מרתק: כך הסתננו ’בעלי השופרות’ לכותל לפני קום המדינה

תפילת נעילה. יום כיפור. השעה הנעלה ביותר מכל השנה. "פתח לנו שער בעת נעילת שער". צעקות "ה' הוא האלוקים!" ו... תקיעה אחת גדולה המבשרת על צאת הצום והציפייה לגאולה ולבוא הגואל. בשנת תש"פ, ראוי לנו לדעת כי על התקיעה היחידה הבוקעת מקול השופר, ישבו יהודים בכלא. לפני קום המדינה, מסרו יהודים את נפשם והשליכו את עצמם לבית האסורים מתוך כוונה תחילה, והעיקר שקולו של השופר יישמע ברמה בהר המוריה, מתוך בקשה וכמיהה לזכות לשמוע את קול השופר הגדול והנורא שיבשר על דודי שהנה זה בא. בעוד אנו ישובים על כיסא מרופד בבית הכנסת, ראוי גם לזכור את המאבק המתמשך והלא פשוט שניהלו יהודים אמיצים נגד הגבלות המנדט הבריטי על הושבת ספסלים, הבאת סידורי תפילה ועל התפילה בכלל, בכותל המערבי.

 

תקיעה בכל מחיר

כדי להבין את הרקע "לתקיעת המחאה" המסוכנת, נחזור כ-30 שנה אחורנית. בשנת תר"א (1840) ושוב בתרע"ג (1912) קבעו השלטונות העֻת'מאנים כי "ליהודים אין זכויות על הכותל ולא על הרחבה שלידו, מלבד הזכות להתפלל". הבריטים אמצו זאת כסטטוס קוו בתקנות המנדטוריות, שקבעו כי אסור ליהודים להעמיד ספסל לישיבה, למתוח מחיצה קלה בין גברים לנשים, לקרוא בתורה, להביא אמצעי תאורה, להרים קול בתפילה או לתקוע בשופר.

האירוע שהוביל למסורת התקיעה המחאתית ארע בשנת תרפ"ט (1928). בשל העומס הרב במקום בימים הנוראים ובשל תודעתם הלאומית, הציבו היהודים לקראת יום הכיפורים מספר ספסלים עבור חלושי-כוח, ובפעם הראשונה - גם מחיצה להפרדה בין גברים לנשים. בעיצומו של יום הכיפורים התפרצו שוטרים בריטים, והסירו, תוך כדי התנגשות בקהל המתפללים, את המחיצה והספסלים. בנוסף, המופתי הירושלמי אמין אל-חוסייני ציווה על המואזין לעמוד סמוך לכותל, ולהשמיע מוזיקה בקול רם בשעת קריאת "יזכור". אף על פי שממשלת המנדט פרסמה התנצלות לאחר המעשה, היא לא חזרה בה מהסטטוס קוו. הדבר הוביל לזעם ביישוב, ורבים הביעו את מורת רוחם כנגד הדבר, כולל אנשים לא דתיים כמו ראשי עיריית תל אביב, דוד בלוך ומאיר דיזינגוף, הסופרים חיים נחמן ביאליק וא"צ גרינברג, פרופסור יוסף קלויזנר, מפקד ה'הגנה' אליהו גולומב ואחרים שראו בכך ערעור על בעלותם של היהודים במקום והתכחשות להיסטוריה של עם ישראל בירושלים העתיקה. בעקבות מחאות היישוב היהודי בארץ ישראל ובעולם על ההתנגשות שבה נפגעו מתפללים יהודים, מינתה ממשלת בריטניה בהסכמת חבר הלאומים "ועדה לקביעת הזכויות והתביעות השנויות במחלוקת של היהודים והמוסלמים בכותל המערבי" - ועדה זו כונתה גם בשם "ועדת הכותל הבינלאומית". הוועדה קיימה דיון על גבולות הסטטוס קוו, כשבו נגבו עדויות מיהודים ומוסלמים על הרשאת היהודים להציב כיסאות, ספסלים ומחיצות בימי השלטון העות'מאני. לבסוף הוכרע הדיון לטובת המוסלמים ועל פי עדותם כי מעולם לא הובאו כיסאות או הוצבו מחיצות בכותל המערבי (דבר שלמעשה מוכחש מצילום מראשית המאה ה-20) הוועדה קבעה לבסוף כי "היהודים זכאים לערוך ליד הכותל את תפילותיהם ולהביא עמם את תשמישי-הקודש הרגילים, כגון סידורי-תפילה, מנורות, אך לא ספסלים, לא כיסאות ולא מחיצות. ואסור להם לתקוע בשופר".

ביישוב העברי החליטו שלא לשקוט, וכך נולד המבצע הארוך ביותר של המחתרות בארץ ישראל לפני קום המדינה. הרציונל שעמד מאחורי התקיעות הנועזות נבע מההבנה שתקיעת שופר היא לא רק מצווה יקרה, אלא היא מסמלת רגש לאומי עמוק וסמל לתחייה ולעם השב לארצו. אשר על כן יש לקיים את התקיעה המסמלת את הנוכחות והבעלות על המקום, בכל מחיר ובכל מצב. תקיעת השופר ברחבת הכותל במוצאי יום הכיפורים מילאה לא רק סיבה הלכתית, אלא גם הגבירה את הגאווה הלאומית בכל רחבי הארץ.

 

מבצע "הקיר"

המבצע, שכונה "הקיר", החל למעשה כבר בשנת ת"ש (1930), שנה לאחר כישלון משפט הכותל, ובו תקעו מדי שנה בשופר בכותל במוצאי יום הכיפורים בניגוד לחוק. המסורת נמשכה 17 שנה, עד לקום המדינה ואובדן הכותל בידי הירדנים. כל תוקע ידע מלכתחילה כי יהא עליו לתן את הדין ולרצות את "עוונו" במאסר. התוקעים הגיעו משורות בית"ר, ברית הבריונים (הזרוע של התנועה הרוויזיוניסטית) והאצ"ל.

התכנית היוותה אפוא פתרון כולל לסדרי התפילה ליד הכותל המערבי. מאז האיסור, בכל מוצאי יום הכיפורים נהגו אנשי אצ"ל ובית"ר להבריח שופר לרחבת הכותל, ושם כבר חיכה המתנדב התורן שתקע את התקיעה הגדולה בסיום יום הצום. 

הדבר לא היה פשוט כלל. שוטרים בריטיים רבים מילאו את הדרכים לכותל וערכו חיפושים מדוקדקים בכליהם של היהודים שבאו להתפלל. גורלו של התוקע היה ברוב המקרים מאסר ב"קישלה", בניין המשטרה בעיר העתיקה ששימש גם כבית מעצר (הבניין עומד על תילו עד עצם היום הזה ומשמש את משטרת ישראל), מלקות ועבודות פרך.

מאז ועד יום הכיפורים האחרון שלפני קום המדינה, הגיעו צעירים, חברי בית"ר, לתקוע בשופר ליד הכותל, למרות ההשגחה הבריטית הקפדנית, שנועדה למנוע תקיעות אלה. השופר הוברח לרחבת התפילה בדרכים שונות ובסיכון רב. לעיתים היו תוקעים בשניים או שלשה שופרות, כדי להקשות על השוטרים את מלאכת איתור התוקעים. רוב התוקעים נתפסו, נשפטו ונענשו.

התקיעה האחת והיחידה במוצאי יום הכיפורים הייתה קשה מאוד לביצוע, שכן הבריטים העמידו, כאמור, שומרים בכניסות לרחבת הכותל, ובדקו אחד-אחד מהמתפללים. מבצעי ההברחה גילו יצירתיות פורצת דרך, אשר בכל פעם מחדש שמו ללעג ולקלס את המשטר הבריטי, שהופתע, מידי מוצאי יום כיפור, לשמוע את קולו של השופר מהדהד ברמה. השוטרים הלכו כאחוזי רעם, מחפשים את ה"בעל תוקע" לעשות בו שפטים.

 

בכל שנה ושנה

לפנינו סקירה היסטורית מרוב השנים שלפני קום המדינה, החל משנת תרצ"א:

התקיעה של תרצ"א: התקיעה הראשונה בכותל.

במוצאי יום הכפורים שנת תרצ"א החליט משה סגל, ראש סניף בית"ר בירושלים, למרוד בהחלטת השלטון הזר, ועם סיום התפילה ליד הכותל, תקע בשופר, שעל מקום המצאו ברחבה קיבל רמז מרב הכותל - הרב אורנשטיין. הייתה זו פעולה נועזת הכרוכה בסכנה אישית ואפשרות להצתת מלחמת דת בירושלים. משה סגל נעצר על ידי הבריטים, שהתכוננו לכך מראש. ושוחרר לאחר זמן קצר, בהשתדלותו של הרב הראשי - הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

התקיעה של תש"ג: מנחם בגין בכותל

ביום הכיפורים תש"ג ביקר מפקד הארגון, מנחם בגין, בכותל, והיה עד למחזה המביש של התפרצות השוטרים הבריטיים אל תוך הרחבה בחיפוש אחר הבית"רי התורן שתקע בשופר על אפם ועל חמתם.

התקיעה של תש"ב: השופר של הדני

השופר שנחשף בשנים האחרונות שופך אור על תקופה אפלה בהיסטוריה של הכותל המערבי. השופר, וכן כומתת התוקע, הגיעו לבית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים, הנמצא לא הרחק מהמקום בו תקע הדני את תרועת המחאה שלו, והוא מספר את הסיפור כולו.

שופר זה שימש את לוחם האצ"ל, ישראל הדני (קליין), יליד הונגריה.באותה תקופה מאות אלפי יהודים נשרפו בכבשני אירופה, והתקיעה קיבלה משמעות נוספת של העלאת זיכרונם של מי שהושמדו בגלות ולא הגיעו לירושלים.  

הדני בעצמו זכה לראות בשחרור הכותל בשנת 1967, אותו חוגגת ישראל כיום ירושלים. אולם גורלו היה קשה: בנו נפל במלחמת יום הכיפורים בעת מילוי תפקידו, ושש שנים מאוחר יותר נפטר גם הוא באופן טראגי.

התקיעה של תש"ד: תרגיל ההסחה

בקיץ תש"ד, לקראת יום הכיפורים תש"ה, הועלתה שוב בעיית התקיעה בשופר ליד הכותל, אלא שהפעם הוחלט שלא להסתפק במבצע יחיד, שיתקע במוצאי יום הכיפורים. מספר שבועות לפני הימים הנוראים החל ארגון האצ"ל בפרסום אזהרות לבריטים להדיר רגלם מן הכותל, וכי שוטר שיימצא בקרבת הכותל ביום הכיפורים - ייענש. האזהרות הלכו ותכפו, ולקראת החגים הן הוצאו מדי יום ביומו. תשעה כרוזים פרסמו בסך-הכל, ולהלן דוגמה של כמה מהם:

"כל שוטר בריטי שיעז, בניגוד לחוקי האנושות התרבותית, להתפרץ ביום הכיפורים אל הכותל המערבי, להפריע למתפללים ולחלל את קדושת התפילה - ייחשב ויירשם על-ידי הנוער העברי כפושע פלילי. אורח או עובר אורח, בין מוסלמי ובין נוצרי, לא יופרע בבואו אל או בעוברו את רחבת הכותל".

המתח הלך וגבר, והכול היו דרוכים לקראת הבאות. נוצר הרושם שהארגון מתכוון לרכז כוחות גדולים ברחבת הכותל, אשר ימנעו מן הבריטים את הגישה בכוח הזרוע. אולם תכניות הארגון היו שונות לחלוטין.

במוצאי יום הכיפורים הותקפו ברחבי הארץ ארבע תחנות משטרה, שהיו ידועות בשם מבצרי "טייגרט". היו אלה מבנים גדולים מבטון מזוין, שהוקמו על ידי הבריטים על פי תכניתו של המהנדס סר צ'ארלס טייגרט. אזהרות הארגון בעניין הכותל המערבי היו בבחינת לוחמה פסיכולוגית, ושימשו כפעולת הטעייה למבצע הצבאי העיקרי.

למרבה הפלא, כיבדו השלטונות את אזהרות הארגון, ואף שוטר בריטי לא נמצא ברחבת הכותל ביום הכיפורים. תקיעת השופר המסורתית שלאחר תפילת נעילה בוצעה באין מפריע. שום התנגשות לא אירעה באותו יום ברחבת הכותל או בדרך אליו והבלשים הבריטיים, שהסתובבו ללא מדים, התאכזבו מהעדר כוחות מזוינים של הארגון. הם לא ידעו כי יחידות הקרב של האצ"ל פעלו אותה שעה נגד מבצרי המשטרה בחיפה, קלקיליה, גדרה (קטרה) ובית דגון.

הפעולה הצבאית לא הייתה מוצלחת מההיבט הצבאי לבדו, אלא דווקא מההיבט של ההישג של האצ"ל להרתיע את השלטון הבריטי למנוע את תקיעת השופר. בפעם הראשונה, איום בלבד של ארגון מחתרת שינה את מדיניותו של השלטון הבריטי.

התקיעה של תש"ו: סגירת המעגל בין התוקע לשוטר הבריטי

בשנת תש"ו נתפס משה קרוואני לאחר שתקע בשופר. השופר הוחרם על ידי השוטר הבריטי שתפס אותו. כעבור כארבעים שנה, בעת ביקור בלונדון, פגש באקראי חבר של אחד מהמשתתפים הנוספים במבצע תקיעה זה, את השוטר הבריטי - מחרים השופר. להפתעתו ולשמחתו, בפגישה נוספת שהייתה למחרת, החזיר לו השוטר את השופר, לאחר שאמר: "תחזיר אותו למי שצריך, מקומו בארץ ישראל, אצל היהודים".

התקיעה של תש"ח: התוקע האחרון והתוקע הראשון נפגשים

אברהם אלקיים היה אחד משלושת התוקעים האחרונים ביום הכיפורים תש"ח. לאחר שחרור הכותל במלחמת ששת הימים, כשבא אברהם לכותל, ראה שם אדם עם שופר, ביקש ממנו את השופר ותקע בו בחוזקה. ניגש אליו אחד האנשים ושאל אותו: "מה לך ולתקיעה בשופר?" השיב לו: "אני הייתי בעל התוקע האחרון בתש"ח". הפתיע אותו בן שיחו ואמר: "אני הייתי הראשון בתרצ"א". היה זה משה סגל, בעל התוקע הראשון. מעגל התקיעות הושלם.

תקיעת השופר של הרב גורן, יחד עם תקיעת שופר זו, ופגישת ראשון התוקעים בתקופת המנדט והאחרון שבהם, סגרו מעגל של שנות שלטון זר ואיחודה של ירושלים בשלטון ישראל עד היום הזה.

בימים אלו, כאשר משנאי הדת נשאו ראש. ומידי ראש חודש באים אנשי הכת הרפורמית לחולל שמות בכותל המערבי. ראוי לנו לעם ישראל על כל שבטיו, לשים על לב את מלחמתם של היהודים לפני קום המדינה על קדושתה של הכותל, על מצוות הדת שיקוימו כדבעי, ולא לתת יד ורגל, במה ועידוד לאלו הבאים לחללה ולפרוץ בה פרצות. והלוואי שבמהרה יישמע שופרו של משיח. אמן.