התקנון בבליך מפרט על נושא זה: ״תלבושת ביה״ס מייחדת את תלמידי ׳בליך׳, מאפשרת זיהוי תצטרכי מוגנות וביטחון, יוצרת שייכות, שיוויון וגאוות יחידה ומשרה אווירה לימודית חיובית״.

כמובן שמרגע שנכנסתי לביהס לא עברה אפילו חצי שעה עד שהוער לי על אורך המכנסיים ונאמר לי מפי מנהל השכבה לחזור הביתה, להחליף מכנסיים ולחזור.
אמנם אני גרה במרחק קצר של כמה דקות מביהס אבל אני מכירה המון תלמידים ותלמידות שלוקחים את האוטובוס לבית הספר ולוקח להם יותר מ20 דקות להגיע. מסע כזה כדי להחליף מכנסיים, הלוך וחזור ייקח למספר לא מבוטל של תלמידים מעל לשעת לימודים שלמה (45דק).
מסתבר ש״השריית אווירה לימודית״ כפי שמצוין בתקנון , לא באה בחשבון כשמדובר ביריכיים של נערה בת 16.

בהמשך שיחתי הקצרה עם מנהל השכבה נאמר לי ולעוד תלמידה וחברה טובה שלי להתקשר לאמי ולזמנה לשיחה איתו, זאת לפני שביקש לשמוע את מה שיש לי, הילדה שהגיעה עם מכנסיים קצרים לאמר בנושא.
למרות שלהורי יש עליי השפעה נכבדת הם לא מחליטים את ההחלטות שלי בשבילי ולא אמורים לשמש ככלי נגדי שיגרום לי לנהוג בדרך שבה בית הספר מכתיב לי והיא הרי ״מכבדת וממושמעת״.

לאחר ששמעתי לדרישותיו ועוד לפני שהצלחתי להשלים משפט אחד נאמר לי להיות בשקט וכאן נגמרה השיחה. הוא אמר לי לא לנסות להתווכח מבלי לשמוע את הדעה והסיבות שלי. זה הרגיש כאילו אורך המכנסים שלי היה כל מה שיש בי, כל מה שיש לי להציע, זה היה כאילו אורך המכנסיים חשוב יותר מהקול שלי.
אני רוצה להישמע! אני רוצה שכשמלמדים אותי לכבד ולשמוע לאחרים, שיכבדו אותי וישמעו למה שיש לי להגיד, ואני רואה בדבר צביעות כשהתקנון מציין ״ביטחון ומוגנות״ ואני מרגישה מאויימת ומחונכת להירתע ולהתגמד אל מול סמכות ופרוטוקולים.

בדרכי חזרה ממשרד המנהל הוצאתי את הטלפון מהכיס וצילמתי מעל 10 תמונות של תלמידים בנים שונים שלבשו מכנסיים זהים באורכם ‏לאלו שאני לבשתי, כאלו אפילו קצרים יותר ואפילו שני בנים שלבשו בדיוק את המכנסיים שאני לבשתי באותו היום. השאלה המתבקשת היא: ״למה לבנים לא מעירים ודווקא לבנות כן?!״ כמובן שהיא נשאלת המון ואני כבר יכולה לדקלם בעל פה את התשובה של סגל בית הספר, ״אנחנו מעירים גם לבנים״.
אני מרבה לספר את האמת ולכן האמינו לי כשאומר שהערות לבנים על אורך מכנסיים נדירות כמו גשם בקיץ.
ככה שוב, ה״שיוויון״ שמוזכר בתקנון נשאר שם ולא מתבטא במציאות.

העובדה שהנראות הצנועה והחסודה שלי חשובה למורי ומנהלי יותר מהחינוך שלי מעלה בי תחושת שובע ובחילה. אני שבעה מלהרגיש חסרת אונים, אני כל כך שבעה מתירוצים, אני שבעה ממבטים, שבעה משיחות עם מנהלים, שבעה מהערות, שבעה מהחום הנוראי ומשטויות שמאכילים אותי!
אני רוצה להרגיש בנוח עם הגוף שלי, שלא יעמוד בדרכי להצלחה אקדמאית, לא ישמש ככלי נגדי, ויותר מהכל
אני רוצה להפסיק להזיע!!!

אני רוצה גם להוסיף שאני לא מתכוונת לשום דבר אישי למנהל השכבה ( שהוא בין אדם מאוד אכפתי) רק מנסה להביא לשיתוף פעולה עם ההנהלה כי בסופו של דבר אנחנו אלה שצריכים להיות בבית ספר כל יום לכל כך הרבה שעות

מחשבות באנגלית של מאיה כוחן ומילים החזקות של עמרי רוזן