שפה ותודעה מקיימות יחסי גומלין שטרם פוענחו על ידינו. ההשפעה ההדדית ביניהן מסקרנת אותנו לצאת ולחקור את שורשי התודעה, ולצד זה- גם את שורשי השפה. ד"ר רוביק רוזנטל הינו מומחה לשון מהבולטים בחקר העברית, אשר מתחקה אחר מקורן ומשמעותן של מילים ומביא את סיפוריהן באתר "הזירה הלשונית" . מדי פעם נציג מילים נבחרות ומייצגות מהאלף-בית העברי, כאלה שמסתירות משמעות או היסטוריה מעניינות הפעם נתמקד באותיות ד', ה' ו-ז'. באתר "הזירה הלשונית" תוכלו למצוא מילים נוספות ואת הסיפורים המלאים.
דבר היא אחת המילים החשובות בעברית. היא חשובה לא רק מפני שאנו מרבים להשתמש בה, אלא בעיקר מפני שיש לה שתי משמעויות שונות, שהקשר ביניהן מעניין מאוד. המשמעות הראשונה של 'דבר' היא משהו שאנחנו אומרים. מכאן גם הפועל 'לדבר', והמילה דיבור. על הלוחות של משה נכתבו עשרת הדיברות, ובניסוח אחר, עשרת הדברים, כלומר, עשרה הכללים החשובים של המוסר היהודי. המשמעות של משהו שנאמר היא כנראה המשמעות הקדומה יותר של המילה דבר. בתנ"ך יש פסוקים רבים שבהם דבר פירושה משהו שאומרים. למשל, אדונייה בן חגית בא אל בת שבע כדי לשכנע אותה שהוא יהיה מלך ישראל. וכך כתוב: "וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלָיִךְ וַתֹּאמֶר דַּבֵּר" (מלכים א ב 14).
המשמעות השנייה והחשובה לא פחות של 'דבר' היא חֵפֶץ או עניין, משהו בעולם. שבר היא המילה הכי נפוצה והכי כללית שנועדה לתאר מה יש בעולם שלנו. למשל, בספר בראשית נכתב: "וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (כד 66).
הקשר הזה בין מה שאומרים למה שיש בעולם או למה שעושים איננו מקרי. אנחנו מבינים מכאן שאי אפשר להפריד בין השפה שאנו מדברים בה לבין העולם שעליו אנו מדברים. אם אין לנו שמות, מילים ואיננו יכולים לתאר את המציאות, המציאות בעצם אינה קיימת בשבילנו. הקשר הזה מתאים גם לסיפור בריאת העולם. בסיפור הזה, המופיע בתחילת ספר בראשית, העולם של הדברים, הטבע, בעלי החיים והאנשים, נוצרו על ידי דיבור, על ידי אמירה.
"ממוחו הקודח" - אליעזר בן יהודה מחבר מילון עברי. Harvard University Library.
מה זו הגשמה? לכולנו יש רעיונות, חלומות ומחשבות. כאשר אנחנו הופכים את החלומות האלה למציאות, אנחנו מגשימים אותם. המילה הזו נראית קצת מוזרה. הרי זה אינו קשור לגֶשֶׁם שיורד בחורף, ובאמת אין קשר בין גשם במשמעות הזו לבין המילה 'הגשמה'.
גשם פירושו בעברית גוף, כלומר, משהו ממשי. בארמית המילה היא גשמא. מילה דומה קיימת בערבית: גִ'סְם פירושה גוף. על אדם שיש לו גוף גדול וכבד אומרים שהוא מגושם. גשמי, פירושו ממשי, משהו שקיים במציאות. בתקופת ימי הביניים עסקו הרבה בשאלות של הקשר בין המציאות לבין המחשבה או הרוח. הרמב"ם והמתרגמים הקדומים שלו השתמשו בספר "מורה נבוכים" במילה הגשמה. הרמב"ם השתמש במילה כשרצה לדבר על כך שמשהו רוחני מופיע במציאות, כלומר, הופך לגשמי.
זהות היא מילה חדשה. יש לה כמה משמעויות, והקשר ביניהן אינו מובן מאליו. ראשית, זהות היא יחס של דמיון מוחלט בין שני דברים, יצורים, מספרים או כל דבר אחר. תאומים הדומים זה לזה לגמרי הם תאומים זהים, ובמתמטיקה יש מצבים של זהות בין שני חלקים של משוואה.
זהות היא גם הגדרה שאדם מגדיר את עצמו, בעיני עצמו או בעיני הסביבה שלו. כששואלים אדם מי הוא, הוא יכול לענות, למשל, שהוא יהודי או ערבי, שהוא גבר או אשה, שהוא משורר או פועל בניין. כל אחת מהתשובות האלה היא חלק מן הזהות של אדם.
את המילה זהות חידש אליעזר בן יהודה. הוא אהב את המילים שחודשו בימי הביניים. אז לקחו מילה פשוטה כמו מה או 'איך', ויצרו ממנה מילים כמו מהות או 'איכות'. בן יהודה לקח את המילה הפשוטה זה, שמצביעה על אנשים או על חפצים, והוסיף לה את האותיות –וּת. כאילו כאשר אנו קובעים זהות של משהו אנחנו אומרים: זהו הדבר. במילון הגדול שלו הוא מגדיר את המילה זהות כך: "סגולת דבר שיאמרו עליו, זהו בעצמו, שהוא שווה לדבר השני שוויון גמור ומוחלט". כשחידש את המילה הוא הושפע גם מהמילה הערבית הֻוִויָּה שפירושה זהות, שנוצרה מן המילה הֻוַ, שפירושה הוא.
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
הפינה של ד״ר רוביק רוזנטל: הסיפור שמסתתר מאחורי מילים בעברית
