כוטרינר העוסק בקשר שבין אנשים לבעלי חיים, ובמיוחד עקב העיסוק במניעת מחלות זואונוטיות העלולות לעבור מחיות לבני אדם, שמתי לב כי ההתחממות הגלובאלית משפיעה מאד על ההתנהלות היומיומית במרפאה. בעשור האחרון אנו עדים להופעתן של מחלות חדשות, כמו גם להתפרצויות של מחלות אשר חשבנו שהוכחדו מזמן. למשל מחלת הפה והטלפיים באנגליה ואירופה בראשית המילניום, הופעת הסאר"ס שעברה מבעלי חיים לבני אדם והתפשטה במהירות למקומות רבים בעולם, מחלת הפרה המשוגעת, הכלבת ועוד. במקביל אנו עדים, במיוחד בישראל, לכך שהקיץ מתארך מאד, והטמפרטורה הממוצעת גבוהה לאין שיעור ממה שהורגלנו בילדותנו. למעשה פעם סברנו שעונות השנה הקלאסיות הן סתיו חורף אביב וקיץ, אלם כיום ניתן להרגיש כי רק חלק קטן מהשנה הינו גשום וחורפי, ומרבית השנה הינה קיץ ארוך ומהביל. לא עשיתי מחקר סטטיסטי מפורט ומדויק, אולם ללא ספק אנו נתקלים יותר במקרים רפואיים הקשורים בצורה כזו או אחרת בהתחממות הכלל עולמית ובהשפעותיה הישירות על ארצנו הקטנטונת.יש יותר מקרים של מכות חום בכלבים, אנו מטפלים ביותר מקרים של קדחת קרצית בכלבים וחתולים, יש עלייה ברורה בכמות הטפילים החיצוניים בכלל, ושל הפרעושים בפרט, ולאחרונה אנו עדים הן בתקשורת והן בפרקטיקה לעלייה הדרמטית במקרי הכשות הנחש באנשים ובבעלי חיים. 

"שנת עכברים" – עלייה דרמטית בגודל אוכלוסיות 

עוד בימי לימודי הראשונים באוניברסיטה, למדנו את המושג "שנת עכברים". דהיינו, כל כמה שנים, במערכת אקולוגית טבעית הפועלת באפן סדיר, גדלה אוכלוסיית העכברים באזור מסוים, בשנה אחת, בקצב כל כך גדול ומבהיל, עד שאוכלוסיית המכרסמים לא יכולה להתקיים בשטח נתון, כושר הנשיאה של השטח יורד, בעלי החיים מתחילים לפגוע אחד בשני, מתים מרעב, ממחלות ומסטרס עקב הצפיפות, ואז כמות העכברים שוב יורדת לרמה "נסבלת", וכך במחזוריות עד לשנת העכברים הבאה. כבר במאה ה-19, דארווין שם לב לכך שכושר ההתרבות של האורגניזמים גדול בהרבה מיכולת הנשיאה של הסביבה.ההתרבות נעשית בטור גאומטרי ולכן,לא תספיק כל תבואת העולם להאכיל מספר כה עצום של מכרסמים. זוג כלבים, לו היו מניחים לו להתרבות ללא הפרעה, ללא עיקור וסירוס, היה מוליד תוך 5 שנים מעל 60,000 גורים, ותוך מספר דורות וספים היו צאצאיו מכסים את פני כדור הארץ. אבל, כידוע לכולנו, במערכת אקולוגית בריאה ומאוזנת, לא אמורות להתרחש תופעות סטטיסטיות מפלצתיות כאלה, שכן לטבע אמורים להיות איזונים משלו, הגורמים לכל מין של בעלי חיים להגיע למספר פרטים אופטימאלי באוכלוסייה, בלי לפגוע באיזון הסביבתי. אולם כאשר הטבע אינו מאוזן, ומתרחשת התערבות אנושית, כמו זו הגורמת להתחממות הגלובלית הדרמטית בעשור האחרון, התוצאה היא עלייה חדה ביותר בכמות ובפיזור טפילים חיצוניים כגון פרעושים וקרציות, עלייה בכמות העכברים והמכרסמים, ומביאה עלייה בכמות הנחשים וכך אנו עדים לאספקטים הוטרינריים של ההתחממות העולמית, כאן בישראל ואצל עמיתים בעולם כולו.

 אל גור וההתחממות הגלובלית 

לפני מספר שנים ביקר אל גור בישראל, וקיבל את פרס דן דוד על פועלו למען כדור הארץ באמצעות סרטו עטור השבחים והאוסקר "אמת מטרידה". אלברט גור, איש אשכולות רב פעלים, היה סגנו של הנשיא ביל קלינטון, והפסיד לבוש במרוץ לנשיאות בשנת 2000. מאז ועד היום הוא מקדיש את חייו לנושא ההתחממות הגלובלית והשפעתו על איכות הסביבה. גור מרצה ללא ליאות בערים רבות בעולם, ואף הנהיג בראשית יולי האחרון את מופעי הלייב- אייד בנושא הסביבתי בעולם כולו. תמצית משנתו של אל גור הינה סביב העובדה כי ההתנהגות האנושית העכשווית גורמת במישרין להתחממות האטמוספרה העוטפת את כדור הארץ. הוא מוכיח מדעית כי ההתחממות הגלובלית חורגת לאין שיעור מהתנודות הרגילות של כוכבנו במאות אלפי השנים האחרונות, והסיבות לכך במישרין הן: התיעוש המוגבר, וניצול ציני וחסר עכבות של בני האדם את משאבי הטבע. התוצאה עלולה להיות אסון בקנה מידה עולמי, שכן עקב ההתחממות המסיבית הולכים ונעלמים קרחוני הענק בקטבים, דבר הגורם לעליית מפלס הימים, אשר יביא בעקבותיו להצפת חלקים נרחבים ביבשות. לשם ההמחשה, האי מנהטן יעלם כולו מתחת לפני הים, הולנד תחדל מלהתקיים, ורמת גן תהפוך לעיר חוף מוצפת מים, בעוד שתל אביב תהפוך לאטלנטיס האבודה של הים התיכון... 

האדם מתיישב רחוק מיתושים 

משחר ההיסטוריה הקפיד האדם לבנות את משכנותיו באזורים מרוחקים ככל האפשר מיתושים וחרקים מעבירי מחלות. התחממות כדור הארץ והשינויים הנלווים לה תגרום להתפשטותן של מחלות אפידמיות שונות. ערים שלמות עשויות להפוך למרבצי בוץ, קרקע אידיאלית להתפתחות והפצת מחוללי מחלה שונים. כל מי שעיניו בראשו לא יכול שלא לשים לב באופן אישי לשינויים אלה המתרחשים לפנינו ממש. 

פיתוח מדד מדעי של ספ"ק 

בשנים האחרונות מתקיים שיתוף פעולה פורה והדוק בין אנשי מקצוע מדיסציפלינות שונות, בכדי להתמודד עם האספקטים השונים של ההתחממות הגלובאלית. קלימאטולוגים, פרזיטולוגים ורופאים וטרינריים, עוסקים יחד בחקר הטפילים החיצוניים בבעלי חיים ובאדם, ומחלות המועברות ע"י וקטורים ביולוגיים שונים.בשנה זו הנוכחית, מושם דגש מיוחד בחקר מחלות אקזוטיות, הפורצות מחדש בארצות מתקדמות כגון באירופה, באמריקה, וכן במזרח התיכון. הפרזיטולוגים מתחילים להשתמש במדד מיוחד הקרוי "סיכון – פרעוש – קרצייה" ובקיצור ספ"ק.הכוונה היא לחקור לעומק מחלות הנגרמות ע"י פרזיטים, ומועברות ע"י פרזיטים. מסתבר שבשנים האחרונות אנו עדים להתפרצותן של מחלות מגפתיות חדשות, וכן לעלייה מחדש של מחלות אשר המדע סבר כי כבר הודברו מזמן, לעיתים תוך שינוי האפימיולוגיה המוכרת והמדווחת בספרות ובמדע של מחלות אלה. שינויים אלה בדרכי הפעולה של המחלות הטפיליות באים לידי ביטוי בפיזור הגיאוגרפי המשתנה, בשכיחות המחלה ובפתוגניות של המחלות המעברות ע"י טפילים חיצוניים שונים.ללא שום ספק, במהלך 10 השנים האחרונות אנו עדים לעלייה דרמטית בכמות הקרציות ובשכיחות המחלות הנגרמות ומעברות ע"י קרציות. לפיכך יש עלייה פתאומית וחריגה בשכיחות מחלות בבני אדם הנגרמות ע"י קרציות- יער או קרצית המערות כגון מחלות ריקציאליות, אנאפלאזמוזיס ואנצפאליטיס. לפיכך יש צורך מיידי בפיתוח מודל אפידמיולוגי אשר ירכז 3 אלמנטים שונים של חקר הנושא: 

א. ביומתימטיקה – חקר הדינמיקה של וקטורים ופתוגנים.

ב. מיפוי לוויני – בכדי לפקח על ההופעה והפיזור של מחלות הקשורות לפעילות האנושית ולפיזור הצמחייה בעולם.

ג. מודלים קלימטולוגיים – לעיקוב אחר פעילות הפרזיטים הנגרמת ומושפעת מהשינויים האקלימיים בכדור הארץ כולו. 

לפיכך, כיום בעזרת מודלים מתימטיים אלה ובעזרת מחשוב, ניתן לנבא על בסיס שבועי את הפיזור והפעילות של 3 מיני קרציות נפוצות, וכן של פרעושים הנטפלים לחיות מחמד שונות. מודל זה של ספ"ק יועמד לרשותם של וטרינרים דרך האינטרנט, וכך ניתן יהיה לחזות מבעוד מועד היכן ומתי צפויה להתרחש מגיפה כתוצאה מעלייה בכמות פרוקי הרגליים והטפילים החיצוניים בבעלי חיים, ולהיערך לכך בהתאם בכל האמצעים. 

עדויות מאירופה על השפעות ההתחממות הגלובאלית

המחקרים הפרזיטולוגיים העדכניים ביותר מאשרים את מגמת העלייה במספר המחלות המעברות ע"י פרוקי רגליים באירופה, הפתוגנים השונים מועברים בצורה קלה יותר, וכי התנאים המאפשרים התפתחות בלתי רצויה זו נובעים בראש ובראשונה מגורמים אנושיים, אולם להתחממות הגלובלית יש השפעה ישירה גם על העלייה בכמות פרוקי הרגליים מעבירי המחלות.למשל דיווחים על עלייה בשכיחות מחלת הבבזיוזיס, טפיל המועבר ע"י קרצייה לסוסים ולטורפים שונים בגרמניה הולנד ובלגיה, עלייה בשכיחות קדחת הקרצית של כלבים, הארליכיוזיס, בדרום אירופה ובמזה"ת, עלייה בשכיחות אנאפלאזמוזיס בצרפת, וכן אנאפלזמוזיס פאגוציטופילום בבקר בסוסים בכלבים ובחתולים בארצות הצפון אירופאיות.אלו דוגמאות מוחשיות ביותר לכך שארצות ואיזורים גיאוגרפיים "קרים" בד"כ, אשר מיעטו לחוות מחלות כגון אלה, נחשפות בעשר השנים האחרונות יותר ויותר לקדחות קרצית, אשר איפיינו בעבר הלא רחוק ארצות ואיזורים גיאורפיים חמימים יותר. 

השפעת האדם על פיזור הטפילים החיצוניים 

אולם, לא רק ההתחממות הגלובאלית "אשמה" בעלייה בשכיחות מחלות אלה.גם כאמור גורמים אנושיים יותר עוזרים בהתפשטות פרוקי הרגליים הטפיליים.למשל התעבורה האווירית, התחבורה הימית, הרכבות המהירות, והכבישים הרחבים התפתחו והשתכללו לאין שיעור בעשרים השנים האחרונות, כך שהמעבר של סחורות, בעלי חיים, ומוצרים מן החי הינו אינטנסיבי יותר ובעל פיזור רחב יותר. גם חיות המחמד "משונעות" בקצב גובר והולך, ולמשל רק בישראל יש משלוח של כ-30 אלף חיות מחמד המוטסות אליה וממנה, וזה בלי לקחת בחשבון כלל את השינוע של חיות המשמשות למאכל ולחקלאות המגיעים לישראל ולרשות הפלסטינית. ללא פיקוח רפואי הדוק, ומניעה אינטנסיבית של טפילים חיצוניים על חיות מחמד, השילוב של אמצעי תחבורה מודרניים ונגישים עם השינוע המסיבי של בעלי חיים ואנשים, עלול לגרום להתפשטות מחלות מגפתיות כהרף עין, תוך סיכון ממשי לאוכלוסיות שלמות. באירופה כבר מתחילים לשים לב לעובדה כי כאשר הצפון אירופאים יוצאים לחופשה השנתית בארצות דרום אירופה הסמוכות לים התיכון כגון תורכיה, יוון, איטליה, דרום צרפת וספרד, הם לוקחים איתם את חיות המחמד שלהם. בחוזרם לארצות מוצאם בתום החופשה הם עלולים להביא איתם הפתעות לא סימפטיות כגון לישמניאזיס, ארליכיוזיס או בבזיוזיס, כולן מחלות המעברות ע"י פרוקי רגליים כגון יתושים וקרציות.

המצב בישראל ובמזרח התיכון 

בכל ארצות הים התיכון, יש מגמה של אורבניזציה, דהיינו התפתחות של קהילות עירוניות שוקקות, באקלים לח ומתחמם יותר ויותר, קרקע אידיאלית להתפתחות של וקטורים פרוקי רגליים ומעבירי מחלות כגון קרציות, יתושים ופרעושים נשכניים. יצורים אלה, לא די שעלולים לגרום נזק בעצמם, עקב הנגיסה בעור ומציצת דמו של הפונדקאי, אלא שבנוסף לכך הם מעבירים לו טפילים נוספים, כגון תולעי מעיים, למשל האכינוקוקוס העלול לגרום למחלה פרזיטית חמורה בכבד של בני אדם. ההתחממות הגלובאלית מקושרת כיום יותר ויותר עם אי יציבות בתנאי מזג האוויר בארצות השונות, דבר אשר גורם לתופעות אקוטיות והרסניות כגון גשם פתאומי ומרוכז, שיטפונות וסערות עוצמתיות.תופעות אקלימיות אלה משמשות זרז לגדילת אוכלוסיות הוקטורים פרוקי הרגליים הטפיליים, ומרחיבים לאין שיעור את פיזורם הגיאוגרפי. בנוסף, שינויים מיזעריים בטמפרטורה ובלחות באזורים גאוגרפיים שונים משפיעים מיידית על מהירות הגדילה ועל כמותם של אוכלוסיות פרוקי הרגליים השונים, פרעושים, קרציות, יתושים וכינים. לאחרונה גם היינו עדים לחשש מהתפשטות מחלת שפעת העופות, אם כי עדיין לא ברור כל צרכו הקשר בין ההתחממות הגלובאלית להתפרצות האפידמיולוגית של מחלה זו. כלל הנושאים הללו, אשר יש להם השלכה ברורה על בריאות הציבור בישראל ובעולם, חייבים להעלות את מודעות הציבור לכך, להפנות תקציבים מיוחדים למחקר ולמניעה של מחלות זואונוטיות המועברות ע"י פרוקי רגליים, ולפעול במקביל בדרך של חינוך, כך שהאנושות תשכיל לפעול להקטנת ההתחממות הגלובאלית, ויחד עימה להחזיר את השד לבקבוק, ולהקטין את שכיחות ותפוצת המחלות הקשות הפוגעות בבעלי חיים ובאדם. 

אז מה על כל אחד מאיתנו כאן לעשות?

ראשית יש להפנים את העובדה שאנו חיים באקלים חם יותר מתמיד. לפיכך יש להקפיד להוציא את הכלבים לטיולים בשעות הקרירות של היום, לפנות בוקר ולעת ערב. לא להריץ אותם ולא לגרום לפעילות גופנית ממושכת בשעות הצהריים החמות ביותר של היום. לדאוג למים טריים ונקיים בכמות גדולה בכל שעות היממה.לוודא שהכלב נמצא במקום מוצל וקריר ולח ולא תחת שמש ישירה. יש להקפיד לספר בעונה החמה כלבים בעלי פרווה סמיכה. חשוב להקפיד להדביר ע"י איש מקצוע את הדירה ואת סביבת הבית, ואת מקום משכנו של הכלב. כמו כן לוודא שהכלב עצמו קיבל חומרי הדברה נאותים נגד טפילים חיצוניים כגון פרעושים וקרציות. להקפיד על איכות הסביבה של בני אדם וחיות המחמד, כלומר לוודא שאין מים עומדים, ברז מטפטף, לנקות ולהסיר עשבים שוטים, ולמנוע מחיות המחמד עד כמה שניתן, לחטט במצבורי אשפה וסלעיות בכדי להימנע מכשות נחשים, עקרבים וכד'.חשוב לוודא כי הכלבים מחוסנים ומטופלים כיאות, עם הקפדה גם על תילוע, בהתאם למקום חיותו של הכלב.יש לקבל הדרכה נאותה בנושאים אלה מאנשי מקצוע מוסמכים כגון וטרינרים, מאלפי כלבים, ספרי כלבים וכד'.

שמירה על היגיינה בסיסית, של הכלב וסביבת מגוריו בהתאם לייעוץ מקצועי תאפשר לכלב לחיות חיים ארוכים ובריאים בחברת הבעלים האוהבים.

אני נזכר בזמנים אחרים, בהם רמת גן לא הייתה כל כך בטוחה, ונמצאה תחת התקפת טילים עיראקיים בימי מלחמת המפרץ הראשונה.

באותה עת חיי נסבו על שלושה צירים עיקריים: משפחה צעירה עם ילד בן שנתיים, סטודנט לווטרינריה בשנה"ל האחרונה, ועובד המעבדה הביוכימית במרכז הרפואי בתל אביב.

(מספר ימים לאחר האירועים אותם אתאר כאן גויסתי יחד עם חבריי למילואים בצו 8 לשירות בעזה. באופן אירוני הסתבר שאנו נמצאים בסביבה יותר בטוחה ומוגנת מאשר משפחותינו שנשארו במרכז...)

בימים הראשונים למלחמה שהינו כולנו בחדר האטום, שהיה חדרו של הילד, החדר הגדול ביותר בבית. לאחר מספר ימים, נכנסנו לנוהל שיגרה, ברגע שנשמעה הסיסמה ברדיו ("נחש צפע" אם זיכרוני אינו מטעה אותי) הכלב בוף היה מתרומם ממרבצו באותו רגע ושועט לחדר האטום ואנחנו בעקבותיו. השהייה בחדר, עם מסיכות האב"כ על הפנים, ועם הצעצועים הרבים המפוזרים מסביב הייתה סוריאליסטית למדי.

לא "זכיתי" לבלות זמן רב בחדר, בחגורתי היו נעוצים תדיר שני ביפרים, אחד של ביה"ח הווטרינרי ואחד של ביה"ח בת"א, כך שמעת לעת "הוקפצתי" למשמרת באחד מהם.

יצאתי מן החדר האטום במסכה, נכנסתי לאוטו ונסעתי ברחובות השוממים לכיוון ת"א, כשמעלי מסלולי הטיסה של טילי הסקאד העיראקיים מחד וטילי הפטריוט הישראלים/אמריקאיים מאידך.

מכונית האוטוביאנקי הזערורית הזדעזעה כהוגן עת פגע הטיל בבניין בצומת אבא הילל ודרך ההלכה.

בתחילה הגעתי למשמרת לילה מאומצת בת"א, ובסיומה בבוקר נסעתי למשמרת בביה"ח הווטרינרי בבית דגן.

בפגישת הבוקר של צוות הרופאים והסטודנטים הובהרו לנו המשמרות ותנאי העבודה בעיתות חירום.

הבחנו בעובדה תמוהה ביותר, על אף העובדה שבאותה שעה לא הגיעו כמעט פציינטים, בכל זאת כלובי האשפוז היו מלאים עד אפס מקום בכלבים וחתולים, שנראו בריאים למדי...

הסתבר כי חיות אלה שייכות לסטודנטים ולרופאים עצמם, הם לא רצו להשאיר אותם בבית לבד בעיתות מצוקה אלה, ולכן הביאו אותם לעבודה...

תוך מספר שעות החלו להגיע בזרם גובר והולך פציינטים רבים, חלקם מרמת גן המופצצת, וחלקם עקב הזרקות שווא של אטרופין שאנשים הזריקו לחיות המחמד שלהם בעת מצוקה או בשוגג.

לפיכך יצאה הוראה מהנהלת ביה"ח להחזיר את כל החיות ה"פרטיות" לביתן, והוטל איסור על אשפוז בע"ח של איש צוות או תלמיד במתקני בית החולים.

בסיומו של אותו יום הייתי "הרוג" מעייפות לאחר שתי משמרות רצופות, נסעתי הביתה וצנחתי על המיטה, כשבוף נשכב למרגלותיי, כהרגלו.

חמש דקות בלבד לאחר מכן הכלב התרומם בבהילות ושעט לעבר החדר האטום. אנחנו מיהרנו אחריו עם הילד, מופתעים מעט שכן לא נשמעה האזעקה.

רק בחדר, כמה דקות אח"כ שמענו את הצפירה. הסתבר כי הכלב שמע בחושיו המחודדים את האזעקה מערים שכנות, ופעל בהתאם.

כאשר הסתיימה אפיזודה זו, החלטנו אשתי ואני כי אי אפשר להמשיך כך, סיטואציה זו הלחיצה מאד את הילד ואת הכלב, ולפיכך החלטנו לעבור להתגורר בבית הוריי בפ"ת, עד יעבור זעם.

ביתם של הוריי באותה עת היה על גבעה נישאה בפ"ת עם נוף עוצר נשימה, בימים טובים ניתן היה לראות את ירושלים מצד אחד של הדירה ואת ים ת"א מן הצד השני.

תקופה זו בה שהינו בדירתם, חמולה שלמה יחד עם סבתי, אחיותיי ובני משפחה מזדמנים זכורה לנו דווקא כאחת היפות ביותר. אמנם ליבי נחמץ בקרבי כאשר ראיתי את סבתי המבוגרת נאלצת לחבוש מסיכת אב"כ, אולם היא הייתה גברת קשוחה ביותר, והתמודדה עם תלאות החיים בנחישות ובהומור.

באחת הפעמים, בהן נשמעה האזעקה, נכנסנו כולנו לחדר האטום, אבי מיהר לסגור את החדר ולשים סמרטוט טבול בסודה קאוסטית בשיפולי הדלת. עם שוך המהומה וההתארגנות, שמענו לפתע שריטות עדינות בדלת. הסתבר כי בוף נשאר בחוץ.

פתחתי שוב את דלת החדר האטום בכדי להכניס אותו, ואז שמענו "בום" חזק מאד, הבניין הזדעזע מעט, ודרך חלון המטבח ראיתי במו עיניי את קשתות מסלולי הטילים שפגעו באותו זמן ברמת גן, התמונה שברבות הימים התפרסמה ב CNN ובעולם כולו, כמייצגת נאמנה את כל מה שקרה באותה עת בישראל.

מסתבר כי אחד מטילי הפטריוט שנורו לכיוון הסקאד שהגיע לר"ג סטה ממסלולו ופגע בפ"ת, לא רחוק מבית הוריי.

אימי המודאגת, שחששה מאד לשלום כולנו, ובמיוחד לשלומו של מתן בני, נכדה הבכור והיחיד באותה עת, הציעה שנעבור למקום אחר.

לפיכך עברנו לגור בביתם של חברינו הטובים, מרסלו ודיאנה, שהזמינו אותנו להתגורר בביתם שבקיבוץ בחן, יחד עם בנם יניב, בן גילו של מתן, ועם כלבת הדלמטי הגזעית והחמודה שלהם.

אבל, לפי האמרה הידועה ש"צרות באות בצרורות", ביום שלמחרת הגעתנו, התייחמה הכלבה, ומארחנו חששו מאד, ובצדק, שבוף חסר הייחוס שלנו ירביע אותה...

בלית ברירה, נסעתי למחרת עם הכלב לעבודה בבית החולים הווטרינרי, אשפזתי אותו בכלוב גדול, ותליתי שם שלט עם שם בעלים פיקטיבי ומחלה דמיונית, רק שם הסטודנט האחראי, אני, היה נכון. אני לא גאה במה שעשיתי, אולם בנסיבות האמורות, לא הייתה לי ברירה אחרת.

בתום יום העבודה, נסעתי עם הכלב למשמרת בבית החולים בת"א, דווקא שם לא עשו לי בעיות כלל, ובזמן שאני עבדתי במעבדה, כל אחיות חדר המיון פינקו אותו כדבעי.

בשעת לילה מאוחרת, נסעתי עם בוף לכיוון בחן, בכביש ליד כפר קאסם נשמעה האזעקה, עצרתי את הרכב בצד לפי ההוראות, סגרתי את החלונות וחבשתי את מסיכת האב"כ. המכונית הקטנה הפכה עד מהרה לסאונה לוהטת, ואני ישבתי לי במושב הנהג, מזיע כהוגן, ומקשיב לגל"ץ שדיווחו על נפילות טילים נוספות. הדבר היחיד שהרגיע אותי היה מראה הכלב שישב עם אוזניים זקופות בספסל האחורי, והביט בי דרך המראה הקדמית.

כנראה שהתנמנמתי לי למשך מספר דקות, שכן לפתע התעוררתי בבהלה לשמע קול נפץ קרוב. מסתבר שסדאם חוסיין החליט לרדוף אחריי באופן אישי ואחד מטיליו נחת בשדה לא רחוק ממכוניתי. דבר ראשון הסתכלתי במראה, וראיתי כי הכלב נעלם...

הייתי סמוך ובטוח שהפעם נפל טיל כימי, הכלב נטול המסכה מת וגם סופי שלי קרוב ...

נעמדתי בזריזות מפתיעה בחלל הצר של המכונית הזערורית על הכיסא הקדמי ואימצתי את עיני בחושך להסתכל על הספסל האחורי, ושם ראיתי את בוף שקוע בשינה עמוקה, שרוע על גבו, ונוחר לו באושר ובשלווה עילאיים...

מבויש מעט עקב ההיסטריה שתקפה אותי, הסרתי את המסכה, התנעתי את האוטו והמשכתי בדרכי לכיוון הקיבוץ.

למחרת חזר הריטואל על עצמו, ולאחר יום עבודה מאומץ בשתי משמרות, מיהרתי עם המכונית חזרה לקיבוץ. בדייקנות מפתיעה הושמעה אזעקה באותו אזור בדיוק כמו ביום הקודם.

העפתי מבט במראה ושוב לא ראיתי את הכלב, אבל הפעם כבר הייתי למוד ניסיון ורגוע, כך ששלחתי יד לאחור בנונשלנטיות בכדי ללטף את הכלב, וידי נתקלה במשטח המחוספס של ריפוד המושב האחורי... מיששתי עוד ועוד בפאניקה גוברת, הסתובבתי לאחור והבנתי לבסוף כי הכלב פשוט איננו...

הבחנתי בבעתה כי החלון בדלת האחורית פתוח, סברתי כי הפעם הוא נבהל "על באמת" וברח מן המכונית כל עוד נפשו בו...

יצאתי במהירות מן המכונית, הסרתי את המסכה, באותו רגע רציתי רק למצוא אותו ולא חשבתי על האפשרות שאני עלול לחטוף גז עצבים, והתחלתי משוטט בשדה הבוצי כשאני קורא בקול "בוווףףף, בווףףףף...."

מישהו יצא ממכונית סמוכה, עם המסכה על פניו, תפס בידי וצעק לי : "....השתגעת או מה, תחזור מייד למכונית פסיכי שכמוך..." וגרר אותי בחזרה לאוטו וטרק את הדלת עליי.

ישבתי ברכב מנסה להסדיר את הנשימה ואת המחשבות במוחי, ופתאום הבנתי כי בעצם בבהילותי לחזור הביתה שכחתי את בוף באשפוז בבית החולים הווטרינרי...

התנעתי את הרכב, ביצעתי סיבוב פרסה לעיניהם הנדהמות של יושבי כלי הרכב הסמוכים, ודהרתי בחזרה לכיוון בית דגן.

עד עצם היום הזה אני לא בטוח ממה הייתי לחוץ יותר, מהטילים של סדאם או מזעמו הבטוח של פרופ' הילטון ברק, מנהל ביה"ח הווטרינרי, שהזהיר אותנו לבל נעז להביא חיות פרטיות לבית החולים.

למזלי הכבישים היו ריקים, כמובן, פרט לרכבי הצלה, ועקב השלט של מל"ח (משק לשעת חירום) בשמשה הקדמית, נתנו לי שוטרי מג"ב לעבור ללא שהיות במחסומים מעת לעת. תוך כחצי שעה כבר נכנסתי בהתגנבות לשערי בית החולים. בדרך הספקתי לראות על לוח המודעות כי הרופא התורן באותו יום היה דווקא ד"ר ברק...

חלפתי כצל, מעט שפוף, כמו ג'יימס בונד וטרינרי, ונכנסתי חרש לאולם האשפוז. שמעתי שם קולות דיבור מהוסים ומלמולים. לפתע שוב נשמעה אזעקה, שמעתי את בוף נובח, ומייד קולות מרגיעים ומלטפים.." די... די.. הכל יהיה בסדר... שה ... ש..."

הסתתרתי מאחורי המקרר הרחב של בנק הדם, והצצתי בגניבה ובזהירות לתוך חדר האשפוז.

את המראה שראיתי שם לא אשכח כל חיי.

בוף שכב לו שרוע בכלוב, על מזרון רך, דלת הכלוב הייתה פתוחה, חצי גופו האחורי היה במסדרון וחצי גופו הקדמי בתוך הכלוב, כמו כן פרופ' הילטון ברק האימתני, בכבודו ובעצמו, ישב בתוך הכלוב, וליטף מעדנות את ראשו של הכלב שלי ומלמל באוזניו מילות הרגעה, כשמסיכת האב"כ מוטלת לידו ככלי אין חפץ בו...

האמת, היום מותר לספר, התרגשתי נורא. דמעות הציפו את עיניי וחשתי מחנק בגרון. יצאתי ממחבואי ונעמדתי בדממה ליד שניהם.

שלום לך, אמר הילטון ביבושת, אני מבין שבאת לבדוק את הכלב המאושפז...

הסתכלתי בו בתמיהה והוא חייך קלות, מה שאצל אדם אחר היה נחשב לצחוק רועם, ואמר לי :"...מה חשבת, שאני לא יודע שאתה כבר כמה ימים "מאשפז" כאן את הכלב שלך...?"

נאנחתי בהקלה, הושטתי יד ועזרתי לו לקום. התכוננתי לחבר את הרצועה לקולר של בוף, אולם הילטון עצר בעדי והציע שמכיוון ויש התראות על טילים, אשאר לישון בביה"ח. טלפנתי לאשתי והודעתי לה כי אני ובוף נשארים, בנסיבות העניין, וכי למחרת נתראה שוב.

מצאתי לי מיטה פנויה ונרדמתי מייד.

בשעה שתיים בלילה לערך, העיר אותי הילטון וביקש שאבוא לעזור לו. מסתבר כי שוב נפלו טילים על רמת גן, מספר כלבים הובאו בדחיפות לביה"ח הווטרינרי, וידיהם של התורנים באותו לילה היו עמוסות.

קפצתי מיידית ומיהרתי לחדר הטיפול הנמרץ. פרופ' ברק טיפל בכלב לבן וכחוש, מאובק מאד ששכב נטול דופק ונשימה על שולחן הטיפולים. הסתבר כי הכלב חולץ מבין הריסות בניין בר"ג והובא בדחיפות ישר לבית החולים הווטרינרי.

אני הסתכלתי במחזה בפליאה, היה ברור לי כי הכלב מת לחלוטין...

הילטון ביקש ממני להתחיל בהחייאה, עיסוי לב והנשמה לסירוגין בעוד הוא מנסה למצוא ווריד פנוי בכדי להכניס קטטר IV להחדרת עירוי.

עשיתי כבקשתו, אולם הוא הבחין בהשתוממותי על שאנו מנסים להחיות כלב מת...

הוא חדל ממעשיו, לקח פיסת גזה עדינה, ונגע ברפרוף באישון של הכלב, היה נדמה כאילו יש שם איזושהי תגובה זערורית... המשכתי לפיכך במרץ רב בפעולות ההחייאה, בשלב מסוים הצמדתי את שפתי סביב מלתעותיו של הכלב, ונשפתי בחוזקה פנימה, לאחר עוד שני ניסיונות החל הכלב המת לחזור לחיים, ותוך מספר דקות חזרו הדופק והנשימה...

בינתיים ניסינו יחד להחדיר לו אינפוזיה, אלא שנראה שהכלב היה כל כך מיובש, שמרבית הוורידים קרסו.

ניסינו בצפאליק ברגל ימין קדמית, ללא הצלחה.

עברנו לרגל שמאל, שוב ללא הצלחה.

ניסינו בספנוס, בפמורליס בג'וגולאריס, בכולם ללא הצלחה. פרופ' הילטון הסתכל עליי ואמר: "... מנסים עד שמצליחים, או עד שמתים...", ואז עשה משהו שהדהים אותי אז, והוא מדהים אותי עד היום.

הוא ביקש ממני לפתוח את הלסתות של הכלב, שעדיין היה מעולף, משך בחוזקה את הלשון שלו, הראה לי ווריד קטן מאד בבסיס הלשון בחלק התחתון שלה, ביקש ממני להניח אצבע פינוייה כחוסם ורידים בבסיס הלשון, והחדיר במומחיות ראויה לציון את הקטטר הכחול, המיועד לתינוקות, ישר לווריד הלשון התחתון!!!

אני הסתכלתי בו מהופנט, לא עלה על דעתי כי ניתן בכלל להשתמש בווריד כל כך קטן ונחבא אל הכלים. אז לקח הילטון חוט ומחט וקיבע את הקטטר משני צדדיו ללשון עצמה. נוזל הרינגר לקטט החל לזרום לווריד הכלב. הוספנו לו במתינות דקסאמטאזון, והכלב החל להתעורר. קיבענו לו את הלסתות, קשרנו את הלשון ואת גפי הכלב בכדי שלא יתפרע.

פרופ' ברק פנה לישון, ואני נשארתי לשמור על הכלב הפצוע. הבאתי את בוף למרגלותיי, עימעמתי את האורות, והדלקתי את הרדיו בווליום נמוך על הגל הפתוח ששידר מוסיקה מרגיעה בכל שארית הלילה.

בשיחות רעים עם קולגות שלי בארץ ובעולם התברר כי הוטרינרים תדיר נשאלים שאלות כגון אלו.

במידה ורופא וטרינר ביצע דיאגנוזה טובה, השתמש בטכנולוגיה עדכנית, שיתף את הלקוח בממצאיו והסביר כיאות על הבעיה הרפואית, וגולת הכותרת כמובן, לאחר ריפוי מוצלח, יש התוהים: אם אתה רופא כל כך טוב מדוע זה לא פנית לרפואת אנשים?

הציבור לא אומר זאת במפורש אולם אני מניח כי עמוק בליבם יש הסוברים כי זהו סוג של "בזבוז" משאבים מנטאליים, להיות רופא של חיות בעוד שיכולת להשקיע את האינטלקט שלך בהצלת חייהם של בני אדם.

כאילו יש מעין חלוקה ברורה, הטובים ברופאים ירפאו בני אדם, והפחות טובים יטפלו בחיות!

אדם בוחר לעסוק ברפואה וטרינרית מסיבות שונות. איש איש ונימוקיו עימו.

אני מניח שקודם כל ומעל לכל, חייב אדם לאהוב בעלי חיים בכל מאודו בכדי לשאוף ללמוד ולעסוק במקצוע זה.

מבחינה שכלתנית למדנו בביה"ס לווטרינריה כי לרופא הווטרינר יש שליחות בעולמנו המחולקת ל-3 חלקים:

א. מניעת העברת מחלות מבע"ח לאדם

ב. מניעת העברת מחלות מבע"ח לבע"ח

ג. מניעת צער בעלי חיים.

מסיבות רבות ומגוונות, שלא כאן המקום לפרטן, הפך לימוד מקצוע הווטרינריה לנחשק מאד בארץ ובעולם, בייחוד בשנים האחרונות, וקשה מאד להתקבל למוסדות לימוד המכשירים רופאים וטרינריים, וקשה עוד יותר לסיים את הלימודים בהצלחה ולהגיע לתעודה הנכספת.

יש המגלים אכזבה בתום הלימודים שכן הילת הרומנטיקה שאופפת את המקצוע מתפוגגת לה עת מתנפצות האשליות אל סלעי המציאות הקשה.

רופאים של בני אדם נהנים ממקצוענות ומומחיות רבים, ציוד מתקדם וחדיש יותר, מעבדות משוכללות, ותקציבי מחקר לא מעטים, והרפואה היא גם יותר פרטנית, דהיינו יחס ישיר בין רופא/חולה, בעוד שהרופא הווטרינר מעצם מהותו מתפרס על תחומי דעת נרחבים יותר, הציוד הרפואי בסיסי יותר, תקציבי המחקר מועטים, וברוב המקרים הוא עוסק ברפואת עדר, כאשר בסופו של דבר, מרבית הפציינטים שלו סופם שיגיעו לצלחת של מאן דהו!

אני כמובן מקצין במקצת, ובכל מקצוע קיימות וריאציות על הנושאים השונים, אולם בכל אופן זהו הרושם המקובע בציבור, לפחות בישראל.

עקב העובדה שבזמן לימודי בבית הספר לווטרינריה בישראל עבדתי גם כאיש מעבדה במרכז הרפואי בת"א, יצא לי לבחון מקרוב את שתי הדיסציפלינות.

במאמר זה אספר על מקצת חוויותיי כסטודנט לווטרינריה בבית חולים לבני אדם דווקא.

אני מניח כי בעקבות סיפורים אלו יובן מדוע אישית בחרתי לעסוק ברפואה וטרינרית ולא ברפואה של בני אדם. ( לא שאי פעם פקפקתי בדרך בה בחרתי ללמוד ולעבוד, אלא שדעתי התחזקה ביתר שאת בעקבות אותם אירועים אותם אתאר כאן).

מחלה קשה בילדה

המחלקה הנוראה, הכאובה וההרואית ביותר בעיני הייתה אונקולוגית ילדים. אמנם רוב הזמן אני הייתי ספון במעבדה בזמן המשמרת שלי, אלא שמדי פעם הזעיקו אותי למחלקות השונות, דווקא כיוון שהפרסונל ידע כי אני סטודנט לרפואה וטרינרית.

זכורה לי ילדה מתוקה אחת, בת 4-5 שנים, חולת לויקמיה, לימור (שם בדוי), אשר נאלצה לעבור בדיקות דם מכאיבות,יומיומיות, מספר פעמים ביום, כמו גם דגימות תדירות של מח עצם.

היא כל כך שנאה בדיקות אלו ופחדה מהן, שפיתחה התנגדות נפשית כנגד כל איש צוות רפואי, ונהגה לפרוץ ביללות אימה כל אימת שמי מן האחיות או הרופאים ניגשו אליה.

כך קרה שבכל עת שצריכים היו לקחת ממנה דם, הובאו למחלקה אחיות ורופאים ממחלקות אחרות בביה"ח.

מהר מאד היא זיהתה את כל אנשי הסגל הרפואי בבית החולים, ולא אפשרה לאיש לגשת אליה.

בצר לה, פנתה אליי האחות הראשית בבית החולים וביקשה שאני אלך ואוציא לה דם בעצמי.

ואכן, ניגשתי בלב הולם לביצוע המשימה, באתי לבוש בבגדים רגילים, ללא חלוק רופא, הצגתי את עצמי והתיישבתי בשיפולי המיטה תוך שאני מספר לה חוויות על הכלבים והחתולים שלי.

התחלתי להפליג בסיפורים מהווי ביה"ח הווטרינרי בבית דגן, ולימור הקשיבה לי בעניין רב.

היא הייתה מוקסמת במיוחד לשמוע סיפורים על כלבות ממליטות.

הבטחתי לה כי במידה ותיתן לי להוציא לה דם ללא בעיות, אשתדל להביא לה גור כלבים, ברגע שרופאיה ירשו זאת עת מערכת החיסון שלה תתחזק קמעה.

היא התרצתה ואפשרה לי באומץ רב להוציא לה דם מעקב רגל שמאל ( כבר לא היו לה וורידים שמישים בידיים וברגליים עקב הוצאות הדם המרובות). מסרתי את המבחנה לאחות הראשית שהמתינה כל העת מעבר למחיצה,

נשארתי לפטפט עם לימור עוד מספר דקות, ולמדתי איזו ילדה חכמה ונבונה היא, הדואגת להיראות יפה בכל עת, התקשטה עם עגילים ומעט אודם על אף גילה הצעיר וראשה הקירח לחלוטין.

בשבוע שלאחר מכן באתי למיטתה 3 פעמים בכל משמרת, בכל פעם סיפרתי לה סיפורי כלבים, והיא אפשרה לי להוציא לה דם.

בדיקות הדם הראו שיפור רב במצבה בימים הבאים, נראה היה שהכמוטיראפיה עושה את פעולתה כיאות.

ביום העשירי, ניגשתי למיטתה, ולאכזבתי הרבה היא פרצה בבכי למראי, נמאס לה כנראה שאני מוציא לה דם.

היא ביקשה שרק אספר לה סיפורים ולא אוציא לה דם בעצמי.

הסכמתי לתנאי זה, ונשארתי לשוחח עימה בזמן שסטאז'ר לרפואה חדש הוציא לה דם במקומי.

במשמרת הבאה שלי בבית החולים הכנתי לה הפתעה, הבאתי גור כלבים חמוד ויפהפה, רטריבר זהוב שהמליטה הכלבה של אחד התלמידים מעמיתיי ללימודים. דאגנו לשים לו סרט כחול סביב הצוואר, כמו בעטיפת מתנה. החבאתי את הגור בכיס הפנימי של חלוק המעבדה שלי, והתגנבתי למחלקת האונקולוגיה בלי שהאחות האחראית חמורת הסבר תבחין במעשיי.

ניגשתי למיטתה של לימור, וראיתי שהיא מסודרת מתמיד, סדיניה מתוחים ונקיים כאילו איש לא שכב בה מעולם. ניגשתי לאחות האחראית ושאלתי "...איפה לימור?" "היא נפטרה בפתאומיות לפני שעתיים" - ענתה האחות - "נרדמה לשנת צהריים ולא התעוררה יותר..."

שנים מאוחר יותר, צף ועלה בי זיכרון אותן שעות שבילינו יחד לימור ואני, עת יזמנו ופיתחנו את תחום הסיוע הטיפולי לבני אדם בעזרת בעלי חיים.

זקנה בחדר מיון

ולסיפור אחר בעל רקע שונה לחלוטין.

אשתי הנה מורה לחינוך מיוחד מזה שנים רבות העובדת עם ילדים עם אוטיזם. בגיל מאוחר יחסית היא נדבקה מאחד מתלמידיה כנראה באבעבועות רוח, אשר משום מה לא נדבקה בה בילדותה.

חולה, דואבת ומכוסה אבעבועות לקחתי אותה אחר כבוד לחדר המיון בבית החולים בו עבדתי. העובדה שהייתי פרסונאל לא ממש עזרה לי אותו יום, כיוון שחדר המיון היה עמוס מתמיד. לא הייתה בו שמץ של פרטיות, המיטות הובדלו אחת מרעותה בוילונות פלסטיק מהוהים ומוכתמים.

במיטה הסמוכה לשלנו שכבה אישה מבוגרת מאד ויבבה ללא הפסק: "...אוי דוקטור,...אוי ויי דוקטור, אויי דוקטור, כואב דוקטור, אוייייי דוקטורררר, וחוזר חלילה בלי סוף...קולה היה גבוה וצווחני במיוחד, ומהר מאד השתררה אווירה של פאניקה בחדר המיון כולו. אנשים עברו על פני הוילון שלה תוך שהם אוטמים את אוזניהם באצבעותיהם.

לפתע פרץ לחדר רופא נמוך ושמנמן עם חלוק פתוח וסטטוסקופ תלוי לו ברישול סביב צווארו, התברר שזה היה מנהל חדר המיון בכבודו ובעצמו. "... מה יש גברת, מה קורה, למה את מייללת כל הזמן?...", "כואב בבטן דוקטור" הייתה התשובה, "תביאו לי חוקן תיכף ומייד" ציווה הרופא הגוץ, אחות מבוהלת הגישה לו את צינור החוקן, אני נשבע לכם, הוא היה יותר ארוך ממה שאנחנו השתמשנו בסוסים באותו זמן בביה"ח הווטרינרי...

הוא התבונן בצינור בתשומת לב רבה מול האור, משח אותו בלובריקאנט, ובפתאומיות רבה הפך את הגברת הזקנה על ביטנה... בשלב זה כבר לא הייתי מסוגל להביט, עצמתי את עיניי, אך לצערי כידוע אין אפשרות לעצום גם את האוזניים ושמעתי הכל : " אויי דוקטור, אויי דוקטור, אויי דוקטור אאאאאאאאאאאאאא, ופתאום נשמע פפפפררררררררררררר, וריח נורא ואיום מילא את חדר המיון כמו ענן סמיך ורעיל....

אני מודה כי לא הקאתי את נשמתי בו במקום רק בגלל נוכחותה של אשתי במיטה ליד.

בו ברגע אמרתי לה כי כעת אני משוכנע יותר מתמיד כי טוב שבחרתי בווטרינריה ולא ברפואה הומאנית. עדיף לי לתחוב ידיים לאלפי פרות, מאשר לעבור פעם אחת, כרופא, מאורע כגון זה.

חוויות מהעבודה במעבדה

מדי פעם הגיעה אלי למעבדה הביוכימית בדיקת דם מחדר המיון שנלקחה מנרקומן. בד"כ היו מבחנות אלו פקוקות היטב עם פקק שעם, ומכוסות מדבקות בצבע אדום זוהר עם כיתוב של "זהירות" HIV או HEPATITIS.

יום אחד הגיע אליי למעבדה שוטר צעיר, אוחז בידו מבחנה כזו. הוא ביקש לבצע את בדיקת הדם במהירות כיוון שמדובר באסיר אלים ומסוכן, הכבול בשלשלאות למיטה במיון, והם מבקשים לקחתו במהירות האפשרית חזרה לאבו כביר.

בחפזוני כי רב אחזתי במבחנה בידי הימנית ובאצבעות אותה יד ממש ניסיתי להסיר את מכסה השעם בעוד שביד שמאל הפעלתי את המתג החשמלי של הצנטריפוגה. מישהו במיון חשש כנראה מאד מדם חשוד ומזוהם זה, והידק את מכסה השעם כה בחוזקה, שנאלצתי להפעיל כוח רב מן הרגיל באצבעות ידי הימנית בכדי להסירו. לפתע נחלץ הפקק בקול פקיעה רם, וגוש של קריש דם התעופף לו ישר מן המבחנה אל עין ימין שלי..., הגוש המבחיל נתלה לו שם על עפעפיי, והתנודד קלות.

חששתי לעשות תנועה מיותרת, היטב זכרתי את לימודי הפרמקולוגיה בהם למדנו עד כמה הספיגה היא מהירה מהעין, והבנתי שאם קריש זה ייגע בלחמית העין אני לבטח אחטוף צהבת או איידס חו"ח... העברתי בזהירות את המבחנה הפתוחה ליד שמאל, ביקשתי מן השוטר ההמום שיגיש לי פד רפואי טבול במים, ניגשתי למראה שסמוך לכיור במעבדה, וניגבתי בזהירות ובעדינות אין קץ את קריש הדם מהעין.

אומרים שהצרות באות תמיד בצרורות, וייתכן גם שהושפעתי קשות מאותו אירוע אומלל אשר זעזע אותי עמוקות.

שעה לאחר אותו מקרה נתבקשתי לבצע בדיקת LP לנוזל חוט שידרה של ילד עם חשד למנינגיטיס ( דלקת קרום המוח).

החדרתי פיפטת זכוכית גדולה לתושבת שלה, ופתאום היא התנפצה בידיי, ועם ה"שוונג" חדר רסיס זכוכית אימתני לבסיס האגודל הימני שלי..., כנראה שפגעתי בעורק שכן קילוח של דם החל לזרום בפולסים לגובה של כ-30 ס"מ... חישבתי להתעלף לאלתר, אלא שהחזקתי מעמד, חסמתי את הקילוח בידי השמאלית הבריאה ורצתי במלוא המהירות לחדר המיון.

שם קלטה אותי האחות הראשית של חדר המיון, עטפה את ידי במגבת גדולה, ועד מהרה התכנס כל צוות המיון לחזות באיש המעבדה, הסטודנט לווטרינריה הפצוע.

פתאום חבטה בי ההכרה כי לא ייתכן שאעבור שני אירועים טראומטיים כאלה, אחד אחרי השני בלי להידבק במחלה איומה כלשהי, ומייד כאשר הגיע הכירורג והחדיר לי חומר הרדמה לכרית היד, התעלפתי לקול צחוקם של "ידידיי" מחדר המיון.

התעוררתי לאחר כמחצית השעה עם נזר של תפרים בכף ידי הימנית.

הצלקת קיימת שם עד היום, 20 שנה אח"כ, המקום רגיש וכואב לעיתים, ובהחלט מציק לי בזמן שאני אוחז במלקחיים או במחזיק מחט בזמן ניתוח. ביקשתי את האחות הראשית שתבצע בי גם בדיקה לאיידס ולצהבת. עברתי שלושה ימים של גיהינום מחשבתי, עד שהגיעו התשובות השליליות מהמעבדה לרווחתי הרבה. עוד נקודה לטובתה של הרפואה הוטרינרית, שם הסיכוי לחטוף מחלה קשה מאחד הפציינטים שלך הוא נמוך בהרבה, סטטיסטית, לעומת המרעין בישין שאתה עלול לחטוף בעבודה עם פציינטים הומאניים...

וטרינר חולה בקדחת קרצית

בראשית הקריירה שלי כרופא וטרינר, יצא לי פעם לטפל בכלבה שהייתה נגועה קשות בקרציות. היא הייתה במצב של גסיסה והצלחנו להצילה רק לאחר שנתתי לה מנת דם שהוצאתי מכלבנו האהוב, בוף. לאחר לילה שלם של מאמצי טיפול, כאשר מצבה הוטב במקצת והתייצב, נכנסתי להתקלח. מסתבר שאחת הקרציות חדרה דרך שכבות הבגדים ונעצה את גפי הפה שלה בסמוך למפשעה. הסרתי אותה בעדינות לאחר שהרטבתי אותה עם אלכוהול ומעט שמן פרפין וחיטאתי את מקום הפצע.

שלושה ימים אח"כ חטפתי חום גבוה מאד, כמעט 40 מ"צ, פריחה בכל הגוף, ועיוות קשה של הראייה, לקחתי מונית ונסעתי במהירות לביה"ח בו עבדתי. הרופא במיון, ברגע שראה אותי, אשפז אותי מיידית בחדר בידוד. לאחר ששמע את סיפורי, קבע שמדובר בקדחת קרצית, לקח ממני דגימת דם, שנשלחה אחר כבוד למעבדה מיוחדת בלונדון. בינתיים חוברתי לאינפוזיה IV והתחלתי לקבל אכרומיצין, אנטיביוטיקה מקבוצת הטטראציקלינים. שהיתי שבוע ימים בבידוד מוחלט.

בגלל שהייתי מקרה מיוחד, לא בכל יום מתאשפז רופא וטרינר עם מחלה אקזוטית כזו, נהג מנהל ביה"ח לבוא מדי בוקר לבקרני במסגרת סיבובי הבוקר במחלקות השונות כשהוא מלווה בסטאז'רים וסטודנטים לרפואה מרחבי ביה"ח. הוא נהג להיכנס ראשון לחדר, אצבעו על שפתיו כשהוא מסמן לי לשתוק, והתחיל מייד ממטיר שאלות רבות ומגוונות לעדת תלמידיו המבוהלים. אז הבנתי ביתר שאת כמה כיף לי שלמדתי וטרינריה ולא רפואה. הם היו מתפתלים בתשובותיהם, ולא הצליחו אפילו פעם אחת לאבחן מה יש לי. אז הוא נהג לצעוק עליהם:"...תחזרו לספרייה לשנן את תלמודכם, חדלי אישים שכמוכם..." ועוד כהנה תוכחות, אח"כ פנה אליי וביקש שאסביר מה יש לי. אז התחלתי להסביר על קדחת הקרצית של הכלב, של האדם, על חיידק הארליכיה קניס, על האלטרנטיבות השונות לטיפול באדם ובבע"ח. הסטאז'רים בהו בי בפה פעור, והפרופסור הגדיל לעשות בהשפילו אותם התענוג בולט לעין, סדיסט שכמותו, ואמר להם שאפילו החולים יודעים יותר טוב מהם...

כאשר הוא יצא מן החדר בהפגנתיות, הפנו אלי הסטודנטים מבט שואל ואני הסברתי להם במה מדובר. גם הרגעתי אותם שהפרופסור אינו כ"כ חכם אחרי ככלות הכול, כיוון שאני זה שהגעתי למיון ופחות או יותר אמרתי להם מה יש לי. אני מניח שאם הם היו צריכים לגלות זאת בעצמם, ייתכן ולא הייתי כאן היום לספר את סיפורי, כפי שאירע, אולי לאיש ידוע שעבר מקרה דומה.

סטאז'ר מטפל בווטרינר במיון

לפני מספר שנים לקיתי בהרעלת מזון חריפה. כנראה שאכלתי מנת שווארמה מזוהמת. באמצע הלילה התעוררתי עם כאבי בטן עזים, מלווים בהקאות חוזרות ונשנות. חשבתי לחכות לבוקר, אולם כשהתבוננתי במראה ראיתי את עיני השקועות בחוריהן עמוק מאד, ואת החיוורון על פניי, החלטתי שאין טעם שהסנדלר ילך יחף, וביקשתי מאשתי שתסיע אותי לחדר המיון. ביקשנו מהשכנה שתבוא להשגיח על הילדים הישנים, ומיהרנו למיון.

בהגיענו לשם הסתבר לנו כי אני המקרה הכי קל באותו לילה, הגיעו הרבה מקרים של תאונות דרכים, כמו גם התקפי לב לרוב.חיכיתי במיטה במיון, מתעוות מדי פעם בהתקפי הקאה בלתי נשלטים. הגיע סטאז''' צעיר, שאל אותי קצרות במה העניין, ציווה על אחת האחיות לחבר אותי לאינפוזיה ופנה ללכת לדרכו. עצרתי אותו וביקשתי לקבל גם פראמין יחד עם האינפוזיה, כיוון שאני מתעוות מכאבים. אשתי הסבירה לו כי אני רופא וטרינר, הוא הנהן והורה לאחות לתת לי את מבוקשי. תוך מספר דקות החלה התרופה לפעול את פעולתה, ואני שקעתי בנמנום מיטיב.

בבוקר השכם, עת התעוררתי, הבחנתי באשתי יושבת על כיסא בסמוך אליי. כמו כן היה מונח על חזי גיליון רפואי מפורט ביותר. היה כתוב שם כי הכבד שלי נמוש, הטחול ללא סימנים פתולוגיים, הטמפ' 37.2 מ"צ. שאלתי את אשתי אם מישהו בדק אותי במהלך הלילה בעודי ישן, והיא השיבה בשלילה, ואף הוסיפה כי מרגע שחוברתי לאינפוזיה, אף אחד לא ניגש אליי, ובוודאי שלא בדק אותי.

ביקשתי לקרוא לסטאז'ר שטיפל בי והוא אכן הגיע אליי לאחר זמן לא מעט.

מה העניין? שאל, ואני שאלתיו מה פירושו של גיליון רפואי זה? מה אתה מתכוון הוא היתמם?

לא יכולתי לסבול זאת יותר והטחתי בפניו שהוא פשוט פברק גיליון רפואי שלם, בלי שטרח אפילו לבדוק לי חום. הוא הגדיל בטיפשותו לעשות, כיוון שהיה אמור לדעת שאני רופא וטרינר, האמור להבין משהו מן הסתם ברישומים רפואיים.

איך העזת? שאלתי בחימה שפוכה, איך אתה מעיז אפילו להעלות במחשבתך מן התנהגות כזו, פסולה בכל דרך שתסתכל עליה, מוסרית, ערכית, אתית וחוקית?

הוספתי ואמרתי כי כסטודנטים לווטרינריה בביה"ח בבית דגן לא היינו מעלים על דעתנו לבצע מין תעלול שכזה, ואלוהים עדי כי היו לנו סיבות למכביר, ומי שהיה נתפס בכגון זה היה "עף" לאלתר מבית הספר, ובצדק.

איך אתה, רופא, במיוחד רופא מתחיל, מעיז לכתוב גיליון רפואי מומצא, בלי לבדוק למצער את הפציינט. אם כך אתה מתחיל את הקריירה שלך, שאלוהים ישמור אותנו מה יהיה איתך בהמשך.

לכמה אנשים תמימים עוד עשית תרגיל דומה?

הוא התיישב על המיטה בסמוך אליי, הליט את פניו בידיו והתחיל לבכות. הבנתי שעבר עליו לילה קשב, רופא יחיד לבדו במיון כל כך עמוס, אם כי זה לא הצדיק התנהגות פלילית ומגונה שכזו.

הוא הבטיח לי שלמד את הלקח וכי לא יחזור על מעשהו בשנית.

החלטתי בעצה אחת עם אשתי שלא להגיש תלונה נגדו, בכדי שלא לפגוע בעתידו.

עד עצם היום הזה אני ניחם על החלטתי. ייתכן ובכל זאת הייתי צריך לפנות לממונים עליו, באופן דיסקרטי, ולתאר את אשר אירע. אני מתנחם בעובדה שהוא היה במצב כזה של שוק כאשר הטחתי בפרצופו את האמת, והיה נראה כל כך מזועזע, ואני מקווה ומאמין שלפחות לגביו זו הייתה מעידה חד פעמית שלא יעיז לחזור עליה שנית.

לכאורה, הכול אמור להיות קל ופשוט.

התלמיד/ה כבר עבר את שלבי המיון המפרכים הראשונים, והגיע אל משאת נפשו/ה, אל הלימודים עצמם.

אלא שבפועל מסתבר, כי כל התלמידים החדשים הגיעו עם "פרפרים בבטן" ליום הלימודים הראשון.

אומנם, רס"ן שמועתי הפיץ תיאוריה לפיה ברגע שהתקבלת לביה"ס לווטרינריה בישראל את/ה בבחינת ח"ל (חייב לעבור...), וכי מנקודה זו ואילך אין צורך ממש להשקיע בלימודים, שכן עתידך מובטח, אלא שאף אחד מאתנו לא לקח תזה זו ברצינות, ובראייה לאחור, ממרחק הזמן, טוב שכך.

אני הגעתי ללימודים חדור מוטיבציה מחד, אך מלא חששות ופחדים מאידך.

ידעתי כי לפניי 4 שנים של לימודים אינטנסיביים, ותהיתי שמא אבלה אותם עם חבורה אליטיסטית של גאונים מפונקים.

תנאי הקבלה ללימודי וטרינריה בישראל, כידוע, הינם כמעט בלתי אפשריים, מאז ועד היום. בכדי להתקבל יש צורך בממוצע ציונים גבוה במיוחד בתואר הראשון במדעי החיים או ברפואה, כמו גם בציון פסיכומטרי מרקיע שחקים.

תחושת הבטן שלי הייתה שאני בקושי, איכשהו, "השתחלתי" פנימה לרשימה, בדרך מסתורית ונפלאה כלשהי.

סברתי שאהיה מעין זנב לאריות, וכי כל הזמן אשתרך בכבדות מאחורי שותפי לספסל הלימודים, אותם עילויים אקדמיים עם מוחות חריפים וידענים משלי.

לפיכך, מה גדולה הייתה תחושת ההקלה עת הכרתי לראשונה את חבריי לכיתה.

מסתבר שזו הייתה קבוצה נחמדה ביותר, למזלי, של תלמידים ותלמידות, 20 בסה"כ, שהתקבצו מכל רחבי הארץ, ומכל מגזרי האוכלוסייה (כמעט).

8 הגיעו מהפקולטה לחקלאות, 5 כמוני הגיעו מאונ' ת"א, 1 מחו"ל (דרא"פ), והיתר מאוניברסיטאות ומכללות שונות בארץ. 12 בנים ו8 בנות. אשכנזים וספרדים, עניים ועשירים, עולים חדשים וותיקים, בקיצור, אומנם חבורה קטנה, אך מגוונת ביותר.

איכשהו נודע לי בשיחותינו הראשונות בינינו, כי 3 מתוכנו היו ב"רשימת ההמתנה" ללימודים, וכי הם התקבלו לאחר ש 3 תלמידים אחרים, ביטלו את הרשמתם.

אין לי מושג כיצד אינפורמציה זו דלפה ממזכירות הפקולטה, וגם העובדה שאני לא נמנה עם 3 אלו, כך שלפחות מבחינה זו נרגעתי, אני נמצא במקום טוב באמצע. מכאן ואילך הכול תלוי בי, אין לי יותר תירוצים למה לא להצליח בלימודים ובבחינות!

הסתבר לי באותה פגישת הכרות בינינו לפני תחילת ההרצאה הראשונה, כי תחושותיי, מחשבותיי וחששותיי אינם רק אצלי, וכי בצורה כזו או אחרת כולנו הגענו עם תחושות דומות.

גם העובדה כי יחד איתי התקבלו עוד 4 שלמדו איתי בתואר הראשון, ועוד תלמידה, ורד, שלמדה איתי באוניברסיטת בן גוריון בב"ש, כלומר כרבע מכיתתי החדשה היו פרצופים מוכרים ואהודים, בהחלט הקלה על ההשתלבות במקום החדש.

השנה הראשונה ללימודי וטרינריה מוקדשת למעין הומוגניזציה של הידע.

העובדה שהסטודנטים מגיעים מאקדמיות שונות בארץ ובעולם, חייבה תוכנית לימודים כזו שתביא את כולם לרמת ידע אחידה. אני למשל, עד אז לא ידעתי שלפרה יש 4 קיבות!, מאידך, תלמידי הפקולטה לחקלאות לא שמעו מעולם על "פאוניסטיקה".

הם, תלמידי הפקולטה, היו שפופים למדי עת קיבלנו את תוכנית הלימודים לשנה הראשונה, כיוון שהסתבר להם שיאלצו ללמוד כמעט מחדש קורסים שכבר עברו בלימודי התואר הראשון במדעי בע"ח כגון ממשק חקלאי ותזונה, אשר לנו, בוגרי יתר הפקולטות היו חדשים לגמרי.

לפני ההרצאה הראשונה, בפגישת ההיכרות, הכרנו את מייסד ביה"ס לווטרינריה, פרופ' קלמן פרק הנערץ עלינו עד היום. הוא הסביר לנו על הלימודים, מה מצופה מאתנו, הן כתלמידים והן כנציגים של ביה"ס, אנו היינו בסה"כ המחזור השלישי של בית הספר לוטרינריה בישראל אחרי 2000 שנה!

הוא גם הקפיד לציין לגבי חובת הנוכחות בכל השיעורים, " לא ייתכן" אמר

" שתלמיד שלא נוכח רבות בשיעורים יקבל תואר ברפואה בכלל ובווטרינריה בפרט" בנושא זה הוא יכול היה להיות רגוע לחלוטין, באותה עת לא העלנו כלל על דעתנו שלא להגיע לשיעורים ללא סיבה מוצדקת ביותר.

את השיעור הראשון קיבלנו מד"ר אמיר בור, איש אשכולות וטרינרי ואקדמי, שעד היום עוסק בשילוב של מחקר אקדמי ובפרקטיקה וטרינרית משגשגת.

ברור שהשיעור הראשון הוא זה שנחרט ביותר בזיכרון, ולפיכך זכורים לי שני משפטי מפתח שהוא לימד אותנו ממש בהתחלה:

הראשון היה דווקא באנגלית "IN VETERINARY MEDICINE THE UNEXPECTED IS THE MOST EXPECTED"

והמשפט השני היה בעברית: "... יש סוסים, ויש את כל יתר בעלי החיים..."

דהיינו, הסתבר לנו כי רפואת סוסים, בהיותם בעלי חיים עדינים, יקרים וחולניים למדי, הינה ממש מעין פרקטיקה נפרדת בפני עצמה. אז הסתבר לי גם כי האמרה

" בריא כמו סוס" אין לה כל כך על מה להתבסס...

זכורות לי עוד מספר אפיזודות מעניינות משבוע הלימודים הראשון. הבנו מאוחר יותר מדוע תלמידי מדעי בע"ח מהפקולטה לחקלאות כל כך "התבאסו" מלימודי ממשק. אלו היו שיעורים משעממים להחריד. לא זכור לי שמו של המרצה, אבל אני בהחלט זוכר את קולו המונוטוני, שהפיל תנומה על כולנו. לאחר שהחלה ההרצאה הראשונה בנושא, שלנו הייתה חדשה לחלוטין, החלטתי לעבור לספסל האחורי ביותר בכיתה, חששתי מ"פאדיחה" אם חו"ח אירדם מול המרצה ממש. מבעד לערפילי הערות/תנומה שהרגשתי, חדר לתודעתי משום מה ביטוי אחד, "אפונת דן" אחד המרכיבים האזוטריים ביותר בתוך תערובת מזון לבקר. בשעת הלמודים השנייה בממשק כבר שקענו כל התלמידים בעילפון חושים עמוק. לפתע התרומם המרצה מכיסאו וצעק: "... בושה וחרפה, אתם קוראים לעצמכם תלמידי וטרינריה, תתביישו לכם, איך אתם מעיזים לנמנם לי כאן מול הפרצוף, ולא להקשיב לדבריי...",

" לא ישנו!!!", אמרה אחת התלמידות בבהלה, אם כך אמר המרצה, מי יכול לחזור על מה שדיברתי בשעה הקודמת?, אני הרמתי את היד בהיסוס, לא זכרתי כלום, פרט לאותה אפונת דן מסתורית, ואמרתי לו בביטחון כי הוא דיבר על תערובת לבקר המכילה חומרים שונים ביניהם "אפונת דן". הו, ציין בסיפוק ובחיוך רחב, יש כאן צדיק אחד בסדום, אני שמח שלפחות אתה מקשיב לי, אני כבר מוסיף לך 10 נקודות לציון במבחן הבא בסוף הסמסטר... ואתם כולכם, פנה ליתר הכיתה בחומרה, כדאי שתלמדו ממנו הקשבה מהי...

כך יצא שהצלחתי מעל למשוער בנושא של ממשק ותזונה של חיות משק, נושא שכידוע אני עוסק בו באינטנסיביות עד היום...

בשיעורי האנטומיה בשבוע הראשון ולאחריו היינו כולנו קשובים יותר, שכן לכל הסטודנטים זה היה נושא חדש, מעניין, מפחיד ומרתק כאחד. זכור לי שיעור אחד במיוחד בו למדנו על שרירי האמה והזרוע בבעלי חיים ובאדם.

המרצה, אדם נעים וידען, עולה חדש מחבר העמים, צייר על הלוח את השרירים השונים. מצד אחד של הלוח הוא שרטט את השרירים באמת היד של האדם, ובצד השני שרטט את שרירי הרגל הקדמית בכלב.

לאחר מספר דקות הרים עדין, אחד התלמידים, את ידו וציין כי בשני הציורים המרצה השתמש בשריר מסוים בצבעי גיר שונים, דבר אשר מבלבל אותו מאד מאד...

המרצה התבונן בו בשתיקה, ניגש ללוח, מחק את השריר האמור בשרוול חולצתו, וצייר אותו מחדש בגיר אחר. עכשיו אתה מרוצה? שאל, "בהחלט" ענה עדין בחיוך.

"...אתם רואים, כמה קל לעשות בן אדם מאושר...?", כולנו פרצנו בצחוק משוחרר ומאז זה הפך להיות מטבע לשון שגור בפי כולנו, ואני נוהג להשתמש בו מעת לעת עד עצם היום הזה בהרצאות השונות.

על פי תנאי הקבלה, והמספר הגבוה של המעוניינים ללמוד, שיערתי שאין לי כל סיכוי להתקבל, ולפיכך אפילו לא ניסיתי.

במקום זאת, החלטתי ללמוד באיטליה.

מבירורים בשגרירות האיטלקית הובהר לי כי בעלי תואר ראשון במדעי החיים מתקבלים ישר לשנת הלימודים השלישית בלימודי וטרינריה באיטליה, מתוך 5 שנים, כך שבחישוב פשוט נותרו לי ללמוד 2-3 שנים בכדי לקבל את התואר הנכסף.

וזה אפילו היה עדיף בעיני במקום לימודים של 4 שנים בארץ!!!

לפיכך הקפדתי בשנת הלימודים האחרונה באוניברסיטה ללמוד איטלקית בלימודי ערב שאורגנו ע"י שגרירות איטליה בישראל, במרכז ת"א.

יחד עימי למדו חבר'ה נוספים שהתעתדו ללמוד רפואה, רפואת שיניים, וטרינריה, הנדסה וארכיטקטורה.

כאשר הגענו לאיטליה, נרשמנו לקורס במכללה בפירנצה הנקראת LINGUA VIAVA המלמדת איטלקית ללומדי מדעי החיים ורפואה.

בתום הלימודים, הסתבר לי להוותי כי כל מה שנאמר לי בשגרירות אינו נכון, באותה עת, וכי עליי יהיה ללמוד את מרבית מקצועות החובה, עם הכרה מועטה ביותר בתואר שהבאתי מהארץ.

לאחר 8 חודשים של שהות באיטליה, עת התברר לי סופית כי אכן שלטונות האוניברסיטה לא מוכנים להקל עליי במטלות הלימודים, החלטתי בלב כבד ביותר לגנוז את חלום הווטרינריה.

פשוט לא ראיתי את עצמי לומד שוב, ובשפה זרה, מקצועות מפחידים כגון ביוכימיה, פיזיקה, מתמטיקה ודומיהם.

אמנם היה לי חלום, אולם בהחלט לא בכל מחיר.

ברגע בו גמלה בליבי ההחלטה לחזור לארץ, נעטפתי בכיהיון חושים, הרגשתי ממש כמי שעולמו חרב עליו.

הבנתי שזהו זה, וטרינר כבר לא אהיה, אך תחושת האין אונים והדיכאון לא הייתה רק בגלל זה אלא כיוון שלא ידעתי כלל מה אני אמור לעשות בשארית חיי.

לפני החזרה לארץ החלטנו אשתי ואני לשהות מספר ימים ברומא.

הסתובבתי חסר מעש ברחובות העיר, לא מודע כלל לחמודותיה וליופייה, הייתי שקוע באומללות.

אשתי, שראתה אותי במצב זה, הציעה שאגש לבחינה הפסיכומטרית שהתקיימה באותה עת במקרה בשגרירות ישראל ברומא, וכי ארשם ללימודי וטרינריה בישראל, על אף הסיכוי הקלוש והמועט עד כדי רחמים, להתקבל.

היא אמרה "...לפחות נוכל להגיד לנכדים בעוד 30 שנה שעשינו הכול בכדי להתקבל ללימודי וטרינריה.."

בתום הבחינה, מילאתי את טופסי הבקשה לאוניברסיטה העברית, ושלחתי אותם לארץ בדואר דיפלומטי.

שבוע לאחר מכן חזרנו לארץ.

בחיפוש בעיתוני סוף השבוע נתקלה עיני במודעת דרושים של מפעל "תבורי" שחיפש בוגרי תואר ראשון בביולוגיה לעבודה במפעל למשקאות קלים בבת ים.

עניתי למודעה, ולאחר ראיון קצר התקבלתי לעבודה כבקר איכות בתעשיית המיצים.

העבודה הייתה קשה ומשמימה.

כל מחצית השעה עשיתי "סיבוב" ברחבי המפעל תוך שאני דוגם את מרקחות המיצים הממותקים והמוגזים, בחיפוש אחר מזהמים, בבדיקת "בריקס" (מידה של מתיקות), וניטור המכונות האוטמות את בקבוקי המשקה והפחיות. החלק ה"מרתק", ביותר בעבודה היה בדיקת תאריך התפוגה של הבקבוקים...

המפעל עבד בשלוש משמרות, 24 שעות, כך ששבוע עבדתי במשמרת ראשונה, שבוע שנייה וכן הלאה וחוזר חלילה.

לא יכולתי שלא לחשוב איך מאיגרא רמה שקעתי לבירה עמיקתא, איך מסטודנט לווטרינריה באיטליה הפכתי במחי יד לפועל פשוט במפעל למיצים.

המציאות לא הייתה בדיוק כך, אלא שזה מה שהרגשתי.

כחודשיים לאחר שהתחלתי לעבוד, שבק לפתע פס הייצור של משקה ה "ספרינג", שהיה אז, והינו עד היום גולת הכותרת של מפעלי "תבורי".

תקלה טכנית חמורה באחד המנועים הממוחשבים השביתה כליל את הייצור וגרמה נזק מצטבר של מאות אלפי דולרים ביום.

מהר מאד הגיעה לארץ מאיטליה צוות של מהנדסים וטכנאים מומחים בכדי להתגבר על התקלה.

אלא שאז הסתבר שקיימים קשיי תקשורת כיוון שהאיטלקים לא דיברו מילה באנגלית, והמהנדסים הישראליים דיברו אנגלית אמנם, אך לא ידעו מילה באיטלקית.

ממקומי במעבדה התחלתי לשמוע מילים באיטלקית, מעט שירה והרבה ויכוחים, וניגשתי מסוקרן לברר במה מדובר.

מהר מאד מצאתי את עצמי בשיחה ערה עם הצוות האיטלקי, ששמחו מאד למצוא מישהו המסוגל לתקשר עימם ולתרגם להם.

בימים הבאים נצמדתי לצוות המהנדסים המעורב ישראלי-איטלקי, תרגמתי לשני הצדדים, ועבודת התיקון והשיקום התקדמה בקצב מהיר.

לאחר מספר ימים הוקרא שמי לפתע במערכת הכריזה של המפעל כולו, ונתבקשתי לסור למשרדי ההנהלה.

הנהלת המפעל ישבה במרומי האולימפוס של הקומה השנייה והשלישית תוך שהיא צופה על אולמות הייצור דרך קירות זכוכית חד כיווניים ואטומים.

שם ממש הורגשה מלחמת המעמדות, כאשר בעלי הצווארון הלבן הביטו מלמעלה, מתוך חדרים ממוזגים ומרופדי שטיחים על אולמות הייצור המהבילים הרועשים המופעלים ע"י אנשי הפרולטריון כחולי הצווארון...

לפיכך, כאשר הוקרא שמי בכריזה, חששתי בתחילה שמא עשיתי דבר מה כל כך חמור שמצדיק זימון "למעלה".

כאשר הגעתי למשרדים, הוכנסתי במהירות ללשכתו של המנכ"ל.

נאמר לי כי מזה מספר ימים שהוא עוקב אחר פעילותי עם הצוות האיטלקי.

המנכ"ל הודה לי בחום על כך, ובמיוחד על העובדה שעשיתי זאת מיוזמתי, בנוסף למטלות הרגילות שלי בעבודה.

התבקשתי ללוות את הצוות האיטלקי גם בשעות החופשה שלהם ובשבתות, ואף ציידו אותי בסכום כסף ובכרטיס אשראי של המפעל לצורך כך. כמו כן ביקשו אותי לשמור על העניין בסוד.

בשלושת השבועות הבאים "חגגנו" כדבעי, נסענו במוניות לכל רחבי הארץ, ביקרנו בכינרת, בים המלח, בירושלים כמובן, ואפילו בשכם.

בין לבין גם אכלנו במקומות שונים, ממסעדות יוקרה ועד למסעדות פועלים בשוק הכרמל וביפו. לקחתי אותם גם להצגות ולמופעים שונים.

בתום התקופה, התקלה תוקנה ופס הייצור חזר לעבוד בתפוקה מלאה.

חגגנו את המאורע בערב קסום עם החבר'ה האיטלקים, המהנדסים והטכנאים הישראלים ונציגים של הנהלת המפעל במסעדת "מגנדה" בת"א.

למחרת, זומנתי שוב לפגישה עם המנכ"ל.

הוא נתן לי מעטפה עם סכום כסף ניכר לאות תודה על פעילותי בתקופה האחרונה, וביקש לשוחח עימי מעט.

"...ראה, אנו יודעים שאתה בעל תואר ראשון בביולוגיה, ישנו מסלול מיוחד בפקולטה לחקלאות של הכשרת מהנדסי מזון, כלומר אנשים בעלי רקע אקדמי כשלך לומדים שנה נוספת ומקבלים תואר מהנדס, אנו ב"תבורי" מעוניינים לשלוח אותך ללימודים אלה על חשבוננו, ולאחר מכן להציע לך את משרת עוזר למהנדס המזון הראשי של החברה, הכוללת גם שכר דירה מלא, רכב צמוד, אש"ל ותנאים מפליגים נוספים. אלא שאתה חייב לוותר על ההרשמה ללימודי וטרינריה. שני הדברים לא יכולים ללכת יחד. עליך להחליט!..."

ביקשתי שהות למחשבה ונעניתי בחפץ לב.

עברתי מספר ימים של חיבוטי נפש.

מצד אחד הרצון הכביר ללמוד וטרינריה ולעסוק במקצוע, אך עם עתיד כלכלי מעורפל, ומצד שני הוצעה לי כאן מישרה קוסמת, הצעה חד פעמית עם בונוס כלכלי ניכר.

ניסיתי לחשוב מה ארגיש בעוד עשר-עשרים שנה, האם אחיה תמיד עם תחושת החמצה שלא למדתי וטרינריה.

מצד שני סיכויי הקבלה שלי לפקולטה היו כל כך נמוכים, שחבל היה שלא להיענות להצעה הקוסמת שהונחה לפתחי.

אכן התלבטות לא קלה.

היה ברור לי כי במידה ואסרב להצעה של המפעל, אני עלול להישאר קירח מכאן ומכאן, כיוון שאם לא אתקבל לווטרינריה, אפסיד גם את הסיכוי להשתלב בעבודה בחברה.

לבסוף, בלב כבד וחושש, ביקשתי שיחה אישית עם מנהל החברה, הודיתי לו על אמונו בי, ודחיתי את הצעתו.

חזרתי לעבוד במפעל ברוח נכאה.

בערך כחודש לאחר מכן, עבדתי במשמרת ראשונה במפעל.

מדי בוקר נפרדתי מאשתי שיצאה לעבודתה מוקדם ממני, ולאחר שתיית קפה של בוקר נהגתי לעלות על קו 10 בבן יהודה לכיוון בת ים.

באחד הימים, יצאתי מן הבית, ובמורד המדרגות שמעתי צלצול טלפון מדירתנו.

התלבטתי אם לחזור ולענות, חששתי לפספס את האוטובוס ולאחר לעבודה.

מצד שני, מי זה מטלפן אלי בשעת בוקר כל כך מוקדמת?

סבתי על עקבי, פתחתי בבהילות את דלת הדירה והספקתי להרים את השפופרת בשנייה האחרונה לפני שהצלצול חדל.

"שלום", הודיע לי קול נשי מהעבר השני,"... מדברים ממזכירות האוניברסיטה העברית בירושלים, האם אפשר לדבר עם מר אבי ליליאן ?...", זה אני, השבתי בקול ניחר, במה אני יכול לעזור? "... נמצא בידי גיליון הציונים שלך בתואר הראשון, וחסר לנו הציון במתמטיקה שלך משנה א'..."

ובכן מה, השבתי, תתקשרו לאוניברסיטה בבאר שבע והם ישמחו לתת לכם את הציון החסר.

ואם כבר מדברים, מה הסיכויים שלי להתקבל?

"...ראה, מר ליליאן הנכבד, אתה בעצם כבר התקבלת ללימודי וטרינריה, אלא שאם עד לשעה 17:00 היום בערב לא יהיה הציון שלך מונח על שולחני, נאלץ לקבל את הסטודנט הבא אחריך ברשימה..."

אחוז בעתה והתרגשות שלא תתואר הבטחתי לה שאעשה כל מאמץ להביא לה את גיליון הציונים המעודכן עד לשעות סגירת משרדה בערב.

היה ברור לי שזהו אחד מרגעי המפתח בחיים, אשר עלולים להשפיע על ייתרת חיי.

טלפנתי למפעל בבת ים והודעתי כי לא אוכל להגיע היום לעבודה ושימצאו לי מחליף.

עקב הבהילות גם לא הבהרתי מדוע אני לא מגיע ואפילו לא הודעתי על כך לאשתי וליתר בני משפחתי.

ירדתי במהירות לסניף הבנק הקרוב, ומשכתי את כל חסכונותינו במזומן.

הפקידה הסתכלה בי במבט משתומם, והייתה משוכנעת שאני עומד לברוח מהארץ.

יצאתי החוצה ועצרתי מונית, וביקשתי מהנהג להסיע אותי "ספיישל" ובמהירות האפשרית לאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

לבשתי את בגדי העבודה הכחולים, ואת נעלי העבודה הכבדות, ועקב המהירות גם לא הספקתי להתגלח, כך שאני מניח שנראיתי "חשוד" למדי.

הוא בירר האם יש ברשותי סכום כסף כה גבוה לנסיעה שכזו.

הראיתי לו את חבילת המרשרשים שזה עתה הוצאתי מהבנק, וגם הודעתי לו כי אחרי הביקור בבאר שבע אנו ניסע להר הצופים בירושלים, כך שייקח בחשבון שהוא צמוד אלי לכל היום.

הנהג הסכים, הודיע במוטורולה לסדרן שהוא יוצא לנסיעה ארוכה, וכך התחיל המסע הגדול, המרדף אחר הציון החסר...

הגענו לבאר שבע בזמן הפסקת הצהריים, פרצתי חסר נשימה למזכירות הפקולטה לביולוגיה, ומצאתי חדר דומם.

המנקה אמרה לי כי כולם בהפסקה, וכי עליי להמתין עד שיחזרו מארוחתם.

התחננתי בפניה וביקשתי את שם המסעדה שבה סועדת מזכירת הפקולטה.

היא התרצתה לי, ואמרה לי את המיקום.

נסעתי לשם במונית, עמדתי בפתח המסעדה וקראתי בקול רם את שמה של המזכירה.

היא נופפה לי בידה, ניגשתי לשולחנה בחיפזון, סיפרתי לה את סיפורי וביקשתי בכל לשון של בקשה שתעזור לי.

הגברת הסכימה ברצון, שילמתי את חשבון ארוחתה על אף מחאותיה הנמרצות, ונסענו יחד במונית לפקולטה.

שם היא הדליקה את המחשב, וחיכינו כמה דקות מורטות עצבים עד שהמדפסת המיושנת הואילה בטובה להוציא את גיליון הציונים המעודכן.

נכנסנו יחד לחדרו של הדיקן, סיפרנו לו את הסיפור, והוא הסכים, לפנים משורת הדין לחתום לי על המסמך.

(באותה העת לקח מספר שבועות התהליך של קבלת גיליון ציונים מאושר וחתום כדת וכדין)

הודיתי לו בחום ובלחיצת יד, נשקתי למזכירה על שתי לחייה בהכרת תודה עמוקה, וטסתי בחזרה למונית שהמתינה לי כל העת סמוך לשערי הפקולטה.

מבאר שבע נסענו לירושלים, כאשר אני כל הדרך כוסס ציפורניים בעצבנות, שמא נפספס את המועד. בשעה 16:30 הגענו סוף כל סוף למזכירות האוניברסיטה העברית, טיפסתי חסר נשימה במעלה המדרגות, (ברור שהמשרד האמור היה צריך להיות ממוקם בקומה הגבוהה ביותר בבניין !!!)

נכנסתי כרוח סערה למשרד, ומסרתי את הגיליון למזכירת הפקולטה, שדיברה איתי באותו בוקר בטלפון.

היא העיפה מבט במסמך, וידאה את הציון במתמטיקה, והודיעה לי חגיגית "... מזל טוב, התקבלת לווטרינריה..."

צנחתי לכורסה סמוכה באפיסת כוחות, ציפיתי לחוש הרגשה של התעלות ושמחה, ובמקום זאת הרגשתי רק מעין ריקנות תהומית.

ביקשתי לקבל מסמך שמאשר שאכן התקבלתי לווטרינריה, והיא נתנה לי אותו בחפץ לב.

ירדתי במדרגות, לאט לאט, ועם כל צעד שעשיתי, החלה לחדור בי ההכרה שזהו זה, עשיתי את הבלתי יאמן, התקבלתי ללימודי וטרינריה בישראל!!!

כשהגעתי למונית, וסיפרתי לנהג את מה שקרה, הוא חבט בשמחה בצופר המונית וזעזע את כל הקמפוס. לאחר מכן הוא יצא מן המונית, ניגש אלי וחיבק אותי ממושכות. רק אז הרגשתי את האושר מציף אותי כמעט עד לבלי הכיל...

נסענו חזרה לתל אביב, להפתעתנו הדרך הייתה פנויה, ללא הפקקים המקובלים בשעות הערב המוקדמות ביציאה מירושלים.

כאשר הגענו סמוך לביה"ח איכילוב בת"א, בהחלטה של רגע ביקשתי מהנהג לעצור.

שילמתי לו והודיתי לו בלבביות על היום המרתק שעברנו יחד.

הרגשתי שזהו יום של חסד, ובדקתי האם המזל ישחק לי ב"שוונג".

שאלתי היכן נמצא משרדו של מנהל כוח אדם של בית החולים.

להפתעתי הוא עדיין שהה במשרדו והסכים לקבל אותי לראיון קצר ללא תיאום מראש.

סיפרתי לו שזה עתה נודע לי שהתקבלתי ללימודים בבית הספר לווטרינריה, וכי איאלץ לפיכך להפסיק את עבודתי במפעל "תבורי", וכי אני מחפש עבודה, רצוי בתחום הרפואה, ומכיוון וכבר עבדתי פעם כחודשיים בבנק הדם בביה"ח ה"שרון" בפ"ת, קיוויתי למצוא עבודה דומה ב"איכילוב".

הוא הסתכל בי ממושכות, ולפתע אמר לי כי ממש כרגע התפנתה משרה במעבדה הביוכימית בבית החולים.

הסתבר שזו הייתה הסיבה מדוע הוא נשאר עד מאוחר במשרדו, בכדי לפטר את אותו עובד שלא עמד בציפיות ממנו.

רבע שעה לאחר שאותו אומלל עזב את המשרד במפח נפש, הופעתי אני בפתאומיות, כמו משום מקום, וכך יצא שקיבלתי את המשרה במעבדות של ביה"ח "רוקח" המסונף ל "איכילוב".

סמוך לאותו הזמן הסתיימה לה השביתה הגדולה של הרופאים והאחיות, ואני הייתי הראשון שזכה ליהנות מפירותיה. שכן הישגם של השובתים היה בכך שלא קיבלו העלאה במשכורת, אלא קיבלו השתתפות בשכר דירה, באחזקת רכב ובלימודים.

כך יצא שעוד באותו יום חתמתי על חוזה העסקה ובמקביל ביה"ח "איכילוב" מימן לי את כל שכר הלימוד באוניברסיטה!!!

לסיכום, זה היה יום מיוחד במינו, בראשיתו עדיין הייתי עובד פשוט במפעל משקאות, בהמשכו כבר הייתי סטודנט לווטרינריה ובסיומו אף התקבלתי להיות עובד מן המניין של ביה"ח העמוס ביותר במדינה.

(יצא במקרה שעבדתי באותו מקום עד לסגירתו של ביה"ח "רוקח" ברחוב בלפור בת"א, מאז ועד לסיום לימודי הווטרינריה, 4 שנים אחר כך.

הפקתי רבות מעבודתי במעבדה הביוכימית, במעבדה המיקרוביולוגית ובבנק הדם.

הרופאים במיון ובמחלקות השונות, ידעו שאני סטודנט לרפואה וטרינרית והקפידו לדווח לי על כל מקרה מעניין בבית החולים. ביצעתי אלפי בדיקות דם ומאות אלפי בדיקות שתן, וצברתי ידע עצום ורב ערך ברפואה בכלל, ידע שעוזר לי עד עצם היום הזה בעבודתי היומיומית כווטרינר וכמורה.)

יצאתי מבית החולים באותו יום ראשון, וצעדתי במרץ לכיוון הבית. הגעתי כבר בעת חשיכה, ומצאתי את אשתי במצב מתקדם של פאניקה.

מסתבר שעקב המהירות הרבה שבה התנהלו העניינים באותו יום, שכחתי ברוב חפזוני לכתוב לה פתק, והיא לא הבינה לאן נעלמתי, ומדוע לא חזרתי עדיין מן העבודה.

כאשר הגעתי סוף כל סוף הביתה, וסיפרתי לה את החדשות, לא היה גבול לאושרה, והיא "סלחה" לי על היעלמותי המסתורית.

להגיד "...בני הדוקטור..." על חיימק'ה שלי, היה והינו אחד המאוויים המוחצנים ביותר של הורים במהלך הדורות.

אולם אף אחד לא מכין אותך באמת לקשיים שבדרך.

כולם רוצים להגיע לתעודה הנכספת, ולהתחיל לעבוד ולהתפרנס בכבוד במקצוע אותו רכשו, אך ראוי להם לשים לב למאמץ העצום הנדרש ממי שלומד מקצועות חופשיים, בייחוד מקצועות הרפואה, בהם רפואה וטרינרית, הכולל קושי פיזי ומנטאלי.

הדרישות המחמירות של לימודי המקצוע באים לידי ביטוי במגוון תחומים.

זה מתחיל כבר בשלב הלימודים בביה"ס התיכון, בהם התלמיד נדרש להשיג ממוצע ציוני בגרות גבוה במיוחד בתחומי מדעי החיים עם ה"שילוש הקדוש" בראשם של ביולוגיה – פיסיקה – כימיה, בליווי צמוד של מתמטיקה ואנגלית כמובן.

לאחר מכן מגיע השלב של הקבלה ללימודי מדעי החיים באקדמיה, בתואר הראשון, הכולל דרישה לציון פסיכומטרי גבוה.

כעת נדרש התלמיד להשקיע 3 שנים מחייו בלימודים אינטנסיביים, שמרביתם מדעי יסוד עם שמות מפחידים עתירי קונוטאציות כגון "כימיה כללית", "כימיה פיזיקאלית", "כימיה אורגנית", "ביוכימיה", "מיקרוביולוגיה", "ביולוגיה של התא", "מבואות בבוטניקה", "מבוא לפיזיקה", "פיזיקה למתקדמים"... והכול נעשה בלחץ של זמן, בתחרות סמויה וגם גלויה בין התלמידים, כאשר כל מרצה משוכנע שהוא לבד קיים בעולמו של הסטודנט ומעמיס עבודות ומבחנים כראות עיניו כאילו אין מחר.

קראתי פעם מאמר שעיקרו היה כי מכל 100 אנשים בעולם שהחליטו ללמוד וטרינריה, 5 מסיימים את המסלול. איני יודע אם מסקנה זו היא מדויקת, ומעולם גם לא ערכתי מחקר מדויק ומקיף בנושא, אולם תחושת הבטן שלי, מניסיוני האישי, שמספרים אלו קרובים לאמת.

הקושי הוא יותר מנטאלי מאשר פיזי.

זכור לי מקרה מיוחד, בעת שלמדתי ביוכימיה בראשית שנה ב' בתואר הראשון. המרצים הרצו בקצב מהיר ביותר, מול כיתה של כ-200 איש, מה שהקשה על שאלת שאלות ובירור נושאים קשים.

אחד המרצים הפסיק פעם את רצף השיעור, ושאל את הכיתה האם מישהו מתכנן קריירה של ביוכימאי.

אחד מעמיתיי הסטודנטים הרים את ידו ואמר שהוא נצר למשפחה של ביוכימאים, וכי אביו ואמו הנם פרופסורים לביוכימיה ממכון ויצמן, וכי חלום חייו הינו לראות במו עיניו גדיל של DNA והוא משתוקק לחזות בשידור חי בהיווצרותו של חלבון!

אנחנו הבטנו בו בהשתאות, בכלל לא ידענו אז מה זה חלבון, לכל היותר זכרנו שזה חומר שנמצא בביצה קשה...

בהפסקה פניתי לאותו בחור, וביקשתי ממנו לתת לי שיעורים פרטיים בביוכימיה, כיוון שהרגשתי שאינני מוצא את ידי ורגלי בחומר הנלמד.

הוא התגלה כאדם חביב ביותר, ענק מזוקן ומעשן מקטרת ריחנית, הוא הזמין אותי לחדרו במעונות הסטודנטים בת"א, ובימים הבאים עד למבחן למדנו ביחד כשעתיים שלוש מדי יום.

ביום המבחן הייתי לחוץ ביותר, כדרכי בקודש בכל בחינה מאז ומתמיד,

אולם מבחן זה הלחיץ במיוחד כיוון שביוכימיה הנו מקצוע מגביל, כלומר מי שלא עובר, לא יכול להמשיך את הלימודים הלאה במקצועות כגון אנדוקרינולוגיה ואמבריולוגיה.

אותו בחור שלימד אותי הגיע זחוח למדי, ומשוכנע שיעבור בקלי קלות.

בתום המבחן היה ברור לי שנכשלתי, ואילו הוא היה משוכנע שעבר בהצטיינות.

כעבור שבוע, עת פורסמו הציונים על לוח המודעות בפקולטה, הסתבר כי מעל 60 % מהכיתה נכשלו, ביניהם גם אני וגם אותו תלמיד.

מאותו יום הוא נעלם, ולא הופיע יותר לשיעורים, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו. השמועה אמרה כי שלח יד בנפשו, ונמצא ללא רוח חיים בחדרו שבמעונות.

אני מיהרתי לשם ומצאתי את החדר ריק ומסודר כאילו אף אחד לא התגורר שם מעולם.

ככל שחקרתי ודרשתי, אף אחד לא יכול היה להסביר לי מה באמת אירע.

עד עצם היום הזה אני לא יודע בוודאות האם אותו בחור אכן התאבד, או שפשוט החליט להיעלם, ללא הסבר, עקב אכזבתו הרבה מהעובדה שנכשל במבחן הראשון בביוכימיה, משאת נפשו.

אירוע זה זעזע אותי עמוקות, הייתי בטוח שאם הוא, אלוף הביוכימיה, בן לשושלת מפוארת של ביוכימאים, נכשל, אזי אני לא כל שכן, עתיד להיכשל שוב.

זו הייתה הפעם הראשונה שנכשלתי במבחן כלשהו באוניברסיטה, ואני כבר ראיתי בעיני רוחי כיצד כל חיי משתנים.

ניגשתי למועד ב', ולמרבה הזוועה, נכשלתי גם בו...

הפעם באמת הייתי לחוץ עד קצה גבול היכולת.

לפי חוקי האוניברסיטה, מי שנכשל בשני מועדים רצופים חייב לחזור על הקורס כולו.

אני ידעתי שאין שום סיכוי שבעולם שאשב ללמוד ביוכימיה מחדש, שנה נוספת, וכבר הכנתי את עצמי נפשית לכך שייתכן ואאלץ לנטוש את הלימודים.

למזלי נודע לי כי הפקולטה מתכננת מועד ג' בביוכימיה עבור הסטודנטים שהיו במילואים בעת שני המועדים הראשונים.

ביקשתי פגישה אישית עם דיקן הפקולטה, והתחננתי לפניו שירשה לי, לפנים משורת הדין להבחן בפעם השלישית.

הוא בחן את גיליון הציונים שלי במקצועות האחרים, וראה כי ציוני שם סבירים וכי לא נכשלתי בשום מקצוע אחר, ולפיכך אפשר לי לגשת למועד ג'.

את השבועיים הבאים הקדשתי ללימודים אינטנסיביים.

צילמתי את כל המחברות של התלמידות ה"חרשניות" ביותר בכיתה, קיבצתי עוד כמה תלמידים, ולמדנו יחד בביתי מדי יום עד השעות הקטנות של הלילה.

כל אחד מאתנו סיכם חלק מן החומר תוך נבירה עיקשת בספריית ביה"ס לרפואה, ולאחר מכן לימדנו אחד את השני.

הפעם הבנתי שזה "הכול או לא כלום", אם אני לא עובר את המבחן הזה, אני יכול לשכוח מחלום הרפואה הוטרינרית, ולתמיד.

המאמצים האדירים אכן נשאו פרי, הצלחתי לעבור את המבחן בציון נאה של 85, ולשמחתי גם כל חבורת התלמידים שלמדה איתי יחד עברה את המבחן בהצלחה.

למזלי זו הייתה חוויה חד פעמית, מאז לא נכשלתי יותר בשום מקצוע.

באותה עת, כללה הפקולטה למדעי החיים 4 מגמות: זואולוגיה, בוטניקה, ביוכימיה וביולוגיה מולקולארית. כל סטודנט היה צריך לבחור בשתיים מתוך מגמות אלו ולהגיש עבודה בהתאם.

קיבלנו מכל מרכז מגמה רשימה של כ-200 נושאים, מתוכם היינו צריכים לבחור את נושא העבודה.

אני בחרתי מראש לעסוק בזואולוגיה ובבוטניקה.

במשך התואר הראשון עבדתי כעוזר מחקר של פרופ' יוסי טרקל מהמחלקה לזואולוגיה ופרופ' יקי פרידמן מהמחלקה לבוטניקה בתחום האתנו-פרמקולוגיה, בבדיקה של "תרופות סבתא" ממגזרים שונים, האם יש בהן ממש.

אני למשל בדקתי השפעה של צמחי מדבר על רבייה ביונקים, ולפיכך העבודה הסמינריונית שלי עסקה בתחום זה, שהיה בעצם שילוב של בוטניקה ובעלי חיים.

בתחום הזואולוגיה נתקלתי בבעיה כיוון שאף אחד משלל הנושאים המוצעים לא משך את ליבי ולא עניין אותי לחקור אותו.

באחד הימים, ירדתי מהאוטובוס בכניסה לאוניברסיטה ברחוב איינשטיין ברמת אביב, והבחנתי בערימה של ספרים שהייתה מונחת בסמוך לשער האוניברסיטה, בהמתנה לפינוי של משאית הזבל העירונית.

מסתבר שהספרייה האוניברסיטאית עשתה "ביעור חמץ", והשליכה כרכים פגומים רבים.

בסמוך לראש הערימה הבחנתי בספר קטן, פתוח במרכזו, ובו תמונה של איש עם כלב זאב. הדף התנפנף ברוח החזקה ועמד להיתלש.

ניגשתי לערימה ושלפתי ממנה את הספרון.

הסתבר לי שזה היה ספר ישן על חלוצי מאלפי הכלבים בישראל בשנות טרום המדינה ובראשיתה.

לקחתי את הספר עימי, ובהפסקה הבאה בלימודים השתרעתי על הדשא ועיינתי בו ביסודיות.

שמרתי את הספר אצלי שנים רבות אחר כך, אולם לצערי השאלתי אותו לידיד לפני מספר שנים, ומאז אבדו עקבותיו. (אם מישהו מן הקוראים במקרה מחזיק בו , אבקשכם להחזירו אלי בהקדם...)

הספר עסק בבני זוג מופלאים, רודולף ורודולפינה מנצ'ל, אשר עסקו בגרמניה באילוף כלבים ובחקר הפסיכולוגיה וההתנהגות של בעלי חיים בכלל, וכלביים בפרט.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, סופר שם שפרופ' רודולפינה מנצ'ל הייתה היהודייה היחידה אי פעם שקיבלה אות הערכה על עבודתה מן המשטר הנאצי!

לפני פרוץ המלחמה העולמית השנייה הספיקו בני הזוג לעלות ארצה, ועסקו באילוף כלבים מקצועני עבור ארגון "ההגנה".

בשנות ה-50 הם הקימו באזור הקריות סמוך לחיפה בית ספר לכלבי נחייה לעיוורים.

מ- 1953 ועד 1970 הכשירה דר' רודולפינה מנצל, פסיכולוגית ומאמנת כלבים, כלבי נחיה במטרה לעזור לעיוורים בארץ לשפר את ניידותם ולנהל חיים נורמאליים ככל האפשר. כאשר נפטרה, לא נמצא איש שימשיך בפועלה. ישראל נותרה ללא כל מרכז לאימון כלבי נחיה, אך עם הרבה עיוורים, אזרחים ונפגעי צה"ל. את הבעיה פתרו, במידה מסוימת, ע"י שליחת ישראלים עיוורים למרכזים כאלה בחו"ל.

אך היה זה פתרון חלקי בלבד. מיתרון זה יכלו ליהנות רק עיוורים שמצבם הגופני טוב, ששליטתם באנגלית שוטפת, ושיכלו לעזוב את משפחותיהם לתקופה בת חודש ימים ויותר. רבים, שלא ענו על הדרישות הנ"ל, נשארו מאחור. אפילו ברי המזל שקיבלו בחו"ל כלב נחיה, גילו שזה לא היה המענה האידיאלי לצורכיהם: אם בשלב מאוחר יותר התעוררה בעיה כלשהי עם הכלב, לא היה להם לאן לפנות.

לאחר שקראתי את הספר עד תומו, הושפעתי ממנו עמוקות, פניתי לפרופ' היינריך מנדלסון הדגול, ראש וראשון למורי הזואולוגיה העבריים בארץ ישראל באותה עת, ומי שהיה אביהם הרוחני של כל המרצים שלי לזואולוגיה, וביקשתי ממנו לעשות עבודת מחקר בתחום אילוף כלבי נחייה לעיוורים.

הוא ביקש מעט זמן למחשבה, ולפיכך קבענו שניפגש בערב בגן הזואולוגי של האוניברסיטה.

בזמן הפגישה טיילנו בין כלובי הדורסים ואני סיפרתי לו כי בכוונתי ללמוד וטרינריה בתום התואר הראשון, בחו"ל או בארץ.

הוא סיפר לי כי בצעירותו למד רפואה וזואולוגיה בגרמניה, אז לימודי הווטרינריה לא נפרדו מלימודי הרפואה, ורק בתום הלימודים אנשים למדו וטרינריה כהתמחות ברפואה.

לפיכך הוא עצמו חשב לעסוק ברפואה וטרינרית בישראל בראשית שנות השלושים, עם הגיעו לפלשתינה.

כבר אז אמרו לו כי אין פרנסה במקצוע זה בארץ...

הסתדרות הרופאים הוטרינריים בארץ ישראל מנתה אז 6 וטרינרים בלבד (!), והם הגנו בקנאות רבה על משלח ידם, ולא אבו כנראה לשלב מצטרפים חדשים לגילדה ( לא הרבה השתנה בתחום ב-70 השנים האחרונות...)

לפיכך, פרופ' מנדלסון הצעיר החל לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולעסוק במחקרים זואולוגיים. הוא היה בין המקימים של הגן הזואולוגי באבו-כביר, שהיווה את התשתית להקמתה של אוניברסיטת תל אביב כולה.

פרופ' מנדלסון סיפר לי, בחיוך, אנקדוטה מחייו בשנותיו הראשונות בארץ: הוא שוטט ברחוב אלנבי בת"א ולפתע ראה שלט על מסעדת פועלים: "... כאן מוגש צלי ארנבת...", הוא הרגיש כיצד פיו מתמלא ריר בזוכרו את הטעם ממולדתו, גרמניה. הוא נכנס ללא שהיות מסעדה והזמין את המנה, אף על פי שסבל מחסרון כיס באותה עת. אולם כאשר הוגשה לו הארוחה, בשר יחד עם עצמות, הוא ספר את חוליות עמוד השדרה, והסתבר לו שהגישו לו חתול במקום ארנבת...!

הוא יצא משם ללא אומר ודברים, ולא נכנס יותר לעולם למסעדה זו.

בכל אופן, בקשר לסיבה העיקרית לפגישתנו, אמר לי הפרופסור הנכבד, כי הוא התייעץ עם הנהלת הפקולטה והוחלט, לפנים משורת הדין לאפשר לי לעשות עבודה בנושא שלא כלול ברשימה המוצעת, אלא שעלי להבין כי אין כל ידע בנושא אילוף כלבי נחייה לעיוורים בישראל, ולפיכך לא אוכל להיעזר באמצעי הלימוד המקובלים, ויהיה עליי להשיג את החומר הרלבנטי בכוחות עצמי.

הסכמתי לתנאים אלה, ולמחרת התחלתי במאמצים לביצוע המטלה. מדובר להזכירכם בתקופה ללא אינטרנט.

לפיכך פניתי בתחילה למספר שגרירויות של מדינות שונות כגון ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה דרום אפריקה ואחרות, קיבלתי מהם כתובות של בתי ספר לכלבי נחייה לעיוורים ושל עמותות וארגונים שונים בחו"ל העוסקים בתחום. כתבתי לכולם מכתב אחיד בו ביקשתי חומר כתוב עבור עבודת הסמינריון שלי.

בזמן שהמתנתי לקבלת התשובות, ראיינתי אנשים עיוורים שאת כתובותיהם קיבלתי ממשרד הביטחון.

זכורה לי פגישה מרגשת במיוחד עם גב' תמר מנדלסון, עיוורת שהתגוררה בסמוך לנמל ת"א. היא קיבלה אותי בלבביות במשך מספר פגישות בביתה הקטן. נגעה לליבי העובדה שביתה תמיד היה שרוי בעלטה, כמו כן היה לה מכשיר רדיו מיוחד אשר שידר את שידורי הטלביזיה הישראלית, רדיו זה לא הפסיק מעולם לפעול. ממנה למדתי כיצד עיוור חי בעולם של פקוחי עיניים, ומה ההבדל בין אדם שנולד עיוור לבין אדם שהתעוור במהלך חייו. כמו כן היא הסבירה לי בפרוטרוט מה היתרונות והחסרונות שבהליכה עם מקל עיוורים לעומת עם כלב נחייה.

באותה התקופה נתקלתי גם בספר מקסים, "האיש עם הכלבה הלבנה" של שמעון ענתבי, ישראלי אשר פירט בספר את חוויותיו כעיוור הנעזר בכלבת נחייה.

לאחר מספר שבועות מורטי עצבים, התחלתי לקבל מכתבי תשובה מהמוסדות השונים אליהם פניתי. מרביתם השיבו את פניי ריקם, וטענו כי אם ברצוני לחקור את התחום, עליי להגיע, על חשבוני, אליהם, ולראיין אותם אישית.

חשבתי לבקש מפרופסור מנדלסון שהאוניברסיטה תממן את נסיעת המחקר שלי לחו"ל, אולם למזלי לא ביטאתי את מחשבותיי אלו בקול רם...

עד שלבסוף הגיעה אליי במפתיע הודעה לאקונית מדואר ישראל שממתינה לי חבילה גדולה בסניף המרכזי.

מכיוון והשולח לא היה ידוע, ביקשו ממני להגיע ולהזדהות בעת קבלת החבילה מסיבות ביטחוניות.

בהגיעי לשם הסתבר לי כי קיבלתי ספר עב כרס מבית ספר לאילוף כלבי נחייה בקליפורניה, אליו היה מוצמד מכתב לבבי של מנהל בית הספר.

הוא כתב לי במכתבו כי התרגש לשמוע שסטודנט ישראלי מעוניין לעשות עבודה בנושא זה, ולכן הוא שלח לי את הספר, אולם ביקש ממני בכל לשון של בקשה להחזיר לו את הספר בהקדם, שכן היה לו רק עותק אחד ממנו, והמהדורה הייתה מוגבלת ומועטה.

כל אותו הלילה, ובימים ובלילות שלאחריו, סיכמתי בקדחתנות את מרבית הפרקים בספר. לא עלה על דעתי לצלם את כל הספר שכן כאמור זה היה עותק עב כרס במיוחד, ותקציבי האישי לא אפשר לי מבצע כלכלי שכזה.

עם זאת, ידעתי כי בעת הגשת עבודה סמינריונית, בכל נושא שהוא, על הסטודנט להציג את העבודה לפני ועדה המורכבת ממספר פרופסורים של הפקולטה, ומכיוון שכאמור נושא כלבי הנחייה לעיוורים לא היה ידוע כלל בארץ, רציתי מאד לצלם לפחות את התמונות המרהיבות שהופיעו בספר.

מכיוון שהייתי אמור להציג את התמונות לפני הוועדה, לא הסתפקתי בצילום התמונות, אלא רציתי גם לצלם אותם על שקף.

הבעיה הייתה שבאותה תקופה בישראל, הייתה רק מכונה אחת כזו בכל הארץ המסוגלת לצלם שקף מתוך ספר. (לא להאמין שהיום ניתן לבצע זאת בכל מדפסת ביתית פשוטה, אולם אז זה היה מבצע פירוטכני מורכב!)

פניתי שוב לפרופ' מנדלסון, והוא הפעיל את קשריו, ואפשר לי לצלם את השקפים באוניברסיטה העברית שבירושלים.

נסעתי לשם במיוחד, וביליתי יום שלם בצילום ושיכפול, שכן הצילום של כל דף לקח כחצי שעה! עד היום אני שומר את השקפים האלה, ומראה אותם מדי פעם בפורומים השונים בהם אני מלמד.

לבסוף סיכמתי בכתב יד את כל הדרוש סיכום מתוך הספר, ושלחתי אותו בחזרה לקליפורניה עם מכתב תודה חם, ובצרוף מתנה קטנה מארץ הקודש.

כמו כן סיכמתי את כל הראיונות עם העיוורים אותם ראיינתי בארץ, ועם אנשי מקצוע שעוסקים בתחום, ופניתי למזכירות הפקולטה בכדי לברר מתי אני צריך להגיש את העבודה.

מסיבות ביורוקרטיות שונות, נתבקשתי להרצות על עבודתי, לפני שאני מגיש את העבודה בכתב, כנהוג.

ביום המיועד למפגש עם חברי הוועדה, הגעתי לפקולטה, חגיגי, נרגש ומעט לחוץ.

כאשר הגעתי לחדר הוועדה, היה פתק קטן צמוד לדלת, שמושב הוועדה עבר לאודיטוריום.

זה התמיה אותי מעט, אולם לא הקדשתי לזה מחשבה נוספת, ופניתי למעלית לרדת לאודיטוריום.

בהגיעי לשם חשכו עיניי, במקום 2-3 פרופסורים, ראיתי אולם מלא מפה לפה, כל תלמידי הפקולטה באו לשמוע את ההרצאה שלי על כלבי הנחייה, ואיתם גם כל סגל הפקולטה, מכל המגמות!

בתחילה חשבתי ברצינות לנוס על נפשי כל עוד רוחי בי, ברכיי פקו, הרגשתי גוש חוסם בגרון, והייתי בטוח שבשום הון שבעולם לא אהיה מסוגל לדבר לפני כל כך הרבה אנשים בבת אחת, בפעם הראשונה בחיי...

לפני שהספקתי לממש את הפנטזיה על המנוסה המפוארת, הגיע פרופסור מנדלסון מאחורי, הניח יד מנחמת על כתפיי, והוביל אותי בעדינות לכיוון הפודיום.

הוא דאג לכך שכל הציוד, כולל מקרן השקפים יועבר לאודיטוריום.

התחלתי את ההרצאה. מהר מאד הושלך הס באולם, וכל הקהל הרב עקב אחרי הדברים והשקפים שתיארו צעד אחרי צעד את כל הפרוצדורה של הכשרת כלב נחייה לעיוור: מרגע הלידה, בדיקת השגר, בחירת הגורים הנבחרים, האימוץ ע"י משפחות אומנה, האילוף מגיל חצי שנה של אלו ששרדו את "קורס הטיס של הכלבים", החשיבות של סירוס ועיקור של כלבים בכלל ושל כלבי נחייה לעיוורים בפרט, האילוף הייעודי, ההכנה של העיוורים לקראת קבלת הכלב שלהם, והשיא, כלומר הזיווג המרגש שבין העיוור לכלב שילווה אותו ב-8 השנים הבאות, האילוף והחינוך של שניהם יחד עד להפיכתם לצוות מיומן ואוהב, ולבסוף "שיחרור" של העיוור וכלבו לניהול חיים עצמאיים ופרודוקטיביים בחברה.

בתום ההרצאה היו מספר שניות של שקט, ואז האולם רעם לפתע במחיאות כפיים סוערות. חלק מן הפרופסורים בשורות הראשונות טרחו וניגשו ללחוץ לי את היד.

לאחר מספר דקות ירדתי מן הבמה ופניתי לפרופ' מנדלסון שהיה עסוק בשיחה ערה עם אחד מעמיתיו. המתנתי מבויש מעט בצד עד שיסיימו את שיחתם, ואז שאלתי אותו מתי הוא מעוניין שאגיש לו את העבודה בכתב. "...איש יקר, אין צורך, אתה כבר קיבלת 100 אצלי..."

כמובן התרגשתי מאד לשמע הבשורה הכפולה והמשמחת, גם הציון הגבוה וגם העובדה שאיני צריך לטרוח ולכתוב עבודה מייגעת, בזמן שהייתי נתון בעומס הלימודים של סוף השנה וסוף התואר.

בדיעבד הסתבר שציון זה של העבודה שיפר מאד את ממוצע הציונים שלי בכל התואר, דבר שתרם רבות לקבלתי לבית הספר לווטרינריה שנתיים אחר כך...

בעקבות הצלחת ההרצאה, והעונג הרב שהסבה לי עבודת המחקר בתחום, שקלתי ברצינות את האפשרות ללמוד בעצמי את מקצוע אילוף כלבי הנחייה לעיוורים. גב' תמר מנדלסון סיפרה לי שבחור אחר, בן גילי, נוח בר און נשלח ע"י העוסקים בתחום ללימודים בחו"ל.

החלטתי ביני לבין עצמי, שבמידה ולא אתקבל ללימודי וטרינריה, אצא לחילופין לחו"ל ואקדיש את חיי לאילוף כלבי נחייה לעיוורים וכלבי שרות לנכים.

יצא הגורל, והתקבלתי ללימודי וטרינריה, ואילו נוח בר און סיים בהצלחה את הלימודים והקים ומנהל מקום מופלא ומיוחד, בית הספר לכלבי נחייה לעיוורים אשר בבית עובד.

www.israelguidedog.org

מאז ועד היום יש לי פינה חמה בלב למרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים, וכמעט מיום הקמתו שאני מקפיד לקחת מחזורים רבים של תלמידים, צעירים ומבוגרים, לסיורים לימודיים במקום.

את ההדרכה מנהל איציק בן דוד, עיוור הנעזר בכלב נחייה, איש מקסים, מלא הומור וחכם, אשר סוחף את התלמידים בהרצאותיו המלומדות, ומלהיב אותם בהדגמה המעשית של הובלת כלב נחייה במסלול המכשולים. הוא מסביר לתלמידים ולסטודנטים כיצד לעזור לעיוור הנמצא במצוקה, כיצד לפנות אליו, מהי החקיקה בתחום, וכיצד לקלוט את העיוורים כחלק אינטגראלי של חברת הרואים.

לפרופ' מנדלסון ז"ל ולכל המוזכרים במאמר, אני מקדיש טור זה באהבה.

אוהב החי והצומח

דברים לזכרו של פרופסור היינריך מנדלסון.

לפני כחודש הלך לעולמו, בשיבה טובה, פרופסור היינריך מנדלסון, שהיה מראשוני המורים בסמינר הקיבוצים, כאשר הסמינר שכן עדיין על גדות הירקון.

פרופ' מנדלסון, שהעמיד תלמידים רבים וביניהם חוקרי טבע, זכור כמורה דגול שהלהיב את כולם ודאג ללמדם בטבע עצמו.

להלן דברים שכתבה לזכרו גב' ראומה וייצמן:

"הייתה לי הזכות המיוחדת להיות תלמידתו של פרופ' היינריך מנדלסון המנוח, לפני כ-60 שנה בסמינר הקיבוצים. לא מזמן עלו בזיכרוני החוויות מאותם ימים בסמינר. מורה נוסף היה ידידו ושותפו, המורה לטבע, יהושע מרגולין המנוח. שניהם נטעו בנו, התלמידים, את אהבת החי והצומח בארצנו.

היינו משכימים בארבע לפנות בוקר כדי לצפות בציפורים הראשונות המתעוררות ולהקשיב להמייתן בינות לצמחייה שעל גדות הירקון. לפי מרגולין, הייתה שירת השחר שלהן - המייה, ורק עם זריחת החמה הפכה לשירה.

פרופסור מנדלסון היה מורה קפדן ואהב את בעלי החיים כאילו היו ידידיו האישיים. גם אנחנו נסחפנו וידענו את שמותיהם הפרטיים של כל "דיירי" הגן הזואולוגי ברחוב ליליינבלום.

זכות נוספת נפלה בחלקי להיות אורחת שלו בגן הבוטני שליד אוניברסיטת תל-אביב לפני שלוש שנים. צעדנו יחד בשבילי הגן, והזמן כאילו עמד מלכת - שוב חוויתי את חדוות הלימוד שהעניק לנו מנדלסון. הוא קרא לכל בעל כנף ולכל בעל-חיים בשמו, לעיתים מלווה בכינוי פרטי שנתן לו.

אלה היו המורים של פעם. ואני מקווה שגם היום זוכים ילדי ישראל למורים כאלה".

(מתוך מכתבים למערכת 'הארץ', 28 נובמבר 2002)

יהי זכרו ברוך.

מדובר ב6-8 שנים בממוצע, עד לקבלת התואר הנכסף, שלא לדבר על עוד שנות לימודי התמחות. כך יוצא שהלומד מתחיל כאדם צעיר ומסיים את הלימודים כאדם בוגר ובשל, לעיתים קרובות גם בעל משפחה. מניסיוני, בתחילת הלימודים, המספר הזה, 8 שנים, נראה אינסופי וארוך מאד, כאדם צעיר אחרי שירות צבאי מדובר בעצם בפרק זמן שהוא כמחצית חייך הבוגרים!

בהשוואה ללימודים אקדמיים אחרים, הלימודים נמשכים ונמשכים, כשקשה לראות באופק את סיומם המוצלח. זכור לי כי בהשוואות עם בני גילי בשכבת הלימודים, בתנועה, בצבא ובחבר'ה, כאשר כולם כבר קיבלו את התואר של "מהנדס/ת" או "עורך/ת דין" וכד', אנחנו עדיין למדנו וחרשנו בחרוק שיניים. חסד עשה עמי צה"ל, ודאג לכך כי עם שחרורי משירות סדיר, צורפתי ליחידת מילואים שהורכבה כולה מסטודנטים בני גילי, אומנם מיחידות שונות בסדיר, אך עם רקע דומה. באופן כזה היחידה זומנה כאיש אחד בדרך כלל בקיץ, בחופשות הסמסטר שבין שנות הלימודים. זה העצים עוד יותר את התחושה של התארכות לימודי הרפואה, כיוון שאני, שלמדתי וטרינריה, ועוד סטודנט שלמד רפואה, היינו למעשה האחרונים ביחידה שקיבלו את תוארם המקצועי, בערך בגיל 30, כאשר יתר חברינו כבר סיימו מזמן את חוק לימודיהם, וכבר הספיקו לצבור כמה שנים של ניסיון וותק בעבודה, בעוד שאנחנו עדיין היינו שקועים בתוך חומר הלימוד.

בכל פעם שהתגייסנו למילואים, היה מישהו שואל: "... מה, אתה עדיין לומד?... איזה מסכן..., אתה בטוח שזה שווה את זה? ועוד כהנה שאלות שונות. כיום, מקץ 15 שנה, ההבדלים הללו היטשטשו מאד, אולם אז זה בהחלט הטריד אותנו. בית הספר לרפואה וטרינרית בישראל הנו שלוחה של האוניברסיטה העברית. לפיכך, מכיוון והמחזור שלי היה בין הראשונים, מספר מקצועות לימוד קיבלנו מן המרצים של בית הספר לרפואה. בשנה ב' של לימודי וטרינריה, נסענו כל בני כיתתי בימי ג' בשבוע ללימודים בהדסה עין כרם. שם למדנו פרמקולוגיה, מיקרוביולוגיה, אנטומיה ואמבריולוגיה. המרצים היו רופאים יידועי שם, ואנו כמובן למדנו בייחוד על רפואת האדם, אם כי לשבחם של אותם מרצים הם עשו מאמצים ראויים לציון לשלב בהרצאותיהם אספקטים וטרינריים, מה שחייב אותם מרום מעמדם, לנבירה מחודשת במעמקי הספרייה הרפואית.

כחלק מן הלימודים, תרגלנו אנטומיה משווה, וכך יצא שניתחנו גופות וביצענו דיסקציות של כלבים, סוסים ובקר בביה"ס לוטרינריה, וגם גופות של אנשים שתרמו את גופם למדע בביה"ס לרפואה בירושלים. שם, חדר הדיסקציות היה אולם ענק, בקומה חמישית, עם חזות סוריאליסטית, שכן היו בו משטחים ועליהם גופות מכוסות, וסביבן ריח מתמיד וכבד של פורמאלין.

בקצה האולם, למלוא רחבו הייתה מוצגת תערוכה קבועה וזוועתית למדי של צנצנות זכוכית מלאות חומרים משמרים ובהם צפו עוברי אדם וחלקי גוף שונים. העוברים הם אלה שמשכו את תשומת ליבנו כיוון שהם לא היו "סתם" נפלים, אלא בעלי עיוותים שונים ומשונים, כאלה שצוות הפקולטה החליט שחייבים לשמר אותם עבור השכלתם של תלמידי הרפואה. כך זכינו לראות עובר אנושי עם נחיריים במצח, עובר אחר ציקלופ עם עין אחת, ועוד מאלפורמציות ודפקטים שונים שלא כאן המקום לפרטם. יצא הגורל, ועם תחילת השנה ההיא, לאחר שסיימנו את ההרצאה הראשונה באמבריולוגיה (תורת העובר), כאשר הגעתי הביתה ציפתה לי הפתעה משמחת, ואשתי הודיעה לי חגיגית כי אנחנו בהריון! כך אירע, שכל אותה שנת לימודים הייתה מלווה בהתפתחות ההריון הפרטי שלנו בד בבד עם התקדמות הלימודים על העובר המתפתח ומחלותיו, בבעלי חיים ובאדם.

בכל פעם שחזרתי הביתה מהלימודים היה חשש כבד מציף אותי, והייתי בטוח שהעובר שלנו עם דפקט חו"ח, או שאישתי חולה מאד, או שאני עומד לחטוף התקף לב בלתי הפיך על אף גילי הצעיר באותה עת! רק אז הבנתי כמה העובדה שאנחנו, בני האדם ובעלי החיים בכלל קיימים, הנה בגדר נס, לא פחות, שכן אינספור דברים עלולים לקרות בזמן ההריון וההתפתחות העוברית, שמעמידים את עצם קיומו של המין האנושי בספק רב. ממחלת הטוקסופלאזמוסיס העלולה לגרום להפלות או חלילה ללידת ילד פגוע מוחין, ועד לפגיעות גנטיות ופגמים מולדים ונרכשים שונים. כמו כן חווינו כולנו את מה שחווה כל תלמיד רפואה בעולם, ככל שמעמיקים בידע, כך נדמה לך תדיר שאתה סובל ממיחושים שונים, והנה קרב קצך ומגיע בכל רגע ממש!

במקביל לזיהוי מחלות שונות ומשונות אצלי ואצל קרובי, התחלתי לגלות מחלות ופגעים שונים אצל הכלבים והחתולים שלי. הפכתי להיות קצת היסטרי לגביהם, ומיהרתי לקחת אותם לוטרינר, ד"ר גיורא היימן, על כל שטות קטנה. בשלב מסוים נרמז לי בעדינות שאקח את עצמי בידיים ואפסיק להשתטות, אין צורך לרוץ לוטרינר או לקופ"ח אם אשתי ו/או הכלב, להבדיל מתעטשים, או מגרדים מאחורי האוזן בהיסח הדעת...בתחילת שנה ג', בספטמבר, ילדה אישתי בן יפהפה, נחמד ובריא, ואני נרגעתי מפחדיי כסטודנט לרפואה, והמרתי אותם בפחדים לשלומו, שכל הורה מכיר ויודע. היום מתן הוא גבר צעיר, מפותח וחסון, מסיים את הבגרות בשמינית ומתעתד ללמוד בעתודה אקדמאית.

זכור לי עוד מקרה אחד הקשור בהיותי הורה בזמן לימודי הוטרינריה. אחד המקצועות החשובים הנלמדים בשנה ג' הוא הדמיה לסוגיה השונים, רנטגן, אולטרא סאונד, CT ודומיהם. עיקר לימודי ההדמיה נסבו סביב צילומי הרנטגן ופענוחם. בסוף שנה ג', יש מבחן מסכם, קשה למדי, בכל נושא ההדמיה בכלל ורנטגן בפרט. בחינה זו מחולקת לשניים, החלק הראשון בחינה בכתב, ובחלק השני, המאתגר יותר, מפוזרים צילומי רנטגן שונים באולם גדול, בסמוך לכל אחד מהם יש דף ובו מפורטת ההיסטוריה הרפואית של המקרה בצילום, ועל התלמיד לזהות במה מדובר. בין עשרות המקרים, פיזרו המרצים מספר צילומים של בעלי חיים בריאים לחלוטין, ואלו, מסתבר היו הצילומים הקשים ביותר לפענוח. במשך שנת הלימודים, נהגתי מעת לעת להגיע למרפאתו של ד"ר היימן בחולון בכדי לחוות פרקטיקה וטרינרית. באחת הפעמים, הגעתי למרפאה ישר אחרי הרצאה ברנטגן, כך שהייתי טעון וממולא בידע טרי. ד"ר היימן ביקש ממני לבדוק צילום רנטגן של כלבה שזה עתה סיים לפתח, ולאחר בדיקה מעמיקה ויסודית הגעתי למסקנה שמדובר בדלקת רחם ושיש לנתח את הכלבה לאלתר! ד"ר היימן והלקוחה הסתכלו זה בזה, ופרצו בצחוק רועם. הסתבר שהכלבה הייתה מעוקרת מזה 5 שנים, והגיעה למרפאה עקב שלשול דמי... הד"ר הנכבד, עשיר בידע ובניסיון, לימד אותי בקצרה לקח חשוב, לעולם לא להסתמך על אמצעי עזר בלבד לאבחון מקרה רפואי, בלי לקחת אנמנזה מדויקת, ובלי לבדוק באופן אישי, עם כל החושים את בעל החיים הנמסר לטיפולי... לקראת הבחינה הממשמשת ומגיעה, בילינו לילות כימים ספונים בחדר ארכיון הרנטגן, בוחנים מאות צילומים מול התיקים הרפואיים. באותה תקופה, בני מתן היה כבר בן מספר חודשים. אשתי היא מורה ותיקה לחינוך מיוחד, ועוסקת בהוראה לילדים אוטיסטים. ממש בסמוך למועד הבחינה ברנטגן, החליטו בביה"ס לאוטיסטים "יחדיו", להוציא את הילדים הבוגרים לטיול בן יומיים במעגן מיכאל. ההתרגשות סביב האירוע הייתה רבה כיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שבה ילדים אלו ישהו מחוץ לביתם ולמסגרת אליה הם רגילים. מובן שבמקרה כזה כל צוות ביה"ס, ואשתי בתוכם, נסעו לטיול. כך יצא, שנשארתי לבד עם התינוק, בעת שהתכוננתי למבחן. באמצע הלילה, התעורר הילד בבכי, שטוף זיעה, ובבדיקת חום הסתבר לי כי הוא קודח! טלפנתי לחמותי שתבוא לעזור לי, ובינתיים הושבתי את העולל באמבטיה, ביד אחת הזלפתי עליו מים, וביד השנייה החזקתי את הקלסר של לימודי ההדמיה. כך מצאה אותנו חמותי, כאשר אני כמעט נרדם, והילד, שכבר הרגיש יותר טוב, שיחק עם הברווז שלו באמבטיה, והשפריץ בשמחה לכל הכיוונים. בלי לנוח לרגע, ובלי לאכול משהו, נטלתי בחופזה את יתר המחברות והספרים, נפרדתי לשלום מהילד ומסבתו, ומיהרתי לפקולטה. לא פלא אם כן שהגעתי לבחינה מטושטש, עייף ולא ממוקד. כאשר קיבלתי לידיי את טופס הבחינה, חשכו עיני, לא בפאראפרזה, אלא באמת, הרגשתי "בלק-אאוט" מוחלט, ולא הצלחתי אפילו לזהות מה כתוב בדפים שמולי. ניגשתי למרצה להדמיה, פרופ' בר גיא הנערץ והאהוב עלינו מאד, סיפרתי לו את קורותיי בלילה הקודם, והתנצלתי על כך שאין באפשרותי בשום אופן במצבי אז לעבור את המבחן. "הבט", אמר לי, "לפי תקנון האוניברסיטה העברית, ברגע שטופס הבחינה נמסר לסטודנט, הרי שהבחינה למעשה החלה, ואם הטופס מוחזר, הרי שהתלמיד בעצם נכשל, והוא מחויב להגיע למועד ב'. "ניחא", השבתי, "גם כך אינני יכול לבצע אותה, ואגש אם כן למועד נוסף בעוד שבועיים". פרופ' בר גיא חשב מעט ואמר, "אני הרי מכיר אותך היטב, אני חושב שאתה כן יכול להיבחן, אני מוכן לאפשר לך להתחיל את הבחינה חצי שעה יותר מאוחר". הוא שלה מכיסו צרור מפתחות, הסביר לי מהו המפתח של משרדו האישי, והמליץ לי ללכת לשם ולנוח מעט. עשיתי כהמלצתו, נכנסתי לחדרו, שפתי מים בקומקום, ועד שהמים רתחו, נכנסתי להתקלח. לא הבאתי בגדים להחלפה, ולכן הסתובבתי עירום בחדר, ובזמן שחיכיתי להתייבש, לגמתי כוס קפה שחור חזק וממותק. אחרי כחצי שעה הרגשתי שכוחותיי שבים אלי, התלבשתי וחזרתי רענן לכיתה. כמובטח, קיבלתי שוב את טופס הבחינה, ואפילו הצלחתי לסיים אותה יחד עם שאר חברי לכיתה ולגשת לחלקה השני באולם הסמוך. עברתי את הבחינה בהצלחה, ועד היום אני מודה לפרופ' בר גיא על כך.

אחד מן המרצים הבולטים שלימדו אותנו וטרינריה היה ד"ר ישראל ירוחם. הוא היה בעיקר רופא של חיות גדולות, והקדיש את מרבית חייו המקצועיים לחקר הטפילים החיצוניים על בעלי חיים.

עיקר מומחיותו התמקדה בקרציות השונות, והרצאותיו היו מלוות תמיד, באלפי שקופיות של נגעים שונים בבעלי חיים שאירעו כתוצאה מקרציות, פרעושים, זבובים וטפילי עור שונים.

כמגדל של כלבים וחתולים, הכרתי רק מין אחד של קרצייה, ולכן, עד שלמדתי וטרינריה, לא שיערתי כמה סוגים ומינים של קרציות יש בכלל, ושל חיות משק ומחמד בפרט.

ד"ר ישראל ירוחם לא הסתפק בשיעורים פרונטאליים ובשקופיות, אלא טרח גם להוציא אותנו לשטח לעבודה מעשית.

זכור לי מקרה אחד מיוחד, אשר עליו אני בא לספר בטור זה.

באמצע שנה ג', בסוף פברואר-תחילת מרץ, יצאנו כל הכיתה יחד עם ד"ר ירוחם ל"ביקור בית" בעדר כבשים של רועה בדווי, ממיודעיו זה שנים רבות של המורה.

נסענו במיניבוס לאזור בית שמש, ובשלב מסוים השארנו את הרכב בקצה דרך סלולה, והמשכנו במסע רגלי עד לחלקה בה רעה עדרו של אותו מגדל בדווי.

זה היה עמק נסתר, מעין אוכף בין שתי גבעות נישאות, כאשר למלוא מראה העין מרחבים ירוקים של עשב רענן. המקום היה רחוק מכל כביש או מקום יישוב.

מרבית התלמידים בכיתתי באו מיישובים עירוניים, ולפיכך אחד הדברים הראשונים ששמנו אליו לב היה השקט ששרר בכל, לא נשמעו רעשי מנועים ואפילו לא נראו עמודי חשמל בסביבה.

העדר, שמרביתו הייתה כבשים ומיעוטו עיזים, רעה בשלווה במורדות הגבעות למלוא אורכו של העמק הנסתר.

בקצה המרוחק של העמק, ממש באופק, ראינו את כיפתו של אוהל בדווי.

הרועה קיבל את פנינו בסבר פנים יפות והוביל אותנו בטור עורפי לכיוונה של קבוצת כבשים שרעתה בצד, אשר לקתה בנגעי עור קשים. הכבשים אמנם אכלו בתיאבון, אולם הצמר התדלדל בצידי גופן, ונסרח, קרעים קרעים, בשיפולי בטנן.

ד"ר ירוחם והרועה הבדווי ניגשו לאחת הכבשים ובכוחות משותפים הפכו אותה על גבה על פני העשב, והחלו לסרוק את השיער והפרווה שבשיפולי הבטן, תוך שהם מראים לנו מקבצים של קרציות ששרצו שם בהמוניהם.

לפתע כיסתה חשרת עבים את פני השמיים, השמש הסתתרה במהירות מאחורי עננים כהים, ועד מהרה החל גשם שוטף את העמק.

מהר מאד נרטבנו עד לשד עצמותינו, אולם המלאכה לא חדלה והמשכנו לבדוק את הכבשים בסדר ובשיטתיות.

לפתע הצמיד הרועה הבדווי שתי אצבעות לפיו ושרק שריקה חזקה. שני נערים הופיעו בסמוך אלינו, כאילו צצו משומקום.

הרועה דיבר אליהם קצרות ובקול נמוך, והם הזדרזו לכיוון המאהל בקצה העמק.

לאחר כמחצית השעה חזרו הנערים אלינו עם מגשים עמוסים בכל טוב. אחד מהם החזיק מגש עמוס בפיתות שזה עתה נאפו, חמות ומהבילות. האחר החזיק ביד אחת קנקן מלא עד שפתו בשמן זית, וביד השנייה קופסת פח מלאה עד שפתה בזעתר ומכוסה בניילון נגד הגשם. אל הנערים נלוותה אחותם הקטנה, שנשאה בידיה קנקן ענקי של תה חם.

התאספנו כולנו במעגל, הנערים הבדווים, אביהם, ד"ר ירוחם והכבשים במרכז, ואנו התלמידים מסביב.

גלגלנו את הפיתות, טבלנו אותם עמוק בשמן הזית, לאחר מכן הכנסנו אותן למיכל הזעתר, וטרפנו ברעבתנות. ביד השנייה החזקנו כוסות זכוכית, מלאות בתה חם, כאשר ד"ר ירוחם פיזר לנו סוכר חום ישירות מאגרופו. את הטעם לא ניתן לתאר כפחות מאלוהי!

לפתע, תוך כדי שהגשם ממשיך לרדת עלינו, נבקע מעטה העננים השחורים בשמיים, המעובים בערפל, וקרן שמש בודדת חדרה והאירה ישירות עלינו. המחזה היה שגיב ונפלא.

ד"ר ישראל ירוחם הזדקף מכריעתו בסמוך לאחת הכבשים, פשט ידיים לצדדים, הפנה את פניו השמיימה והפטיר לקבוצת הסטודנטים שעמדו בסמוך אליו, ואני ביניהם: "... יש רופאים שמבלים את כל ימיהם מתחת לפלורסצנטים, ולא ייזכו לעולם לראות מראה כזה..."

יכולתי להישבע שעל אף הגשם ששטף את פניו, התגלגלה דמעה בזוית עינו...

ד"ר ישראל ירוחם ז"ל קיפח את חייו ב20.05.05 בתאונת ראפטינג בפפואה ניו גינאה. יהי זכרו ברוך.

לטעמי, זו אחת התקופות היפות ביותר בחיים, המעצבת את האדם לשארית חייו.

ביליתי באוניברסיטאות השונות כ- 9 שנים מחיי, הכוללים לימודי תואר ראשון במדעי החיים, שנת לימודים באיטליה, לימודי וטרינריה בישראל, ולימודים לקבלת תעודת הוראה במדעי החיים.

חברי לספסל הלימודים ואני עשינו לאחרונה חישוב ומצאנו שבסך הכל לימדו אותנו כ-80 מרצים, במקצועות הלימוד השונים לאורך כל מסלול הלימודים.

מתוך כמות נכבדת זו בלטו במיוחד 4 מרצים, שניים בתואר הראשון ושניים בלימודי הוטרינריה וההוראה.

אני טוען מזה שנים שאין קורלאציה בין מקצוענותו של אדם לבין יכולתו ללמד שיעור בכיתה. כל המרצים שלימדו אותי במהלך חיי, היו אנשי מקצוע מהמעלה הראשונה, אולם מרביתם לא ידעו ללמד!

אני מודע לעובדה כי אני עלול לחטוא בהכללה נמהרת, אולם כאמור, רק מתי מעט ממורי היו כאלה שאני רואה בהם מופת פדגוגי, ואשר לאור משנתם אני משתדל ללמד בעצמי בימים אלה.

כבר כאשר למדתי לתואר הראשון במדעי החיים, ושקלתי את המשך לימודי לתואר שני ( במידה ולא אתקבל ללימודי וטרינריה), הסתבר לי כי ישנה התניה באוניברסיטה ולפיה בכדי לקבל תקציבי מחקר, על החוקר הצעיר להתחייב ללמד את הסטודנטים המתחילים בתואר הראשון, אם כמתרגל, ולאחר מספר שנים כמרצה מן המניין.

משתמע מכך, שרבים מן המרצים למעשה נאלצים ללמד, גם אם אין להם נטיית לב לכך, ולא, תקציבי המחקר יימנעו מהם, וכך גם עתיד הקריירה האקדמית שלהם.

כך יוצא, שמרבית המרצים רואים בהוראה נטל מיותר ומכביד, ובמקום לראות בזה שליחות, הם מתייחסים להוראה כאל מס שחייבים לשלם אותו אם רוצים להתקדם באוניברסיטה.

למען ההגינות והדיוק ההיסטורי אני חייב לציין כאן כי מכשלה זו אינה נחלתה של האקדמיה הישראלית, אלא מסתבר כנראה שהיא אוניברסאלית ואפילו אלברט איינשטיין הדגול קבע כי:

"...בעצם, רק בדרך נס, לא החניקו שיטות ההוראה המודרניות את הסקרנות הצרופה לחקור ולדרוש..."

מרבית הקורסים בשנים הראשונות הנם מקצועות חובה, לפיכך אי אפשר בשום פנים לתת לסטודנטים חופש ללמוד, לא כל שכן חופש לבחור מי המרצים שילמדו אותם.

לפי קארל רוג'רס, הבעיה במדעי החיים וברפואה נעוצה בין היתר בעובדה שהשיעורים הנם חלק ממערכת רחבה ואחידה שבה תוכניות הלימוד, ספרי הלימוד, המצגות והבחינות הנם זהים לכל התלמידים, והמורה/המרצה חייב להעביר חומר רב בפרק זמן נתון.

אם בנוסף ללחץ המובנה בתוכנית הלימודים, המרצה רואה בהוראה עול במקום שליחות, התוצאה עלולה להיות קטסטרופלית מבחינת התלמיד/הסטודנט, ורבים הם הנושרים מן הלימודים כתוצאה מכך.

אני מאמין כי המורה/ המרצה חייב להתייחס למקצועו כשליחות שיש בה מן הקדושה ממש.

יש כאלה הנולדים עם היכולת להורות ולחנך, ויש כאלה הלומדים זאת במכללות ובאוניברסיטאות.

אולם המורה האולטימטיבי בעיני חייב לענות על מספר פרמטרים, בהם: יש לו את הנכונות והרצון ללמד מעצם אישיותו, הוא למד והשתלם בנושאי מקצועו ובתכנים פדגוגיים, והוא אכן עוסק בתחום הוראתו בחיי היום יום.

חלק ניכר מן המרצים בהם נתקלתי לא ענו על שלושת הקריטריונים ביחד. מרביתם היו מומחים בתחומם אך לא למדו הוראה. אלו שלמדו הוראה, לא היו מומחים בתחומם. ורק מעטים מאד מהם ראו בהוראה שליחות וזכות.

במאמרי זה ובמאמרים הבאים אשתדל להעלות על נס את פועלם של המרצים הטובים ביותר שלימדו אותי, במדעי החיים ובוטרינריה, לאו דווקא בסדר כרונולוגי.

הראשון שבהם, נ"ש, מלמד עד עצם היום הזה בבית הספר לוטרינריה. מדובר באדם מקסים, קפדן וידען גדול, בתחום הוטרינריה של בקר לחלב.

הוא לימד אותנו שיעורים פרונטאליים כמו גם שיעורים מעשיים ברפת. כמו כן יצאנו לסיורים עמו ברפתות השונות שתחת פיקוחו כרופא וטרינר של ה"חקלאית".

כמו על כל המרצים, גם עליו הסתובבו שמועות משמועות שונות, סופר עליו שהיה המצטיין במחזורו בלימודים בדרא"פ, וכי בסמוך למיטתו בבית אין ספרי קריאה אלא מאמרים מדעיים בלבד, והוא לא יכול להירדם בלי לקרוא את SCIENTIFIC AMERICAN לפני השינה!!!

אין אני יודע אם לסיפורים אלו יש אחיזה במציאות, וגם לא העזנו לשאול אותו כיוון שיראנו ממנו וכיבדנו אותו מאד!

אצלו ידענו כי עלינו ללמוד, וברצינות רבה מן הרגיל. בילינו שעות בספריית המכון הוטרינרי, בליקוט מאמרים חדשניים, ובשינון של חומר לימודי מתחום התמחותו, ומתחומים נוספים שונים.

הוא נהג להתקיל אותנו במסדרונות הפקולטה ולשאול אותנו שאלות על החומר הנלמד, כך שסיגלנו לנו מנהג לעבור לידו במהירות, להפטיר "בוקר טוב" חפוז, ולהיעלם כל עוד רוחנו בנו.

( איני יודע אם גם כיום הוא נוהג כך, אולם אנו היינו בין המחזורים הראשונים בביה"ס לוטרינריה, וכנראה הוא רצה לעצב אותנו בדרך מאד ייחודית).

שנת הלימודים הרביעית והאחרונה בבית הספר לוטרינריה בישראל, הנה שנה ממש, לא באורך אקדמי, אלא 365 ימים, המחולקים ל"בלוקים" של שבועיים בכל נושא ונושא. למשל, בלוקים בכירורגיה, רנטגן, הרדמה וכד'.

בתום שנת הלימודים האחרונה ישנן 3 בחינות עיקריות, החשובה שבהן בפתולוגיה, ורק מי שעובר אותה בהצלחה יכול לגשת לשתי הבחינות האחרונות, בחיות קטנות ובחיות גדולות. הבוחנים יכולים לשאול ככל העולה על דעתם, גם על חומר של מקצועות היסוד מן התואר הראשון, אם זה מה שמתחשק להם לשאול!

העוברים בהצלחה את המבחנים מסיימים בעצם את הלימודים וזכאים לתעודת רופא וטרינר מטעם משרד החקלאות ובשיתוף הסתדרות הרופאים הוטרינריים בישראל.

ומכאן יובן מדוע שנה זו היא כל כך חשובה, קריטית ודרמטית ביותר מבחינת הסטודנטים של שנה ד' בוטרינריה, שכן שנה זו תקבע את עתידם המקצועי, האקדמי והאישי.

זכור לי כי הבלוקים המלחיצים ביותר היו של אותו מרצה, נ"ש, כיוון שהוא נהג להסיע אותנו בזוגות לסיורים ברפתות השונות, ובחלל הסגור של האוטו לא פסק מלבחון ולשאול אותנו כל מיני קושיות, מן הרגע שנכנסנו למכונית, ועד לסיומו של אותו יום, כאשר כשלנו ממנה החוצה חסרי נשימה ומרוקנים לגמרי מבחינה רגשית וקוגניטיבית.

היה לו גם מנהג מפחיד במיוחד, לנעוץ מבט חמור במראה הקטנה של האוטו, ו"לשפד" את התלמיד/ה היושב בספסל האחורי, עד שקיבל תשובות מניחות את הדעת לשאלותיו.

יצא הגורל, ובחיקי נפלה החוויה המרנינה להיות בבלוק הראשון ברפואת בקר לחלב עם שמעון, בן כיתתי, עילוי בפני עצמו, חריף וחד וידען גדול, שעד היום משמש נדבך חשוב ביותר בצוות ההוראה של הפקולטה. הוא הצטרף לכיתתנו לאחר שאחת התלמידות פרשה באמצע שנה א', והוא שמע על כך בעת שלמד בדרום אפריקה, הגיע אלינו ומייד בלט בהצטיינותו בלימודים.

כך יצא ששני אלה, המרצה והתלמיד היו גאונים בעלי רקע דומה, ואילו אני ישבתי מאחור במכונית, לחוץ כפי שלא הייתי לחוץ מימי.

ליתר ביטחון, עברתי יום קודם על פרק מספר וטרינרי, ובו טבלה של גורמי התחלואה העיקריים בחיות משק גדולות וקטנות. השכלתי "לצלם" אותו בזיכרוני, לאחר חוויות שעברו עמיתים אחרים מכיתתי, שחזרו מהמסעות הקודמים עם אותו מרצה מהולל.

ברגע שיצאנו לדרכנו, התחילה המתקפה האקדמית, ענינו על השאלות לסירוגין, פעם שמעון ופעם אני.

לפתע המרצה שאל את השאלה: מהן הסיבות הנפוצות ביותר להפלה אצל עיזים? השתררה דממה במכונית, אף אחד משנינו לא זכר כמעט דבר על רפואת עיזים, התכוננו בייחוד על בקר, וקצת על כבשים, אבל את נושא העיזים הזנחנו קצת...

ניסינו לשלות מן הזיכרון על מה דיברנו בשיעור בנושא זה שהיה בשנה הקודמת. מעט מעט צפו הזיכרונות במוחו של שמעון כמובן והוא פירט, קמפילובקטר, כלמידיה טוקסופלאזמוזיס...

אני נזכרתי לפתע גם בגורם מחלה נוסף, ויבריו, הגורם להפלה בעיזים.

שמעון והמרצה הסתכלו זה בזה ופרצו בצחוק רועם, וטענו כי בשום פנים ואופן ויבריו לא גורם להפלה בעיזים.

אני התעקשתי שזה בכל זאת נכון, וחרה לי מאד היחס שלהם אליי.

כל המשכו של היום עבר עלי בצורה לא נעימה, אני בערתי בתוכי, מתוסכל, הכיצד זה הם מבטלים את דעתם מפני דעתי.

ברגע שחזרנו לפקולטה, מיהרתי לספרייה, הוצאתי את הספר האמור, ביקשתי רשות מהספרנית להוציא אותו למספר דקות, ומיהרתי לחדרו של המרצה בכדי להוכיח לו סוף כל סוף שצדקתי.

הוא עיין קצרות בספר, ואמר: " אני לא מקבל מה שכתוב פה...", זוהי סיבה כל כך נדירה בישראל, כפי שהיה ידוע עד אז, אבל לפחות הוכחת לי שאכן למדת והתכוננת לשיעור... הסתובב והלך, ללא מילה נוספת.

למחרת, שמעון הרגיש לא טוב, וחבר אחר בכיתה, דודו הגיע במקומו.

האווירה באוטו הייתה מתוחה יותר מן הרגיל. לאחר נסיעה תחת חקירה צולבת של שנינו הגענו למשק בנצר- סירני, והמרצה ביקש ממני לבדוק פרה לאחר המלטה.

חבשתי את הכפפה, והכנסתי יד לאחוריה של הפרה עד הכתף בכדי למשש את מערכת המין שלה כפי שלמדנו. לפתע נשמע הצלצול של הביפר של המרצה,( באותה עת עדיין לא היו טלפונים סלולאריים),

ומכיוון וגם הוא היה תחוב במעמקיה של פרה אחרת, הוא ביקש מדודו להוציא עבורו את הביפר מכיס הסרבל ולהקריא לו את הקריאה.

דודו עשה כמצוותו, הוציא את הביפר מן הכיס, לפתע מעד, והביפר התעופף באוויר ונחת ישר בתוך ערימה של חרא מהביל!

שלושתנו נעצנו מבטים נדהמים במכשיר, אשר לפתע צפצף שוב, וזהר באור זרחני ממש מתוך הרפש. אני לא יכולתי להתאפק מלצחוק, אולם לא העזתי ליד המחנך הקפדן וחמור הסבר, ולכן החנקתי את הצחוק בעודו באיבו.

תהינו, מהי אותה קריאה דחופה, שהצדיקה שימוש בביפר באמצע יום עבודה.

דודו שלה את המכשיר מתוך הסחי, והתחיל להקריא: "... כשתחזור, תביא לחמניות, ביצים וחלב...", זו הייתה אשתו של המרצה.

בשלב זה של הדרמה לא יכולתי יותר להתאפק ופרצתי בצחוק מתגלגל, כאשר ידי הימנית תחובה עדיין בתוך הפרה, ובידי השמאלית אני מנסה להסתיר את פניי. את ההבעה על פניו של מורי לא אשכך כל חיי...

איכשהו הצלחנו לצלוח את השבועיים הבאים בבלוק בצורה מניחה את הדעת.

יצא הגורל, והבלוק השני והאחרון בנושא רפואת בקר, היה סמוך לסוף שנת הלימודים. אולם נקראתי במפתיע לשירות מילואים בעזה, בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. בתום המילואים, הגעתי ישר מהבסיס, עדיין עם המדים, לבלוק האחרון, והסתבר לי למרבה הזוועה, כי נותרתי לבדי בבלוק, ולפיכך אני אמור לבלות את השבועיים הבאים לבד באוטו עם המרצה האימתני והדעתן.

בשלב הזה כבר השתלטה עליי מעין שלוות נפש, העייפות והמתח מן המילואים ומן הסיטואציה האקדמית עשו את שלהם, ואני שקעתי במין קיהיון חושים.

כאשר הגענו למשק באותו היום, הפנה הרפתן את תשומת ליבנו לעגל קטן, עם נפיחות עצומה בצד שמאל של הראש שלו.

עמדנו שנינו ונשענו על מעקה היונקייה, והמרצה פנה אלי ושאל: "... נו ד"ר ליליאן הנכבד, מה לדעתך גרם לעגל הזה לנפיחות כזו בראש?..."

גלגלי המוח שלי התחילו לעבוד במרץ ועניתי, תחילה בהיסוס ואח"כ בביטחון הולך וגובר. ראשית, אמרתי, הבא נשים לב לצמחייה העבותה סמוך ליונקיה, אני מניח שהעגל השובב תחב את ראשו בין העשבים, ונראה שחטף שם הכשה של נחש.

יפה, ענה המרצה, גם אני חושב כך, אולם אילו עוד סיבות יכלו להביא למצב כזה?

עקיצה של דבורה או עקרב, עניתי. או-קיי ענה המרצה, תניח לנושא העקיצות, מה עוד יכול היה לגרום לנפיחות כזו?

נזכרתי בתופעת האקטינובצילוזיס והאקטינומיקוזיס העלולות לגרום לנפיחות במנדיבולה, ציינתי זאת עם הסתייגות שזה מתפתח במשך זמן ממושך ולא סביר שעגל יונק כל כך צעיר כבר הספיק לחלות בlumpy JAW .

יפה מאד, ענה המורה, מה עוד?

אימצתי עוד את תאי מוחי האפורים והמעונים, ונזכרתי בתופעה הנקראת BIG HEAD בבקר, הנגרמת ע"י סוגים שונים של קלוסטרידיום. טוב, ענה המרצה ללא ליאות, תמנה לי אילו סוגים בבקשה.

עניתי תוך מאמץ: קלוסטרידיום פרפפרינג'ס, קלוסטרידיום נובאי, קלוסטרידיום שובאי...

נו, עוד בבקשה הקשה המרצה, מה עוד יכול לגרום לנפיחות כזו???

באותו רגע הרגשתי ריקנות במוחי, בלק אאוט מוחלט, סחטתי כל טיפת ידע מזיכרוני, וכעת נשארתי מרוקן לחלוטין.

נו, הקשה המורה, מה עוד יכול היה לגרום לעגל האומלל לנפיחות כזו בראשו?

בשלב זה פקעה סבלנותי כליל והטחתי בו: "... אולי הוא יצא איתך לבלוק???..."

מה..., שאג המרצה, למה אתה מתכוון???

אני מניח, אמרתי, שהוא יצא איתך לבד לבלוק, אחרת אני לא מוצא עוד סיבה לנפיחות כזו,

גם אני מרגיש שניפחת לי את המוח, ואני מסוגל בהחלט להבין מה מרגיש העגל הזה...

המורה המהולל, שבאמת ובתמים אהבתי מאד, ועודני מעריך ומכבד עד היום, הסתכל בי ממושכות, והפטיר: "... התכוונתי לקלוסטרידיום סורדלי, לאחרונה יצא מאמר בעלון רפואת הבקר האמריקאי על נפיחות בבקר הנגרמת ע"י חיידק ממין זה, אני ממליץ לך לקרוא אותו, הוא מרתק ממש..."

הסתכלתי בו בדומייה, פלטתי אנחה של עייפות, וחזרתי לשבת במכונית.

הוא סיים את סבב הביקורים לבדו, נכנס למכונית, טפח לי בחיבה על כתפי, ואת ייתרת הדרך חזרה לפקולטה עשינו בדומייה מוחלטת.

כאשר הגענו, הספיקה הידיעה להתפשט במהירות, אין לי מושג כיצד, וחברי לכיתה באו אלי במרוצה למקלחת בכדי לברר האם באמת אמרתי לנ"ש, שהוא ניפח לי את הראש???

סופו של דבר, שבועיים לאחר מקרה זה נקראתי להתייצב לפני צוות הבוחנים במבחן הסופי בחיות גדולות.

אותו מורה היה כמובן בצוות הבוחנים. הבחינה כללה שני חלקים, אחד מעשי ברפת של מכון וולקני ואחד בעל פה בכיתת הלימוד.

הפרה שחיכתה לי הייתה נפוחה, הפעם בבטן, אני אבחנתי זאת כסיבוב של אחת הקיבות ואבחנתי אומתה.

לאחר מכן ניגשנו כולנו ברגל לכיתה, ותוך כדי כך נשאלתי מספר שאלות.

נ"ש שתק שלא כהרגלו.

כאשר הגענו לכיתה הוא ביקש בחיוך רחב שאמנה בפניו את מיני הקלוסטרידיום השונים העלולים לגרום לנפיחויות בעור בבקר, ואני הפעם עניתי ברצף וללא תקלות, תשובה ארוכה ומפורטת.

כך סיימתי את הבחינה בחיות גדולות, בהקלה גדולה, וזו בעצם הייתה השאלה האחרונה שנשאלתי בלימודי הווטרינריה שלי.

מה יותר נאצל ומשובב נפש מאשר לבחור במקצוע מדעי מתקדם עם התואר "דוקטור" הנלווה לו, ועם ההילה של אוהב בעלי חיים, מה שכמובן מייד מוביל למסקנה כי באדם נעלה עסקינן.

היחס של הציבור בישראל לרופאים וטרינריים נע בין שני קצוות: או שמתייחסים אליהם כ"קדושים" אשר הקדישו את חייהם לטיפול ועזרה לבעלי חיים, או שמתייחסים אליהם כאל תמהונים אשר השקיעו כל כך הרבה שנות לימוד בכדי להיות "רופאי בהמות", בזמן שיכלו להקדיש את המרץ הזה ללימודי רפואת האדם!

האמת נמצאת אם כן אי שם באמצע, אני מניח כי מרבית הוטרינרים בחרו במשלח יד זה כיוון שהם אוהבים בעלי חיים, ובמיוחד נהנים מאותו מושג מסתורי הקרוי "קשר אדם חיה", הקושר אנשים ובעלי חיים יחדיו לאורך עשרות אלפי שנים.

עם הלימודים ובמהלך חיי המקצוע, אנו למדים כי עיקר תפקידו של הוטרינר הנו מניעת העברת מחלות מבעלי חיים לאדם, למשל הכלבת או הפסיטקוזיס. כמו כן עליו למנוע מעבר מחלות מבעלי חיים לבעלי חיים אחרים, למשל מחלות "כלכליות" כגון מחלת הפה והטלפיים או מחלת ה"פרה המשוגעת", שיש להן השלכה ישירה הן על בריאות הציבור והן על הכלכלה הלאומית והבין לאומית.

וטרינרים הנם אנשים משכילים, WELL EDUCATED, בעלי ידע נרחב במחלות האדם ובמחלות בעלי חיים. המדינה משקיעה סכומי עתק בהכשרת סטודנטים לוטרינריה, מתוך דאגה לבריאות הציבור.

זהו פן לא ידוע של מהות הוטרינריה, ואוהבי בעלי החיים לא תמיד מודעים לו.

אדם שבוחר להיות וטרינר לא עושה זאת למען משלח יד גרידא, אלא הוא בעצם בוחר בדרך חיים. זהו מקצוע שבו עובדים 24 שעות, לעולם לא יוצאים באמת לפנסיה, ותמיד יש מה ללמוד ולהתעדכן.

לימודי הרפואה מכשירים שלושה סוגי רופאים: רופאי אדם, רופאי שיניים ורופאים וטרינריים. שני הראשונים הם תחת סמכות ופיקוח משרד הבריאות, ואילו הרפואה הוטרינרית היא תחת פיקוח משרד החקלאות.

ההבדל המהותי, לפחות בישראל, בין רופאים לאדם לבין רופאים וטרינריים (פרט לעובדה שאלה מטפלים באדם ואלה בבעלי חיים), הנו ההתמחות. דהיינו רופאים של בני אדם הנם מומחים גדולים מאד בתחומי רפואה צרים וספציפיים, כגון רופאי משפחה, רופאי נשים, רופאי עור, רופאי אף אזן וגרון, רופא מרדים וכד', בעוד שרופאים וטרינריים יודעים "קצת" פחות בכל תחום, אולם עוסקים בפועל בשלל תחומי רפואה ועניין.

ביום רגיל ושיגרתי במרפאתי אני מוצא את עצמי עוסק בבעיות עור, שיניים, אוזניים, בעיות התנהגותיות, בעיות לב, בעיות מערכת העיכול, מדי פעם אני גם מנתח ולפיכך עוסק גם בהרדמה, בפיענוח צילומי רנטגן ואולטראסאונד, עוסק גם בבעיות של מין ופוריות, בקיצור, שלל תחומי רפואה מעניינים ומרתקים.

לטעמי זו אחת הסיבות הטובות ביותר לבחור בוטרינריה, מובטח לך שלא תשתעמם לעולם!

חשוב להבהיר כי עיקר המאמץ ההסברתי של הוטרינר מופנה לבני אדם. באופן שייראה מעט פרדוכסלי למתבונן מהצד, אנו הוטרינרים מקדישים יותר זמן לאדם מאשר לבעלי החיים, באופן ממוצע כמובן.

למשל, חיסון כלבת או חיסון משושה, התהליך כולו אורך כ-10 שניות בממוצע, אולם להסביר לבעלים על חשיבות החיסון, על התדירות שלו ועל העובדה שכך הוא דואג לחיית המחמד שלו ולמשפחתו, תהליך זה אורך לעיתים שעה ויותר.

מי שמתעתד להיות וטרינר צריך לקחת בחשבון שהוא בוחר במקצוע בעל אופי קהילתי, במיוחד אם הוא יעבוד בקליניקה פרטית של חיות מחמד ביתיות, וכי בעצם הוא עובד ישירות עם בני אדם וחיותיהם.

רופאים של בני אדם עובדים מול פציינטים, בעוד שרופאים וטרינריים עובדים מול פציינטים ולקוחות.

בסופו של דבר, מי שמשלם את שכר עמלנו הנו הלקוח ולא הפציינט!

כאשר מראיינים וטרינרים ושואלים אותם ממתי הם שאפו להיות כאלה, לרוב יגידו כי משחר ילדותם הם נמשכו לחיות, ומשבגרו החליטו ללמוד וטרינריה ויהי מה.

כילד, חלמתי להיות ממציא ומהנדס. תמיד ריתקו אותי הסיפורים על הממציאים הגדולים, שהמציאו מכוניות, רכבות, מטוסים, גילו את החשמל ואת החידקים, ופיתחו שיכלולים המקילים על חיינו עד היום....

לא העלתי בדעתי ובחלומותי הפרועים ביותר שכאדם בוגר אתפרנס ואעסוק בוטרינריה. כחובב מכונות, (עד היום אני גרופי של כלים מכניים כבדים, מכוניות אופנועים וכדומה), הוקסמתי מהעובדה שבאותו בניין בו התגוררנו בפ"ת גר וטרינר בשם ד"ר גרוס, שהיה רופא של עופות ולולים, והוא היה מגיע הביתה בסיומו של יום עבודה רכוב על טרקטור אדום!, כאשר שאלתי את אימי ז"ל מיהו האיש הזה, שכילד נראה לי ממש נפיל, חזק ואימתני ומעורר הערצה, היא הסבירה לי שהוא רופא וטרינר העובד עם חיות משק, ולכן הוא מגיע עם טרקטור הביתה. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה הזו "וטרינר".

לקח לי לא מעט שנים להבין שאין בהכרח קשר בין וטרינרים לטרקטורים, למרבה האכזבה.

כאשר פרצה מלחמת יום כיפור, אבי גוייס כלוחם, ואימי שלחה אותי יחד עם חברי הטוב ביותר, מושיק, לביתה של סבתי בבאר שבע.

סבתא לקחה אותנו, הילדים, ביום חמישי לשוק הבדווים. בין הדוכנים הרבים, ראינו לפתע אשה בדווית ולידה גיגית פלסטיק מלאה ברווזונים בני יומם. אני עצרתי לידה מוקסם והתבוננתי ביצורים הפלומתיים המתוקים בלי יכולת להתיק את מבטי. הבדווית ראתה אותי כך, ומייד הרימה אחד מן האפרוחים, ושמה אותו בכף ידי.

סבתי, שהיתה אשה חכמה ביותר, ועבדה שנים רבות כמיילדת ב"סורוקה", הבינה מייד שמדובר בסיפור אהבה ממבט ראשון, וקנתה את האפרוח בלירה אחת.

אני מניח שברווז זה, יותר מאוחר התברר שהיה אווז דווקא, היה בן לא יותר ממספר שעות, שכן הוא הוחתם עלי, ועד יומו האחרון היה משוכנע שאני אביו הביולוגי.

כאשר חזרנו הביתה, הראתי אותו לד"ר גרוס, הוא בדקו במומחיות ואמר לי שזהו אווז והסביר לי, הקטן, באריכות כיצד להאכיל אותו, לטפל בו, ואפילו לקנח את אחוריו במטלית לחה.

כך החלה הסאגה של מיקי האווז. נהגתי להסתובב ברחבי העיר ולקרוא אחרי מיקי...מיקי..., העוברים ושבים ציפו לראות כלב, והופתעו לגלות אווז מדדה לו אחרי בכל אשר הלכתי.

באותה עת התגוררנו בבית דירות בקומה שישית, ולהורי נגמרה מהר מאד הסבלנות לנוכח הקירקורים וההפרשות בכל הבית, ולפיכך האווז "הושאל" לגן ילדים סמוך לאחר מספר חודשים, שם חי עד לשיבה טובה שנים רבות לאחר מכן, וכל חייו זיהה אותי כאשר הגעתי לבקרו. זכור לי מקרה מיוחד, כאשר חזרתי הביתה בחופשתי הראשונה מהטירונות, עם הנשק, המדים וכל הציוד, עברתי בדרך הביתה סמוך לגן הילדים, והראשון שקיבל את פני בקרקורי שמחה היה מיקי האווז!

בתום שירותי הצבאי, החלטתי להפוך את התחביב למקצוע וללמוד רפואה וטרינרית. אלא שלהוותי התברר לי כי זהו תחום הלימודים האקדמי היחיד באותה עת שלא ניתן ללמוד בארץ, כיוון שלא היה באותה עת בית ספר לרפואה וטרינרית בישראל.

לפיכך חשבתי ללמוד בחו"ל, עם שיחרורי מהצבא, אולם הורי הבהירו לי כי אין ביכולתם הכלכלית לשלוח אותי ללימודים ממושכים מעבר לים.

ההתלבטות היתה קשה, ולכן חשבתי להתייעץ עם רופאים וטרינריים לפני השיחרור מהצבא, בכדי להחליט על עתידי.

בזמן שירותי הצבאי, הזדמן לי לנסוע בעניין מינהלי כלשהו לצריפין, עם רכב צבאי. מסיבה כלשהי "התברברתי" בדרך, ובאופן אקראי עברתי בסמוך לשלט עליו נכתב "המכון הוטרינרי".

בהחלטה של רגע, סטיתי ממסלול הנסיעה, ופניתי ימינה אל תוך המכון.

זכורה לי ההתרגשות שחוויתי בזמן הכניסה למקום, הן עקב השלווה הפסטוראלית ששרתה עליו, שעמדה בניגוד משווע לחיים הגועשים שחוויתי כחייל (הימים היו ימי מלחמת לבנון), והן עקב הכניסה לקודש הקודשים של הווטרינריה בישראל באותה עת, בכל אופן כפי שאני ראיתי בעיני רוחי.

החניתי את הרכב, והתחלתי לשוטט בשבילי המכון הווטרינרי, שנראה נטוש למדי באמצע יום עבודה...

בסופו של דבר ראיתי רפת, ומצאתי שם איש תחזוקה בודד, שאלתי אותו לפיכך איפה יש בסביבה רופא וטרינר שאני יכול להתייעץ איתו, והוא הצביע ללא אומר לעבר מבנה אבן נמוך, קודר ומכוער למראה, הסתובב וחזר לעיסוקיו.

ניגשתי לעבר אותו בניין, ומשהתקרבתי אליו הכה בי ריח מבחיל, צחנת מוות מעורב בפורמלין.

מסתבר שמבנה זה היה, והינו עד היום, המכון הפתולוגי של השירותים הוטרינריים, בו זכיתי "לבלות" לא מעט, חמש שנים לאחר האירוע אותו אני מתאר כעת.

נכנסתי דרך דלתות העץ האפורות, תוך שאני סותם את האף ביד אחת. מצד ימין לכניסה היה שולחן נירוסטה עליו הייתה מונחת גופת כלב זאב יפהפה ומטופח, בשכיבה גבית, כשביטנו פתוחה וכל איבריו הפנימיים, מונחים בסדר מופתי במגשי מתכת מסביב.

בסמוך לגופה עמדו 3 אנשים, אחד מבוגר ושניים צעירים.

להפתעתי, לא חשתי כל בחילה עקב המראה המוזר והריח שנילווה אליו. הגבר המבוגר, חבש סינר וכפפות והיפנה אליי מבט שואל.

החלטתי לתאר הכול בפשטות וסיפרתי לו כי חלום חיי הנו ללמוד רפואה וטרינרית, וכי הזדמנתי למקום במקרה, וכעת אני מחפש מישהו במכון שיוכל לספר לי על מהות המקצוע.

הגבר החביב הציג את עצמו כפרופסור נובל, ראש המחלקה לפתולוגיה במכון הווטרינרי באותה עת, ומי שכעבור 5 שנים יהיה המורה שלי לפתולוגיה, אם כי באותו זמן לא ידעתי זאת, כמובן.

פרופ' נובל הציג את שני הבחורים הצעירים שלידו, ואחד מהם סיפר לי כי שניהם סטודנטים לרפואה וטרינרית באיטליה, וכי הם מנצלים את חופשת הסמסטר, בכדי להשתלם בארץ בפתולוגיה וטרינרית.

פרופ' נובל הציע לי להשתתף איתם בדיסקציה של אותו כלב, שהיה כמדומני, כלב משטרתי שנמצא ללא רוח חיים בתאו באותו בוקר, ונשלח לבדיקת פוסט מורטם למכון.

נעניתי להצעה בהתלהבות, ואפילו הפסקתי לסתום את האף. פרופ' נובל היה מרצה מחונן בעל שם בינלאומי והוא מייד ריתק אותי בהסבריו המלומדים בזמן שהוא חותך ומבתר את הכלב המסכן.

רק תארו לכם את הסיטואציה, אני עם המדים והנשק, גוחן יותר ויותר סמוך לגופה ומאזין בצמא לדבריו של וטרינר זקן ונשוא פנים..., מרוב שהייתי שקוע בהאזנה, לא שמתי לב ששני הסטודנטים זזים אחורה 2-3 צעדים, ואני להיפך, המשכתי להתקרב יותר ויותר. פרופ' נובל אחז בידו אבר מסוים ( היום אני יודע שזו הייתה שלפוחית השתן של הכלב), והסב את תשומת ליבי לכתם מסוים עליה, לפתע ביצע עם להב הסקלפל חיתוך מהיר כברק, והשפריץ עלי ישירות בקשת מרהיבה...

מסתבר שאני לא הייתי הראשון שחווה את תעלוליו של אותו פרופסור, והסטודנטים האחרים כבר הכירו את משוגותיו, ויצאו מכלל סכנה בעוד מועד.

האמת, הרגשתי מטופש ומבולבל באותה סיטואציה, כאשר הפרופסור המכובד הפך לליצן, וכל זה על חשבוני בעוד ששני הסטודנטים מתגלגלים מצחוק למראה הבעת התדהמה והגועל על פני, והשתן שטפטף מתוך הכומתה שבכותפת...

לאחר מכן, פרופ' נובל התנצל בחיוך, שטף אותי בברז הסמוך והזמין אותי לאחר הדיסקציה לחדרו. שם הוא הכין לי כוס תה עם נענע, והתחיל לספר לי על חייו כרופא וטרינר. עד מהרה נשתכחה ממני האפיזודה המביכה בחדר הפתולוגיה, שקעתי בכורסה שבחדרו והקשבתי בעניין רב לסיפוריו. אינני יודע אם בעקבות שיחה זו גמלה בליבי ההחלטה הסופית ללמוד וטרינריה, אולם לבטח היה לה משקל משמעותי.

ספריו של הריוט המתובלים בהומור רב וברגישות אנושית מדהימה, והוא משלב בסיפוריו דרמות אנושיות וסיפורים על בעלי חיים, גדולים כקטנים, בהם טיפל במהלך הקריירה הארוכה שלו. בתחילה, עניינו אותי יותר חלקי הסיפורת האנושיים, אולם בעת לימודי בבית הספר לוטרינריה ולאחריהם חזרתי וקראתי בעיון רב את החלקים הוטרינריים והמקצועיים יותר, ועד היום אני מוצא את עצמי נוהג לפיהם. אני מודה כי לעיתים חלק מן השיג ושיח שלי עם לקוחותיי ועם תלמידי הרבים נשמע כאילו נלקח ישירות מספריו של הריוט!

ג'יימס הריוט הפך להיות הרופא הוטרינר המפורסם ביותר בעולם וספריו תורגמו לכ-30 שפות.

שמו המקורי של הוטרינר והסופר היה אלפרד (אלף) וויט, והוא בחר בשם הספרותי ג'יימס הריוט, כיוון שהיה חובב כדורגל מושבע, וזה היה שמו של שוער נבחרת הכדורגל של סקוטלנד בשנות העשרים, ימי ילדותו בגלזגו. אלף וויט נולד בעיר סנדרלנד, אולם ילדותו ובחרותו עברו עליו בגלזגו. לאחר סיום לימודיו בקולג' המלכותי לוטרינריה בגלזגו, הוא התקבל לעבודה כוטרינר-עוזר-צעיר בצפון יורקשייר בעיר טירסק , המופיע בספריו בשם "דארובי".

במקום זה הוא נשאר לעבוד במשך 50 השנים הבאות, ומשם הוא דלה את סיפוריו המופלאים. באמצע שנות השישים החל לכתוב את זיכרונותיו כוטרינר כפרי. בתחילה הוא נדחה ע"י מספר הוצאות לאור, עד שהוצאה אחת הסכימה לפרסם את ספרו הראשון, וכל השאר היסטוריה. ספריו גם הפכו לסדרת טלביזיה מצליחה מאד באנגליה ובעולם כולו, דבר אשר הפך אותו מוטרינר אלמוני, למולטי מיליונר מפורסם (הוא נהג לספר שכאשר היה בתיכון, הלך פעם להיוועץ במנהל הקולג' לוטרינריה בעיר מגוריו האם כדאי לבחור במשלח יד זה והאם יש פרנסה בצדו, והדיקן אמר לו "...בני, זהו אינו מקצוע אלא שליחות, אשר תאפשר לך לפרנס אותך ואת משפחתך בכבוד אך לעולם לא תהפוך למיליונר מוטרינריה...!) מסתבר שאותו דיקן טעה ובגדול!

בכדי לתהות במקצת על סוד קסמו הספרותי אני מעתיק כאן קטע אחד מזיכרונותיו , אשר פורסם בספר "סיפורי כלבים" והוא כל כך מאפיין את חייהם של הוטרינרים הצעירים בעולם כולו, וגם בישראל עד היום !

"...עם סיום לימודי, כשיכולתי להצמיד אחר שמי את התואר "חבר האגודה המלכותית לרפואה וטרינרית", יצאתי אל העולם הגדול ובמהרה הסתבר לי שהנו אכזר וקשוח. במשך שנות לימודי הייתי כנראה מסונוור, משום שהמשכתי לשאת עמי את חלום ילדותי. עדיין לבשתי חלוק לבן או חלוק מנתחים, מתחת לאורות מבהיקים, מוקף בצוות אחיות. לא ראיתי לפני כל מכשול. חשבתי שאצטרף כמתלמד למרפאה לחיות בית, ולאחר שאצבור ניסיון ומעט כסף אנסה למצוא שותף או אף לפתוח מרפאה בגלזגו. העתיד נראה לי ורוד. בכל מקום היו כלבים וחתולים שציפו לטיפולי המסור. אך משסיימתי את לימודי נתקלתי במציאות הקשוחה. המשבר הכלכלי של שנות השלושים הטיל עדיין צל כבד על מקצוענו, והמשרות היו נדירות להחריד. לכל הצעת עבודה שהתפרסמה ב"ירחון הוטרינרי", הגיעו שמונים תשובות, ואלה מביננו שאכן הצליחו למצוא עבודה השתכרו לעיתים קרובות פרוטות. היו וטרינרים שפרסמו במדורי מחפשי עבודה, "מוכן לעבוד תמורת כלכלה ומגורים בלבד...", ראיתי את חברי לספסל הלימודים מוצאים עבודה כזבנים בחנויות או כפועלי מספנה, וכמעט אמרתי נואש, כאשר הוצע לי לעבוד בצפון יורקשייר. אמנם הפרקטיקה עסקה בטיפול בייחוד בבעלי חיים גדולים, סוסים, בקר כבשים וחזירים, אך כעת חיי היו מלאים וגדושים, ואני הבנתי שאם נחרץ גורלי להיות וטרינר לבהמות משק במקום רופא כלבים, הפיצוי היה עצום..."

בשנת לימודי השנייה בוטרינריה, הזדמן לי מדי פעם לבקר כסטודנט במרפאות וטרינריות בכדי להשתלם. באותה תקופה התגוררנו בת"א, והרופא שטיפל בכלב שלנו, בוף, היה ד"ר יקותיאל שרעבי, במרפאתו ברחוב בן יהודה בת"א. לכן רק טבעי היה שאבלה במרפאה הן כלקוח והן כסטודנט לוטרינריה.

באחד מביקורי במקום, שהה שם רופא צעיר, מתמחה, לצערי איני זוכר את שמו כרגע, שהזמין אותי לצפות בניתוח סירוס חתול. הוא ביצע את הניתוח במיומנות, אם כי במהירות איטית מהרגיל שכן הוא טרח להסביר לי כל פרט ופרט מן הפרוצדורה.

כמתבונן מן הצד זה נראה לי קל מאד.

בחלוף השנים, כאשר הייתי בשנת לימודי האחרונה, אשר היא שנה מעשית כולה, יצא לי להשתתף בלא מעט ניתוחים בבית החולים הוטרינרי האוניברסיטאי בבית דגן, אולם משום מה לא יצא לי לחוות שוב ניתוח סירוס בחתול.

עם סיום לימודי, בשבוע הראשון להיותי וטרינר מוסמך, נתבקשתי להחליף רופא וטרינר ותיק במרפאה ברמת גן, שביקש לנסוע לכנס מקצועי בחו"ל.

היום הראשון לעבודה כלל שני מקרים מיוחדים מאד אשר אותם אני מתאר כעת.

לאחר כמה לקוחות עם בקשות שגרתיות כגון חיסוני כלבת, חיסוני משושה, או תילועים שונים, הגיע אלי משפחה שלמה, אבא אמא ושלושה ילדים נושאים חתולה פרסית יפהפייה ומטופחת בכלוב נשיאה מפואר במיוחד שהביאו ביבוא אישי מארה"ב.

האבא הסביר לי כי החתולה מקבלת מזה 3 שנים זריקות נגד ייחום מאותו וטרינר שהחלפתי, וכעת הם מעוניינים להרביע את החתולה, ולכן הפסיקו מזה 8 חודשים לתת לה את הזריקה נגד ייחום, אולם היא אינה מתייחמת.

ובכן, ראשית לכל ביצעתי בחתולה בדיקה קלינית כללית, הכוללת בדיקת טמפ', דופק ונשימה, ממש כפי שלמדתי בפקולטה, ואח"כ בדיקה יסודית, עם סטטוסקופ, ובמישוש בכל הגוף. לפתע, תוך שאני ממשש את אחורי הגוף, נתקלתי במשהו שלא היה אמור להיות שם, כלומר בזוג אשכים לתפארת...

חשבתי שאני לא מרגיש נכון, ושאלתי את הלקוחות האם זו אכן נקבה והם טענו בתוקף שזו נקבה..

עדיין לא הייתי בטוח בעצמי וביכולות האבחון שלי כוטרינר צעיר, מה עוד שקולגה ותיק ומוערך נתן לחתולה זריקות נגד ייחום כפי שהיה כתוב בכרטיס שלה בתיקייה (אז עוד לא היו מחשבים).

לכן, ביקשתי את עזרתם של לקוחותי, השכבתי את החתול/ה על הגב , וגילחתי על הקליפר את פלג הגוף התחתון, ואז התברר מעבר לכל ספק  ש "..זה לא גברת, זה אדון" כמו בשירו של שלום חנוך...

(כאשר הוטרינר שהחלפתי חזר ארצה סיפרתי לו את הסיפור, הוא תפס את שערותיו בתדהמה, ולזכותו ייאמר שהוא לא הכחיש שטעה, ואף הסביר לי כי עליי ללמוד לקח ממקרה זה, כיוון שמה שקרה הוא שמספר שנים קודם לכן, כאשר משפחה זו הגיע עם החתול לראשונה למרפאתו , הם ביקשו ממנו לבדוק את החתולה, והוא התייחס לדברים כפשוטם, ולא טרח לבדוק האם זו אכן חתולה או שמא חתול!!!, מאז ועד היום אני מקפיד לבדוק היטב וביסודיות, ובכל הגוף כל בעל חיים חדש שמגיע לטיפולי).

כאילו לא די בכל זה, הלקוח הבא הביא עימו חתול ג'ינג'י ענק, וביקש לסרס אותו לאלתר. הוא יצא לענייניו, וקבענו שיחזור 3 שעות אח"כ בכדי לקחת את החתול.

כפי שתיארתי בתחילת הסיפור, הנחתי שהניתוח יהיה מהיר יחסית. אולם כאשר התחלתי לנתח, לאחר שהרדמתי את החתול, זו בעצם הייתה הפרוצדורה הרפואית-ניתוחית הראשונה בחיי שביצעתי כאשר אני לבד לבד... בלי אף רופא וטרינר, מבוגר ואחראי אשר יסביר לי מה לעשות.

לפתע חטפתי פיק ברכיים, וגיליתי כי מה שנראה מהצד כפשוט וברור, אינו כל כך פשוט כאשר אתה צריך לבצע זאת לבד וללא הדרכה.

ובכן, כמו שכותבים "נח" בשבע שגיאות, קרתה לי כל תקלה אפשרית בזמן הניתוח הראשון הזה, מאלה שכתובות בספרים, וגם כאלה שלא כתובות בתורה...

בסופו של דבר, לאחר 3 שעות (!), הארוכות ביותר בחיי, כאשר החתול התעורר מספר פעמים, ונאלצתי להרדים אותו שוב ושוב, הצלחתי לסיים את הניתוח עם חתול בריא, נשבעתי לעצמי שאני עוזב את הוטרינריה, ופותח בקריירה של בעל פאב.

למחרת, באתי באומץ למרפאה, ולהפתעתי, תפקדתי היטב, עברתי כנראה את השוק, שאגב, כל וטרינר עובר בתחילת תפקודו כרופא עצמאי, ומאז הספקתי לסרס מאות פעמים, וכיום כל הפרוצדורה לוקחת לי 3 דקות במקום 3 שעות. טילפנתי לבעלים של החתול שסירסתי יום קודם, והוא דיווח לי, לרווחתי, שהחתול מתפקד היטב, אוכל ושותה, ונראה מבסוט מעצמו, אם כי הוא תוהה לאן נעלמו שני אשכיו...

ועל המשך קורותי כתלמיד וכוטרינר במאמרים הבאים.

הגרעין הורכב מבני נוער מרקע חברתי שונה, גרעין של אינטגראציה חברתית של חבר'ה מת"א, פ"ת וחיפה (ביחד תפו"ח).

במסגרת פעולות לא מעטות שנעשו בכדי לגבש את החבורה, הוחלט להזמין לכל הגרעין סווטשירטים בצבע אפור עם הלוגו של מחנות העולים מצד אחד, ועם שם הגרעין על רקע ציור של הקיבוץ על הגב.

בכדי לגייס את הכסף לקניית המיזעים, הוחלט שכל חניך יתרום 3 ימי עבודה בקיבוץ.

התקופה הייתה בקיץ, עם תום הלימודים בשמינית, לאחר שסיימנו את הבגרויות, ולפני שהתחלנו את השל"ת הראשון, בקיבוץ כפר סאלד.

אני ושני חברי הטובים ביותר, מושיק וזוהר, החלטנו להדרים לנואייבה, לקונצרט הרוק המפורסם בהשתתפות אריק איינשטיין ושלום חנוך וזמרים מפורסמים נוספים שנערך אז, בשלהי התקופה לפני שסיני הוחזרה למצרים.

בילינו שבוע קסום בחולות הזהב של נואייבה, ובין החושות של הבדווים, מתרוצצים בעירום כמעט מלא, ושיכורים מתחושת החופש ללא גבולות, ללא לימודים, ללא חובות ומטלות, בלי גרוש על התחת, אך עם גודש של הורמונים ואדרנלין סוער בדם.

בסוף אותו שבוע מצאנו את עצמנו נטולי אמצעים כספיים, ובלי יכולת להתקשר להורים. לפיכך התחלנו במסע הגדול, חוצה ישראל, בטרמפים, מנואייבה ועד לאלרום.

המסע ערך בסך הכל כ-10 שעות נטו בדרכים ועוד מספר שעות בהמתנה בין הטרמפים. הגענו בשעת לילה מאוחרת, הלומי עייפות, סחוטים ומיוזעים, וכך, בלי אמבטיה ואפילו בלי לחלוץ את הנעליים שקענו בשינה בחדר המתנדבות שניתן לנו. בשעה 4 בבוקר, העיר אותנו מישהו ולקח אותנו, מבולבלים ישנוניים ולא ממש ממוקדים ישירות ללול ההודים.

זהו היה עולם שונה לחלוטין ממה שחווינו בנואייבה. במקום חום חווינו קור מקפיא בין שבילי הקיבוץ, במקום מרחבים וים, נכנסנו לאולם סגור לחלוטין, ללא חלונות, עם רעש של מאווררים ענקיים, ועם כ-10000 עופות הודיים ענקיים. כל האולם היה מלא באבק ונוצות עקב מרוצתם של בעלי החיים, שנחרדו ממרבצם לאחר כניסתנו לטריטוריה שלהם. כל הסיטואציה הייתה הזויה לחלוטין. מרכז ענף ההודים הסביר לנו מה צריך לעשות.

מסתבר שבאותו בוקר צריך היה לשלוח את העופות הזכרים (לא אמרו לנו לאן, ואנחנו בתמימותנו גם לא שאלנו), ולכן תפקידנו היה למיין את הזכרים מן הנקבות. תשאלו איך מפרידים במהומה שכזו מתוך אלפי עופות המתרוצצים בפאניקה בין זכרים לנקבות. ובכן, בתחילה מתחנו מעין רשת, כמו במגרש טניס, בדיוק באמצעיתו של האולם, כאשר אנו מצופפים עוד יותר את ההודים ההיסטריים. כך שבעומק האולם שהינו אנחנו עם העופות, ובצד השני של האולם, מעבר לרשת השתרע משטח ריק, שבסופו דלת הלול ובסמוך לה משאית ההובלה.

מרכז הלול הסביר לנו כי הנקבות הן קטנות יותר, ולזכרים יש מעין תוספת עור על המצח, ודלדלים מפותחים יותר, אלם על אף ההסברים המלומדים, ובהתחשב במצבנו הגופני והנפשי באותה עת, לא ממש קלטנו את המסר. אמנם היינו חבורה מגוונת של בנים ובנות, ביניהן כמה מתנדבות בהחלט מעניינות, אולם, האבק, הרעש, המקום הסגור וההבעה המטופשת בפרצופם של ההודים הורידו את הליבידו של כולנו.

בתחילה ניסינו לתפוס את העופות המצווחים בידיים, אולם עד מהרה התכסינו בחבורות כחולות ובחתכים, בכל זאת מדובר בבעלי חיים השוקלים 15-18 ק"ג, תוסיפו לזה את הסטרס שבו הם נמצאו, ותגלו כי הם תקפו אותנו ללא רחם.

בתחילה נכמרו רחמיי על בעלי החיים, וכל הסיטואציה הזכירה לי מחנה ריכוז, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל זה מה שחשבתי אז. אולם עם חלוף הדקות, כאשר ידיי וזרועותיי התחילו לדמם קשות, הסתכלתי איך עובד הלולן בעל הניסיון.

מתברר שהוא פיתח שיטה ייחודית לו, הוא נעמד במומחיות מאחורי כל עוף, הכניס את קצה מגפו בין הרגליים של ההודי, ובתנועה מיומנת של הרגל פשוט הטיס את העוף מעבר לרשת לצד השני של הלול.

עד מהרה חיקינו אותו כולנו, והאוויר התמלא בעופות מקפצים ומעופפים, אשר גם ניצלו את ההזדמנות בעת מעופם לסטור לנו על פנינו עם כנפיהם החזקות. האמנתי אז, שהם נוקמים בנו כדבעי על החיים הקצרים והאומללים שהם חוו בלול הסגור ועל סופם העגום הקרב ובא.

בסופו של אותו יום עבודה, לאחר 5 שעות מתישות ומעייפות, צנחנו מאחורי הלול באוויר הפתוח תוך שאנו מתנשמים בכבדות, מכוסים חרא של עופות וחתוכים כדבעי בכל חלקי הגוף. אז הגיע הווטרינר של הקיבוץ, יחד עם אחת החברות שתפקדה כאחות, עברו בינינו כמו אחרי פיגוע המוני, חיטאו את הפצעים וחבשו אותנו.

כאשר חזרנו לחדרנו, נכנסנו שוב למיטות, ככה כמו שאנחנו, וישנו 18 שעות רצופות. רק אח"כ התקלחנו סוף כל סוף לאחר שבוע ימים במדבר, נסיעה ארוכה, וחוויה גיהינומית בלול ההודים. מכיוון והיינו צריכים לתת 3 ימי עבודה, ביקשו, או נכון יותר לומר ציוו עלינו להתייצב למחרת שוב בלולים, אולם הפעם נטלתי פיקוד והודעתי בתוקף בשם כולנו שאנו מסרבים לבצע זאת שוב. לפיכך בילינו את יתר הימים בקטיף תפוחים, שהיה חוויה משובבת נפש ביחס לזו הקודמת והמבעיתה.

מאז ועד היום אני נמנע מלהיכנס ללול מסחרי, ולמעט בזמן לימודי הווטרינריה, כאשר ליווינו מספר פעמים כסטודנטים את המורים שלנו לרפואת עופות, לא נכנסתי יותר ללול.

נזכרתי בכל זה כיום, עקב המראות הנוראים בטלוויזיה של ההרג ההמוני של העופות וההודים כתוצאה מהחשש לשפעת העופות, אומנם כווטרינר שכלתני אני מבין את מהות הפרוצדורה, אולם הלב נחמץ בקרבי למראה סבלם של בעלי החיים וסופם המזוויע, וכן גם ליבי יוצא לאותם חברי משק אשר רואים את עמלם יורד לטמיון ומפוחדים יותר מכולנו, אני מניח, מסכנת ההדבקה במחלת שפעת העופות.

אולם אנו, הוטרינרים, ככל עם ישראל, בתוך עמנו אנו יושבים ופועלים, וברור לפיכך שישנן נקודות השקה בין עבודתנו ואורח חיינו לבין חיי הקהילה והמדינה.

במאגר ההרצאות שלי בפורומים השונים, ישנה מצגת לה אני קורה "מחלות בחדשות" אשר מרכזת את ההשלכות החברתיות והכלכליות, שלא לומר הבריאותיות שיש למחלות עם רקע וטרינרי, כגון שפעת העופות העכשווית, הכלבת הוותיקה, מחלת הפה והטלפיים, מחלת הפרה המשוגעת, מחלת הסארס, הרעלות מזון כגון בוטוליזם או מקרה הנוטרה נאגטס. כל אלו הן דוגמאות על קצה המזלג לחשיבות של הרופאים הוטרינריים לבריאות הציבור, לחברה ולכלכלה בישראל ובעולם.

במאמר מוסגר, הרשו לי נימה מסוימת של פירגון לקולגות, דבר שהוא די נדיר במקומותינו. אני מתכוון לכל ההתנהלות לגבי אירועי שפעת העופות. אני חייב לציין שאת מרבית הידע שלי בנושא אני שואב ככל אחד אחר מן העיתונות ומן המדיה המשודרת ובאינטרנט, ומעט מידע מקולגות העוסקים ישירות בתחום.

ובכן, ישנו פן אחד בכל ההתרחשות אשר נעלם מן הציבור, וזהו הפן של היושרה, האינטגריטי של כל מי שעוסק בתחום.

עד כמה שידוע לי, ואשמח אם תתקנו אותי במידה וטעיתי, מחלת הפה והטלפיים או מחלת הפרה המשוגעת התחילה באנגליה בראשית המילניום, כתוצאה משחיתות של רפתנים ורופאים וטרינריים ששיתפו עמם פעולה, הסתירו נתונים חשובים לאחר שנתגלו מספר פרות חולות, וכך גרמו להפצת המחלה במהירות, כאשר פרה אחת חולה, במקום להשמידה, היא נשלחה לשחיטה רגילה, ומוצרי הבשר ממנה פוזרו ברשתות השיווק השונות, במרכולים ובמסעדות, וגרמו לגוויעתם ומותם בייסורים של אנשים צעירים שאיתרע מזלם לאכול במקדונלדס או במסעדות מזון מהיר אחרות.

אירוע פלילי זה כמעט גרם להתמוטטות הכלכלית של מרבית ארצות אירופה.

אצלנו לעומת זאת, הלולן בקיבוץ בדרום גילה את התמותה החשודה של העופות, הזעיק את הווטרינר של המשק, זה שלח דגימות למכון, וכל השאר היסטוריה.

אל ייקל הדבר בעיניכם, הסיפור עלול היה להתרחש אחרת לגמרי.

לולן נבון יכול היה לצפות את ההתרחשויות שייקרו מבחינת ההיסטריה הציבורית שלובתה גם ע"י התקשורת, הוא יכול היה להסתיר את אותם 200 פגרים מתוך אלפי עופות, לקבור אותם במהירות בלי לדווח לווטרינר ולרשויות, וגילוי המחלה היה נדחה לפרק זמן ממושך, במהלכו הלולן יכול היה לשווק את העופות ברווח ניכר.

במקום זאת פעלה כאן שרשרת הגונה, ישרה ומקצועית, מרמת הלולן, דרך הווטרינר במשק, הוטרינרים במחלקה לעופות של השירותים הוטרינריים שאבחנו את הנגיף, ועד לפעילות ראשי משרדי הבריאות והחקלאות.

חבל שמשרדים אלו לא מעסיקים דוברים ברמה מקצועית נאותה, אשר יכלו לחדד סוגיה זו, ומכל הפרשה הציבור המתוסכל נותר עם התחושה שאנו מדינת חלם שלא מתפקדת, וחשופים למחלות נוראיות המשחרות לפתחנו.

מדוע, יאמר האזרח, אנו משקיעים כל כך הרבה בהשכלתם של הרופאים והוטרינרים אם ברגע האמת כולם כושלים באבחנותיהם ומסכנים את בריאות הציבור?

בואו נשים דברים בפרופורציה. שפעת העופות הנה מחלה בעלת אספקט וטרינרי, העוברת מעוף לעוף בדרך כלל. כ-200 איש מתו בעולם ממחלה זו מתוך כ-מיליארד וחצי אנשים בסך כל המדינות בהן התגלה הנגיף. מדי שנה מתים בישראל בלבד, יותר אנשים משפעת רגילה, מאשר בכל העולם ביחד משפעת העופות. בסופו של יום, המחלה זוהתה בזמן, טופלה ביעילות (תמיד ניתן לשפר כמובן), ולעת עתה אף אדם בישראל לא נדבק, ועל כך מגיע כל הכבוד לעוסקים במלאכה.

יש האומרים כי אירועי שפעת העופות במקומותינו עלולים להשפיע על תוצאות מערכת הבחירות, כיוון שמה שנתפס בעיני הציבור והתקשורת כאוזלת יד של השרים הממונים על השירותים הוטרינריים ומשרד הבריאות, יכול להטות את כוונתם של המצביעים.

אני רוצה לסיים מאמר זה באירוע אותו חוויתי ביום בחירות אחר.

בשנת 1992, ביום הבחירות שבסופו יצחק רבין זכה באמון הציבור, יצא לי להיות תורן במרפאה הוטרינרית בה עבדתי באותה עת. הייתי אז הווטרינר הצעיר ביותר באותה מרפאה, והיה ברור שאני אשאר במשמרת ביום השבתון.

אם חשבתי שיהיה זה יום קליל, ושאוכל בכל זאת ליהנות מיום השבתון, הנה הסתבר שטעיתי, ובאותו יום  נדמה שכולם ניצלו את יום החופשה בכדי להביא את חיות המחמד שלהם למרפאה, כך שידי היו מלאות עבודה, יותר מיום רגיל באמצע השבוע.

לפתע קיבלתי קריאת טלפון דחופה, שמעתי גבר צועק בקצה השני של הקו, עם קורטוב היסטריה בקולו, "... ד"ר אתה חייב לעזור לי, הכלב שלנו השתגע והוא תוקף בפראות את כל המשפחה!!!", שאלתי הראשונה הייתה האם הכלב מחוסן כנגד כלבת, והאיש התנשם בכבדות ואמר שכן, הכלב חוסן לפני חודש ושוב ביקש שאגיע בדחיפות לביתם. רשמתי לפני את הכתובת, התנצלתי לפני הלקוחות הרבים שגדשו את המרפאה והשארתי אותם להשגחתה של העוזרת שלי, נטלתי את תיק רפואת החירום שתמיד מוכן במרפאה, ויצאתי בבהילות לכתובת שניתנה לי.

כאשר הגעתי לדירה, שמעתי צעקות איומות בוקעות מתוכה מלוות בנביחות מפחידות ובנהמות איום.

נכנסתי לדירה, וכמעט מייד נטרפתי ע"י אחד הכלבים הגדולים שראיתי עד אז. מסתבר שזה היה כלב זאב בלגי, בן 11 חודשים, צעיר אמנם, אבל גדול ומפותח ביותר, הוא היה קשור עם שרשרת ברזל עבה לסורגים של המרפסת, והתנפל בחרי אף על כל מה שזז לידו, והספיק לשרוט ולנשוך קשות את בני הבית, במיוחד את הבת הצעירה. הייתה לו הבעה של טירוף על הפנים, ולחרדתי, גם נזל לו ריר מזוויות פיו.

שיערתי שעל אף החיסון, בדרך כלשהיא נדבק הכלב בכלבת, על אף שהבעלים נשבעו לי שהוא לעולם לא יוצא לבד לרחוב ושבכל ימי חייו הקצרים הוא לא ננשך ע"י חיה אחרת, וגם לא נשך אף אחד עד לאירוע זה שבו מדובר.

החלטתי לא לקחת סיכון, ולסלק את הכלב משם לפני שייפגע באנשים נוספים, ולקחת אותו למכלאה העירונית. הסברתי כל זאת לבעלים שקרא לי, ובכוחות משותפים ניסינו להשתלט על החיה המשתוללת והאימתנית.

הכנתי מזרק עם תערובת של רומפון וקטאמין, שהיו לי באותה עת בתיק התרופות, הפכנו את שולחן האוכל הפינתי, והשתמשנו בו כמגן, ובכוחות משותפים, שלי ושל הבעלים, "סגרנו" על הכלב המשתולל, שנשך בפראות את רגלי השולחן, דחקנו אותו לכיוון הסורגים, ומשניתנה לי ההזדמנות, החדרתי את המחט לשרירי האחוריים, הזרקתי את תכולת המזרק במלואה, והתרחקנו במהירות מן המקום.

בזמן שחיכינו שחומרי ההרגעה יפעלו את פעולתם, חיברתי את רצועת ההולכה של הכלב על מקל של מטאטא, כך שנוכל להוביל את הכלב בבטחה ובמרחק בטוח בלי שיוכל לתקוף את המוביל.

כאשר הכלב נרגע מעט, הבעלים חיבר לו במהירות את הרצועה לקולר, והובלנו את הכלב בזהירות מתוך הדירה לכיוון המעלית. הבעלים נכנס עימו למעלית, ואני ירדתי במדרגות ברגל. המעלית הגיעה ללובי לפני, ואז שמעתי, בעודי במדרגות, את הכלב מיילל, ואת הבעלים צועק "... איכס, איכס זה נורא..."

כאשר הגעתי ללובי, ראיתי שהכלב שלשל את עצמו לדעת, כל רצפת הלובי והקירות שמסביב היו מוצפים בשלשול דמי סמיך ומסריח. אז הבנתי שלא מדובר כפי הנראה בכלבת, אלא שהכלב האומלל חלה במחלת הפרוו, אבחנתי זאת לפי הריח הנורא והמאד אופייני של השלשול במחלה זו.

מסתבר שהסיבה להתנהגותו התוקפנית והחריגה של הכלב, שהיה רגוע בדרך כלל לטענת בעליו, הייתה כאבי הבטן העזים מהם סבל המסכן, אני משער שחומרי ההרגעה ריפו את שרירי הסוגרים שלו, כך שגרמו לכלב להתרוקן מהטינופת שהציקה לו במעיו.

במקום להוביל אותו למכלאה העירונית כפי שתכננתי, לקחתי את הכלב, שנרדם בינתיים למרפאתנו, חיברתי אותו לאינפוזיה, עם תערובת של נמבוטאל וואליום שטפטפה ישירות לוורידיו. הוא שהה במרפאתנו שבוע ימים, כשבמרביתם הוא היה שקוע בהרדמה תרופתית, תוך שהוא מקבל נוזלים, חומרי הזנה ותרופות דרך הווריד. לאחר שבוע של טיפול הפחתנו את מינון חומרי ההרדמה בהדרגה עד שהכלב התעורר לחלוטין, ואז הסתבר שזהו כלב חביב ביותר, בניגוד לרושם שקיבלתי ממנו במפגש הראשון.

לאחר ההחלמה, הכלב חזר למשפחתו, וזכה לחיות עוד הרבה שנים אח"כ בסביבה תומכת ואוהבת.

מדי פעם יוצא לי לחשוב על מקרה זה, ואני לא יכול להשתחרר מן המחשבה המטרידה, שבאותו יום שבו רבין נבחר, אני הייתי עסוק באירוע וטרינרי טראומתי, אולם סופה של הקדנציה, להבדיל, הייתה שונה בשני המקרים, למרבה הצער.

לסיכום, כמו בפוליטיקה גם בוטרינריה הדברים אינם כפי שהם נראים במבט ראשון, ועלינו לחקור לעומק מהותם של הדברים בכדי להגיע לתובנות הנאותות.

בשני טופסי ההרשמה היה מקום לרשום 3 העדפות לימודים, לפי סדר עניין יורד, ואני רשמתי בכולם ביולוגיה, ביולוגיה ביולוגיה...

גמלה בליבי ההכרה כי אני לא אכנע לתכתיב הפולני-יידשיסטי הידוע להיות אקדמאי בכל מחיר, ואם לא אתקבל למסלול אותו אני מבקש, אלך ואפתח לי פאב משלי, ואבלה את שארית חיי במזיגת משקאות אלכוהוליים לבליינים.

תנאי הקבלה לאוניברסיטאות באותה עת כללו מבחנים פסיכומטריים, קיבלתי לפיכך חופשה של מספר שעות מהצבא, נסעתי באוטובוס לאוניברסיטה ברמת אביב, ביצעתי את המבחן במשך מספר שעות, ללא כל הכנה מוקדמת כנהוג היום, ובתום המבחנים חזרתי למשמרת בבסיס.

זכור לי כי נהניתי מאד לענות על החלק של הידע הכללי במבחן, אם כי בחלק המתמטי והלוגי הרגשתי מעט "חלוד" לאחר 4 שנים בצבא.

הימים היו מייד לאחר מלחמת לבנון, ובני שכבת גילי אולי זוכרים כי לרבים מאתנו עוכב השחרור מהצבא כמעט בשנה שלמה, כלומר, כבר הרגשנו את החופש באוויר, והנה דחו לנו אותו לפרק זמן ארוך למרבה התסכול.

עיכוב זה גרם לכך שרבים מאתנו פספסו את מועד תחילת שנת הלימודים, כך שבכל מקרה נאלצנו להתחיל ללמוד שנה אחת מאוחר יותר.

(זכורה לי אפיזודה אחת, מעצבנת במיוחד, כאשר אחת הפקידות במדור רישום, סירבה להחזיר לי את דמי הרישום לאותה שנה בתואנה שפניתי אליה מאוחר מדי, ולפי תקנון האוניברסיטה אין להחזיר במועד זה דמי רישום. לא עזרו טענותיי כי מדובר במלחמה, שבעטיה לא יכולתי לפנות אליהם בזמן, ורק פנייה לאגודה לזכויות האזרח החזירה לי את כספי, אותו ניצלתי לרישום מחודש בשנה שלאחר מכן.)

ובכן, בסופו של דבר התקבלתי ללימודים בשתי האוניברסיטאות, ובחרתי להתחיל את לימודי באוניברסיטת באר שבע, עיר הולדתי.

את מספר החודשים הספורים בין השחרור מהצבא, שהגיע במפתיע מוקדם מהצפוי, לבין תחילת הלימודים, ביליתי בעבודה של איש מכירות של ציוד דנטאלי לרופאי שיניים. עניתי למודעה בעיתון מקומי בב"ש, והתקבלתי מייד לעבודה, קיבלתי רכב, והתחלתי להסתובב בין קליניקות של רופאי שיניים בכל רחבי הנגב, מבאר שבע ועד אילת, כשאני משתדל למכור ציוד מגוון, ממקדחים ועד לתרופות שונות.

שכרי היה 10 אחוזים מכל מה שאצליח למכור, ללא משכורת בסיס, כך שאם לא הצלחתי למכור דבר, הלכתי לישון רעב...

בהתחלה לא נחלתי הצלחה מרובה כאיש מכירות, אולם נהניתי מאד לחרוש את מרחבי הנגב, עם רדיו דלוק בעוצמה, ועם מערכת מיזוג אוויר, שבאותם ימים היתה מאד נדירה במכוניות בישראל.

לקראת סוף עבודתי, התמזל מזלי ופגשתי רופא שיניים צעיר באשקלון, עולה חדש מצ'ילה.

הוא הגיע לארץ בגפו, עם צ'ק שמן מהוריו האמידים בכדי לבסס אותו בתחילת הקריירה בארץ ישראל. הוא הזמין ממני, לאחר שהתיידדנו כיוון שאני דובר ספרדית מהבית, את כל המרפאה, מא' עד ת', ממש מרמת הכסא והמכשור ועד לרמת מברשת השיניים, הזמנה של כמה עשרות אלפי דולרים!

לאלה מכם שעסקו אי פעם במכירות, במיוחד של ציוד רפואי, ודאי ידוע כי עסקה כזו היא נדירה למדי ומשולה לזכייה קטנה בלוטו!

כמובן שהייתי מאושר עד הגג, ונסעתי במהירות לדירתנו השכורה בכדי לספר לאשתי בהתלהבות על הצלחתי.

אולם בעת שנכנסתי הביתה מצאתי אותה בוכייה ומדוכאת.

בדירה שרר ריח חריף ומוזר, והיא סיפרה לי כי כלבנו הצעיר, בוף, משלשל ומקיא דם מהבוקר. כל השמחה שלי התנדפה במהירות, כרעתי על הרצפה בסמוך לכלב, ליטפתי אותו, וזכיתי רק למבע אטום ולזנב מכשכש ברפיון.

התקשרתי לד"ר ב., אחד הוטרינרים הידועים ביותר בב"ש באותה עת, וגם כיום, והזמנתי אותו לביקור בית, כיוון שחששתי להזיז את הכלב החלשלוש.

לאחר פרק זמן, שנראה לנו ארוך כנצח, הגיע ד"ר ב. עם תיקו הרפואי, העיף מבט אחד בכלב, רחרח במומחיות את האוויר המעופש בחדר ואמר לי : ראה, הכלב שלך גוסס ממחלת הפרוו, אין סיכוי בשלב זה להצילו, אני יודע שאתה סטודנט דלפון, ואני אפילו לא מתכוון לחייב אותך על ביקור הבית, אולם אין טעם לטפל בכלב שהולך למות ממילא, אני אתן לו זריקת וואליום להרגעה ולשיכוך כאבים, ואני מניח שתוך שעה שעתיים הוא ישבוק חיים.

הד"ר הנחמד הזריק לכלבנו, הסתובב ויצא מבעד לדלת. הסתכלנו שנינו על הכלב ששקע בעילפון, אשתי מיררה בבכי, וגם אני הרגשתי גוש חונק עולה בגרון.

ישבנו שנינו לידו, בחושך, וליטפנו אותו. כל אותו הזמן הוא המשיך לשלשל הפרשה מבאישה ודמית, ואנחנו קינחנו את אחוריו.

בשלב מסוים לא יכולתי לסבול את הסיטואציה המצמררת, והלכנו לישון. כיוונתי את השעון המעורר לשעה 5 בבוקר, כיוון שהערכתי שעד אז סביר להניח שהכלב החזיר את נשמתו לבורא עולם, ולא רציתי שאשתי תחווה זאת.

הלכתי בלאט לסלון, ניגשתי למזרון של הכלב, והנה, לא רק שהכלב לא מת כצפוי, אלא הוא ישב זקוף בתנוחה סטרנאלית, וניסה לתפוס את הזבובים שהתעופפו בסמוך לאחוריו המזוהמים.

לרגע הייתי בטוח שאני הוזה, שפשפתי את עיני בתדהמה והסתכלתי שוב, ואכן הוא נח לו שם בשלווה, זקוף וגאה, אמנם רזה ומלוכלך אך חי ללא כל ספק!

טלפנתי לד"ר ב. וסיפרתי לו את הסיפור, הוא התרגש מאד ואמר לי כי זהו אירוע נדיר ביותר, ובאותה תקופה, כאשר התפרצה מגיפת הפרוו בישראל, לא היה ידוע על כלב שהחלים מן המחלה בשלב כל כך מתקדם שלה.

באתה התקופה הוטרינרים האמינו שאמבטיות מזיקות לכלבים, ולכן ההוראות שקיבלנו היו לא לרחוץ את הכלב, ולתת לו לשתות מרק בשר.

וזאת אכן עשינו בשלושת השבועות הבאים, לא נסענו בסופי שבוע לתל אביב כפי שנהגנו, לא הזמנו חברים הביתה עקב ריח הסירחון העז שנדף מהדירה ומהכלב. 3 פעמים ביום הגמענו את הכלב במרק בשר ובאורז עד שלבסוף הכלב התאושש, וחי עוד 14 שנה אחר כך בלי שחלה שוב מעולם.

בתום שלושת שבועות ההחלמה, שטפנו אותו היטב עם שמפו מיוחד וריחני לכלבים שקנינו במיטב כספנו, השלכנו את המזרון ואת הסדינים המטונפים לכל הרוחות, וחזרנו לחיות חיים של אנשים נורמאליים.

סופו של עניין, בתום הטיפול באנו למרפאה של אותו וטרינר, והראנו לו בגאווה את כלבנו, שבאותה עת העלה על עצמו בשר, ופרוותו בהקה להפליא. שאלתי אותו איך ייתכן שהוא קצב לו פחות משעתיים לחיות, והנה הכלב בריא ושמח וטוב. הוא התבונן מהוהר בכלב ואמר לי :"In veterinary medicine the unexpected is the most expected"עד היום חרות בי המשפט הזה, ואכן במהלך הקריירה שלי כרופא וטרינר למדתי שיש להיאבק על החיים כל עוד יש ניצוץ של חיים, ומה שנראה לעיתים חסר תקווה ומייאש עשוי להפוך להצלחה רפואית כבירה. עוד למדתי שיש גבולות של ידע לרופאים, וגם בשיא הטכנולוגיה והמיומנות הרפואית וההשכלה האקדמית, יש עוד ברפואה איזור דימדומים לא ידוע שטומן בחובו הפתעות.

מכיוון והאופציה ללמוד בחו"ל, בשלב ההוא בחיי, ירדה מן הפרק עקב אילוצים תקציביים משפחתיים, האלטרנטיבה הייתה לגביי, ללמוד בפקולטה למדעי החיים, ולהתמקד בהתנהגות בעלי חיים.

ציוני הבגרות שלי היו סבירים למדי, וכללו ציונים מעל 85 במיוחד בביולוגיה, אנגלית, ומתמטיקה 4 יחידות.

לפיכך סברתי כי לא אתקל בקשיים מיוחדים בקבלה ללימודי ביולוגיה, והתחלתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

בשיחה מקדימה עם יועצת ללימודים של האוניברסיטה, הסתבר לי כי קיימות שתי "הקבצות" של לימודי מתמטיקה בשנה א', הקבצה ראשונה לבעלי בגרות 4-5 יחידות, הכוללת 4 שעות לימוד שבועיות ועוד שעתיים תרגול.

ההקבצה השנייה נועדה לכל היתר, והיא כללה 6 שעות לימוד שבועיות ועוד 4 שעות תרגול, כל זאת בנוסף ללימודי יתר המקצועות שכללו שמות מפחידים כגון כימיה כללית, כימיה פיסיקאלית, ושמות מתונים ומוכרים יותר כגון ביולוגיה של התא, ומבוא לבוטניקה.

חלק מחברי לגרעין הנח"ל ולשירות הצבאי נרשמו ללימודי הנדסת חשמל, ויצא לי במקרה לראות אותם מתכוננים לבחינה במתימטיקה, במעונות הסטודנטים.

מהסתכלות חטופה בערימות דפי התרגילים שלהם, שמבחינתם היו בסיסיים ביותר, הבנתי ש-4 שנים בשירות צבאי, הקהו במוחי כל התייחסות למקצוע החשבונאי.

לכן פניתי שוב ליועצת החינוכית, ורשמתי את עצמי להקבצה ב' על אף העובדה שמבחינת ציוני הבגרות שלי יכולתי בקלות להתקבל להקבצה א'. בכל אופן, בתום הסמסטר הראשון, שתי ההקבצות צריכות היו להבחן באותה הבחינה, ולפיכך להגיע לאותה רמה אקדמית.

בשיעור הראשון הסתבר שהמרצה שלנו הנו ראש המגמה למתימטיקה של האוניברסיטה בכבודו ובעצמו, והמתרגל שלו היה בחור צעיר ומבריק, עולה חדש מארגנטינה, שעלה לארץ חודשים ספורים לפני תחילת הלימודים.

עם תחילת השיעור הבהיר לנו הפרופסור הנכבד כי הוא מתכוון "לקרוע לנו את הצורה" בשפה אקדמית ודיפלומטית עשירה, וכי הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שכולנו נוציא ציונים גבוהים יותר במבחן המסכם מול ההקבצה הראשונה. הוא ממש לקח את זה אישית, והתייחס לזה כאל דרבי בכדורגל שבו הוא ואנחנו חייבים לקחת אליפות.

בנוסף, התבררה בעיה חמורה, בעיית המתרגל, שאמנם היה מלא כוונות טובות, אולם, העברית שבפיו הייתה בסיסית ביותר, כך שמצאתי את עצמי מייד בהתחלה בתפקיד של מתרגם לכיתה כולה.

למותר לציין, כי בתקופה זו, שכחתי כל מה שלמדתי לבגרות, ולמעשה התחלתי ללמוד מתימטיקה כמעט מהתחלה, והניסיון להסביר לחברי ולעצמי למה מתכוון המתרגל בעברית הקלוקלת שלו, הכביד עליי מאד.

לאחר מספר שיעורי תרגול, בהם התברר לנו כי אנחנו לא מבינים דבר, הן עקב המתמטיקה הגבוהה והן עקב העברית הירודה, חשבנו לכתוב עצומה להנהלת הפקולטה, אולם לא רצינו לפגוע במתרגל הנחמד.

לבסוף, מישהו מאתנו הסביר את הסיטואציה בעדינות לפרופסור שלנו, בשיחת מסדרון, בלי "להלשין" להנהלה, והוא מצידו החליט לקחת על עצמו גם את מלאכת התרגול.

התוצאה הייתה שקיבלנו מנה מרוכזת ביותר של 10 שעות מתימטיקה שבועיות, והוא אכן קיים את מה שהבטיח וקרע לנו את הצורה כדת וכדין...

בסופו של דבר זה השתלם לנו שכן רובנו קיבלנו ציונים גבוהים יותר במבחן המסכם בסוף הסמסטר, ממשתתפי ההקבצה השנייה.

אבל, לא למדנו רק מתמטיקה בשנה הראשונה, אלא גם מקצועות בסיס נוספים במדעי החיים.

זכורה לי אפיזודה טראומטית במיוחד.

עם קבלת תוכנית הלימודים, השיעור הראשון, ביום א' בבוקר, היה אמור להיות שיעור במבוא לכימיה כללית.

כאשר נכנסה המרצה לכיתה, היא התחילה ללמד ביולוגיה של התא.

תמהתי על כך, שכבר בהתחלה אין התאמה בין תוכנית הלימודים הכתובה למה שקורה בפועל.

אולם לא היה לי זמן רב לתהות, שכן אותה מרצה החלה "להפגיז" במונחים ביולוגיים ובמשפטים מורכבים ביותר, ואני מצאתי את עצמי מנסה נואשות להתמודד עם שטף הנתונים שזרמו מפיה, ולנסות לכתוב הכל בקלסר, בקצב מסחרר.

מהר מאד הסתבר לי כי רצון לחוד ומציאות לחוד.

ראשית, גיליתי כי יכולת הכתיבה שלי, פיזית, החלידה בכל התקופה בה שרתי בצבא, ולא הזדמן לי לכתוב הרבה.

לאחר מספר דקות של שיעור, התחילה יד ימין שלי לכאוב, וגיליתי שרירים ועצבים שלא ידעתי כלל עם קיומם.

שנית, גיליתי כי אני יכול בהחלט להקשיב, ואני יכול בהחלט לכתוב, אולם אינני מסוגל לעשות את שני הדברים בו זמנית!

שלישית, לא הבנתי דבר וחצי דבר ממה שהמרצה דיברה. אמנם כל מילה לחוד הייתה מובנת לי, אולם המשפטים לא הסתדרו לי במוח מבחינה הגיונית. מעט מעט התחלתי להרגיש את הפאניקה משתלטת על כל ישותי, וכמה שהתאמצתי להבין, לא הצלחתי.

החלטתי להפסיק לכתוב, ולנסות להקשיב בלבד, שמא אצליח להבין משהו ממה שהמרצה אומרת, הרי אני בכל זאת הבעלים הגאה של בגרות 5 יחידות בביולוגיה ולא ייתכן שאני יושב כמו גולם ולא מבין דבר וחצי דבר ממה שנאמר מול עיני ממש.

הסתכלתי סביבי בגנבה, וראיתי שכולם כותבים במרץ, מה שהגדיל אצלי את החשש שאני סתום במיוחד.

לפתע, הרים אחד מיושבי השורות האחרונות את ידו, וביקש לשאול שאלה.

הסתבר שזה בחור ערבי, מנצרת, שכמובן הגיע לאוניברסיטה ישר אחרי התיכון, וכל החומר עוד היה טרי במוחו.

באותה השעה המרצה הייתה עסוקה בכתיבת איזושהי נוסחה כימית מסובכת על הלוח. המורה פנתה אליו בתהייה, והוא אמר לה שנפלה טעות מצידה בנוסחה על הלוח. היא נסוגה 2-3 צעדים אחורה והתבוננה על הלוח בתשומת לב רבה, ואז הודתה לו, ניגשה ללוח, מחקה חלק מן הנוסחה, וכתבה אותה שוב בצורה אחרת.

למותר לציין שאירוע זה שבר אותי סופית, לא הבנתי מלכתחילה מה היא כותבת, והבחור הזה עוד מתקן אותה!!!

השלכתי בתסכול את העט מידי על השולחן, ולהפתעתי ולרווחתי הבחנתי כי עוד רבים מעמיתיי לכיתה נוהגים כמוני, ומשליכים בייאוש את העטים שלהם, וחופנים את פניהם בידם במצוקה גדולה.

לרווחתנו, הגיע עת ההפסקה, כולנו יצאנו מהכיתה, אבלים וחפויי ראש.

עד לרגע זה לא הכרתי אף אחד מהכיתה, וכעת אזרתי אומץ ושאלתי: " תגידו, מישהו הבין משהו בכלל??", כולם פנו אלי והתחילו לדבר בעת ובעונה אחת, ומסתבר שרוב הכיתה לא הבינה כלום, אולם אף אחד לא העיז להפגין זאת בפרהסיה.

אומרים שצרת רבים זו חצי נחמה, ואנחנו בהחלט התנחמנו בכך שרובנו לא הבנו כלום מהרצאת פתיחה זו.

מאוחר יותר הסתבר לנו שזו דרכה של האוניברסיטה להכניס אותנו לתלם, זו באמת הייתה הרצאה לא לפי התוכנית, אלא מעין טיפול קבוצתי בהלם, הנהלת הפקולטה והמרצה עשו זאת בכוונה, בכדי להבהיר לנו שנגמרו ימי התיכון העליזים, כאן לומדים, וברצינות!!!

ההרצאות הבאות התנהלו בקצב מתון יותר, ומובן יותר, אנחנו התחלנו להכיר אחד את השני, ונוצרו חברויות ביננו הסטודנטים, אשר חלקן מחזיקות מעמד עד היום.

כיום, אני נוהג מדי פעם לספר זאת לתלמידים במסגרות השונות בהן אני מרצה ומלמד, כאשר הלקח הוא שכל ההתחלות הן קשות, ובמיוחד התחלות הלימודים האקדמיים באוניברסיטה. מי שמרגיש מחויבות עמוקה ללימודי מדעי החיים בכלל ורפואה בפרט, לא כל שכן לימודי וטרינריה, צריך לקחת זאת בחשבון. אמנם בראשית הלימודים הנשירה היא רבה, וסטודנטים לא מעטים עוזבים בתסכול תחום לימודים זה ופונים לקריירות אחרות, כך, שבסופו של דבר, בניפוי טבעי, נשארים אלו המותאמים ביותר לקצב לימודים שכזה.

מזה שנים רבות שאני קורא בשקיקה את ספריו ועוקב אחרי מאמריו בעיתונות המודפסת והמשודרת.

זה ליד זה עומדים הספרים "רומן רוסי", "כימים אחדים", "עשו", "בביתו במדבר", ושני האחרונים "פונטנלה" ו"יונה ונער".

משהו בסגנון הכתיבה של שלו מושך אותי באופן כזה שאינני מסוגל להניח את הספרים, ומשהתחלתי לקרוא בהם, איני מפסיק עד תומם, לעיתים בלילה אחד.

אולם, על אף אהבתי הרבה לספריו ולפועלו הפובליציסטי, שני דברים העיבו עליה בשנים האחרונות, באחד מספריו, לא זכור לי באיזה, הוא תיאר את עבודתו של וטרינר, שעסק בסירוס עגלים באחד המשקים כעיסוק מבחיל או מזעזע, ובאחד המאמרים שלו הוא כתב כי אינו מחבב במיוחד כלבים, שהם לדבריו עבדים נרצעים של האדם, ואילו הוא באופן אישי מעדיף לחקור את אורחותיו של חרק הארינמל דווקא!

ברור שהדבר פגע בציפור נפשי, כיוון שאני אוהב וטרינריה וכלבים, לאו דווקא באותו הסדר, וציערה אותי מאד העובדה שגיבורי הספרותי לא רואה את הדברים כמותי.

לפיכך, קוראים יקרים, מה רבה הייתה שימחתי בשבוע שעבר, עת רכשתי וקראתי בשקיקה את הרומן האחרון של שלו, "יונה ונער", שם התודעתי לאחד מגיבוריו המרכזיים אשר הנו רופא וטרינר, שאמנם אינו הדמות הראשית, אולם מעלליו עוברים כחוט השני לאורך כל העלילה כמעט, ובלעדיו הסיפור כולו לא היה קורם עור וגידים.

מדי שנה בשנה, בשנים האחרונות, בתחילת חופשת הפסח, נקבעה מסורת במכללת מגן דוד ירוק  אותה אני מנהל ובה אני מלמד, ולפיה כל התלמידים וצוות המורים מדרימים לאילת, בכדי לצפות בטיפול באנשים בעזרת דולפינים בריף.

אנו מנצלים את השהות באילת בכדי ללמוד על המאפיינים הזואו-טכניים של הקמת ותפעול פינות חי לימודיות וטיפוליות, ולפיכך אנו מבקרים בחוות הזוחלים המדהימה ביופייה אצל כושי רימון בק"מ ה101, אנו מבקרים במרכז הטורפים בחי בר ביוטבתה, ולקינוח אנו מבקרים וצופים בטיפול בחוות הרכיבה הטיפולית, המקצועית והמשוכללת שבקיבוץ גרופית.

מספר ימים לפני הנסיעה, נכנסתי לחנות סטימצקי וביקשתי לרכוש את ספרו החדש של שלו, אולם נאמר לי ע"י המוכרת כי המהדורה אזלה, ותחודש רק אחרי הפסח, וכי הספרים ממש נחטפו מן המדפים.

עוד הוסיפה, כי זהו הספר הטוב ביותר שלו לטעמה, וגם היא קראה אותו בלילה אחד.

כאשר הגענו לאילת, ביום ראשון שעבר, לאחר ההתארגנות במלון, נחפזתי לחנות צומת ספרים שבקניון האילתי, ושם הצלחתי לשים את ידי על העותק האחרון שנשאר להם בחנות לפליטה.

"נאלצתי" לחכות 3 ימים תמימים עד שיכולתי להתפנות לקריאת הספר, לאחר שהסתיים הסיור עם התלמידים בהצלחה, והם שבו לבתיהם.

אני לא מעוניין לפגום בחוויית הקריאה של הספר ממי שעדיין לא השיג אותו ( כמו שאומרים אצלנו במשפחה "... בסוף הכושי הרג אותו..", בכל פעם שאנו מתארים ספר או סרט ), ולכן לא אספר את העלילה כולה, ובוודאי שלא את סופה, אלא רק אפיזודה אחת הקשורה להמשך טור זה.

באחד הפרקים בסיפור מתואר ילד שחלה קשות, ומצבו הלך והתדרדר עקב אבחון רפואי לקוי. בסופו של דבר אביו לקח את הילד לרופא אחר, הלה קבע כי מדובר באלרגיה לפניצילין, שינה את הטיפול, והציל את חייו של הילד.

עם חזרתנו מאילת, ביום ראשון זה אירע לי מקרה רפואי דומה.

התקשרה למרפאתי גברת נחמדה, מעיר אחרת, במבטא דרום אמריקאי כבד, וסיפרה לי כי יש ברשותה כלבת פינצ'ר מעורבת בת 10 שנים, לא מעוקרת, שעברה ניתוח להסרת גידול עטין לפני שנה ומחצה.

בשבוע שעבר, הוטרינר המטפל בה קבע כי הגידולים חזרו, והתחיל טיפול אנטיביוטי. מסתבר שהכלבה מקיאה מדי יום, הקאה קשתית (PROJECTILE), איננה אוכלת ומשתינה המון.

הגברת המיואשת והמודאגת ביקשה שאתן חוות דעת שנייה ואטפל בכלבה במידת האפשר.

כאשר הכלבה וגבירתה הגיע למרפאתנו, בבדיקה הסתבר כי טמפ' הגוף תקינה ונורמאלית, 38.5 מ"צ, אולם הפטמות נפוחות, ולטענת הבעלים ישנה מעין הפרשה דמית מהווגינה. כמו כן הכלבה הייתה בייחום לפני חודשיים בדיוק.

לאחר בדיקה כללית ויסודית של הכלבה הגעתי לשתי מסקנות:

האחת, הכלבה רגישה לפניצילין, ממש כמו בסיפור של שלו (להבדיל...), ולכן ההקאות הפרוג'קטיליות,

והשנייה, ייתכן והכלבה סובלת מפיומטרה, דלקת מוגלתית חריפה של הרחם, ולפיכך החלטתי על ניתוח חירום.

ואכן, נכנסנו במיידי לניתוח, ומסתבר שאבחנתי הייתה נכונה, לכלבה הקטנה היה רחם תפוח ומוגלתי וענק, בגודל רחם של כלבה גדולה פי 10 מכלבה זו.

הרחם היה כל כך מעובה ופריך, שאם היינו מתעכבים עוד 24 שעות, סביר להניח שהוא היה מתפוצץ בחלל הבטן, וממית את הכלבה לאלתר.

בסופו של הניתוח, לאחר שהכלבה גם עברה ניקוי שיניים מסיבי, היא חזרה לבעליה.

אחריתו של דבר, היום, מקץ 3 ימים, הכלבה הובאה אלי לביקורת, היא נראית ומרגישה טוב, אוכלת ושותה, ומקבלת באופן סדיר אנטיביוטיקה מסוג אחר, אליה, מסתבר היא אינה רגישה.

סיפור זה ממחיש מה עומד בבסיסו של מקצוע הוטרינריה, השילוש הקדוש: אבחון נכון, טיפול מוצלח, והבראה של החיה החולה, המובילים גם לתחושת רווחה ואושר של הלקוחות והבעלים.

מקרים כאלה ממלאים אותנו הוטרינרים סיפוק עמוק, ועושה את כל עניין הבחירה בחיים של וטרינר, על הקשיים שבהם לכדאי.

ובכדי להשלים את מעגל הסיפור בהשלכה לספרו של מאיר שלו, הסתבר לי בהגיעי בתחילת השבוע למרפאה, כי ממתינה לי בכלוב, צוצלת שבורת כנף!!!

הכנף קובעה, הצוצלת אוכלת ושותה, נראה שהיא הולכת ומחלימה, ובסוף התהליך הטיפולי היא תשוחרר לדרכה.

טור זה תחילתו ביונה ונער, ואחריתו בצוצלת ווטרינר. חג פסח שמח לכולם.

יצאנו בג'יפ בליל ירח מלא, קור אימים, אני נהגתי, ושני חיילים נוספים ישבו, אחד לידי ואחד מאחורי.

הייתי מאד נרגש לקראת הלידה של בני השני, הממשמשת ובאה, כך שנהגתי אחוז שרעפים, ולא ממש ממוקד.

לפתע הבחור שישב לידי, עטוף במעיל עבה, בצעיף ובכובע צמר, צעק לי "עצור...", מה קרה? שאלתי בבהלה... " תחזור אחורה..." הוא אמר לי, "יש פה איזה בור שפיספסת...!"

מסתבר שהמסכנים הזדעזעו קשות במושביהם, בעוד שאני ריחפתי לי בשמחה, ולא שמתי לב למהמורות בדרך! (יש כאלה מבין חברי הטוענים בתוקף שעד היום אני נוהג ככה, אם כי אני חושב שהם רק מקנאים)

אותו רגע הרגשתי כי אני חייב להגיע הביתה, מילואים או לאו,  ביקשתי במיוחד מהמפקד שישחרר אותי לכמה שעות בכדי לפגוש את אשתי, ונסעתי במהירות המרבית המותרת ישר לתל השומר. כאשר הגעתי למחלקה, הרופא המיילד אמר, "ובכן..., אני כאן, היולדת כאן, הבעל כאן, אין שום סיבה שגם התינוק לא יהיה כאן, הבא וניתן זריקת זירוז..."

"זירוז" פירושו לפעמים, המתנה של 6 שעות לפחות! לאחר הזריקה האפידוראלית, ישבנו שנינו ומילאנו תשבצים בכיף, כאשר נכנסה אחות לחדר בכדי לסדר את האינפוזיה, העיפה מבט אקראי ופלטה בהשתוממות: " גברת, את יולדת...", ואכן, פלג יצא לו לאוויר העולם בשקט וללא בעיות מיוחדות, בלי להפריע את מנוחת השכנים, ולולי נכנסה האחות, סביר להניח שהיה משלים את הלידה בעצמו, וגולש לרצפה מעדנות.

קיויתי שעקב המאורע המשמח יואילו שלטונות הצבא בטובם לשחרר אותי מהמילואים, אולם להם היו תוכניות אחרות לגביי. יום לאחר ברית המילה, נאלצתי לשוב לבסיס.

לא ייפלא אם כן שחזרתי לשם מלא תרעומת, הכיצד זה צה"ל הגדול לא יכול להסתדר בלעדיי.

בהגיעי לבסיס, כונסנו כולנו לשיחה מחלקתית. היינו קבוצה מגובשת מאד של מילואימניקים, למעשה עד היום אנחנו בקשרים טובים .

הסתבר לנו כי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל ביקשה לצלם סרט הדרכה בנושא "היתקלות על הגדר".

כלומר, אנו נבחרנו לשמש כיחידה לדוגמא, ולהסריט סיטקום צבאי באורך של כ-30 דקות, כיצד יש לפעול כאשר רכב צבאי נתקל במחבלים המנסים לפרוץ את הגדר ולהיכנס לישראל.

באותו רגע התנדפו להם כל רגשות הכעס והמרירות שלי, והקשבתי בעניין הולך וגובר.

צוות ההפקה הססגוני היה בהחלט יוצא דופן בבסיס האפרורי.

יחידת דובר צה"ל לא חסכה בהוצאות, והביאה לסט חברת הפקות אזרחית, עם במאי מקצועי, פעלולנים, עובדי במה וכד'.

נשאלנו האם למישהו מאתנו יש ניסיון משחק כלשהו. אני הצבעתי, כיוון שבצעירותי שימשתי כסטטיסט בכמה סרטים שהופקו באותו זמן בארץ.

הבמאי ועוזרותיו לקחו אותי לחדר נפרד, וביקשו ממני לבצע אודישן בו במקום.

העניין היה כל כך פתאומי, שלא הספקתי להילחץ, ועברתי את מבחן הבד בהצלחה.

כך נבחרתי לאלתר להיות הגיבור הראשי בסרט הזה, ועלילת הסרט נתפרה פחות או יותר לפי דמותי.

הימים הבאים היו אינטנסיביים ביותר שכן ביצענו במקביל את משימות הביטחון השוטף ואת צילומי הסרט.

חלק מן הצילומים בוצעו בתוך המבנים, במפקדה ובמרכזי השליטה והקשר, אולם עיקר ה"אקשן" היה בצילומי החוץ, המלווים בפירוטכניקה מרהיבה, בקולות פיצוצים ועשן, עת טכנאי הפעלולים עבדו שעות נוספות. אנחנו תפקדנו הן כשחקנים והן כפעלולנים.

כך קרה שיצאנו לסיור בג'יפ הצבאי, מלווים מאחורה ברכב ההפקה שצילם את כל ההתרחשויות.

בצוות הצילום האזרחי שותפו כמה בחורות נאות ביותר, אשר עקב מזג האוויר החם נהגו ללבוש לסט בגדים מינימאליים, ללא קשר לעלילת התסריט...

אחת הבחורות, הייתה המאפרת של הצוות, היא הסתובבה עם תיק גדול כל הזמן, ובכל רגע נתון התעכבה לאפר את כולנו. עקב הזיעה והאבק כל הזמן נמרחנו בעיסה דביקה, כך שידיה של בחורה זו היו עמוסות עבודה, והיא ועוזרתה היו למעשה צמודות אלינו במשך כל משך הצילומים.

ביום השני בערך, בחרנו לצלם בשעת בין ערביים על רקע השקיעה המדברית המרהיבה.

אני נהגתי בג'יפ, והפעם השתדלתי מאד לעקוף כל מהמורה ומכשול אפשרי.

בשלב מסוים במסלול הטמינו לנו אנשי ההפקה מוקשי דמה ורימוני עשן, אומנם היינו מוכנים לכך מראש, אולם בכל זאת האפקט היה מדהים ופתאומי, ממש כמו בהיתקלות אמיתית.

אני נהגתי לי במתינות, משתדל לא לאכזב את חבריי לצוות ולא לגרום להם זעזועים מיותרים.

שוב נדדו מחשבותיי למשפחה שהשארתי מאחור, במיוחד חרדתי לאשתי המטופלת לעייפה בילד קטן ובתינוק בן יומו, בעוד שאני מתבטל לי באתר צילומים צבאי, ומתפנק כמו כוכב קולנוע, בעוד שהיא נקרעת שם בבית.

אחוז שרעפים לא שמתי לב שאנו מתקרבים לאתר ההתרחשות. פתאום נשמע פיצוץ עז, והצמיג הקדמי של הג'יפ נקרע לגזרים. מסתבר שעליתי במקרה על גוש קטן של חומר נפץ שהוטמן בדיוק על השביל.

הג'יפ נטה על צידו במהירות, וכמעט שתהפכנו לתוך וואדי קטן בצד. סובבתי את ההגה כמטורף לצד השני, ועצרתי את המכונה המשתוללת בחריקת בלמים.

ארגז הפעולה הגדול של המא"ג ניתק מהתושבת שלו, ונתקע לי בכוח בצלעות. הרגשתי כאב חד, אולם פניתי במהירות לבדוק את חבריי בג'יפ. כל אתר ההתרחשות התכסה באבק רב, ובעשן מלווה בריח של גומי שרוף. קראתי בקול לשלומם של חבריי, ונעניתי מיידית, הסתבר כי הם בריאים ושלמים, חגורות הבטיחות שהקפדנו לחגור הצילו למעשה את חייהם.

באותו רגע שמענו קול של תינוק בוכה. הסתכלנו זה בזה המומים, מה פתאום תינוק באמצע שומקום במדבר..., ניתקנו את החגורות, הסרנו במהירות את האפודים וקפצנו מן הג'יפ לחפש מי בוכה.

לאט לאט התפוגג לו הענן שהקיף אותנו, ושמענו את הבכי מכמיר הלב מתחתית הוואדי. לקחתי את הפנס מהאפוד, וירדנו בזהירות במתלול.

עקב הראות הלקויה, שעת בין הערביים, והאבק הרב מסביב חשבתי שאני מבחין בגופה של ילד קטן, מכורבל לו בערוץ היבש ובוכה מרה.

כאשר התקרבתי, ניסיתי לגעת בילד, ושמעתי קול נשיפה חזק. לא ייתכן שזה בן אדם חשבתי, התקרבתי יותר ואז הסתבר לי כי שוכב שם דורבן פצוע.

כנראה שהגלגל השמאלי של הג'יפ פגע בו בעוצמה והעיף אותו לתחתית הערוץ. הוא שכב לו שם, במצב של שוק ברור, מוקף בעשרות קוצים שהתפזרו לכל עבר.

בדקתי עם הפנס את איזור הפציעה, ראיתי שהמקום אדום ונפוח, אם כי לא הבחנתי בדימום או בשבר. לחבר שלי היה בקבוק מים קטן בכיס המכנסיים, לקחתי אותו והזלפתי כמות נכבדה ישירות על הפצע של החיה המייבבת.

הדורבן קפץ בבהלה, שלח בי מבט מאשים, קם על רגליו, והסתלק לו במהירות ראויה לציון, תוך שהוא ממשיך לפזר קוצים שבורים במנוסתו.

חבריי ואני הסתכלנו זה בזה, אמנם מזועזעים מכל ההתרחשות, אולם בהקלה ממשית שלא מדובר בתינוק אנושי, וגם שהדורבן למעשה לא ניזוק באופן חמור.

חזרנו למקום התאונה, שם עמדו יתר חברי ההפקה והתבוננו בג'יפ הפגוע, חוטמו בתוך כפל קרקע, אחוריו באוויר בצורה גרוטסקית, ואחד מגלגליו מסתובב על ריק.

מישהו חילק שם סיגריות, ואף על פי שאני מתנגד בד"כ לעישון, הפעם לקחתי אחת, להשקיט את הרעד בגופי.

עמדנו כולנו סביב הג'יפ בדממה, יונקים עשן כשפתאום שמענו צווחה רמה "אווווויי..."ומבין השיחים יצאה אחת הבנות בתחתונים בלבד, אוחזת יד אחת באחוריה.

הסתבר שהיא ניצלה את דקות ההפוגה בכדי להתפנות בין השיחים, וכאשר כרעה על רגליה, בחושך, נדקרה עמוקות מקוץ של דורבן .

כל החבר'ה הצעירים רצו כאיש אחד לעזור לבחורה המסכנה...

ואז נשמעה צעקה מפי הבמאי "קאאט", "אף אחד לא זז....", "אך ורק הדוקטור ייגש אליה..."

הסתכלתי לאחוריי לחפש את הדוקטור, ואז הבנתי שהוא מתכוון אליי.

ניגשתי לבחורה המייבבת, לא יכולתי שלא לשים לב כי תחתוניה היו בצבע לבן בוהק, מצוייר עם הרבה לבבות אדומים וקטנים, ממש במרכזו של אחד הלבבות היה תקוע הקוץ האימתני...

ניגשתי לבחורה, הנחתי יד מנחמת על כתפה, ובידי השנייה שלפתי את הדורבן מהישבן...

אפילו בין הכלבים, נטיית ליבי לכיוון הגזעים הגדולים לעומת הקטנים. אני מעדיף את כלב הרועים הגרמני, את הגולדן רטריבר ובייחוד את הברנר-זננהונד על פני הפינצ'רים והיורקשייר-טריירים הזערוריים.

ובכל זאת, את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיים למדתי דווקא מיצור קטן וצנוע יחסית, התוכון הגמדי.

בילדותי, הוריי רכשו עבורי זוג תוכונים גמדיים חביבים ביותר. אחיותיי ואני נהגנו להתבונן בהם רבות. אבי הגדיל לעשות, וקנה לי ספר הסבר על גידול תוכונים שרכש במיוחד בחנות חיות. מספרון זה למדתי כי לא די בכלוב, אלא יש להוסיף לו תא הטלה.

אהבתי לעסוק בנגרות בסיסית, ולפיכך בניתי את תא ההטלה הראשון במו ידיי, לפי המפרט בספר ההדרכה, אף על פי שפצעתי את ידיי כהוגן תוך שימוש במשורית החדה כאשר ניסרתי עיגול כמעט מושלם בקדמת התא.

אותו ספרון גם הבהיר כיצד מבדילים בין בני הזוג, מעל למקור ישנה ה"דונגית", אותו קפל קרני המכיל את הנחיריים. בזכר הדונגית כחולה ובנקבה היא חומה.

התוכון הזכר שלנו היה בצבע כחול צי יפהפה, עם נקודות לבנות בצווארון, והנקבה הייתה צהובה לחלוטין, ודמתה יותר לכנרית מאשר לתוכונית.

בני הזוג נהגו לגפף אחד את השנייה שעות רבות, ולהתנשק באינטנסיביות.

תכונה זו שלהם שבתה את ליבנו, וגם גרמה ללא מעט הערות מפולפלות ומבודחות מהצופים בהם, בני משפחה, חברים ומכרים.

מספר ימים לאחר שהתקנתי את תא ההטלה, הסתגרה בו הנקבה, ויצאה משם לאכול רק אחרי יומיים.

בזמן שאכלה, פתחתי בזהירות את הגגון והצצתי פנימה, ולמרבה ההתרגשות הבחנתי שם ב5 ביצים קטנות ומבהיקות.

לא רחק היום והגוזלים בקעו. כמו כל גוזל הם נראו מכוערים ומעוררי רחמים, בניגוד לגורי הכלבים המלהיבים בינקותם.

רק לאחר חודש הצעירים החליפו את פלומתם בניצוי מפואר, אז הסתבר שכולם יצאו ירוקים, ממש השילוב המושלם בין הכחול האבהי לצהוב האימהי.

שמתי לב במהירות כי ההורים מרבים לנשק ולגפף את ילדיהם הצעירים. כמו כן הבחנתי כבר מחוץ לתא ההטלה, כי האב מעת לעת נוהג להאכיל את אחד הצאצאים, בגרגרי תערובת, או בחלקי פרי ששמנו להם לעיתים בכלוב. לאחר ההאכלה נהג האב גאה לסרק את בניו/בנותיו במקורו, ולהעלים כל כתם של לכלוך ולו הקטן ביותר ממחלפותיהם.

באחד הימים הבחנתי באירוע מוזר.

התוכון הזכר, התנמנם לו על אחד השלבים במרומי הכלוב, בעוד שבניו התגודדו להם בשלב התחתון יותר.

אחד הבנים ניתק מאחיו, ניגש לאכול מעט תפוח, ואז עלה לשלב העליון וניסה להאכיל את אביו מולידו. התגובה הייתה מפתיעה. האב פקח את עיניו בפתאומיות, ותקף בפראות רבה את התוכון הצעיר.

הוא לא חדל ממעשיו התוקפניים, וניקר את הגוזל האומלל בעוצמה רבה בפדחתו.

ניגשתי במהירות והפרדתי בין הניצים.לולי התערבותי המהירה, האב היה קוטל את בנו לאלתר.

נאלצתי "לאשפז" את התוכון הצעיר בכלוב נפרד, ולטפל בו ממושכות עם תמיסת פולידין בקרקפת עד שנוצותיו חזרו לצמוח במקום הפגוע.

הייתי המום בהחלט למראה האלימות המתפרצת שהייתה כה מנוגדת להתנהגות העדינה והאבהית שהפגין הזכר עד לאותה אפיזודה.

הדבר הטריד את מנוחתי עד כדי כך, שנסעתי לאוניברסיטת ת"א, לשיחה עם פרופ' מנדלסון, ראש וראשון לזואולוגים בארץ.

הוא טרח להסביר לי כי בטבע, תמיד החזק הוא המגן על החלש, בתוך אותה קבוצה של בעלי חיים.

בחיות משפחתיות ושבטיות כגון הכלביים, הסוסיים ו /או התוכיים, השליטים הם המטפלים ודואגים לכל יתר בני השבט.

אם אחד מחברי הלהקה מעז להאכיל או לטפל במישהו הגבוה ממנו במדרג, הדבר מתפרש כניסיון הדחה, ממש "פוטש".

לעיניים אנושיות זה נראה כהתנהגות חביבה ואוהבת מצד הפרט הנחות, אולם בעיני החיות זו התגרות לשמה, העלולה להסתיים בקרב עד מוות כפי שחזיתי בעצמי.

האירוע וההסבר המלומד הנלווה לו השפיע עלי עמוקות.

כאשר אתה בא לעזור, יש לעשות זאת ברגישות ובשום שכל, בכדי שהצד האחר לא ירגיש מושפל עקב הנתינה.