לאחר שנתפס, נשפט וויטוביץ׳ ל-20 שנים בכלא, מתוכן ריצה בפועל חמש. לאחר שחרורו ב1978 נעצר ונכנס לכלא פעמיים נוספות. אשתו לשעבר, עדן, נישאה והתגרשה בשנית ולבסוף נפטרה מסיבוך בריאות שנגרם מאיידס. בשנת 1975 יצא לאקרנים סרט המבוסס על סיפור השוד, בבימויו של סידני לומט ובכיכובו של אל פאצ׳ינו, בשם ״אחר צהריים של פורענות״. וויטוביץ׳ נפטר מסרטן בבית אמו ב2006, בהיותו בן 60.

תחילה, פליס הציגה את עצמה בפני לילי כ"פליס שרודר", עד אשר החלה להרגיש כי השתיים התקרבו מספיק על מנת שתוכל לספר לה על עברה כלוחמת בקו ההגנה כנגד הנאצים, ולהציג בפניה את שם המשפחה האמיתי שלה, שרגאנהיים.

לאחר ההיכרות בעמוקה ביניהן, פליס נהגה לבוא לשתות תה אצל לילי באופן יומי, כאשר איתה הביאה פרחים ושירה. לפעמים, השתיים כתבו שירה אחת לשנייה. כאשר ווסט אושפזה עם בעיה דנטלית במרץ 1943, פליס הביאה וורדים אדומים בכל יום, ומאוחר יותר באותו החודש, הזוג התארס.

הזוג החל לגור בביתה של לילי בברלין, לאחר שהתגרשה סופית מגונטר ב1942. הזוג נשאר ביחד עד יולי 1944, כאשר פליס הולשנה על פעילותה לבכירים נאצים, ונתפסה בידי הגסטפו.

בזמן שפליס הייתה כלויה בטרזיינשטט, מחנה ריכוז צ'כי, לילי ניסתה רבות לארגן ביקור במחנה, אך האחראיים סירבו לכך בתוקף. לפני שהזוג יכל להתאחד, פליס הועברה לאושוויץ. על פי כמה ארכיונים היסטוריים, כולל יד ושם, נהוג לחשוב כי פליס הלכה לעולמה בערב השנה החדשה באותה השנה.

למרות שבלתי ניתן לקבוע את תאריך המוות של פליס המדויק, בית משפט בברלין פסק ב1948 כי תאריך מותה הוא 31.12.1944. לילי, לעומת אהובתה פליס, הלכה לעולמה בשנת 2006, כ60 שנה לאחר המוות של האדם הקרוב לה ביותר. על מקום קבורתה של לילי מונחת מצבה אשר מוקדשת גם לפליס, וליחסים שהיו להן.

על אהבתן נכתב ודובר רבות, והקשר שנוצר ביניהן נתן השראה למספר ספרים וסרטים, אשר הציגו את האמת כפי שהייתה, חמה ואינטימית, אך מוקפת בכאוס ואלימות.

בשנת 2001, לילי סיפרה על פליס: ".. היא הייתה החצי השני שלי, ההשתקפות שלי, מה שהוצג בפני במראה, ובפעם הראשונה בחיי תפסתי אהבה במובן אסתטי ויפהפה, ועדין.. פעמיים לאחר שהלכה, הרגשתי את נשימתה, ונוכחות חמימה ממש לידי. אני חולמת שנפגש שוב- וחיה בתקווה."