מגוחך בעורף האויב

אחדות דעים נדירה נרשמה לאחרונה בפיד הרשתות החברתיות הישראלי והפלסטיני. בשניהם המילה החמה היתה "תנינים", בעקבות הודעתו של השר איתמר בן גביר על קידום ה"תוכנית" להקפת בתי הכלא הביטחוניים באמצעות הטורף המסוכן. ועם זאת, תהום היתה פעורה בין הנעשה ברשתות הישראליות למתרחש במקבילותיהן הפלסטיניות. בעוד שהשיח הפלסטיני ביטא דאגה כנה ופחד ממשי, מיטב הצייצנים הישראלים המשועשעים התחרו ביניהם על הפאנץ' השנון ביותר, החל מ"בן גביר רוצה להיות קרוקודיל דנדי" ועד לשאלה האם הבריון מרדכי דוד ייטול חלק במיזם נוכח ההיסטוריה שלו עם בעל החיים.

זהו דפוס רווח למדי. מצד אחד, התגובות בקרב פלסטינים מהשטחים לאיומים מצד הממשלה הנוכחית מביעות חששות קיומיים, בהיותם מי שנפגעים ממדיניותהּ באופן הקשה ביותר. מן הצד האחר, אצל אזרחי ישראל המתנגדים לממשלה, השיח על אודות יוזמות מסוכנות המכוונות נגד הזכויות, הזהות או אורח החיים שלהם, נותר לעתים קרובות במישור האסתטי ומתמקד בניסיונות להקטין ולהגחיך. כך לדוגמה, שבועות ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, כשחמאס נופף ב"תוכנית ההכרעה" של בצלאל סמוטריץ' מ־2017, במטרה לייצר קונצנזוס פלסטיני באשר לצורך לתקוף את ישראל – אנחנו היינו עסוקים בלגלוג על נאום ה"גרנדמייזר". הנה כי כן, אותו סמוטריץ', שתי גישות שונות בתכלית – האחת (הפלסטינית) דרוכה, השנייה (הישראלית) זלזלנית.

הדואליות הזאת מאפיינת בשנים האחרונות את היחס של מתנגדי נתניהו כלפי ממשלותיו – דמוניזציה המשקפת את הפנמת האיום מחד גיסא, והגחכה המשקפת זלזול בו מאידך גיסא. בן גביר, שבו פתחנו, סופג קיתונות של בוז ולעג ("שר הטיקטוק", "שר הפיתות", "מוקיון"), אבל דווקא ממי שמנסים לחשוף באופן מתמשך את מסוכּנותו.

את המקל הזה אי אפשר עוד לאחוז משני קצותיו. הגחכה ופחד אינם רק שתי תגובות שונות לאותו איום – לעתים קרובות הן מתחרות. הגחכה מרחיקה אותנו מהסכנה כדי שנוכל להכיל אותה ולהמשיך בחיינו, ואילו פחד מקרב אותנו אל הסכנה כדי שנוכל להבין אותה ולפעול מולה. על מנת להציג סיפור סדור ומגובש שישכנע את הציבור, על האופוזיציה לזנוח את הלעג, ולהפסיק – בלשונו של אביתר בנאי – לפחד מהפחד.

פחד הוא רגש חיוני. על פי הפסיכולוג צ'ארלס גרמליץ' (Gramlich), מדובר ב"מצב רגשי סובייקטיבי ומעיק, תגובה מיידית לסכנה או איום המובילה לשינויים גופניים ונפשיים". מבחינה אבולוציונית, לפחד יש תפקיד מרכזי בשרידותם של יצורים חיים, והוא משמש כאמצעי להרחקתם מסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הוא גם עלול לתפקד במקרים מסוימים כגורם מגביל ולהוביל לשיתוק, לעיוות תפיסת המציאות או לתגובות בלתי רציונליות (ולעתים גם לכל השלושה יחד). החוויה האינדיבידואלית של פחד מוכרת לכל אדם, מפעוט ועד לקשיש. אך מה תפקידו של הפחד בחייה של קבוצה פוליטית? כיצד הוא משפיע על הנתיב שבו בוחרת חברה כלשהי לצעוד? וכיצד כל זה קשור להגחכה ולנזק הפוליטי שהיא מחוללת?

מנגנון פיזור קשב

ההוגה הפוליטי וחוקר מדע המדינה קורי רובין מגדיר פחד פוליטי כ"חשש של עָם מנזק לרווחתו המשותפת: פחד מטרור, פשע והידרדרות מוסרית", או לחלופין, "הפחדת הציבור על ידי השלטון או על ידי קבוצות שונות". לפי רובין, שני הסוגים הללו של פחד הם פוליטיים משום שיש להם השלכות על החברה או שהם נובעים ממנה, בהתאמה. כפי שהפחד האינדיבידואלי משפיע עמוקות על תפקודו של האדם ועל קבלת ההחלטות שלו, כך גם לפחד הקולקטיבי יש משקל משמעותי בעיצוב פניה של אומה, בקביעת המדיניות הציבורית ואף בשאלה מי יאחז בשלטון.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בספרו Fear (פחד) טוען רובין כי כיום, בשונה מן העבר, אנו לא רואים בפחד פוליטי רגש התומך באמונותינו או בשיפוטנו המוסרי. במסורת הפוליטית שהוא סוקר, מאפלטון ואריסטו ועד ג'ון לוק, הפחד הוא לא תגובה עיוורת אלא תוצר של מחשבה ואפילו של בחירה: הוא כרוך בשיפוט מה טוב לחברה ומה מסכן את אותו הטוב. הוא עשוי לחשוף כך את הדברים שאנו מייחסים להם ערך ולהניע אותנו להגן עליהם. האימה ממלחמת אזרחים עשויה, למשל, לחזק את ההערכה לשלטון החוק, והחשש מפונדמנטליזם מגביר את התמיכה בסובלנות ובחופש הביטוי.

לעומת זאת, התפיסה העכשווית של הפחד בהקשר הפוליטי היא של יצר קדמון ונחות. מה נשתנה? התשובה, על פי רובין, היא היחלשות האמונה ביכולתה של הפוליטיקה להתבסס על תפיסה חיובית ומשותפת של הטוב. בהיעדר הסכּמה כזו, הוגים מודרניים פנו אל הפחד כבסיס שלילי משותף – קרי, רגש שאמור להיות מובן לכל אדם גם מבלי שיחזיק בתפיסה מסוימת של הטוב. בתוך כך, הם ניתקו אותו מהשיפוט המוסרי והשכלתני, והציגו אותו יותר ויותר כתגובה אוטומטית ואמוציונלית.

אותה השקפה בת־זמננו מתבטאת היטב בכתיבתה של הפילוסופית מרתה נוסבאום, שבניתוחהּ את המציאות הפוליטית העכשווית מדגישה את השלכותיו השליליות של הפחד. לדבריה, עיקר השפעתו על השדה הפוליטי מתמצה בחסימת דיון רציונלי, בהכשלת שיתופי פעולה קונסטרוקטיביים ובהרעלת התקווה. נוסבאום לא רק מבקרת את האופן שבו מעצב הפחד את הימין (במקרה שלה, האמריקאי), אלא גם את השפעתו על השמאל הליברלי, שעמו היא נמנית. היא מזהירה כי החשש של הליברלים מדונלד טראמפ מוביל אותם לבצע דמוניזציה למחצית מציבור הבוחרים ולצייר את אותו הציבור כאויב, במקום להתעקש על ניתוח מפוכח של המציאות ועל חיפוש פתרונות. בספר המונרכיה של הפחד מצביעה נוסבאום גם על הסכנה הייחודית שפחד מציב בפני שיטת משטר דמוקרטית, אשר מטבעהּ תלויה באמון לשם שרידותה. לפחד יש נטייה חזקה לדחוף בני אדם לפעולות אנוכיות, לפגוע באמון במוסדות ובמרקם החברתי, ולפיכך לשחוק את הדמוקרטיה.

הדין וחשבון שמנסחת נוסבאום מדויק מבחינת מה שיש בו, אך שגוי מבחינת מה שנעדר ממנו. היא צודקת בכך שיש פחד שמבריח אותנו מהמציאות, אבל בה־בעת יש גם פחד מסוג אחר, שבו היא לא נוגעת, אשר בלעדיו לא נוכל לראות את המציאות נכוחה ולהתמודד עמה.

את סוג הפחד שאליו נוסבאום כן מתייחסת אכנה מעתה "פחד משתק". פחד כזה מתאפיין, בראש ובראשונה, במיקוד החוויה של האדם בפחד עצמו, ולא בגורם לו. הרגש כל כך עוצמתי ומציף עד שהמטרה העיקרית בעטיו היא "להנמיך את הווליום" שבו אנחנו מרגישים אותו. כאן בדיוק נכנסת לתמונה ההגחכה, בת לווייתו של הפחד המשתק – היא שָׁם לא במטרה להיאבק במציאות המפחידה אלא כדי לשנות את האופן שבו אנחנו מרגישים כלפיה.

ההגחכה פועלת כמנגנון פיזור קשב – הפוך בדיוק מהתכלית הביולוגית של הפחד בטבע. נוסבאום מצביעה על נטייתו של הפחד להתלבש על מה שבולט ורעשני, גם כשזה לא מוקד הסכנה. בכך הפחד תורם רבות לעיסוק היתר שלנו במעטפת: במניירות, בשגיאות הלשוניות או בפליטות הפה של היריב. ברגע שהמאבק עובר מן האיום עצמו אל האופן שבו הוא מוצג ונחווה, קצרה הדרך להמרה של פעולת התנגדות אפקטיבית באקט סמלי של כתיבת פוסטים שנונים מהספה.

ליברליזם של פחד

ואולם, מול "הפחד המשתק" קיים מה שאכנה "הפחד המניע": רגש שונה בתכלית הפועל כתמונת תשליל. בניגוד לפחד המשתק, הוא לא מתמקד באופן שבו אנחנו מרגישים מול האיום, אלא באיום עצמו. זהו פחד "אפיסטמי" – כלומר פחד המייצר ידע שמכריח אותנו לברר את קווי המתאר של הסכנה. תחושת השליטה, גם אם חלקית, תשוב אלינו לא באמצעות עמעום הפחד, אלא רק הודות להבנה טובה יותר של המקור שלו, ובהמשך, לניסיון לצפות את הצעדים הבאים. מי שחש פחד מניע כלפי המצב הפוליטי בישראל לא יעסוק אפוא באנגלית של סמוטריץ' אלא בצווים שעליהם חתם כשר במשרד הביטחון. הפחד המניע ממקד קשב לעבר מקור הסכנה ומייצר תחושת דחיפוּת, שהיא כשלעצמה מצע יעיל להנעה לפעולה.

הפחד המניע הוא גם זה המאפשר פנייה אפקטיבית יותר החוצה, למי שלא בהכרח שותף לסלידה האסתטית מהיריב הפוליטי – מלכתחילה מכנה משותף צר – אבל כן עשוי להשתכנע שהמדיניות שאותה הוא מוביל מסכנת אותו. היתרון הזה משמעותי עוד יותר עבור מחנה השמאל, שנתפס פעמים רבות כ"מתנשא", כלומר כמי שעוסק יתר על המידה בסגנון ובגינונים. הפחד המניע כמו מכריח אותו לנמק באופן רציונלי ומגייס כיצד האידיאולוגיה והמעשים של היריב פוגעים בציבור הרחב. לבסוף, בעוד שהפחד המשתק וההגחכה יוצרים ריחוק ומאפשרים מבט על האיום מבחוץ, משל היה מופע או קרקס, הפחד המניע חותר תחת עצם האפשרות של ניתוק – הסכנה נוגעת אלינו ישירות ועל כן מחייבת פעולה.

דוגמה מובהקת לכוחו של הפחד המניע היא המחאה נגד ההפיכה המשטרית במהלך שנת 2023, שהיתה הגדולה והממושכת בתולדות ישראל. כשמיליוני ישראלים צפו ביריב לוין ב־4 בינואר 2023 מכריז במסיבת עיתונאים על "רפורמה" שנועדה לרסק את המערכת המשפטית, הרגש הראשון שהציף אותם היה פחד. ככה פשוט. בחושיהם הבריאים הם זיהו איום ממשי, בדמות מציאות שבּה רשות אחת שולטת על היתר, בלא כל איזונים או בלמים. כעבור זמן קצר, הדבר הוציא אותם לרחובות וגיבש את המחנה הליברלי, שלפתע גילה את כוחו.

המחאה נגד ההפיכה המשטרית היתה למעשה היישום הישראלי של המושג "ליברליזם של הפחד" שניסחה הפילוסופית ג'ודית שקלאר, ושיסודותיו בזיכרון החי של המאה ה־20 – מלחמות העולם, משטרים טוטליטריים ושפל בערכם של חיי אדם. ראשיתה של ההגנה על החירות, טענה שקלאר, היא לא בתקווה ערטילאית למציאות אוטופית אלא בפחד מפני כוח בלתי־מוגבל. כמו אבי הליברליזם ג'ון לוק, וקורי רובין שאותו ציטטנו בעקבותיו, שקלאר רואה בפחד רגש חיוני לחיים הציבוריים, והיא אף מגדילה לעשות ומציבה אותו בלב‏־ליבה של הפוליטיקה הליברלית. לדידה, הפחד הוא לא רק מנגנון נפשי המניע לפעולה ואפילו לא רק חלק אינטגרלי מניתוח המציאות – הוא אבן הפינה של מסורת פוליטית ענפה המבקשת למנוע אכזריות, שרירותיות ודיכוי מצד השלטון.

בתמונת העולם של שקלאר הליברליזם הוא לא חמורו של משיח, שיביא אוטופיה עלי אדמות, אלא כלב שמירה דרוך – המגן בעיקר מפני כרסום של זכויות. כך אפשר גם לפרש את התעוררות המחנה הליברלי הישראלי ב־2023. הוא לא חיכה לחזון חיובי ומלהיב כדי לצאת לרחובות; הוא קם כי זיהה פוטנציאל לריכוז כוח שלטוני חסר מעצורים, כאשר הפחד תפקד כחיישן מדויק שאפשר בלימה של הסכנה והגנה על החירות.

ואולם, הדוגמאות שבהן פתחנו – בן גביר, סמוטריץ' – ממחישות כי חרף ה"תפקוד התקין" של גורם הפחד הפוליטי במסגרת מחאת קפלן, המחנה הדמוקרטי־ליברלי הישראלי עדיין לא הפנים עד תום את תפקידו של הפחד במערכה על עתיד המדינה, כמו את הדרך הנכונה להשתמש בו. אי־נעימות שמעורר הפחד, לצד המועקה שנלווית אליו, מובילות אותנו לחזור שוב ושוב להגחכה, באופן כמעט פבלובי. יש לכך מחיר כפול: כלפי פנים, המרת הדחיפוּת בתחושת פורקן, וכלפי חוץ, הצגת נרטיב הנגוע בסתירה פנימית ("מסוכן" ו"ליצן" בעת ובעונה אחת וכך הלאה).

צ'ארלי צ'פלין טעה

משימתו של הליברל אף פעם, אפוא, לא נגמרת. עליו לעמוד תמיד על המשמר. אלא שהדריכות הזאת עומדת למבחן דווקא כשהאיום אינו לובש צורה מאיימת. אכזריות שלטונית לא בהכרח מכריזה על עצמה בקול תרועה רמה; לעתים היא מגיחה כשהאוחז בכוח נראה מגוחך מכדי שנצטרך לפחד ממנו. ברגעים כאלה, הפיכת המסוכן למגוחך עלולה לטשטש את הסכנה במקום לחשוף אותה.

דוגמה בולטת לכך נוכל למצוא בעולם התרבותי של בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, שהחזיק בעת ובעונה אחת שתי תמונות של אותו האויב: הנאצים כמפלצות רצחניות המציבות איום על העולם החופשי, ובד בבד היטלר ובכירי הרייך השלישי כקריקטורות מגלומניות, גרוטסקיות ואינפנטיליות.

את התקופה שבנדון אפיינו שלל ייצוגים מגחיכים של נאצים, החל משיר של חיילים בריטים שעסק באשכים של ראשי המשטר הנאצי ("להיטלר יש רק אשך אחד, לגרינג יש שניים קטנים מאוד, להימלר יש משהו דומה ולגבלס המסכן אין אשכים כלל"); עבור בסרט אנימציה של האחים וורנר שבו היטלר ושותפיו מוצגים כברווזים דמויי דונלד דאק; וכלה בדוגמה המפורסמת ביותר – סרטו של צ'ארלי צ'פלין "הדיקטטור הגדול".

הסרט הסאטירי, שיצא לאקרנים ב־1940, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, מנצל את הדמיון החיצוני בין אגדת הקומדיה האנגלית המשופמת לבין הפיהרר, כדי לנעוץ סיכה בדימוי המאיים של היטלר. במילים אחרות, ממש כשם שבאחת הסצינות המפורסמות בסרט, בן־דמותו של היטלר, אדנואיד הינקל בגילום צ'פלין, רוקד לבדו עם גלובוס מתנפח בידיו ומחבק אותו באקסטזה כאילו העולם כולו נתון בידיו, עד שהבלון מתפוצץ לפתע בפניו, כך הסרט מבקש לתקוע סיכה במה שצ'פלין ראה כשיגעון הגדלות של היטלר ולהפוך את הנאצים ממושא אימה למושא של לעג.

"הדיקטטור הגדול" זכה להצלחה גדולה בזמן אמת, ולימים גם הפך לקלאסיקה קולנועית. אבל דווקא ביקורת שנכתבה עליו כאן, בארץ ישראל, הצביעה על הכשל הטמון בו. פרץ ברנשטיין, לימים אחד מהחותמים על מגילת העצמאות ושר בממשלות ישראל, כתב בעיתון הבֹּקֶר ביולי 1941: "הטרגדיה של הסאטירה של צ'פלין היא בזה שהמציאות בינתיים סתרה אותה. התברר ש'הדיקטטור הגדול' אינו קומדיאנט מגוחך, אלא מונומאן [אדם הלוקה בשיגעון לדבר אחד מסוים; ע"ק] מאוד מסוכן, שהתרברבותו אינה מתבססת על דמיון חולני אלא על כוח צבאי נורא. עוזריו אינם בובות מצחיקות, אלא בעלי מקצוע מנוסים שמומחיותם מגלה יעילות מיוחדת מפני שהיא מתחברת עם חוסר מצפון ואכזריות ללא דוגמה".

בהמשך צצו מבקרים חריפים אף יותר לצ'פלין. אחד מהם, רון רוזנבאום, שכתב את הספר היטלר – מסע אל שורשי הרשע, האשים את הקומיקאי ביצירת נזק היסטורי של ממש בגין נרמול המנהיג הנאצי. באחרית הדבר למהדורה המעודכנת של ספרו, הוא פוסק כי "הדיקטטור הגדול" מותיר רושם לפיו היטלר אינו יותר מבדיחה בלתי־מזיקה, או במילותיו: "בסך הכל דמות הנווד בתוספת מעט חוסר חיבה ליהודים". רוזנבאום מזכיר כי הסרט יצא לאקרנים בתקופה שבה לא מעט אנטישמים ותומכי פשיזם בארצות הברית ניסו להותיר את מדינתם מחוץ למאבק המתחולל באירופה, ומכאן המסוכנוּת שלו.

כשני עשורים לאחר המלחמה, הודה צ'פלין באוטוביוגרפיה שלו: "אילו ידעתי על הזוועות האמיתיות של מחנות הריכוז הגרמנים, לא הייתי יכול לעשות את 'הדיקטטור הגדול', לא הייתי יכול לצחוק על הטירוף הרצחני של הנאצים". בכך, צ'פלין מאשר את הסכנה הטמונה בהגחכה אל מול איום כבד וממשי ומכיר בנזק שחולל כשניסה להילחם במכונה הנאצית באמצעות הנשק הרגיל שלו – ההומור.

תמריצים ישראליים להומור

למותר כמעט לציין שהחרטה של צ'פלין בנוגע ל"דיקטטור הגדול" לא הובילה אותו לכפור בתפקידו של ההומור בפוליטיקה, וגם לא יהיה זה הלקח הנכון. להומור, לפרודיה ולסאטירה יש פונקציה חיונית בכל דמוקרטיה, והצחוק הוא אמצעי עוצמתי בארגז הכלים של מתנגדי השלטון. בזכותו אפשר להראות שהמלך הוא עירום, להציב מראה לחברה, למתוח ביקורת עצמית ולהעביר מסרים מורכבים וקשים לעיכול באמצעים רכים.

בישראל, יש תמריץ נוסף לשימוש בהומור כשפה פוליטית: החברה הישראלית מתייגת לא פעם רצינות ככבדות, ולחלופין מפרשת ציניות כאינדיקציה לפיכחון. כך שההומור בישראל הוא לא רק כלי ביקורתי אלא גם אמצעי כמעט הכרחי לתרגום מסר פוליטי רציני לשפה שנתפסת כנגישה ולא מטיפנית, דבר שעשוי לסחוף לשיחה אנשים שאינם מעורבים בה מלכתחילה.

להגחכה יש יתרון פוליטי נוסף במקומותינו. בתרבות הפוליטית הישראלית, שמתאפיינת בסיקור תקשורתי פרסונלי כמו־רכילותי, מנהיגים נמדדים בשאלה "מי חזק", "מי חלש" ו"מי הכניס למי". ההגחכה מאפשרת לפיכך למחנה הדמוקרטי־ליברלי לייצר מעין תחושת ניצחון: רגע שבו נדמה שהצלחנו להתבריין על הבריון, להצטייר כחזקים ממנו ולפגוע בדימוי הציבורי שממנו הוא ניזון. והדובדבן שבקצפת – בקואליציה הנוכחית לא חסרות דמויות מגוחכות שמנפקות התבטאויות מביכות ואירועים מעוררי לעג. אז שלא נצחק?

ובכן, השאלה אינה אם מותר או אסור לצחוק, אלא מה המחירים הכרוכים בהפיכת הצחוק לשפה המרכזית שדרכה אנו מגיבים ליריב. ברגע שההומור חדל לחשוף את האיום ומתחיל להקטין אותו – האינסטינקטים הפוליטיים משתבשים. ההגחכה הופכת ללב הפעולה הפוליטית, בהכרח על חשבון פעולות אחרות – ניתוח, התארגנות או שכנוע.

אבל הימין התחיל

כנגד כל זה, יטען הטוען: "אבל לימין זה עובד!". אמת; מנהיגי הימין הסמכותני ברחבי העולם עושים שימוש בהגחכה כאסטרטגיה פוליטית, אך בדוקטרינה שלהם, היא לא משמשת תחליף לפחד כי אם מכפיל כוח עבורו.

לאורך קמפיין הבחירות לנשיאות בארצות הברית ב־2020, למשל, הצמיד טראמפ ליריבו ג'ו ביידן את הכינוי "Sleepy Joe" (ג'ו הישנוני) במטרה ללעוג למצבו הקוגניטיבי ולהטיל ספק בכשירותו לכהן כנשיא בגילו המבוגר. אמנם קהל התומכים של טראמפ צחק בכל פעם שמועמד הרפובליקני אמר "ג'ו הישנוני", אבל צמד המילים חרת בתודעה הציבורית טענה חדה: ביידן זקן, מבולבל, לא בשליטה – ואם יגיע לחדר הסגלגל, אמריקה תימצא בסכנה.

באותה התקופה בערך, במהלך סבבי הבחירות החוזרים ונשנים בישראל, התמודד נתניהו מול התקווה התורנית של מחנה מתנגדיו, בני גנץ. "אם הוא לא מסוגל לשמור על הטלפון שלו איך הוא ישמור על המדינה?", שאל נתניהו והדהד ברשתות החברתיות בעוצמה כל גמגום או טעות בשם מצד יריבו. גם במקרה הישראלי, הלעג לא נועד לשכך את הפחד של הליכודניקים מפני גנץ, אלא להעצים אותו. אם גנץ הוא שלומיאל ותימהוני, הוא לא יוכל להיות זה שעונה לטלפון האדום. הוא גם עלול להוות יעד לסחיטה מצד ארגוני מודיעין יריבים. החולשה שלו הופכת אותו אפוא למסוכן ומגייסת את המחנה לצאת ולהצביע נגדו. זהו ההפך הגמור מהכיוון שבו פועלת ההגחכה בקרב מתנגדי הממשלה בישראל, שאינה ממחישה מדוע כוחו של היריב מסוכן אלא מטשטשת את עצם העובדה שיש בידיו כוח.

ואולם, יותר מכול דוגמה כזאת או אחרת, מחנה הימין עושה שימוש יעיל מאין כמותו בפחד כבר שנים ארוכות. הפחד הוא שהעלה את נתניהו לשלטון שוב ושוב, והוא שהכניס את בן גביר למשרד לביטחון לאומי. ובכל זאת, הפחד יכול להיות גם המפתח להפלתם. לשם כך, על המחנה הדמוקרטי־ליברלי להשכיל להתאים את הפחד לצרכיו ולדעת לנגן על סוגיו השונים; להימנע מפחד משתק ומהצחוק המאלחש שבא בעקבותיו, ולהעצים פחד מניע שישמש דלק למהפך פוליטי. זאת, לא באמצעות הכרזה חוזרת ונשנית כי האסון הבא מעבר לפינה, אלא באמצעות תרגום של פעולות הימין לסיכונים הברורים שהן מציבות עבור האזרחים: "חיכוך יזוּם" של מתנחלים עם פלסטינים בגיבוי הצבא עלול להוביל (ולמעשה נועד להוביל) לאינתיפאדה שלישית, ריכוז כוח בידי הממשלה מותיר את האזרח חשוף לפגיעה בזכויותיו, והחלשת השירות הציבורי ומוסדות מקצועיים סופה לפגוע בביטחון, בכלכלה ובחינוך. על מנת לשכנע חלקים גדולים בציבור, עלינו להפנים: הפחד אינו נטל – הוא נכס.

על עמית קלדרון

ממובילי ארגון הצעירים של מפלגת הדמוקרטים ופורום דב לדמוקרטיה וביטחון. משמש רכז המחקר והמדיניות בארגון העיתונאים והעיתונאיות. סטודנט לתואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה. גרסה ראשונית של המאמר פורסמה באסופת אביב של תוכנית נגה למחשבה פוליטית מבית מכון מולד.