ריכזתי כמה דיוקים לגבי שלב 3. בדקו, האם מכירים את/מקפידים על הרשום מטה?

*ניתן לשאול לא רק ״איזו תמונה מייצגת את החלק הכי קשה של האירוע כשאתה חושב על זה כעת״, אלא לפני כן – ״איזו תמונה מייצגת את החוויה?״ ואם המטופל מתקשה לענות על אחד מאלו, פשוט לאמר: ״תחשוב על האירוע״.

*כאשר המטופל מתקשה להתחבר ל- NC, בטענה שהוא יודע שהאמונה שעולה לו אינה רציונלית, פרנסין היתה מציעה לאמר לו ״תאמר את מה שאת יודע לגבי עצמך ברגעים הכי גרועים שלך, אפילו אם אתה יודע שזה לא נכון״. היא כתבה גם שהמטפל כמובן יכול להציע לו אפשרויות או לשלוף דף עם רשימת היגדים.... (זה ודאי למדתם). אבל, עבור מטופלים מתקשים או מתרבויות שהשפה פחות דיברה אליהם, היא הציעה במקום זאת לשאול: ״איך אתה מגדיר את עצמך?״ או - ״אילו שמות תואר יכולות לתאר אותך?״ אם המטופל עדיין מתקשה היא כתבה שאפשר פשוט לשחרר, ולא להתעקש על NC. (כן כן!)

*פרנסין המליצה ללכת על ה – PC הכי עוצמתי שהמטופל יכול לחשוב עליו, גם אם קשה לו להאמין בזה בשלב 3. לעומת זאת, סביב תימת בטחון או אשמה, במצב שבו פחד או אשמה הם הביטוי המרכזי של הטראומה (קרי חודרנות, פלשבקים מתקיפים או לסירוגין survivor guilt, היא הציעה לציין עבור תימת הבטחון פשוט, ״זה מאחורי, אני בטוח עכשיו״, ועבור תימת האשמה: ״עשיתי הכי טוב שיכולתי״, ״למדתי מזה״, ״אני יכול לבחור אחרת כעת״.

*כאשר המטופל מתקשה לתת מספר ב- VOC, פרנסין היתה מציעה לאמר: ״זכור, לפעמים אנחנו יודעים משהו בראש, אבל זה מרגיש אחרת בבטן, מהי האמת בבטן לגבי ה- (לחזור על ה PC) מ-1, לגמרי לא נכון, ועד 7- לגמרי נכון?״

היא גם חשבה ש- VOC של 1 או 2 בשלב זה – בדרך-כלל מעיד על PC שאינו מתאים ודורש כיוונון מחדש (אני כמעט ולא זכיתי לשמוע PC מעל 2 עם האוכלוסיות שאני עובדת איתן... היום קיבלתי תשובה ממטופלת שאני מאוד אוהבת: ״מינוס 7...״ )

* לאחר בדיקת ה- VOC, פרנסין הזכירה לחבר בין התמונה וה- NC שוב בכדי ״לֹגרות״ (ולחבר את המטופל) ביתר עוצמה את החומרים הטמונים ברשת הזכרון- ומתוך כך לתשאל על הרגשות שהוא חווה, כעת.

* כאשר שואלים על תחושת הגוף- היא ציינה שאין לבקש תיאור של התחושה, שאלה זו מעכבת את הכניסה לזכרון ש״ממתין״ לעיבוד לאחר שאספנו את כלל המרכיבים.

* לא מעט אנשים שוכחים את זה- אחרי שמבקשים דיווח אודות תחושת הגוף, ולפני שיוצאים לדרך לשלב 4, פרנסין תזכרה שיש לכוון: ״תעלה את התמונה, יחד עם המילים NC, שים לב איפה אתה מרגיש את זה בגוף ותעקוב אחרי האצבעות שלי...״

בחוויה שלי, ד״ר פרנסין שפירו היתה אישה מלאת תבונה.

תבונה זו עולה מהקריאה של ספריה, ובייחוד באופן הרהוט בו היא מסבירה רעיונות מורכבים.

אחד האופנים שבהם היא עושה זאת לאורך ספרה, הוא באמצעות השימוש במטאפרות.

לכן, אני יוצאת לדרך עם תיאור של אוסף מטאפורות נפלאות שפזורות ברחבי הספר שלה.

Shapiro, F. (2018). Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy, Third Edition: Basic Principles, Protocols, and Procedures. New York: Guilford Publications.

מטאפורות:

חסימה בהחלמה ועיכול:

הנחת יסוד של מודל ה-AIP נוגעת ליכולת פסיכולוגית לריפוי-עצמי, אותה פרנסין משווה ליכולתו של הגוף לייצר תהליכי ריפוי ברמה הפיסית. למשל, אם אדם מקבל חתך ביד, הגוף שלנו יעבוד על מנת לסגור את הפצע ולרפאו. אם דבר כלשהו יחסום את תהליך הריפוי, כגון חפץ זר או טראומה חוזרת, הפצע יחריף ויגרום לכאב. לעומת זאת, אם הגורם החוסם יוסר, תהליך הריפוי ימשיך להתהוות עד לכדי החלמה. כך נראה, כי רצף תהליכי דומה מתרחש בהקשר של תהליכים מנטליים, כלומר - שקיימת נטייה טבעית של מערכת עיבוד המידע של המוח לנוע לקראת מצב של בריאות מנטלית. לעומת זאת, אם המערכת נחסמת או מושלכת לחוסר איזון בעקבות השפעותיה של טראומה, תתקיימנה תגובות לא אדפטיביות. התגובות הללו יכולות להתעורר, כטריגר, בעקבות גירוי בהווה או אולי בעקבות הנסיון של מערכת עיבוד המידע להביא את החומרים הנפשיים לכדי השלמה. למשל, נפגעת אונס עשויה לחוות תמונות חוזרות או פלשבקים מזמן האונס בנסיון חסום להגיע להשלמה ולסיום תהליך העיבוד. אם החסימה מוסרת, תהליך העיבוד יכול להמשך ולהניע את המידע לכדי למצב של השלמה אדפטיבית ואינטגרציה פוקנציונלית. השלמה כזו תבוא לידי ביטוי בשינוי של המראות, האפקט והקוגניציות שהמטופל מייחס לאירוע. באופן מטאפורי, ניתן להתייחס למכניזם העיבוד כ״עיכול״ או ״מטבוליזציה״ של המידע על מנת שניתן יהיה להשתמש בו באופן חיובי לחיות את חיינו. ללמוד ולחיות.

תכנון טיפול:

הפגישות של לקיחת היסטוריה הינן חשובות כמו בכל פסיכותרפיה, ומטרתן לזהות את התמונה הקלינית לפני הנסיון לטפל במטופל. בעוד שהשלב הראשוני של לקיחת היסטוריה ב-EMDR קובע את מידת ההתאמה של המטופל לעיבוד טראומה, השלב השני מכוון לאיתור מוקדים לעיבוד באופן הכי ספציפי האפשרי. מטאפורה שימושית היא לדמות את הפתולוגיה עמה המטופל פונה לטיפול - כלוח שמוברג על המטופל. התפקיד של המטפל הוא להסיר את הלוח באופן שיאפשר למטופל מקום לצמוח. במקום לגעת במקומות אקראיים בלוח, הרבה יותר נכון שהמטפל יעשה נסיון לזהות את כל הברגים שצריך להתמקד בהם, ולהסירם. כך, פסיכותרפיית EMDR משמשת ככלי רב עוצמה אשר יש ביכולתו להסיר את הברגים הללו בצורה מהירה יותר.

רשתות זכרון:

מתוך ההעשרה הקשורה ביכולת הטבעית של המוח לעבד מידע, עולה המושג של רשתות זכרון. במונחים פשוטים מאוד, מערכת הזכרון מייצגת מערכת ובה מקבץ מגוון של מידע. אף אחד אינו יודע כיצד נראות רשתות הזכרון, אולם ניתן לדמיין אותם באופן מטאפורי כרצף של ערוצים שבהם מאוחסים ומקושרים זכרונות, מחשבות, תמונות, רגשות ותחושות גוף.

מדיספוקנציונלי לפונקציונלי:

מטפלים מדווחים כי בזכות תהליך העיבוד - תמונות, רגשות ומחשבות שליליות נעשות פחות ברורות ותקפות, בעוד שתמונות, רגשות ומחשבות חיוביות נעשות יותר ברורות ותקפות. מטאפורה טובה לתיאור מצב זה הינה מטאפורה של רכבת, אשר נעה על מסילתה. בתחילה, המידע נשמר בצורתו הדיספונקציונלי. כאשר תהליך עיבוד המידע מתעורר, הוא נע, כמו רכבת- על המסילה. במהלך העיבוד המואץ שמתרחש בכל סט מחדש, הרכבת נעה לעבר תחנה נוספת במסלולה. הרכבת עצמה מניחה, בכל סט עוד ועוד ועוד פסים במסילה שלה. בכל מישור, או עצירה, מידע דיספוקנציונלי ״יורד״ מהרכבת, בעוד מידע אחר, שהינו אדפטיבי, או לכל הפחות ניטרלי ״עולה״, באופן שדומה לעלייתם וירידתם של נוסעים בכל תחנת רכבת. בתום תהליך הטיפול, הזכרון עבר עיבוד מלא, והמטופל מגיע לכדי השלמה אדפטיבית של הזכרון. באופן מטאפורי, ניתן לומר שהרכבת הגיע לסוף מסלולה.

מתוך כך, מובן מדוע אין לדבר עם המטופל אם עולות אסוציאציות לא אדפטיביות. פעולה כזו מדומה לעצירתה של הרכבת באמצע המסלול, או הזמנת המטופל ״לרדת״ מהרכבת באמצע הנסיעה. בשל העקרון של החלמה-עצמית שעומד בבסיס תהליך העיבוד - התערבות בלתי מותאמת של המטפל הינה שוות ערך להאטה או עצירה של תהליך העיבוד.

לעומת זאת, ישנם מצבים שבהם הרכבת לא מצליחה להניח את פסי הרכבת שלה עצמה, ישנה תקיעות, המידע לא יכול להתקדם לאורך המסלול. במקרה כזה, המטפל, באמצעות השזירה הקוגניטיבית - אשר מוסיפה מידע שלא קיים במערכת עיבוד המידע, משמש כעוזר אשר מניח עבור הרכבת פסים חדשים שיאפשרו לרכבת להמשיך לנוע בביטחה לעבר היעד שלה.

אי נוחות/מצוקה בין הפגישות:

מאפיין חשוב של EMDR הוא שתהליך עיבוד המידע עשוי להמשך גם לאחר הפגישה הטיפולית, אם כי בקצב איטי יותר. לכן, המטופל עשוי לחוות חוסר נוחות בין הפגישות, בזמן שזכרונות חדשים ״מתעוררים״ ברמה המודעת או אף זו הלא-מודעת. מטאפורה שימושית היא של שורת לבני-דומינו: כל פעם שזכרון ״מופעל״ ומעובד, הוא עשוי לעורר זכרון מקושר נוסף. יתרה מזאת, כאשר זכרון מסוים ״מופעל״ הוא עשוי לשחרר תמונות ורגשות מעוררי מצוקה. על-מנת שהטיפול יהיה מוצלח, על המטופל להיות מסוגל להתמודד עם כל הרגשות שעשויים לעלות - חוסר אונים, יאוש, פגיעות וכן הלאה הנמצאים במתאם עם הזכרון. לכן, חשוב לדבר עם המטופלים על ״אפקט הדומינו״ הזה.

סימפטומים כאשר ישנה דיסוציאציה:

לעתים, מטופלים מתמודדים עם סימפטומים שונים, אולם אין להם זכרון הקשור לאירוע הטראומתי אשר הוביל למצבם בהווה. כידוע, משוער כי חומרים דיסוציאטיביים מאוחסנים ברשת זכרון נוירולוגית נפרדת, וכי אלו עשויים לצוף במהלך תהליך העיבוד, לתוך התודעה. התמונה של האירוע היא רק ביטוי אחד למידע שאוחסן באופן לא פונקציונלי, ויתכן כי תמונה ויזואלית לא תעלה לעולם לתוך התודעה של המטופל. יחד עם זאת, מטפלים מדווחים כי בעזרת ההתמקדות בסימפטומים שבהווה, ובחווית הסכנה של המטופל, כמחצית מהמטופלים אכן יבואו במגע עם תמונות ויזואליות של הזכרון שהיו עד כה בדיסוציאציה. אולם, חשובה מכך היא העובדה שתתכן הטבה בסימפטומים מהם סובל המטופל בהווה, גם אם לא היתה השבה של הזכרון הויזואלי בתהליך העיבוד. טיפול ב- EMDR מוכיח כי ניתן לייצר עיבוד אפקטיבי, בין אם המידע שוחרר כתמונה שעלתה לתוך התודעה של המטופל ובין אם לאו. באופן מטאפורי, ה״סרט רץ״ (כלומר, המידע עובר עיבוד), בין אם המסך דולק ובין אם הוא מכובה.

משקפי ההיגד החיובי:

בשלב האינסטלציה, אנו מעודדים את יצירת החיבור בין הזכרון שבמוקד העיבוד לבין ההיגד החיובי. תהליך זה תורם ליצירת קשר אסוציאטיבי באופן כזה, שכאשר המטופל יזכר באירוע המקורי, יצטרף לכך גם ההיגד החיובי שחובר עמו, למשל: ״אני בעל ערך״. כאשר המטופל מתרכז בהיגד החיובי, ההיגד מתלכד עם רשת הזכרון של האירוע שבמרכז העיבוד, ומשם הוא יכול להיות מוכלל לחומרים אסוציאטיביים נוספים. ההיגד החיובי נבחר למעשה בזכות היכולת שלו לשמש כהכללה והבניה מחודשת של הפרספקטיבה על המידע הלא פונקציונלי, וכך לחזק את המטופל ולהעצימו לקראת אירועים עתידיים. באופן מטאפורי, ניתן לומר כי ההיגד השלילי והחיובי נותנים ״צבע״ לאירועי עבר והווה (ויש לאמר גם עתיד), כאילו המטופל מתבונן דרך משקפיים עם עדשות שחורות או ורודות. ההיגד החיובי משמש כמעין ״חומר צובע״ שנותן גוון אחר לצבע אשר חודר למערכת הזכרון שבמוקד העיבוד.