"כשהטכנולוגיה מתחילה להתפתח מהר יותר ממה שהתפיסה האנושית שלנו יכולה להתמודד עמו, הגבול בין מדע למיתוס מיטשטש". אלו הן מילותיו של האמן ג'ונטי הורוויץ, אשר הצליח ליצור אמנות חסרת תקדים – הדמות האנושית הקטנה ביותר בהיסטוריה.

כמה קטנים הפסלים הללו? כל כך זעירים, עד שלא ניתן לראות אותם אלא תחת מיקרוסקופ אלקטרונים. המידות המוערכות של כל פסל הן 80 x 100 x 20 מיקרונים, כשכל מיקרון הוא מיליונית המטר (1:1,000,000 מ'). לצורך השוואה, שערה אנושית היא בגודל של 100 מיקרונים. הורוויץ מציין כי זהו האורך שבו צומחת הציפורן שלנו כל 5-6 שעות. קשה לדמיין עד כמה זה קטן, וכאן נכנס הרעיון הקונספטואלי שמאחורי היצירה.

מה שמרתק את הורוויץ הוא היחס ההולך ומשתנה בין המציאות האפשרית ובין התפיסה האנושית. הטכנולוגיה והמדע כל כך מתקדמים, עד שהגבול בין מציאות ודמיון הולך ומתעמעם. הוא מסביר:

"העובדה המוחלטת היא כזו: העין האנושית אינה מסוגלת לראות את הפסלים הללו. כל מה שרואים זה מראה עם... כלום עליה. הדרך היחידה לתפוס את העבודות הללו היא על מסך של מיקרוסקופ אלקטרונים עוצמתי. אז איך אפשר לדעת שהפסלים האלה אכן קיימים?"

הורוויץ אומר כי התהליך שצריך להתרחש כדי שנוכל לראות את הפסלים מעמיד סימני שאלה וספקות לגבי קיומם:

"הדרך היחידה שלכם לפגוש בהם [בפסלים] היא באמצעות מסך ועכבר המפרידים ביניכם לבין האמנות על ידי ואקום וסדרה של תהליכי קוונטים מדהימים מבחינה מתמטית, השוטפים את האמנות בחלקיקים כדי למפות את קווי המתאר שלה. האם אתם יכולים להיות בטוחים בקיומה אם החושים הבסיסיים שלכם אומרים לכם שאין שם דבר? הגבול בין מיתוס ומדע הוא דק".

הפסל Trust על שערה אנושית. צילום מסך מתוך וידיאו על תהליך היצירה.

מכאן גם נבע הנושא שבו בחר הורוויץ לעבודות – המיתוס על קופידון ופסיכה. שלושת היצירות נקראות Trust, The First Kiss ו-Intensity. המיתולוגיה הרומית מספרת על פסיכה, נערה יפהפייה שגרמה לאלים לקנא בה, ועל קופידון - אהובה. קופידון לא רצה שהיא תדע כי הוא אל ולכן הסתיר את זהותו ואסר עליה להביט בפניו, וכך התגלגל הרומן שלהם עד לחשיפת זהותו במקריות. זוהי המטאפורה שבה משתמש הורוויץ כדי להציג את גודל ההישג הטכנולוגי האנושי. וזה מוביל לשאלה הבאה: איך נוצרו הפסלים הבלתי נראים?

כאמור, אמנות זו באה לחגוג את הטכנולוגיה, ואכן, הפסלים הם פרי יצירתם של מדענים בדיוק כפי שהם פרי יצירתו של האמן. הטכניקה עצמה היא הדפסה בתלת-ממד, תהליך שכבר לא זר לנו, ואולם מה שמתרחש מאחורי הקלעים הוא לא פחות ממדהים. בגדול, הפסלים נוצרו על ידי היצמדות של פוטונים (חלקיקי אור) בתהליך פיזיקלי שגורם להם להתגבש ולהתמצק. הורוויץ מתאר זאת כ"אמנות שנוצרה באמצעות פיזיקת קוונטים, הלכה למעשה". למרות ממדיהם הזעירים, תהליך היצירה של הפסלים אורך שעות ארוכות - חלקיק אחר חלקיק, שכבה אחר שכבה.

האמן רואה ביצירה זו הישג משותף לכלל המין האנושי ולא לוקח קרדיט לעצמו בלבד: "...רק לפני 6,000 שנה ציירנו בעלי חיים על קירות של מערות באמצעות אבנים...עברנו כברת דרך ארוכה. פסלי הננו הללו הם ההישג הקולקטיבי של כל האנושות. זהו השיא של אלפי שנות מחקר ופיתוח".

הורוויץ טוען כי על אמנות בת-זמננו לייצג את מצב האדם והחברה בתקופה שבה נוצרה. לפני 6,000 שנה ייצגו ציורי המערות את מסעות הציד שהיו נדבך קריטי בחיים האנושיים. וזה בדיוק מה שהפסלים עושים ביחס לתקופה שלנו – הם מייצגים את הנקודה שבה הצליח האדם ליצור דיוקן עצמי בקנה המידה של תא הזרע שנדרש כדי לברוא את האדם עצמו - כדי שזה יוכל להשלים את היצירה. "זה מעט כמו לשבור את מחסום הקול האמנותי" הוא אומר. במובן זה, לדעתו, בני האדם הפכו לחצי אלים, עם יכולות בריאה שאין דומה להן.