"THE LEFT-WING'S SORROW" (Kinneret, Zmora-Bitan, Dvir)

Three years ago, Yossi Beilin’s colleague had suggested me exclusive access to his archive and promised that the trove of materials relating to the peace process would be fascinating. After a few visits at the Yad-Tabenkin archive, where the files were deposited, I came back disappointed. What I’ve found there could have been found also in the press archives. Only later on it became clear to me that Beilin had also a private archive,
where he meticulously kept almost any political document – from various angles, Israeli, Arab and American – since he joined Shimon Peres as his spokesman after the 77’ upheaval until the 21th century.
Despite the fact that some of the revelations were censored by the state censor before the book was printed, the outcome is a book which brings some historical revelations, and mainly uses Beilin’s figure and deeds as the axis for a broader discussion about the decline of the liberal camp in Israel in the last decades (Including some suggestion for amendments).
I wouldn’t go so far as my boy to claim it is the best book ever, but it should be interesting and surly fits to the current discussion about the Israeli left wing.

כך בנימין השלישי, גיבורו הידוע של מנדלי מוכר ספרים, הלא הוא שלום יעקב אברמוביץ', הסבא של הספרות היהודית – בעברית וביידיש. מצחיק, שנון, עוקצני, מלא חמלה, טראגי-קומי, העמיד מנדלי מודלים לכתיבה והשפיע על דורות של סופרים, עד עצם היום הזה. ביום חמישי הבא יתקיים יום עיון באקדמיה הלאומית למדעים בירושלים, לציון 100 שנה לפטירתו, ואיתנו באולפן חוקר הספרות הפרופ' אבנר הולצמן, שדיבר על יצירתו של מנדלי, השפה שיצר, והיחס שלו לפרויקט הלאומי. ד"ר דרור בורשטיין, גם הוא ישתתף בכנס, דיבר איתנו על החמלה של מנדלי כלפי בעלי החיים באשר הם.
ואם כבר פרויקט לאומי, הפרופ' יגאל שוורץ פירסם קובץ מאמרים "מעת לעט", וספר על הסופרת צרויה שלו. הוא קורא לחזק את הספרות הישראלית הלאומית - במחקר, בכתיבה, בקריאה. לא להפנות לה עורף,
נועה שקרג'י עם ספר שירים ראשון, "חותמת חום" על הזהירות שמשורר צריך לנקוט לפני שהוא מפרסם ספר, על חמלה כלפי בעלי חיים ובני אדם גם יחד.
כנרת זמורה-ביתן דביר מנדלי מוכר ספרים Israel Academy of Sciences and Humanities ארכיונים ספרותיים - מכון הקשרים צרויה שלו מקום לשירה Poetry Place הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים

כאן תרבות ש.ח. חמישי ב 22:00
להאזנה - http://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=9034

הוצאת גמא תיאטרון גשר מקום לשירה Poetry Place ספרים באוטובוסים כנרת זמורה-ביתן דביר

מזרחי, בן 78, עדיין כאן. שמלוק, שפרש מתפקיד מנהל הקבוצה בקיץ 92' והעביר את השרביט למוני פנאן, קצת נשתכח מהתודעה. וזה עצוב.

הוא טיפוס מיוחד, שמלוק. ב-32 שנות פעילותו בקבוצה נחשב לדומיננטי אפילו יותר מאשר דון שמעון. למעשה, בזכותו מזרחי בכלל הגיע למועדון: בקיץ 69', כשמכבי עמדה על סף פשיטת רגל, מחרובסקי היה זה שארגן את אסיפת החירום המיתולוגית במלון רמת אביב, אליה הופיע גם מזרחי, אז עדיין אוהד ועו"ד צעיר בן 29. בסיום אותה פגישה התנדב מזרחי ל"ועד האוהדים", יחד עם מחרובסקי כמובן, שהפך בתוך זמן קצר להנהלה הקבועה, זו שעשתה מהקבוצה ממגרש הבלטות אימפריית כדורסל בין-לאומית.

מחרובסקי עזב את המועדון בטריקת דלת (אפשר כמובן לקרוא על כך בספר). מאז התרחק ממכבי, מחבר הנפש מזרחי, והסתגר. הוא נותר פגוע ובעיקר בודד. שכן יותר ממזרחי, יותר מפדרמן, יותר מפנאן, מכבי באמת הייתה כל עולמו של שמלוק. הוא לא התחתן (למעשה התחתן ומיד התגרש), לא הביא לעולם ילדים ונותר ערירי.

יש לו לב גדול, לשמלוק, והלב הזה כואב עד כדי כך שהאדם הזה, שאוצר בתוכו את הזיכרונות והסיפורים המדהימים ביותר, לא מסוגל לפתוח את הפצע. במסגרת התחקיר לספר פגשתי את שמלוק בקפה בנמל תל אביב, ובמשך למעלה משעה הוא דיבר ודיבר ודיבר, וזכר כל משחק ומאורע משנות הארבעים והחמישים כאילו קרו אתמול. זו הייתה רק טיפה באוקיינוס הסיפורים וקבענו להמשיך את השיחות שלנו, אחת לשבוע, אפילו שהערכתי שייקח חיים שלמים לשמוע את כל הסיפורים הללו, וכבר חשבתי שאולי במקום ספר אחד פשוט אכתוב את אנציקלופדיית שמלוק. אבל לפני הפגישה הבאה שמלוק הודיע שהוא מבטל. הוא לא הסביר לי מדוע, רק ביקש ש"ארד מזה".

הבנתי את הפרדוקס הטראגי שבתוכו הוא מתקיים: מצד אחד, הוא חי בזיכרונותיו וזיכרונותיו חיים בו; מצד שני, עצם ההיזכרות מעוררת אצלו כאב נפשי בלתי-נסבל.

המשכתי להתקשר אליו, אחת לתקופה, מתוך המחשבה שאולי, בכל זאת, יתרצה וידבר. היו תקופות שבהן מיד ניתק את השיחה. לעתים כיבד אותי בכמה מילים, כמו "לא ביקשתי ממך לעזוב אותי?" לפני שסגר את הטלפון. אבל לא נעלבתי ממנו. כי הבנתי.

כשהוצאתי את הספר שמלוק היה אחד היחידים שהתעקשתי לבקר ולהעניק להם עותק באופן אישי. לכך הוא כבר לא היה יכול לסרב. הוא קיבל אותי בביתו, ונראה הרבה פחות טוב מכפי שנראה כמה שנים קודם לכן, כשהתראינו בבית הקפה. ביקשתי ממנו שיקרא. הוא אמר ש"ינסה למצוא לזה זמן".

אין לו פייסבוק, כך שרק במקרה נודע לי שחגג השבוע יום הולדת. התקשרתי אליו היום, וכשהרים את הטלפון ואיחלתי מזל טוב, הוא השיב בנרגנות השמלוקית המפורסמת: "זה היה שלשום!".

אחרי כמה מילים אזרתי אומץ ושאלתי איך היה הספר. הוא אמר לי שקרא אותו, והיה נראה לי שהוא מחייך מעבר לקו. "הספר יפה", אמר. במחרובסקית-פולנית זו הייתה מחמאת המאה.

אני לא אוהב לקרוא מחדש דברים שכתבתי, ובטח שלא לצטט, אבל הקטעים שקשורים לשמלוק ריגשו אותי יותר מאחרים. אז לכבודו אצרף כאן כמה פסקאות מהספר, ובסיומן תמונה שהתיר לי לקחת מאלבומו הפרטי, שצולמה עוד לפני עידן שמעון מזרחי. פרס יינתן למזהה את כל הדמויות.

שוב מזל טוב, שמלוק. העיקר שתהיה בריא.

***

"עם הזמן בגרו חברי ה'להקה' ופרשו כנפיים, אולם מחרובסקי סירב לעזוב את הבלטות הישנות ברחוב מכבי. ככל שחלף הזמן התערה בחיי הקבוצה והשחקנים וקיבל מנח קליגר עוד ועוד סמכויות, עד שלבסוף זכה בתואר 'מנהל הקבוצה'. מחדר קטן ורעוע במבנה הצמוד למגרש העקום ניהל את ענייני התפעול של מכבי תל אביב. הוא דאג להסעות למשחקים, טיפל בכרטיסים ופיקד על פטק'ה, האפסנאי הזקן של המועדון.

"לא פחות מכך, מחרובסקי הפך כתובת לכל בעיה או צרה - מקצועית ואישית - של השחקנים. בית הוריו, ישראל וחלה, ברחוב פקיעין בתל אביב, הפך למרכז העצבים של הקבוצה. במטבח של הגברת מחרובסקי למדו גם השחקנים הזרים לאכול גפילטע פיש וצ'ולנט. כשהרגישו מספיק בנוח הגיעו לאכול אף ללא שמלוק.

"הוא היה חברם הטוב ביותר של השחקנים. הם שיתפו אותו בסודותיהם הכמוסים ביותר, בבעיות הפרטיות של חייהם. פעם, באחד החורפים, בשעה שתיים בלילה, התקשר אליו אריק מנקין, חנוק מדמעות: הכלב שלו מת. מחרובסקי ומנקין נסעו לקבור אותו יחד, בגשם.

"הוא שימש עבורם פסיכולוג ועובד סוציאלי, השכין שלום בינם לבין נשותיהם, דאג להם כאומנת ובודד אותם מרעש העיתונאים והאוהדים - לא רק מטפורית, אלא פיזית - במשחקים עמד על המעקה המפריד בין היציע לבין ספסל הקבוצה, כדי לסוכך על יושביו מהאש שרשפה מפי האוהדים הנרגנים.

"מכיוון שלא ירש אף אדם בתפקיד היה מחרובסקי חופשי לעצב את תוכנו לפי מיטב הבנתי. לפונקציה שמילא במכבי לא היתה מקבילה בשום מועדון אחר. לקבוצות הכדורסל המקצועניות היו מנהלים כלליים (ג'נרל מנג'רים), שכירים שהיו אחראים על ניהול המערכות ברמה המקצועית ועל התוויית הפילוסופיה הארגונית, אך לא מתנדבים משוגעים לדבר כמחרובסקי, שטיפל בכל סוגיה שניתן להעלות על הדעת - החל מקביעת שעות האימונים ועד דאגה להאכלת חיות המחמד של השחקנים בעת נסיעות הקבוצה לחו"ל.

"לפרנסתו עבד מחרובסקי במשרד הפרסום טל-אריאלי, אבל כל עתותיו הוקדשו למכבי. 'אם היו לו שמונה שעות עבודה, שבע מתוכן היו מכבי', אומר אחיו, שלום מחרובסקי. 'טלפון החוגה בבית כל הזמן צילצל. שחקנים נכנסו אלינו הביתה ויצאו. מכבי היתה פול טיים ג'וב'".