מאיה שאלה אותי היום למה אני לא מרפה. למה אני שוב ושוב שולחת לה מסרונים מעודדים.

עניתי לה שכשפגשתי אותה, ראיתי מי נמצא שם מעבר להפרעת האכילה. מעבר להפרעת האכילה היתה בחורה עוצמתית, מעניינת, בעלת יכולות מדהימות, מקסימה, בחורה שפשוט היה לי כיף לפגוש אותה...אז למה להשאיר רק להפרעת האכילה את התענוג הזה?

כשהפרעת האכילה סוערת, גם כאשר מאיה מרגישה שאין מאיה, אני זוכרת מי זו מאיה...אני זוכרת שכשמאיה כן הצליחה לא להיכנע לפיתויים של הפרעת האכילה לסגוד רק לרזון, הצוות במקום העבודה שלה ניפעם מהיכולות שלה, מהעקביות שלה, ממוסר העבודה שלה, מהיצירתיות שלה – כל אלו לא נראים כשהפרעת האכילה שם, אבל הם קיימים...

מאיה יקרה, אמרתי, מספיק שתגררי את עצמך להתנהגות שאת בטוחה שהיא מיטיבה, מספיק שאת מצליחה היום לגרור את עצמך לעבודה ומחר לגרור את עצמך לצאת מהבית במקום להקיא ומחרתיים את נושמת עמוק ומייצבת את עצמך כדי "לא ליפול" והנה אנחנו כבר שם....כבר יצרת חוויה ייחודית של לא להיכנע להפרעת האכילה, כבר יצרת במוח זכרון של "הכוחות חוזרים אלי, הצלחתי לא להתפתות לה" ומכאן והלאה אנחנו על הטרק הנכון....

וגם אם תסטי מדרך הישר מאיה, אנחנו כאן לשמור את הזכרון של מי שנמצא מעבר להפרעת האכילה, כמו חלק גדול מההורים... לשמחנו המוח של האדם הוא פלסטי, התנהגות מיטיבה גורמת לו לבנות תבנית שונה והוא באמת משתנה.

אני: נשמע שהילדים לא השאירו לך טריטוריה משל עצמך....איבדת אותך..... כל הזמן את מתעסקת בהם במקום בך....אולי זו הבעיה.....

ענת: אני באמת דואגת להם.

אני: ברור...קיבלנו את הדבר הזה בחדר לידה...מתנה.... אבל...לא קיבלנו מדריך להורה עבור כל שנה ושנה....ואנחנו מוצאים את עצמנו לא מבינים, איך, אחרי כל מה שעשיתי כדי לגדל ילדים חסונים, הם זקוקים למנגנון הגנה של שקרים?

ענת: נכון. ואיך אחרי כל החוגים שלקחתי אותם וטיפוסי הסולמות הם לא מצליחים להתמודד עם המציאות כפי שהיא וצריך ללכת אתם על ביצים . ואיך הבנות שכל החיים דיברתי איתן על הכל, כשהן לא מסוגלות להשיג את מה שהן רוצות בחיים הן מפילות הכל על הרזון......במקום להתעסק בבאגים שלהן....

אני: המטרה היא קודם כל לעזור להם ולעצמנו להכיל את התחושות השליליות שקשורות במפגש שלנו עם מי שאנחנו באמת.... וכשנפגשים ממש, זה הרבה פחות נורא ממה שכולנו מדמיינים....

ענת: אז איך משחררים את הדריכות הזו?

אני: קשה לך להיפגש עם מי שאת...עם החלקים של אבוד השליטה והחרדה הנלווית אליהם... בואי נסתכל ל"זאב" הזה בעיניים. אנחנו ההורים מפנטזים שאם תהיה לנו יותר שליטה על הילדים שלנו נצליח להציל אותם מעצמם... אבל המציאות היא אחרת... רובנו לא מצליחים להציל את הילדים שלנו ברגע שהגיעו לבגרות. ככל שהם עצמאיים ושונים מאיתנו אין לנו באמת שליטה עליהם וכל מה שנשאר לנו זה לקוות שאנחנו מהווים מודל חיקוי מספיק טוב.... כי כשאנחנו מדברים אתם ...הם מנפנפים אותנו ומבקשים שלא נחפור.

ענת: יש אצלי כל הזמן סערה פנימית....למדתי להיות מאופקת ולא להחצין אותה אבל אני כל הזמן דואגת ודרוכה...

אני: אם כך, אני מבינה שהילדים שלך לא דואגים מספיק....ואת מחזיקה עבורם את דגל הדאגה....

ענת: נכון. אני רואה שהבעיות שלהן לא נפתרות.

אני: רובנו לא מצליחים לפתור לילדים שלנו את הבעיות שלהם עם עצמם ועם העולם... הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לתת להם, חוץ ממודל חיקוי, זה לשלוח אותם לדבר עם מישהו שהם יכולים להקשיב לו יותר מאשר לנו...

מרבית הילדים בטוחים, ולרב הם צודקים שהם יודעים מה ההורה היה אומר ולכן הם לא רוצים לשמוע אותנו.... אבל מול זרים הם מקשיבים עם הרבה פחות תפיסות היסטוריות ולעתים יותר פתוחים...מה עוד שזרים לרב הרבה פחות רגשיים וטעונים מההורים....

ענת: אין ברירה היא תצטרך להמשיך ללכת לטיפולים עד שתהיה מסוגלת להיפגש ולהכיל את הבאגים שלה...

אני: ואת תצטרכי ללכת אחורה ובעיקר להחזיר לעצמך אותך....היא צריכה אימא ולא חברה או מטפלת....

כמה פעמים חשבתם לעצמכם – אני יודע בדיוק מה אני צריך לשנות אבל....זה נשאר במוח , זה לא עובר למשהו מעשי....

כשבודקים לעומק, אימפוטנציה – בעיה ביכולת לעשות, היא הרבה מאוד פעמים האחות של אומניפוטנציה – יכולת-על. כשאדם מצפה מעצמו הרבה מעבר למה שהוא יכול (והסיבה אינה משנה) החשש שמא יכשל מפתה אותו לדחות, לא לעשות, להתחמק...

חשבו רגע, כל מה שהייתם רוצים לעשות ואתם לא באמת עושים...מה היה קורה אם באמת הייתם עושים את זה? בחלק גדול מהמקרים התשובה היא....אולי אני לא באמת יכול? אולי אני לא אצליח כמו שאני חושב? אולי אני בינוני ולא ...מבריק, מצליחן,שקדן, ממושמע וכולי....

הוצאה לפועל של התכנית הרבה פעמים חושפת את האדם על חולשותיו.

אמרה לי השבוע אחת המטופלות: הייתי רוצה להגיע למקום שהוא התגלמות הטוב, והמשמעת העצמית, מודל להערצה ושאני אוהב את עצמי ושאני אהיה מסופקת ואוכל לתת ולעשות....

שיקפתי לה שהמשאלה שמביעה היא משאלה להיות אל-אנושית... בדיוק כמו הפנטזיה שהפרעת האכילה מייצרת אצלה במוח – להיות אל אנושי ולא להזדקק לאוכל כמו כולם, להיות אל אנושי ולמרות שלא אכלתי כל היום לא אבלוס אחר כך... רב האנשים שאני מכירה הם בני אנוש והמשאלות האלו כמובן לא מתממשות.

אחת הבעיות של אלו שאני והצוות שלי מטפלים בהם זה היכולת להבחין בין מה שאפשר לשנות ובין מה שאי אפשר..האבחנה הזו קשה במיוחד כשסובלים מהפרעת אכילה כי אחת הטקטיקות של הפרעת האכילה היא ליצור אשליה שדברים שלא ניתנים לשנוי, אפשריים.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת לכולכם שתתממש ּתפילת השלווה:

אלי, תן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָוה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, אֶת הָאֹומֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָולְתִּי, וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם ושתוכלו לומר לעצמכם "אני רק אני וטוב שאני זו אני".

מכרה סיפרה לי שקבעה עם "חברה" ללכת לסרט אבל זו חברה שבכלל לא אוהבת. למרות שלא אוהבת אותה שלחה לה ברכת מזל טוב ליום ההולדת וזו הזמינה אותה להיפגש.

המכרה שלי לא רצתה ש"החברה" תחשוב שהיא לא מעוניינת למרות שהיא לא באמת רוצה להיפגש אתה, לכן הציעה סרט שזה בילוי שדורש פחות דיבורים.

כששאלתי אותה למה לא אוהבת את ה"חברה" ענתה שזו אחת עם "פוזה".

אמרתי שכולנו לפעמים מסתובבים עם פוזה. ענתה המכרה שלי: "אני, גם כשאני לא אותנטית, אני עדיין מתנהגת כאילו אני אותנטית".

חייכתי ואמרתי שכשמישהו עם מסיכה האחר תמיד חווה ניחוח של היעדר אותנטיות והמון פעמים דווקא כשאנחנו מעזים להסיר את המסיכה שלנו ולהיות אנחנו, על כל חולשותינו, רק אז האחר יכול גם להסיר את המסיכה.

דווקא כשאנחנו מדברים בגובה העיניים ואומרים את מה שאנחנו מרגישים בלי ציניות ובלי עקיצות ובלי דיבור עקיף, האחר מצליח להיות כנה ונוכח ונוצרת קירבה.

אני תוהה האם ה"חברה" של המכרה שלי מגיעה למפגש המשותף שלהן עם פוזה כי נפגשת עם בעלת "פוזה".

מייקל לוין אמר ש: " שום דבר אינו מעייף יותר מאשר לנסות להיות אדם שונה מזה שאנחנו" ובכל זאת אנשים ללא מסכות הם חזיון נדיר. כשאתם פוגשים אחד כזה, התחברו אליו. זכיתם!!!

היום התקיים במסגרת הכנס של האגודה הארצית להפרעות אכילה שיח אינטימי בנושא אחים לחולות עם הפרעות אכילה. את השיח הנחיתי אנוכי – פרופ' מוריה גולן. מול הקהל שהיה מורכב מהורים ואחים לחולות בהפרעות אכילה, ישבו לצידי, טליה-אחות לנערה שעד היום חולה באנורקסיה כרונית ויונה – אימא לנערה שהחלימה מהפרעת אכילה סוערת ביותר.

את המפגש פתחתי בהבעת שמחה על כך שאנחנו נותנים במה לאחים שבמרבית המקרים מרגישים זנוחים ובלתי נראים כשההורים עסוקים בטיפול האינטנסיבי שדורשת הפרעת אכילה.

טליה פתחה בתיאור היותה אחת משלישיה. אחותה חלתה בהפרעת אכילה בהיותן בנות 15. היה עצוב לשמוע את התיאור של הבית הסוער שתיארה טליה. היא שיתפה שהבחירה שלה הייתה להתנתק וכך הגנה על עצמה. במשך זמן רב התכחשה למחלה של אחותה ובהמשך התרחקה מהקן המשפחתי ושמחה מאוד לצאת לשירות לאומי ומיד לאחר מכן התחתנה. ועדיין, חיה 3 שנים בבית בהן הרגישה:

• פגיעה על כך שלא יודעת מה כל המהומה ועל מה

• תחושה שלא רואים אותה

• קושי וכעס ביחס לדרישה ממנה להגיע לטיפול המשפחתי

• התנהגות אכילה מרדנית ולא מוקפדת (הפוך מזו של אחותה) (יש כאלו שמחקות את האחות המוערצת. מ.ג.)

• קושי מועצם ביחס לקונפליקטים נורמטיביים ביחס לאכילה, מראה וגוף מותאמי גיל

• תחושה שמצד אחד חשה חוסר אונים והיעדר הבנה איך יכולה לסייע לאחותה ומצד שני, אשמה על הרצון בהתרחקות. התוצאה הייתה "הליכה על ביצים" וזהירות מדיבור על הנושא הטעון מה שכמובן מרוקן אנרגיות.

יונה המשיכה וסיפרה שאחד הדברים הזכורים לה הוא שערב חתונת אחת מבנותיה, היא ניגשה אל הבת שסבלה מהפרעת אכילה וביקשה ממנה: רעות, אנא אכלי כמו שצריך ביומיים הקרובים כדי שאימא תוכל להתמסר לחתונה שלי ולא תדאג לך".

יונה, שבתה החלימה שיתפה מה הם עשו כהורים כדי לתת מענה יאות למשפחה. הרשימה שלהלן כוללת טיפים של יונה ושל טליה עם הבהרות שלי (מ.ג.):

דיבור גלוי, ללא בושה. "אף אחד לא בחר במחלה הזו ולכן אין מה להתבייש" . יונה סיפרה שלא נעתרו לבקשת הבת החולה להסתיר את דבר המחלה מבני המשפחה הגרעינית. נהפוך הוא, כל בני המשפחה הגרעינית הגיעו למפגשים משפחתיים (מדובר במשפחה עם 7 ילדים). ביחס למשפחה המורחבת, ההורים בחרו לשתף את מי שמצאו לנכון אך התריעו לא לשוחח עם הבת בעניין ולהקפיד לא להעיר לה על המראה והאוכל.

הקטנת הפיל שבחדר- דיבור ישיר שמשחרר את המתח. השתיקה ביחס להפרעת האכילה רק מאדירה אותה והופכת את המחלה למשהו שנחווה כבלתי נסבל בעליל. ה"א זו מחלה קשה אבל נסבלת ולכן חשוב להקטין את הפיל שבחדר. אחת האחיות בחדר אמרה שהיא חשה אשמה איומה שהתרחקה מאחותה אבל לא אומרת לה כלום כי חוששת ש"תנפנף אותה". הצעתי לה שפשוט תאמר לאחות החולה: "שמצד אחד מכבדת את הרצון שלה לא לדבר על הפרעת האכילה אבל מצד שני היא עצמה מרגישה אשמה שמתרחקת ממנה ופשוט לשאול אם יכולה להזמין אותה לפעילות משותפת כלשהי שלא קשורה באוכל?

להתעקש לקיים אינטראקציות סביב נושאים שאינם קשורים להפרעת האכילה. זה היה אחד הלקחים של טליה מהחיים לצד אחותה. "אפשר לשוחח ולעשות המון דברים שלא קשורים להפרעת האכילה וזה מקרב ושומר על קשר מיטיב"

שמירה על נוכחות אותנטיות והפרדה בין הדוברת להפרעת האכילה. כשהאחות החולה מעירה לאחות הבריאה ביחס לאוכל/מראה/לבוש/דיאטה/משקל) האחות הבריאה צריכה לשאול את עצמה: האם זה נאמר מהמקום החולה או מהמקום הבריא? במידה וזה נאמר מהמקום החולה (מקום שמזדהה עם האג'נדה של הפרעת האכילה) עליה לסרב לשוחח עם החלק החולה ביחס לעצמה...במידה וזה נאמר עם החלק הבריא לענות באופן הכי אותנטי כאילו אחותה בריאה.

כשהאחות הבריאה מציעה לעשות עם האחות הצעירה פעילות שהיא אנטי אנורקטית (כמו למשל להתקלח ללא חשש מפגישה עם הגוף) יש לאפשר זאת כל עוד לא הופך את האח ל"מטפל" של האחות החולה (כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע. מ.ג.). יונה שיתפה שבימים שהבת החולה סירבה להתקלח שמא תראה את גופה, היא כן הסכימה להיכנס למקלחת עם אחותה הגדולה ממנה שעשתה זאת רק כשהייתה פנויה ושמחה לעזור בכך (להבדיל מהפיכת האח הבריא למטפל של הילד החולה).

יחס ייחודי לילד הבריא על ידי הורים מתחלפים. הרבה מאוד משפחות מתפצלות כי אחד ההורים אחראי על הטיפול בילד עם הפרעת האכילה והשני הופך להיות אחראי על אחיו. לשני הילדים מאוד חשוב שהמשפחה לא תתפרק ולכן חשוב לתת יחס ייחודי לילד הבריא אבל על ידי שני ההורים לסירוגין כדי שלא יוצרו בבית שני מחנות. זכרו הקן המשפחתי הוא הקרקע הבטוחה של הילדים וההורים כאחד.

יכולנו להמשיך את השיח עוד ועוד. החלטתי שמהיום, אני מציעה למשפחות שילדיהן לא מטופלים במרפאה שלנו, מפגשים חד פעמיים או כמספר הפעמים שירצו הן של כלל המשפחה ו/או של קבוצת האחים.