מדינת ישראל פעלה, ועודנה פועלת, על מנת למחוק את הזהות של הדרוזים, ולצערנו, אפשר לומר כי היא הצליחה במידת מה לשטוף את מוחם של הדורות הצעירים. בשנות ה80׳ הפרידה מדינת ישראל את תכניות הלימודים של הדרוזים מאלו של הערבים, ושינתה את תכנן, כאשר המטרה היא להנחיל בתודעת הדרוזים זהות חדשה ומסולפת: הזהות "הדרוזית-הישראלית". זהות זו נאמנה למדינת ישראל, אינה מפקפקת בשירות הצבאי, ורואה את עצמה חלק מהחברה הישראלית וממדינת ישראל.מניפולציה זו נעשתה על ידי שכתוב ספרי ההיסטוריה, הערבית והאזרחות, והוספת שיעור חדש שנקרא "המורשת הדרוזית" שאין בינו לבין מורשת דבר. בנוסף לכך, התחיל מערך הגדנ"ע להנכיח יותר ויותר את סוגיית השירות הצבאי בבתי הספר הדרוזיים, עד שנוכחותו הפכה טבעית בעיני התלמידים.

למזלנו, ישנם דרוזים רבים אשר לא נכנעו לניסיונות אלו של שיבוש הזהות, ועדיין מחזיקים ומתגאים בזהותם הערבית. חלקנו התוודענו למציאות אחרי השירות הצבאי, ולאחרים התמזל מזלם והתוודעו לכך לפני השירות הצבאי, והם סירבו להיות חלק ממוסד רקוב זה.

אנחנו קבוצה של סרבנים דרוזים המחויבים לעודד חשיבה מחודשת על הגיוס שנכפה על הדרוזים, בזמן שחלק גדול מקרב אחינו מתייחס לדבר זה כמובן מאליו וכחלק מחובותיו כלפי המדינה. אנו פועלים מתוך האמונה שזכויות אינן קשורות בחובות, ושמחובתה של המדינה להעניק לנו את זכויותינו מעצם היותנו אזרחים. יתרה מכך, מדיניות המדינה כלפינו כדרוזים, בדומה לשאר הערבים, היא מדיניות של אפליה ונישול, ואת זה רואים במובהק בהריסות הבתים ובהפקעת האדמות המתמשכת.

בנוסף, אנו מאמינים שמערכת הצבא היא מערכת דכאנית המיישמת את מדיניות הכיבוש הברורה של ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים. אנחנו מסרבים לקחת חלק במערכת כזו אשר מעניקה ביטחון למתנחלים ומונעת מהפלסטינים לחיות על אדמתם בכבוד. אנחנו מסרבים לקחת חלק ברצח של אנשים חפים מפשע, בסגר המתמשך על מיליון בן אדם בעזה שחיים ללא חשמל, מים, חינוך וטיפול רפואי, במעצרים של קטינים ובהריסות בתים המשאירים משפחות שלמות ללא מכסה.

אנחנו רוצים חברה אשר בניה ובנותיה חופשיים וחופשיות לבחור את דרכם\ן, חברה אשר מודעת להשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של הגיוס בצבא, ומודעת לכך שסירוב הגיוס הוא מעשה לגיטימי, וכזה שאינו משפיע על עתידו של הסרבן כפי ששכנע אותנו הממסד הישראלי אשר נקט בכל האמצעים כדי לשטוף את המוח שלנו. אמצעים אלו לא מצליחים לשכנע אותנו (ואחרים שאנחנו בטוחים שהם נמצאים שם ומושתקים) להתרחק מהזהות שלנו ולהשתתף במערכת של דיכוי ובמערכת אשר האפליה אינהרנטית בתוכה, כמו שהיא אינהרנטית בממשלה עצמה אשר מחוקקת חוקים המעגנים את מעמדינו הנחות, כמו החוק הלאום.

הדרוזים הזועמים על החוק החליטו לצאת בהפגנת ענק שנערכה ביום 4.8.2018, שלובי ידיים עם השמאל הישראלי אשר ראה בחוק פגיעה אנושה בדמוקרטיה. מנהיגי ההפגנה, היו אנשי צבא ואנשי צבא לשעבר מהימין הדרוזי, שאימצו רטוריקה של "שכירי חרב" לפיה: הדרוזים עמדו לצד היהודים מלפני קום המדינה ומשרתים נאמנים בצבא הישראלי, ולכן מגיעות לנו זכויות שוות.

רטוריקה זו היא רטוריקה אנטי-דמוקרטית וגזענית. אנטי דמוקרטית משום שהיא קושרת בין החובות, ובפרט שירות בצבא, לבין הזכויות – וזהו, כשלעצמו, שיח אנטי דמוקרטי. וגזענית משום שהיא מתעלמת משאר הערבים במדינה, ומחפשת פתרון לדרוזים בלבד. שיח מסוג זה, שמדגיש ייחודיות עדתית, הוא שיח גזעני, שאינו שונה מהרטוריקה של החוק עצמו, ושיח אשר מנציח את מאמצי המדינה שנעשו כדי להפריד אותנו משאר הערבים.

כמי שחלקנו נכח בהפגנה, ראינו במו עינינו כי רבים דרשו שוויון זכויות טוטאלי לכל מי שאינו יהודי בלי שום קשר לצבא, ועל כך אנו מברכים ושמחים. אך כאמור, הימין הציוני הדרוזי שהוביל את המחאה, השתמש בשיח תבוסתני ומתרפס. שיח מתקרבן ומכאן חולשתו. אפילו היהודים שהשתתפו בהפגנה דיברו על שוויון טוטאלי יותר מהדרוזים.

אנו מאמינים, כי מגיעות לנו זכויות מחמת היותנו אזרחים ולא מפני ששירתנו בצבא. אנו מצרים על כך שהרצון האמיתי של המפגינים לא בא לידי ביטוי בתקשורת ומי שדיבר בשמנו לא מייצג את רוב הדרוזים שהפגינו בעד שוויון לכולם (ערבים ויהודים כאחד). חבל מאוד שמי שהנהיג את המאבק הם אנשי צבא מובהקים, חלקם אנשי ליכוד ותומכי ליכוד, אשר הם, למי שבטעות כח, אלה שחוקקו את החוק.

ההנהגה הזו לא מייצגת אותנו. אנחנו, הסרבנים הדרוזים, דורשים שוויון לכל אדם בעל אזרחות ישראלית, ללא קשר לאיזה לאום הוא משתייך.הצעד הראשון שעל הדרוזים לעשות, כתגובה לחוק הלאום ובכלל, הוא להיאבק בגיוס החובה שהוטל עלינו בניגוד לרצוננו ב-1956. אין שום סיבה שאחרי שהמדינה קבעה בחוק את מה שהיה ידוע לנו לפני: שאנחנו לא אזרחים שווים, שנשרת אותה. עלינו להפנים כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים בלבד, ומי שאינו יהודי לא נספר.

אנו מקווים שבעקבות חוק הלאום יותר ויותר דרוזים יתפכחו, ויבינו את גודל השקר שהם חיו בו. יקראו מחקרים על זהותם, ויעמדו איתנים אל מול הניסיונות הבלתי פוסקים של המדינה להשפיע עליה. ושיחליפו את הרטוריקה מרטוריקה מתקרבנת ותבוסתנית לרטוריקה חזקה המתבססת על צדק.

ליצירת קשר עם קבוצת ״סרבנים דרוזים״ ניתן לשלוח מייל לכתובת: savandruzi@gmail.com

לפני עשור צה"ל יצא למבצע ״עופרת יצוקה״ ברצועת עזה, מבצע ראשון מבין מבצעים רבים שיבואו בשנים שבאו. באותם ימים הייתי עוד בבית-ספר יסודי, ואני זוכר, גם כילד, שהרגשתי צער על המבצע. בתור מי שזכר גם את מלחמת לבנון השנייה, מלחמת עיראק והאינתיפאדה, היה לי ברור שעימותים צבאיים משמעם הרוגים, אזעקות, והרס לשני הצדדים. אבל אני זוכר שגם הרגשתי חמלה כלפי הפלסטינים בעזה. דחוקים לפינה, עניים ונואשים, חסרי כל תקווה, מנושלים מרכושם, ובמצור כמעט מוחלט. הבנתי את מצבם, והרגשתי כעס על היחס של ישראל כלפיהם וכלפי הפלסטינים בגדה, שבונים התנחלויות על אדמותיהם. כמה שנים לאחר מכן, התחלתי להיות פעיל והצטרפתי לשלום עכשיו, בתקווה שאפשר לפעול למען עתיד טוב יותר.

בחלוף הזמן, הגיוס התקרב, והדילמות החלו לעלות. כמה חודשים בטרם התגייסתי, שקלתי לסרב. לא רציתי לשתף פעולה עם הממסד הצבאי והממשלה הימנית - למה שאשרת גופים שאני מתנגד למטרות שלהם? עבורי, גיוס לצבא זה לתת יד לרמיסת הזכויות של הפלסטינים, והשתתפות במלחמות פוליטיות חסרות תוכלת ומלאות הרג. אבל בכל זאת, הרגשתי שאני צריך להתגייס כי זו החובה של כל בני גילי, ובכל זאת, ישנן יחידות בצבא שלא פועלות ביו"ש. ואם כבר להתגייס, אז לפחות ליחידה הגנתית. עבורי, יחידה זו באה לידי ביטוי בדמות מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר. יחידה כזו שלא עוסקת בהרג, התקפה ומילוי פקודות מפוקפקות. אולם, בימים ההם לא הסתכלתי על התמונה המלאה.

התגייסתי, התחיילתי, והתחלתי טירונות. זה לא היה בלב שלם. הבעיות החלו כבר בשיעור מ"מ הראשון על רוח צה"ל. "מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. יש כאן מישהו שלא מסכים עם זה?", שאלה המ"מ. לא יכולתי לעמוד בפני הצביעות והציניות שבשורות האלו. "כן המ"מ. מטרת צה"ל כיום היא גם לאבטח את השטחים הכבושים ביהודה ושומרון". תשובה זו התקבלה בשתיקה מצידה, והיא נתנה לחייל אחר לענות לי. "יש מאחזים ואזרחים ישראלים באיו'ש וצה'ל צריך להגן עליהם". אבל באיזו זכות ישראלים גרים שם, בעוד שהם בונים על אדמותיהם הפרטיות של הפלסטינים? לאחר אותו שיעור ניהלתי ויכוחים רבים עם אותו חייל, אבל בסופו של דבר הפכנו לחברים.

לאחר כמה חודשים של טירונות 03 וקורס, סיימתי את ההכשרה והתחלתי את השירות הסדיר בכיפת ברזל. השירות בכיפה כרוך בשמירות רבות. בשגרה של 17/4, ארבעה לילות בבית כל שלושה שבועות (במקרה הטוב), שומרים ברוטינה חוזרת של שמירה בת 3.5 שעות ולאחריה 7 שעות מנוחה (באופן תיאורטי, שכן החיילים חייבים להתייצב למסדר בוקר בשמונה גם אם שמרו באמצע הלילה).

בשמירות יש הרבה זמן לחשוב. כשיש לך כל כך הרבה זמן ללא ספרים, טלפון או כל הסחת דעת אחרת, יש לך אפשרות לתהות עם עצמך. כך לדוגמה, תהיתי לעצמי מה היא התועלת של כיפת ברזל, מערכת בשווי מיליארדי דולרים, שנועדה ליירט כל צינור ממולא חומר נפץ מאולתר, בעוד שממשלת ישראל לא עושה יותר מדי מאמצים דיפלומטים להפסקת ירי הרקטות מהרצועה. במקום לנסות לפתוח מו"מ וליישב את ההדורים עם הפלסטינים, ישראל משקיעה מיליארדים בניסיון לאטום את השמיים שלנו הרמטית. האם אנחנו עד כדי כך נמנעים משלום? והאם ייתכן שהשימוש המתמשך בכיפת ברזל הפך אותנו לשאננים והתרגלנו לבטחון המזוייף שהטכנולוגיה הצבאית מעניקה לנו? בהתחלה, בעת כהונתו כשר ביטחון, עמיר פרץ השקיע את תקציבי הבטחון בפיתוח כיפת ברזל בשביל למצוא פתרון חירום לרקטות בעוטף עזה. אבל מאז חלף יותר מעשור, ומפתרון זמני זה הפך לפתרון קבע. פרץ בעצמו אמר שזו נועד להיות זמני בלבד [1]. וכל עוד יש לממשלת ישראל רשת מגן מזויפת שכזו, היא לא תאלץ לחתור לפתרון דיפלומטי, פתרון דיפלומטי שיתן שקט אמיתי לאזרחי ישראל - גם את זה, אגב,אמר פרץ בעבר. ועם הזמן, התמונה התבהרה לי. כל עוד לממשלה יש את כיפת ברזל כביטוח, היא יכולה להתחמק משיחות שלום, ולהמשיך להתעלם מהסכסוך. וכל עוד אפשר להמשיך להתעלם מהפלסטינים, אפשר גם להתעלם מהבעיות ההומניטריות שברצועה ולהעלים עין מרמיסת הזכויות בגדה המערבית.

אבל כמובן, לא כך עובד מירוץ חימוש. כי אם אנחנו נביא כיפת ברזל לרקטות, ארגוני הטרור יחשבו על נשק חדש. בלוני תבערה ומנהרות - זו לא בעיה שכיפת ברזל תוכל לפתור. המציאות מוכיחה מחדש שהפתרון היחיד הוא שלום בין העמים. אבל כל עוד הממשלה רוצה, היא תמשיך להשקיע כספים בפתרונות זמניים ואבסורדים במקום לגשת למקור הבעיה ולפתורה. כך לדוגמה, הוצע בשלב מסוים להשתמש במטוסי קרב על מנת להדוף את העפיפוני תבערה באמצעות האוויר ממנועיהם.

וכך חלפו הימים, החמאס מאיים בירי וישראל ממהרת להתגונן. אלא שלא תמיד הדברים מתנהלים כך. בנובמבר 2017, הנשיא טראמפ הכריז כי בכוונתו להודיע בנאום חגיגי על העברת השגרירות מת"א לירושלים. ממשלת הימין בירכה על כך כמובן. האינטרסים ברורים לכולם: טראמפ גורף תמיכה נוספת מקולות האוונגליסטים (אותו זרם נוצרי שמאמין בביאת ישו לאחר הקמת ממלכת ישראל מחדש), וממשלת הימין מקבלת לגיטימציה נוספת לשליטתה במזרח ירושלים. באף צד אין אינטרס בטחוני אמיתי, אלא פוליטי נטו. מי ששילם את המחיר על כך, בין היתר, היו חיילי צה"ל שנאלצו להישאר בבסיסים ולתגבר את השמירות למען אינטרסים פוליטיים זרים. ארגוני הטרור ברצועה הכריזו כי הצהרת טראמפ הינה "הכרזת מלחמה", ומערכת הבטחון נערכה להתחממות בגזרה. כל זה לא פסח על כיפת ברזל, כמובן. יחידות כיפת ברזל נערכו לירי רקטות, וכאן יש לשאול שאלה. למען מי חיילי צה"ל פועלים? למען הגנת אזרחים תמימים מפני ארגוני טרור מחרחרי מלחמה, או שאולי בכלל למען אבטחת האינטרסים הפוליטיים של מנהיגים שבכלל לא בחרנו בהם? האם העברת השגרירות היא אינטרס בטחוני ישראלי שמצריך ומצדיק את סבלם של תושבי הדרום בעת שהם מסתגרים במקלטים ואת התשת חיילי החובה?

עבורי, התשובה הייתה ברורה. ידה של ממשלת ישראל על העליונה, והיא זו שמטילה מצור כלכלי על תושבי הרצועה ומפציצה את בתיהם. ממשלת ישראל היא זו שמשקיעה מיליארדים במערכות להגנת טילים בכדי לשמר את האינטרסים הפוליטיים שלה ושל מצביעים זרים עם אמונות קיצוניות. ובעוד שדרכי הפעולה של ארגוני הטרור הן לא לגיטימיות, אפשר להבין מדוע הפלסטינים מתדרדרים לכדי תמיכה בהן בסיטואציה כה נואשת.

ואני החלטתי. לא עוד אשרת ממשלה וצבא שלא מנסים להעניק בטחון אמיתי לאזרחיה, אלא רק ממלאים את שאיפותיהם הפוליטיות של מגזר מתנחלים מצומצם ואזרחים זרים. ועדת מצפון לא הייתה אופציה עבורי. ועדת המצפון ידועה לשמצה בהיותה מכשילה, ולחיילים כמו למלש"בים אין חופש מצפון אמיתי. לבסוף, נאלצתי להשתחרר מהצבא בדרכים אחרות.

אבל השגרה ממשיכה כהרגלה. חבריי בצבא ממשיכים לפרוס סוללות כיפת ברזל, גם כשאלו החלטות פוליטיות ולא בטחוניות, והמשבר ההומניטרי בעזה ממשיך ועוד ועוד פלסטינים נאלצים לפנות לפתרונות נואשים.

עד כה ישבתי 57 יום בכלא על סירובי להתגייס לצבא, והיום אתייצב לסרב בפעם החמישית. הרבה אנשים שואלים אותי בכל הזדמנות: ״מה היה קורה אם כל הישראלים היו מסרבים לאחוז נשק?״, ואני עונה שהשאלה המעניינת יותר היא ״מה היה קורה אם כל מי שחי כאן, בין הים לנהר, היה מסרב לאחוז בנשק?״. התשובה היא מן הסתם שהרבה פחות אנשים היו נהרגים. אני לא יכול לדרוש רק מאנשים מהצד השני להניח את נשקם בעוד אני ממשיך להשתמש בו, אני צריך לשים את האינטרסים הלאומיים שלי בצד, לטובת כלל האנשים שחיים בין הים לנהר, ולסרב לאחוז בנשק. לכן אני מתייצב היום פעם נוספת בבקו״ם, בשביל לסרב שוב.

מאז הפעם האחרונה שסירבתי מניין ההרוגים בהפגנות ברצועה הגיע ל-185, בעוד שבזמן הזה ישראל המשיכה להחמיר את המשבר ההומניטרי, הפעם באמצעות צמצום שטח הדיג והוראה חדשה להפסיק את אספקת הדלק. במקביל, הכפר חאן אל אחמר עדיין עומד בפני גירוש כחלק מהמדיניות הישראלית לייהוד הגדה. שלשום (שישי) גם נהרגה אישה פלסטינית ליד שכם, חשד סביר שעל-ידי מתנחלים. המשטרה עוד לא הוציאה הודעה חד משמעית בנושא, ועם זאת ברור שאלימות מתנחלים כלפי פלסטינים אינה דבר נדיר בגדה המערבית. חקירה וענישה ענייניות ומספקות מצד המשטרה לעומת זאת נדירות מאוד. כן, נמשכו גם השריפות בדרום ושלושה ישראלים איבדו את חייהם בפיגועים. ובסירוב שלי אני מבקש לחבר בין הדברים ולומר: כל זה קורה כי ישראל היא מדינה לא דמוקרטית, שבה היהודים קובעים את גורלם של הפלסטינים. ולכן, אסרב שוב ושוב עד שאשתחרר.

רוצים לכתוב להלל ולחזק אותו? שלחו מייל ל: hillel.garmi@gmail.com

אנחנו שמחות ונרגשות לשתף את קהל הקוראים התומכים שלנו שהיום עלה לאוויר הבלוג של מסרבות, בו יעלו תכנים משתנים הנוגעים לסרבנות מצפון, מאבק בכיבוש וסולידריות. הבלוג יתעדכן מעת לעת ויארח כותבות וכותבים שונים, שישתפו בו בהרהורים, הערות ודעות. הבלוג ייתן במה לסרבני וסרבניות מצפון, פעילות ופעילי התנועה ותומכיהן.

הצעות לפוסטים יתקבלו בברכה. ניתן לשלוח אותם לדובר הרשת: dror@dror-mizrahi.org

מה לא עושות בשביל הפמיניזם? פאנל: פמיניזם וצבא