ארהל'ה בן אריה, מאמני פיסול החוצות מהבולטים בישראל, חי ברצועת עזה במשך שבע שנים בשנות ה־80. הוא היה שוליה של בעלי מלאכה מקומיים – אבו חסאן, שעבד בכרם שלום והיווה איש קשר בין האמנים השונים; אבו טהה הנגר; אבו אברהים, חרש העץ מחן יונס; ואיסמעיל ואבו שאפיק, הכדר - בעלי מלאכה מומחים שלימדו אותו את רזי האומנות המָסורתית - שעקבותיה ניכרים ביצירותיו של בן אריה גם כיום. "הם היו האמנים האמיתיים," הוא מספר לרותי קרן ב"מאחורי הקלעים", "אני רק למדתי. כל פסל שאני מסיים היום – אני עדיין שומע את אבו אברהים שואל, את אבו שאפיק מביט. הם ראו. הם הבינו באמת".
זהו מעשה האמנות בעיניו – פיזי, גשמי, שורשי: "אני נוגע. זו עבודת האמן," בן אריה משתף, "מתוך הארציות, מן החומר, יוצאת המטפיזיות. להבין את ההבדל בין מחרשה עזתית למחרשה חברונית – זו תורת הפיסול כולה".
האזינו לשיחה המלאה עם ארהל'ה בן אריה>
אל מול אסון 7 באוקטובר, שבמהלכו איבד עשרות מחבריו הקרובים, בן אריה מבקש לזכור גם את הרגעים של יופי וקרבה: ימים של יצירה ואכילת אבטיחים משותפת, נשים בשמלות פרחוניות, ילדים משחקים בחוף, ותרבות חומרית עמוקה שנטמעה בו. "זו תרבות שכבר איננה, אבל אני עדיין נושא אותה", הוא אומר.
בן אריה מתאר את עזה כבית הספר האישי שלו לישראליות וליהדות. "אנחנו תרבות צעירה ואקלקטית", הוא אומר, "בנינו אימפריות של טקסטים – אבל משהו בחיבור לחומר, לאדמה, הלך לאיבוד. ואת זה צריך לחדש". במובנים רבים, דווקא דרך המגע עם החומר – עץ, ברזל, חרס – הוא מנסח חזון של תיקון. "אני פסל, ובדרכי המוזרה אני מנסה לחדש את הקשר למעשה היהודי האמיתי, כפי שאני תופס אותו – דרך הידיים, דרך המגע- הפיזי והאנושי".
