שני נימוקים לשני עמים

בוועידת רע"ם שהתקיימה ב־22 באוגוסט בטייבה הכריז היו"ר מנסור עבאס כי מדינה פלסטינית היא כבר עובדה קיימת בעיני רוב מדינות העולם, ושהיה רוצה שגם ישראל וארצות הברית יכירו בה. גדי איזנקוט השיב כעבור זמן קצר: "אין מדינה פלסטינית, ובממשלה שנקים לא תקום מדינה פלסטינית". נתניהו ובן גביר הציגו את הדברים כהוכחה למה שעלול לקרות אם מפלגות ערביות ייכנסו לממשלה הבאה.

אבל באותו הערב סיפק עבאס חומר גם למבקריו מן הצד השני. בראיון בעברית ל"פגוש את העיתונות" עימת אותו איש התקשורת עמית סגל עם דברים שאמר בעבר בערבית, ולפיהם ב־1948 "כל אדמת פלסטין שלנו נכבשה על ידי כנופיות של התנועה הציונית ותושבי האדמות גורשו". עבאס השיב שהיום לא היה מתנסח כך. כשסגל שאל בתגובה אם רק לא היה אומר את הדברים או שגם אינו חושב אותם עוד, השיב עבאס נחרצות: "היום לא אומר ולא חושב". במקום זאת, הוא הפנה למסמך יחסית חדש של רע"ם המדבר על הכרה הדדית ועל הזכויות הלאומיות של שני הצדדים.

הפעם הדברים עוררו ביקורת דווקא בחברה הערבית, שם הם התפרשו כהתנערות מזיכרון הנכבה ומן הנרטיב הפלסטיני. ימים ספורים אחר כך פרסם עבאס הבהרה בערבית. הוא דחה את הטענה שהוא מכחיש את הנכבה ואת הנרטיב הפלסטיני, והסביר שמאז שאימץ את גישת "השותפות וההשפעה", הוא מנסח את התבטאויותיו ואת תפיסתו הפוליטית "בצורה אחרת". באותו הפוסט גם כתב שהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית היא מציאות שנכפתה על החברה הערבית, שהמפלגות הערביות נאלצו לקבל אותה כדי לא להיפסל מהתמודדות, ושבד בבד הוא מוסיף לתמוך בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ובמדינה פלסטינית לצד ישראל.

הדברים הציתו מחדש את הטענה המוכרת ולפיה עבאס אומר דבר אחד בעברית ודבר אחר בערבית. בצלאל סמוטריץ' דיבר על "תקייה" – ההסתרה שבה נוקט כביכול עבאס, כחלק מהונאה ערבית רחבת־היקף. ליברמן אמר שעבאס למעשה המחיש בדבריו מדוע אין אפשרות שיישב בקואליציה "ציונית וממלכתית". אחרים קראו לפסול אותו מהתמודדות.

ראוי לעצור בנקודה זו ולשאול נוכח ההאשמות בכפל לשון: מה בעצם השאלה שנשאלת כאן לגבי עבאס? היא הרי לא מנוסחת בדרך כלל במילים "האם יש סתירה מהותית בין העמדה בערבית לעמדה בעברית" אלא "רק" "האם הוא אומר דבר אחר לקהל הערבי מכפי שהוא אומר לקהל היהודי". זו שאלה יותר מוזרה מכפי שאולי נדמה במבט ראשון, כי כל פוליטיקאי מדבר בצורה שונה לקהלים שונים. ראש ממשלה ישראלי, יהיה אשר יהיה, לא ינאם באותה השפה בוועידת איפ"ק ובעצרת של מפלגתו' ולא יגיד בשתיהן את אותם הדברים. יחד עם זאת, איש לא יראה בכך שקר. יותר מזה: נתניהו ספציפית מנצל פעם אחר פעם את חשבונות המדיה החברתית הרשמיים של משרד ראש הממשלה בשפה האנגלית, כדי לקבור שם הודעות שמציבות אותו בעמדה לא נוחה מול הבייס. למעשה, הוא כבר מזמן הפך זאת לטקטיקה קבועה.

אשר לעבאס – שני קהלים עם היסטוריה שונה, שפה שונה וזיכרון שונה מהאירועים של 1948, יצָפו גם לניואנס שונה בפנייה אליהם. הדבר כמעט בלתי נמנע. אבל היתה זו בעיה רק אם שני המסרים היו סותרים זה את זה במהות. לפחות במקרה הנדון, קשה להצביע על סתירה מהותית מן הסוג הזה: עבאס חזר בו מן הניסוח שלפיו פלסטין כולה "נכבשה בידי כנופיות ציוניות", אך לא מן הטענה שהנכבה והעקירה התרחשו או מן התמיכה בהגדרה עצמית פלסטינית.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

במקרה הזה, אם כן, הטענה בנוגע ל"כפל לשון" נשענת פחות על שתי עמדות סותרות ויותר על הבדלים בדגש, בטון ובאופן שבו אותה עמדה מוצגת לכל קהל. וזאת ההבחנה שהשיח הציבורי בישראל כמעט אף פעם לא טורח לעשות. הפרשנות הנוחה מבחינת המבקרים היא שיש פה "זיגזג"; הפרשנות המדויקת יותר, והנוחה פחות, היא שיש מתח מובנה במעמדו של האזרח הערבי בישראל. הוא נדרש להשתתף כאזרח במדינה שהסיפור הלאומי המכונן שלה יהודי, ובה־בעת מייצג ציבור שזהותו הלאומית וזיכרונו ההיסטורי הם במידה רבה פלסטיניים.

במשך השנים נוצר בישראל הז'אנר הרטורי "ראו מה הוא אומר בערבית". לפעמים ההשוואה אכן חושפת סתירה; אבל בדרך כלל היא רק עוד כלי שנועד להטיל ספק גורף בכנותו של כל דובר ערבי באשר הוא, ללא קשר לתוכן דבריו. צביעות היא להגיד בעברית דבר אחד ובערבית את היפוכו. אם בעברית אני תומכת בשתי מדינות ובערבית אני תומכת במדינה אחת, יש בעיה. אם בעברית אני מכחישה את הנכבה ובערבית מכירה בה, יש בעיה. אבל אם אני אומרת ליהודי שמדינה פלסטינית היא אינטרס ביטחוני ישראלי, ולערבי שמדינה פלסטינית היא מימוש זכותו הלאומית של העם הפלסטיני, אלה לא שתי אמיתות סותרות; אלה שני נימוקים שונים לאותה העמדה, שכל אחד מהם רלוונטי לקהל שאליו הוא מופנה.

כשמנסור עבאס אומר שבשנים האחרונות הוא החל לנסח את דבריו ואת גישתו הפוליטית "בצורה אחרת", השאלה שצריכה להישאל איננה האם הניסוחים בעברית ובערבית זהים – ברור שאינם – אלא האם מתחת לניסוחים השונים נמצאת אותה עמדה פוליטית. וזה המבחן שיש להחיל על פוליטיקאים ערבים – ולאמיתו של דבר, גם על יהודים.

מה נדרש כדי להשתתף

ואולם, "כפל הלשון" הוא רק היבט צר של הבעיה. העניין רחב מזה, והוא נוגע לסיטואציה העדינה שבה נמצא כל אזרח ערבי. בקצרה, למן הקמתה של ישראל, ההבחנה (וההפרדה) בין אזרחים יהודים לערבים לא היתה עניין תיאורטי אלא מדיניות ממשלתית מוצהרת. בעשורים הראשונים למדינה חייתה האוכלוסייה הערבית תחת ממשל צבאי, והיתה נתונה למשטר של אישורי תנועה, פיקוח ומעצרים מינהליים, שנמשך עד 1966. גם אחרי שבוטל הממשל, הדפוס הזה לא נעלם; הוא רק שינה צורה. לראיה, ועדת אור, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה אחרי אירועי אוקטובר 2000 בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים על די המשטרה, קבעה בדוח הסופי שלה, בהתייחסה לאופן שבו תוכננו ופותחו היישובים הערביים לאורך העשורים, שההחלטות הרלוונטיות "לא גילו רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית".

בזירה הפוליטית, הפער הזה, בין אזרחות פורמלית להשתייכות מלאה, מתנקז לשאלה מעשית: באילו תנאים רשאי הציבור הערבי להשתתף בשלטון. מפלגה ערבית המבקשת להשתתף נדרשת, ובדין, לקבל את כללי המשחק של המדינה, כמו כל מפלגה אחרת; השאלה היא מה עוד נדרש ממנה בדרך.

מבחינת חלק מן הציבור הערבי, החשש הוא שההשתלבות לא תיעצר בקבלת כללי המשחק הלגיטימיים, אלא תהפוך לתהליך זוחל של ויתור על הזהות, רכיב אחר רכיב: על הזיכרון הפלסטיני של 1948, על ההתנגדות לכיבוש, על הזכות לדבר בשם קולקטיב לאומי, ובסופו של דבר על עצם האפשרות להיות ישראלי ופלסטיני בעת ובעונה אחת. למעשה, העניין הולך רחוק עוד יותר: אפשר לראות איך בימים אלה אפילו המאבק על הדברים הבסיסיים ביותר שאזרחות אמורה להבטיח – ביטחון אישי, תקציבים, שירותים והשתתפות השלטון – הולך ונעשה מותנה במחיר זהותי. כדי לא להירצח בפינת רחוב, עלייך להימנע מלהעלות על דל שפתייך מילים כמו "נכבה", "כיבוש" או אפילו "פלסטיניוּת".

המחלוקת הפנים־ערבית

נתוני דעת הקהל הערבית ממחישים היטב את המתח הזה. בסקר של מרכז משה דיין ממאי 2026, 77.2 אחוז מהנשאלים הערבים תמכו בהצטרפות מפלגה ערבית לממשלה הבאה, ו־63.7 אחוז אמרו שהם מאמינים בשותפות פוליטית יהודית־ערבית. עם זאת, כשהמכון הישראלי לדמוקרטיה שאל חודשיים אחר כך, ביולי 2026, שאלה ממוקדת יותר – האם תתמוך בכניסת רע"ם בראשות מנסור עבאס לממשלה, לאחר שהאחרון הצהיר כי ישראל נולדה כמדינה יהודית וכך תישאר – 60 אחוז מן המרואיינים הערבים התנגדו.

אין מדובר בהכרח בנתונים סותרים, שכן שני הסקרים שאלו שאלות שונות ובמועדים שונים. אך הפער ביניהם מצביע על הבחנה חשובה: תמיכה עקרונית בשותפות ובהשתלבות בממשלה אינה מתורגמת לתמיכה אוטומטית בכל מפלגה, מנהיג או נוסחה אידיאולוגית שבאמצעותם מוצעת אותה ההשתלבות. במילים אחרות, הוויכוח בחברה הערבית אינו רק אם להשתלב, אלא גם באילו תנאים פוליטיים וסמליים נעשית ההשתלבות, ומה הוויתור שהיא כופה על הנרטיב הלאומי; ובהינתן שוויתור כלשהו בכל מקרה ייעשה, נשאלת יותר ויותר השאלה איך לנהל אותו.

אם לחזור לסוגיית "כפל הלשון", הרי שהיא מבטאת זאת היטב. כשהנהגה ערבית אומרת דבר אחד בניסוח המותאם למרחב הישראלי־יהודי ודבר אחר במרחב הערבי, לא תמיד מדובר בטקטיקה תקשורתית גרידא. לעתים זהו ניסיון להחזיק בעת ובעונה אחת בשתי תביעות שהפוליטיקה הישראלית מתקשה להכיל יחד: להשתתף באופן מלא כאזרחים ישראלים, ומבלי שההשתתפות עצמה תהפוך לתהליך זוחל של ויתור על הזהות. מכאן, שהוויכוח בחברה הערבית כבר לא נסוב יותר על ההבחנה בין "השתלבות" ל"בדלנות", כפי שהיה בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה. השאלה נעשתה קשה יותר: איך משתלבים, ועל מה נדרש לוותר בדרך.

המחלוקת בין רע"ם לבין מרכיבי הרשימה המשותפת – חד"ש, בל"ד ותע"ל – נוגעת בדיוק לנקודה הזאת. רע"ם רצה בנפרד משום שהיא מבקשת לחזור לקואליציה ואולי הפעם גם לשבת סביב שולחן הממשלה. עמדת השלוש האחרות שונה, אף שגם ביניהן אין הסכמה בשאלה הזאת. בעוד בל"ד שוללת קטגורית השתתפות בשלטון, חד"ש רק מסתייגת מהדרך שבה עושה זאת עבאס, ותע"ל לא מוכנה להתחייב אפילו לכך.

בכר עוואודה, חבר הלשכה הפוליטית של בל"ד, כתב במאמר באתר "עָרַבּ 48", שהסוגיה אינה מתמצה במילת הקסם "השפעה", אלא גם בשאלה מה נדרש הציבור הערבי לתת בתמורה לה. מבחינתו, המחיר העיקרי הוא קבלה של ישראל כמדינה יהודית, נכונות לקדם שירות אזרחי־לאומי והצנעה של המרכיב הלאומי־פלסטיני כדי לזכות בלגיטימציה במערכת הפוליטית היהודית. זו ביקורת שראוי לקחת ברצינות ולא לדחות כ"קיצוניוּת", גם אם לא מקבלים את כל הנחותיה. היא מצביעה בחדות על השאלה שמרחפת מעל לכל הוויכוח הזה – מה הערבים נדרשים לשנות בעצמם כדי שההשתלבות שלהם תתקבל כלגיטימית.

אותה מפלגה, שני קהלים

הדיון על השתלבות בתמורה לוויתור על מרכיבי זהות לא התחיל היום, וגם לא ב־2021 עם כניסת רע"ם לממשלת בנט־לפיד. הוא חוזר אחורה עד 1948. בסוף אותה השנה התאחדו תחת המטריה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), קומוניסטים יהודים וערבים שפעלו קודם לכן במסגרות נפרדות, לקידום אותה המטרה: חלוקת הארץ וכינון שתי מדינות, יהודית וערבית. בבחירות הראשונות, בינואר 1949, רצה מק"י כרשימה יהודית־ערבית אחת, וזכתה בארבעה מושבים – הישג שהפתיע רבים.

האיחוד האִרגוני לא מחק את ההבדל הלאומי. מעיון בחומרי ההסברה שיצאו תחת ידיה של מק"י לקראת בחירות 49', השמורים כיום בארכיוני המפלגות ההיסטוריות שהרכיבו אותה, עולה כי לציבור היהודי ולציבור הערבי הופצו מסרים שונים. הדבר הופך את החומרים הללו למסמך פוליטי יוצא דופן, למקור רלוונטי להשוואה, וגם, אם להיות כנים, למסמך המעיד על כך שהמדינה הצעירה לא היתה בנויה להכיל את שני הקהלים כשווים בתוכה – חרף הצדדים החיוביים שעליהם אבקש להצביע בפרשה ההיסטורית הזאת.

כך למשל, באחד הכרוזים בעברית, שכותרתו "מצע", נכתב: "למען עצמאות־אמת של מדינת ישראל, […] למען שלום יציב, […] [תמיכה] בהקמת מדינה ערבית עצמאית ודמוקרטית לצד מדינת ישראל". מסמכי הסברה אחרים מאותה מערכת בחירות הרחיבו בשאלת אופייה החילוני של ישראל. בכרוז עברי אחר אף נומקה התמיכה בהקמת המדינה הערבית בנימוקי ביטחון ובשיח ביטחוני יהודי: "ואין ביטחון גדול לישראל מאשר בהקמת מדינה ערבית עצמאית, מדינה ערבית אשר בראשה כוח דמוקרטי, בחלק השני של ארץ ישראל", נכתב שם.

כלומר, לקורא היהודי הוצגה חלוקת הארץ לא רק כמימוש זכותם של הערבים למדינה, אלא גם כאינטרס ישראלי מובהק – תנאי לביטחון ולשלום יציב. הדברים מחדדים את כפל הפנים של מק"י, אשר יותר ממזכיר את פרשת מנסור עבאס: אותה עמדה מדינית קיבלה בעברית הצדקה ישראלית־ביטחונית, ואילו בערבית הודגשו עצמאותו של החלק הערבי של פלסטין והזכויות הלאומיות של תושביו.

הפנייה בערבית נשמעה אחרת לגמרי. היא נפתחה ללא כחל ושרק במילים "הבוחר הערבי!", ודיברה על החובה להבטיח את חירותו ואת עצמאותו של החלק הערבי של הארץ, על הפליטים, על סיום המלחמה ועל הקמת מדינה ערבית דמוקרטית עצמאית לצד ישראל. באחד הטקסטים הופיע גם הביטוי "הטבח האנושי", על מנת לתאר מה שעבר על התושבים הפלסטינים במלחמה ב־1948. המונח שהתקבע מאוחר יותר, "נכבה", עדיין לא מופיע כאן, אבל שפה של אסון ואובדן כבר קיימת בטקסט, בעוצמה שלא נכחה בחומר העברי.

אם כן: אותה מפלגה, אותה עמדה בסיסית בעד חלוקה ושתי מדינות, אבל שני סיפורים בתכלית על הארץ. האם יש אפשרות אחרת? אזרחיה היהודים והערבים של אותה מדינה חוו את 1948 באופן שונה מן היסוד: אלה כְּרגע של עצמאות, ואלה, בחלקם הגדול, כרגע של אסון. מק"י לא ביקשה מהם לזכור את 1948 באותו האופן כתנאי לפעולה פוליטית משותפת. היא ביקשה להסכים על מה עושים מכאן. גם אם המשמעות היא לא להסכים על מה שקרה עד כאן.

זה עבד; לא לנצח ולא בלי משברים. מק"י עצמה התפלגה ב־1965. אבל הסידור עבד די זמן כדי להראות ששותפות פוליטית אינה מחייבת זהות לאומית אחידה או זיכרון היסטורי משותף. זו הנקודה שהופכת את המקרה של מק"י לרלוונטי לעבאס: השאלה אינה אם יהודים וערבים יכולים לספר לעצמם אותו סיפור, אלא אם הם יכולים להשתתף באותה מסגרת פוליטית גם כשהם אינם מספרים אותו.

מה יקרה בשעת מלחמה

מק"י הצליחה לנהל את המתח הזה במשך שנים, אבל לא לנטרל אותו. הפילוג שלה ב־1965 לא נולד ביום אחד ולא נבע רק ממאבקי כוח. בין השנים 1963–1965 הלכה והחריפה המחלוקת בין מחנה משה סנה ושמואל מיקוניס לבין מחנה תופיק טובי ומאיר וילנר, תחילה סביב הסכסוך הישראלי־ערבי ובהמשך גם סביב היחס לברית המועצות.

אחד משיאי המשבר הגיע בעקבות הענקת פרס לנין לשלום לנשיא אלג'יריה אחמד בן־בלה, שהתבטא בחריפות נגד ישראל. מיקוניס וסנה מחו על הענקת הפרס ועל כך שהמחנה האחר במפלגה לא הסתייג ממנה במידה הנדרשת. הפילוג העמיק, ומה שנראה תחילה כיכולת מרשימה להכיל שתי רגישויות לאומיות בתוך מסגרת פוליטית אחת, הפך בהדרגה למחלוקת הקלאסית: כיצד להתייחס ללאומנות הערבית, מהי מידת האחריות של ישראל לסכסוך, וכיוצא באלה שאלות.

המחיר של דחיית ההכרעה הלך והאמיר כתוצאה מכך. כל עוד ניתן היה לאפשר ליהודים ולערבים בתוך אותה מפלגה לזכור את 1948 אחרת ולהדגיש דברים אחרים בפני קהליהם, המתח היה ניתן לניהול. אבל כשהפער הלאומי החל לייצר תשובות שונות לשאלות פוליטיות קונקרטיות, כבר לא היה מדובר רק בשני נרטיבים לגבי אותו העבר, אלא בשתי תפיסות פוליטיות מתחרות בתוך אותה המפלגה.

באוגוסט 1965 נפרדו המחנות. פלג סנה־מיקוניס נשאר במק"י, ואילו פלג וילנר־טובי הקים את רק"ח. הפילוג הזה הוא תזכורת חשובה: המודל של שותפות בלי אחידות נרטיבית יכול לעבוד, ואפילו במשך שנים, אבל הוא אינו מעלים את המחלוקת. הוא מחזיק מעמד רק כל עוד שני הצדדים מוכנים לחיות איתה.

אם עבאס נופל, הוא נופל לבד

התובנה החשובה ביותר העולה מן ההשוואה למק"י, וגם זו שהכי פחות נוחה לאוזניים יהודיות, היא שעבאס מנסה כיום להשיג לגיטימציה להשתלבות באמצעות פוליטיקה של התאמה, קרי: צמצום הפער בכל הנוגע לעמדות, לנרטיבים ולסמלים לאומיים; פוליטיקה שמראה לציבור היהודי כי הערבים יכולים להיות שותפים לגיטימיים בשלטון מבלי שהזהות הפלסטינית שלהם תהפוך למכשול. מק"י עשתה, במידה מסוימת, את ההפך. היא לא ניסתה למחוק את הפער הלאומי אלא לגרום למסגרת פוליטית משותפת אחת להכיל אותו.

אלא שבין אז להיום קיימים שני הבדלים מהותיים. הראשון הוא אידיאולוגי: מק"י פעלה כחלק מתנועה קומוניסטית בין־לאומית שסיפקה ליהודים ולערבים בתוכה מסגרת משותפת שהיתה רחבה מן המחלוקת הלאומית המקומית. השני, ואולי החשוב יותר, הוא מוסדי. מק"י (וגם ממשיכותיה רק"ח וחד"ש) לא ביקשו לשאת באחריות שלטונית בתוך קואליציה ציונית, אף אם לא שללו באופן עקרוני תמיכה בה מבחוץ, ככלי להשגת יעדים פוליטיים (הדוגמה הבולטת ביותר היא הגוש החוסם בהשתתפות חד"ש אשר העניק לממשלת רבין השנייה רוב בכנסת).

כתוצאה מכך, מק"י יכלה להחזיק בתוכה שתי רגישויות לאומיות ואף שתי שפות פוליטיות שונות, מבלי לקום מדי בוקר ולהידרש להצביע על נושא לאומי אחר. רע"ם מבקשת לעשות דבר קשה יותר: לשבת בממשלה ולשאת באחריות להחלטותיה. במצב כזה הפער הלאומי חדל להיות רק שאלה של נרטיב או זיכרון והופך לשאלה של אחריות שלטונית ממשית. לכן ההימור של עבאס מסוכן יותר. אין מאחוריו מסגרת אידיאולוגית בין־לאומית שמספקת לשני הצדדים שפה משותפת, ואין לו גם המרחק המוסדי שהיה למק"י מן השלטון. אם הוא נופל, הוא נופל לבד.

המבחן הקשה ביותר מגיע, מטבע הדברים, כשהמחלוקת הלאומית פוגשת את שאלות המלחמה והביטחון. השאלה מה יקרה לשותפוּת אם תפרוץ מלחמה אינה תיאורטית – בוודאי לאור המציאות האזורית בשלוש השנים האחרונות. למעשה, רע"ם כבר עמדה במבחן דומה, בממשלת בנט־לפיד. באפריל 2022, בעיצומו של חודש רמדאן, פרצו עימותים קשים במתחם אל־אקצא בין מתפללים פלסטינים לבין המשטרה, שנכנסה למתחם ועצרה מאות בני אדם. האירועים עוררו לחץ כבד בתוך התנועה האסלאמית לפרוש מן הקואליציה, וב־17 באפריל החליטה מועצת השורא של התנועה להקפיא את חברות רע"ם בקואליציה ואת פעילותה בכנסת. בפועל, מאחר שהכנסת היתה אז בפגרה, לצעד לא היתה השפעה מעשית מיידית, אבל מבחינה פוליטית הוא סימן שרע"ם אינה מוכנה להמשיך להתנהל כאילו המשבר באל־אקצא אינו נוגע לעצם שותפותה בממשלה.

איך אפשר לגרום לכך שהקושי המבני לא יכשיל כל השתתפות ערבית בשלטון? במקום לחכות למשבר הבא, אפשר וצריך להסדיר מחלוקות כאלה מראש. מפלגה ערבית שנכנסת לממשלה אינה יכולה לדרוש זכות וטו על כל החלטה ביטחונית – אף שותפה קואליציונית לא תקבל תנאי כזה. אבל גם לא סביר לדרוש ממנה להיות חותמת גומי פוליטית לכל מלחמה או פעולה צבאית, מראש וללא תנאים. אחרת, מה המשמעות של השתתפותה בשלטון? אולם, הסכם קואליציוני עם מפלגה ערבית יכול לכלול למשל פרוטוקול לעת מתיחות ביטחונית: באילו נושאים מותר לשותפים להחזיק בעמדות מנוגדות ולהביע אותן בפומבי, מה לא יהפוך אוטומטית למשבר קואליציוני, ואילו קווים אדומים יחייבו בחינה מחדש של ההשתתפות. זו אינה התחמקות מאחריות; זו הכרה בסתירה שקיימת ממילא.

ההבדלים שבנדון לא הופכים את המודל של 1949 לבלתי רלוונטי. להפך. הוא מלמד שאפשר לקיים אחדות פוליטית בלי לדרוש אחידות לאומית. אבל במקרה של רע"ם צריך לתרגם את העקרון הזה למוסדות. אם מחנה המרכז־שמאל רוצה ששותפות כזאת תחזיק מעמד, הוא יצטרך לבנות מראש כללים שמאפשרים למפלגה ערבית לשאת באחריות שלטונית בלי להפוך כל מחלוקת לאומית למבחן נאמנות: הסכמות כתובות ולא הבטחות בעל פה, מרחב מוסכם למחלוקת, ותנאים שווים לכל השותפים הקואליציוניים. אחרת, כל הישג של עבאס יישאר תלוי באקלים הפוליטי הרגעי ויהיה פגיע מיד כשתפרוץ המחלוקת הלאומית הבאה.

הנתונים מראים שהציבור הערבי כבר נמצא במקום המורכב הזה. הוא רוצה שותפות והשפעה, אבל לא מוכן לקבל כל תנאי שמוצג בדרך אליה. השאלה כבר אינה רק אם מפלגה ערבית תיכנס לממשלה, אלא איזה סוג של השתתפות יאפשר לה להיות שותפה אמיתית בשלטון מבלי להפוך את ההתנערות מן הזהות הפלסטינית לתנאי סף לשותפוּת.

על ד"ר מייסון ארשיד שחאדה

מרצה וחוקרת של החברה הערבית בישראל באוניברסיטה הפתוחה ובמכללה האקדמית סכנין, בדגש על היסטוריה, מדיניות וזהות.