בהקדמה לספרו על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה כותב הסופר היפני המפורסם הארוקי מורקמי על ריצת מרתון את הדברים הבאים: "ייתכן שזה לא משהו חשוב, אבל זה לפחות משהו שבאמצעות הנעה אמיתי של גופי, באמצעות סבל שהיה נחלתי מבחירה, למדתי אותו מבשרי בדרך האישית ביותר. ייתכן שאין הוא משרת שום אינטרס ציבורי. אבל, אחרי ככלות הכול, זה מי שאני".
הסופר, מתוך ענווה, מצמצם את חוויית המרתון לרמה האישית, ואולם אירוע שמתרחש לא הרחק מצפון לנו מגלה כי לריצת המרתון יש גם יש אינטרס ציבורי. מאי אל-חליל, לשעבר אצנית מרתון לבנונית, מצאה דרך לרתום את הריצה להשכנת שלום ואחדות במדינה השסועה. היא מגוללת את סיפורה בכנס TED ומספרת איך בתוך הכאוס, באחת המדינות הכי מסוכסכות – מפנים ומחוץ – משמשת הריצה קרן אור שיכולה להשכיח הכול ולאחות את כל חלקי החברה.
איך משכנעים יריבים לרוץ זה לצד זה?
תחילת סיפורה של אל-חליל עשוי להישמע טרגי. כמו רבים אחרים בעולם, היא הייתה אצנית חובבת והשתתפה בריצות להנאת הפרטית. באחד האימונים נפגעה בצורה קשה מאוד מאוטובוס חולף, מה שהביא את תחביב הריצה שלה אל קצו. אבל האירוע הזה הביא גם להתחלה של מסורת חדשה בלבנון. "ברגע שהתעוררתי מהתרדמת, הבנתי שאני כבר לא אותה אצנית שהייתי", מספרת אל-חליל, "אז החלטתי שאם אני לא יכולה לרוץ בעצמי - אני רוצה לוודא שאחרים יוכלו".
למרות שהפסיקה לרוץ, המרתון המשיך לשרת אותה ברמה האישית. אלא שכעת נוסף לתועלת של הריצה ממד חדש, ציבורי. ארגון ריצת המרתון לשלום בלבנון הפך לעיסוקה המרכזי של אל-חליל בתקופת השיקום וסייע לה להסיח את דעתה מהסבל ומהכאב. המסירות והמחויבות לארגון המרתון היו כיתד להיאחז בה: "חשבתי שבעזרת ארגון מרתון שכזה אוכל לגמול לעמי, אבנה גשר לעולם החיצון ואזמין אצנים לבוא ללבנון בכדי לרוץ תחת מטריית השלום".
אם אירוע מרתון ארצי נשמע כמו הפקה מורכבת ומסובכת, הרי שלארגן אותו בלבנון זה פי כמה וכמה יותר מאתגר. "איך אוכל לבקש מאלו שלפני רגע נלחמו והרגו אחד את השני להתאחד ולרוץ אחד ליד השני?" יותר מכך, עצם הקונספט של ריצה לא נמצא במודעות של האוכלוסייה, שמצויה במתח מתמיד של קונפליקטים פנימיים ועם המדינות השכנות.
אל-חליל הקדישה שנתיים תמימות למסעות חינוכיים לפני שבכלל ניסתה להפיק את המרתון. היה עליה להכשיר את הקרקע על ידי פגישות ושיחות אינספור עם כל שכבות האוכלוסייה - מתלמידי בתי ספר בכפרים נידחים ועד לפוליטיקאים. לשיטתה, דוגמה אישית ואמון הדדי הם שסייעו לאנשים לקבל את הרעיון של מרתון לאומי. "דיברנו בשפה משותפת וזה היה אדם לאדם", היא אומרת. "ברגע שנבנה אמון כולם רצו לקחת חלק במרתון, להראות לעולם את גווניה הרבים של לבנון ושל הלבנונים, ואת הרצון העז לחיות בשלום ובהרמוניה".
שלום הוא ריצה למרחקים ארוכים
וכך, אחרי עבודה מאומצת יצא לפועל מרתון לבנון הראשון בשנת 2003. בתוך שנתיים נסקה כמות המשתתפים מ-6,000 ל-60,000. בשנים שלאחר מכן ידעה המדינה חוסר יציבות, "עד שהפרלמנט התפטר ובמשך שנה לא היו נשיא וראש ממשלה. אבל, היה לנו מרתון". כלומר, גם כשעצם המבנה של המדינה התערער, כשהמוסדות הבסיסיים ביותר שלה קרסו, נותרה לאזרחים משענת משותפת להיאחז בה, הריצה המשותפת למרחקים.
יש בריצה כנראה מכנה משותף כלל אנושי רחב, כיוון שהוא הצליח להתגבר על פער עמוק בין תושבי המדינה. זה הגיע למצב אבסורדי שבו "כאשר מפלגת האופוזיציה החליטה לסגור חלק ממרכז העיר, ניהלנו משא ומתן על דרכים חלופיות. המפגינים כנגד הממשלה הפכו למעודדים בצדי הדרך, והם אפילו איישו את תחנות המיץ".
ההשפעה החיובית של מרתון לבנון החלה מתפשטת למדינות נוספות במזרח התיכון, כמו מצרים, סוריה ועירק. במקביל, במדינה עצמה התרחבו האירועים וכללו מרוצים לנכים, עיוורים, מוגבלים וכן הלאה, מתוך שאיפה לחבר לא רק בין פלגים שונים, אלא גם בין אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. "זה הפך לפלטפורמה לתקווה ולשיתוף פעולה באזור חסר יציבות ושביר בחלקו הזה של העולם", אומרת אל-חליל, ומוסיפה מחווה לאור פיגוע המרתון שאירע בשנת 2013 – "מבוסטון ועד בירות, אנו עומדים כאחד".
את ההרצאה מסיימת אל-חליל במשפט מעורר השראה: "אנשים רוצים לרוץ לעתיד טוב יותר. אחרי הכול, תהליך השלום הוא לא 'ספרינט'. הוא יותר מרתון". ובאשר להארוקי מורקמי, הסופר והאצן, הוא מקנח את ספרו בבקשה לכיתוב על מצבתו בזה הנוסח:
מורקמי הארוקי
סופר (ואצן)
1949 עד **20
לפחות לא הפסיק לרוץ עד הסוף
נשאיר אתכם עם שני המסרים הללו, עשו בהם ככל שעולה ברוחכם.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
המין האנושי בתנועה – כך נראית הפעילות היומיומית שלנו כגוש אחד
ההרצאה השבועית של TED: האם העולם כולו יכול לחיות בשלום למשך 24 שעות?
ההרצאה השבועית של TED: הכרת תודה מובילה לאושר - וזה פשוט כמו לחצות את הכביש
