא תהיה החלטה נהיה מבולבלים, לא יציבים, חס וחלילה במקום של התנסות ...

”החלטה“, נתפסת כאמירה מחייבת שאי אפשר לסגת ממנה בלי להרגיש אכזבה, חוסר הצלחה, שבירה או חיפוש אחר הצדקות.

אם ”החלטתי” שממחר דיאטה, המחר הזה מתרחק בכל יום מהחשש שלא אצליח ולא אעמוד במילה שלי מול עצמי ואחרים. כשיש החלטה, כאילו אין מקום לנסיבות או למציאות להכנס פנימה, כי הכל סגור.

אז מה אם נחליף את ה“ההחלטה“ בבחירה? מה אם בכל רגע נבחר את מה שמדוייק לנו לאותה נקודת זמן עם הידע והיכלות שיש לנו? מה אם מחר נוכל לבחור מחדש?

לפעמים אנחנו משחקים עם מילים, כדי להרגיש טוב עם עצמנו, הפעם אני מציעה לשנות הרבה יותר ממילה. בחירה פותחת בפני אפשרויות שקודם לא היו, מאפשרת לי חופש, מדייקת אותי, מכוונת למה אני צריכה, רוצה, יכולה, מבקשת, שיהיה בחיי.

אז מה עוד נוכל ליצור אם נחיה מתוך בחירה ונכיר בבחירה האינסופית העומדת לרשותנו?

מזמינה להתנסות בדמיון מודרך קצר:

מזמינה לקחת נשימה עמוקה, לתת לשקט ולאוויר נקי להיכנס לכל תא ותא בגוף, להרגיש איך כל המתח מהיום שלך הולך ומתפוגג .... מזמינה אותך לדמיין מולך בועה גדולה, יפה וזוהרת. ...הבועה הזו יכולה להכיל בתוכה הכל..... היא יודעת אפילו לשאוב ממך את מה שלא נחוץ, מיותר, מעכב, מפריע... הבועה שואבת לתוכה בקלות וללא כל מאמץ את כל ההחלטות שעשית- את ההחלטות שחשבת שהן ”טובות“ ואת אלו ”שרעות“, את אלו שחשבת שחשוב לעמוד ולהצליח בהן ואלו שלא, את אלו שקדמו ואת אלו שחיבלו, את כל ההחלטות שאפילו לא ידעת שלקחת על עצמך...... תחושת מרחב מתפשטת בגוף, תחושה של שחרור וחופש פשוט להיות.... תחושה של אני חדש שיכול לבחור בכל רגע, כל בחירה, כל הוויה.

עם הידיעה הזו נקח נשימה עמוקה ונחזור אל הרגע הזה, אל השפע שכאן ועכשיו.

#רוחניות

רובנו שמענו על הביטוי תקרת זכוכית.

ויקיפדיה מלמדת אותנו "שזהו דימוי המשמש לתיאור מחסום בלתי נראה, ובכל זאת בלתי שביר שעוצר מיעוטים ונשים מעלייה לשלבים העליונים של הסולם החברתי, ללא קשר לכישורים או ההישגים שלהם".

אנחנו רגילים להשתמש במונח הזה כעל גבול שאחרים מציבים לאדם זה או אחר. זה כמו לדעת שיש בעבודה שלי תפקידי קידום, אבל הם לא רלוונטים לי.

האם תקרת הזכוכית היא אפקט, גבול חיצוני או שאני היא זו שמאמצת את ההגדרה החיצונית, הופכת אותה לפנימית ומאמינה בה עד שאני אפילו לא בוחנת את היכולות שלי ?

פעמים רבות אנחנו מאמצים נקודות מבט של אחרים, כדי להיות מסוגלים להתאים את עצמנו לעולם, להשתלב. זה קורה כשאנחנו מנסים להבין אחרים אינטלקטואלית או רגשית וזה בעצם מזיז אותנו, את התודעה שלנו, מבטל אותנו. זה קורה לנו בזוגיות, במערכות יחסים חברתיות, מקצועיות, בכל תחום.

המחיר הוא שאנחנו כבר לא יודעים לזהות מי אנחנו ומי האחר ומאבדים קשר להוויה שלנו, לייעוד ולנקודות המבט שלנו בעולם הזה.

כשאני "קונה" את נקודת המבט שאני לא באמת יכולה הכל, שלא הכל פתוח בשבילי, נוצרת תקרת הזכוכית- המחסום שהופך לסמוי ולא מאפשר לי לגדול, לנוע, להתנסות. כשאני מאמינה שלא הכל אפשרי מתחילות להיווצר במציאות שלי התנסויות, מעין "הוכחות" שאכן לא הכל פתוח: אדם מציב לי גבול, אני לא מתקבלת ללימודים, לעבודה, האדם שאני רציתי לא בוחר בי ועוד.

כך אני מבססת עוד ועוד את הידיעה שעם כל הכבוד, יש גבול.

אז מתי החלטתי שיש גבולות ליכולות ולהתפתחות שלי ?

מתי החלטתי שאני רק מה שהחברה, הסביבה מאפשרי לי להיות ?

מתי קניתי את האמונה שלרצות, לשאוף, לבקש זה מיותר, כי לכל אחד יש את מכסת המזל, השפע, האהבה, הבריאות שלו ולא ניתן להרחיבו? ואפילו אם אבקש מעבר לכך אסתכן בלאבד את מה שיש לי ?

מניחה שקשה להניח על זה את האצבע, אבל בוודאי שלא מאוחר לשנות. התקרה הזו בתודעה ש ל י ומה ששלי, אני יכולה לפתוח מחדש. ואם היא רק מזכוכית, אני גם יכולה לנפץ בהנאה.

אז אם בא גם לך להרחיב את האפשרויות, לדעת שאין גבול מעבר לזה שנבחר בו אני מזמינה לתרגל את השאלות הבאות כשאלות פתוחות לייקום ולעצמי. לא לחפש תשובה, רק לתת לאנרגיה שלה להיווצר בחיי.

* מה אם במקום כל מה ששפטתי כבלתי אפשרי עבורי, אשאל את עצמי מה יאפשר לי את ההשראה והמרחב להיות כל מה שמתאים ומדוייק לי?

* מה שפטתי בעצמי לכל כך שגוי בלהיות אני שמחייב אותי להסתיר את עצמי, הכוחות והכישורים שלי ובעמדת חיקוי של האחר סביבי?

* איזו תרומה אני יכולה להיות ולקבל פה היום?

* מה באמת אפשרי במצב, בקשר, במקום הזה שאני אפילו לא מעלה על דעתי?

* מה נפתח בכל רגע בחיי, שאם רק אתן לו מקום ומרחב יישנה את חיי, יעצים, יירגש, יפתח אינסוף אפשרויות?

#רוחניות #תקרתזכוכית #נקודתמבט #הכלאפשרי