הם הרגו את הרווקוּת

Getting your Trinity Audio player ready...

אני מדווש באופניים לקצה השני של העיר, לבר שאני לא מכיר, לפגוש מישהי שאני לא מכיר. אפליקציית טינדר הפגישה בינינו. הבחורה, ניצן שמהּ, בחרה את הבר. "כמה תהיו?", שואלת אותי המארחת. היא לבושה בשמלת ערב, כמוה כל הנשים במקום, והגברים בחליפות. הסתבכתי. "אני פה, התיישבתי בחוץ", אני כותב כעבור כמה דקות לניצן ומסתכל בתפריט. לא צריך לשתות – מספיק מבט אחד במחירים בשביל להסתחרר. בשלב כלשהו בחורה בלונדינית, גם היא בלבוש קז'ואלי, מתקרבת אליי בהיסוס. אנחנו מחייכים זה לזו עד שהמבטים מאשרים: כן זה אתה, כן זו את. 

ניצן מתיישבת לידי, המומה לא פחות מהמקום ומהמחירים. "אני ממש מתנצלת, חברות המליצו לי, אף פעם לא הייתי פה". המבוכה המשותפת סודקת מעט את הקרח, ואנחנו מזמינים שתי כוסות מהיין הכי זול בתפריט. אנחנו משיקים לחיים ומגלגלים שיחה כבדה כמו אבן במעלה הר. בסך הכול ניצן היתה מקסימה, אבל מהרגע הראשון ניכר שלא מצאנו חן אחד בעיני השנייה באופן מיוחד, ושיש לנו רק מעט במשותף. בתור לביקור גסטרואנטרולוג יש יותר ארוס באוויר. משכנו ככה שעה, אולי יותר. לבסוף נפרדנו בחיבוק קר והלכנו הביתה. 

נשארתי עם טעם מר בפה. לא משום שזו היתה חוויה שלילית במיוחד, אלא דווקא בגלל הרגילוּת שלה. מרבית הקוראים בגיל הרלוונטי ודאי מכירים את התחושה: כמות האנרגיה שמושקעת בריקוד הזה – מהמאץ' באפליקציה, דרך הצ'אט הראשוני ועד ההתארגנות למפגש – היא בלתי נתפסת, רק כדי לחזור, בסוף הערב, לאותה הנקודה. "מה אני עושה כאן?", שאלתי את עצמי מול המראה בשירותי הבר המפונפן, "למה אני עדיין מחפש אהבה באפליקציה?".

עשור שלטונן של האפליקציות

זה למעלה מעשור שאפליקציות ההיכרות הן חלק בלתי נפרד מחוויית הרווקוּת והדייטינג. כמחצית מהאמריקאים בגילי 18-50 העידו שהשתמשו בהן במהלך חייהם. לקבוצת Match, הבעלים של האפליקציות הדומיננטיות טינדר, הינג' ואוקייקיופיד, מאות מיליוני משתמשים ברחבי העולם. הכנסותיה עמדו על 3.5 מיליארד דולר ב־2025. לצד אפליקציות המיינסטרים, ישנן אפליקציות נישתיות ליהודים, ערבים, א־מונוגמיים, טבעונים, פרוגרסיבים, שמרנים, מה לא. 

האפליקציות מתיימרות להביא את בשורת השוק החופשי לעולם ההיכרויות. הרצון לקבל אהבה תורגם לביקוש, הרצון להעניק אהבה תורגם להיצע, והשניים ייפגשו בשוק היכרויות וירטואלי, שבו רווקים קונים ומוכרים את עצמם. המטרה, לכאורה, היא להפוך את החיפוש ליעיל ונוח, ולהגדיל את ההיצע שמתוכו אפשר למצוא את האחד או האחת. לאהבה תמיד היו מתווכים – שידוכים, מודעות בעיתון, אתרי היכרויות, הלנה עמרם. אם ככה, מה רע במתווך המותאם למאה ה־21?

זה רע; החוויה של ניצן ושלי, כמו של רווקות ורווקים רבים סביבי, מעידה שמשהו בפלטפורמה הזו פשוט לא עובד. הנתונים מדברים: לפי סקר של פורבס מ־2024, 78 אחוז מהמשתמשים חוו התשה רגשית משימוש באפליקציות היכרות בשל קושי למצוא חיבור, אכזבה מהיעלמות פתאומית של המשתמשים, שקרים, תחושת דחייה ועוד. לפי סקר מ־2026, רק שליש מהמשתמשים האמריקאים אמרו שהשפעתן על חיי הדייטינג חיובית בעיקרה. כמחצית דיווחו על השפעה לא־חיובית או שלילית, וחמישית דיווחו שבעיקר שלילית. אלה נתוני שביעות רצון נמוכים ביחס לכול שירות אחר כמעט שאפשר להעלות על הדעת. לשם השוואה, שביעות הרצון משירותי הסטרימינג הגדולים גבוהים בהרבה. אז מדוע החווייה שלילית כל כך, ומדוע בכול זאת רווקות ורווקים ממשיכים להשתמש באפליקציות? 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

שורש הבעיה נעוץ במודל העסקי של האפליקציות. טינדר וכל השאר מפיקות את רווחיהן ממנויים משלמים ומצפייה בפרסומות. רווקים שמוצאים זוגיות מפסיקים לשלם על מנויים או לצפות בפרסומות, ולכן לאפליקציות אינטרס ברור – הפוך בדיוק מהרטוריקה הרשמית שלהן – להנציח את הרווקות ולמגר את האהבה. במילים אחרות, יש בהן ניגוד עניינים מובנה. 

זהו החטא הקדמון והוא מוכר היטב למשתמשים, אבל הוא לא האחרון. בניגוד לחזון השוק, האפליקציות הן לא מתווכות נייטרליות בין משתמשים חופשיים אלא סוכנות שינוי חברתי רבות־עוצמה שמעצבות מחדש את כל מה שאנחנו מבינים על חוויית ההיכרות, אבל גם על הרווקוּת כשלב חיים מעצב, במידה רבה גם על זוגיות, ואפילו על פרידה. כדי להבין מה קרה בעשור שלטונן, ומה יכול להיות אחרת, נעקוב אחרי חוויית המשתמשים בדרך לאהבה, שלב אחרי שלב. 

טינדר לא רוצה שנתאהב

בפתיחת מנוי חינמי באחת האפליקציות, נדָרש בדרך כלל להעלות לפחות תמונה אחת, עדיף יותר, להוסיף כמה פרטים מזהים ולאשר מיקום. עכשיו אפשר לצלול למאגר הבלתי נדלה של רווקות ורווקים. כידוע, מחליקים ימינה את מי שמוצא חן ושמאלה את מי שלא, במחול אגודלים משעשע ונעים תחילה, מהפנט וממכר לאחר זמן־מה, ולבסוף מטריף־דעת. אם שני אנשים מחליקים ימינה זה את זה, נפתח צ'אט לשיחה. מספר ההחלקות היומי מוגבל למכסה לא־ידועה למשתמש החינמי; מנויים משלמים זכאים להחליק ימינה ושמאלה לנצח.

התחושה הנוראית בעת השימוש באפליקציות נובעת, בראש ובראשונה, מחוויית המשתמש. היא בנויה כל כולה במטרה לחסל את התנאים הדרושים ליצירת קשר אינטימי, ובד בבד כדי לעודד התמכרות לפלטפורמה עצמה. קחו לדוגמה את מנגנון ההחלקה (Swipe). אני מדגים אותו לערן, חבר נשוי עם ילדים שמצא אהבה לפני עידן האפליקציות. ערן עוצר על כל פרופיל, בוחן, מתלבט, שואל שאלות, מקשה קושיות, שעה שאני מחליק ימינה ושמאלה על אוטומט. הוא מופתע ובשלב מסוים מתקומם על המהירות שבה אני שופט לחיוב או לשלילה, בעיקר לשלילה. זה מזכיר לי שפעם גם אני גללתי מתוך הנחה שמאחורי הפרופילים יש נשים בשר ודם. 

אבל שנים של סווייפ שחקו את הידיעה הזאת. ההחלקה היא פעולה מנותקת מכל הקשר בזמן ובמרחב, מנותקת מהגוף ומהמצב הנפשי. אפשר לגלול באמצע הלילה במיטה, בתור, באסלה ואפילו בדייט, כשהפרטנר הלך לשלם את החשבון. האפשרות לברור אנשים כפעולה שגרתית וסתמית הופכת את פעולת החיזור ללא־אישית, נטולת כוונה, מנוכרת וממושחקת (Gamified). סלוט־מאשין שמגריל סחורה אנושית. 

הסלקציה הבינארית הזאת מרדדת את המורכבות האנושית הבלתי ניתנת לאמידה. כשפוגשים אדם לראשונה במציאות, לא מחליטים אם הוא "כן" או "לא" – יש בתווך מגוון צבעוני של אפשרויות. לעומת זאת, פעולת הגלילה דומה להליכה ברחוב סואן, עמוס באינספור פרצופים, וניסיון לברור מתוכם למי לגשת. אם החלטתם לא לגשת, האדם ייבלע בהמון וסביר שלא תפגשו בו שוב לעולם. זו לא מליצה: בעוד מנויים משלמים זכאים לעשות Undo להחלקה שגויה שמאלה, מנויים חינמיים תלויים בחסדי האלגוריתם, שמשיקוליו מחליט אם להפגיש אתכם שוב עם פרופילים ששללתם בעבר. לרוב לא. המשקל הכבד שמונח על הכף יוצר הצפה, מעורר חרדה, אוטם ומבלבל. והתחושה הזאת מחלחלת פנימה – כל משתמש יודע במאחורה של הראש שגם אותו שופטים עכשיו אגודלים זרים ואדישים, על סמך תכונות שטחיות בלבד, בדגש חסר פרופורציה על מראה חיצוני. 

הדה־הומניזציה שגורמת פעולת הסווייפ מועצמת בשל השילוב עם תודעת שפע פיקטיבית שהאפליקציה מייצרת. אם יש שפע אינסופי כביכול לבחור מתוכו, ממהרים לפסול על סמך שיקולים זניחים, והדבר מעצב את ההעדפות של האדם הגולל בצורה צרכנית, אולטרה־שיפוטית ועמוסת קריטריונים מחמירים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. וגם כשעומדים בהם, הם לא ערובה לקשר מוצלח. 

אני יודע, למשל, שמשתמשות רבות פוסלות את הפרופיל שלי משום שאני נמוך מהן. יערה, בת הזוג האחרונה שלי לפני עידן האפליקציות, היתה גבוהה ממני מעט. היא אמרה לי פעם ברגע של כנות, שכאשר רק פגשה אותי, עניין הגובה מעט הפריע לה, אבל היא התגברה עליו לאט לאט ולימים ההיסוס ההוא אפילו נראה לה אבסורדי. הקשר שלנו נמשך לבסוף קצת יותר משנה והיה משמעותי; בעידן האפליקציות הוא כנראה בכלל לא היה מתחיל. 

יערה אהבה אותי, אני אהבתי אותה, וגם אם תיתלו אותי הפוך ותנערו ממני כל מה שאני יודע ומרגיש, לא תמצאו את התשובה לשאלה למה זה קרה איתה, בעוד שעם אחרות – חכמות, יפות ונהדרות לא פחות – דווקא לא. אהבה צריכה מפגש, נוכחות מתמשכת ולא שיפוטית, סקרנות, קבלה של חסרונות בעצמנו ובפרטנר. באפליקציות, לעומת זאת, אני קודם כל הגובה שלי ורק אחר כך הבן אדם. תחת חוקי הפורמט, כולנו כבולים להתנהגות בלתי אנושית.

אין מזגן? ביי

כדי להיטיב לברור את האחד או האחת, האפליקציות מציעות למשתמש להעשיר את הפרופיל בפרטים ובתמונות שיהפכו אותו כביכול לאנושי ולמדויק יותר בעיני אחרים, ומאפשרות לו לחדד את העדפותיו. אבל מלאכת טיוב הפרופיל לא גורמת לך להרגיש אנושי יותר, או לראות את היופי והמורכבות באחרים. במקום זה, אתה מגויס להיות קופירייטר, דוגמן, צלם, יועץ קו"ח ובקר איכות של עצמך. רק מלאכת בחירת התמונות לבדה היא תורה שלמה. יש לתכנן בקפידה את סדר הופעתן של תמונות מחמיאות אך אותנטיות, המקיפות מגוון תכונות שחשוב לך לשדר – הנה אני בעבודה, הנה באירוע חברתי, הנה אני עוסקת בתחביב, הנה נחה עליי רוח שטות. ולא דיברנו עוד על תאורה. אין דרך אחת נכונה לגבש פרופיל, אך יש אינספור דרכים שגויות, וקל ליפול לבורות. 

גם אם מסרבים לקחת ברצינות תהומית את פעולת המיתוג והמכירה, עצם האילוץ לחפש אהבה באמצעות שיווק עצמי מרוקן את הנפש ופוגע בדימוי העצמי, מוטה לטובת הקופירייטרים שבנינו (שלא לדבר על הדוגמנים), ומובנה בו מלכוד: אם אינך משקיע בתמונות ובשיתוף פרטים, הפרופיל ייראה דל ועלול לעורר חשד שיש לך מה להסתיר; אם אתה כן משקיע, זה עלול לעבור כחופר או אינטנסיבי, וכל תיאור שתוסיף עלול להתפרש לא נכון. לאהוב חתולים זה יתרון, מכול הסיבות המובָנות? או שאולי את קאט־ליידי מכמירת לב? ומה לגבי מוזיקת מטאל – יציאה אותנטית ומעניינת, או עבודת שטן במחתרת? הפער בין המגניב לקרינג' דק מתמיד.

מלאכת בניית הפרופיל היא בסך הכול אשליה של חופש. ניתן לדייק את התיאור וההעדפות, אך תמיד בכפוף לתפריטים של הפלטפורמה. כך, למשל, שיוך פוליטי ניתן להגדיר באחת האפליקציות כ"ליברלי, מרכז, שמרני, או א־פוליטי". זו חלוקה בניחוח אמריקאי, שאינה הולמת את האקלים הפוליטי הישראלי, וממילא מוחקת מקטעים שלמים בספקטרום. האם, למשל, מי שמגדיר עצמו כימני יהיה בהכרח שמרני? 

אותה אפליקציה מציעה לך לתאר את מבנה גופך. תבחרו: רזה, עודף משקל, מבנה גוף ממוצע, בכושר, מבנה גוף שרירי, מבנה מעט מלא, מבנה גוף עם קימורים. את מבנה הגוף המועדף של הפרטנר, תוכלו להגדיר בחלון העדפות, שכותרתו היא "האדם האידיאלי בעיניי". לא פחות. תוכלו גם לסנן החוצה מובטלים, טבעונים, משתמשים רגישים לגלוטן, או לסנן לפי השכלה, גיל, גובה, ואף מוצא אתני (!). במנוי חינמי יופיעו לעתים פרופילים החורגים מהמסננת. מנויי פרימיום יכולים, לעומת זאת, להגדיר תכונה מסוימות בפרטנר כקריטריון בל יעבור. כלומר, היכולת לסנן באופן בלתי מתפשר מוצגת כאופציה ששווה כסף.

אמת, בחירת פרטנר לפי העדפות זה חשוב. אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, נמצא את עצמנו שוב ושוב בקשרים לא מתאימים. אלא שהאפליקציות על תפריטיהן המפורטים לא בהכרח מלטשות את כושר הרצון והאינטואיציה. הן עושות דבר אחר. הן מציעות לסנן (To filter) במקום להעדיף (To prefer). אלה שתי פעולות דומות כביכול אך שונות מהותית. הסינון מניח שמושא האהבה הוא אובייקט שעומד או לא עומד בתנאים מסוימים, נתונים מראש, כמו דירה ב־AirBnB שצריכה לענות על הקריטריונים שהגדרנו. אין מזגן? ביי. העדפה, לעומת זאת, היא פעולה תלויית־קונטקסט, דינמית ומשתנה. לעומת הסינון, יש במסגרתה משמעות לתהליך והיא דורשת משהו גם מהמעדיף – להתפשר, לתקשר, להתחשב. 

ולסיום סקירת חוויית המשתמש, איך אפשר בלי קצת אבקת AI. באפליקציית הינג', למשל, ה־AI Companion מחווה דעתו על התיאור האישי שכתבת. הוא לא אומר לך מה לכתוב, אלא תורם עצות עמומות וגרועות כגון ״Go a little deeper״ או ״Try a small change״. בהנחה שהבינה מתבססת על מה שסטטיסטית אמור לעבוד – איך זה בדיוק משרת את המשתמש, בפלטפורמה שהמטרה בה היא דווקא להתבלט? באמבל מציעה ״שוברי קרח מבוססי AI״. כלומר, משפטי פתיחה מותאמים אישית להתנעת השיחה. דוגמה מאתר הפלטפורמה ממחישה היטב את האבסורד הקריפי: "היי [שֶם]! נראה ששנינו נמצאים כרגע בשלב דומה בחיים – ממוקדי קריירה. במה את עובדת? תמיד מסקרן אותי לשמוע על מסלולי קריירה ותחומי עיסוק שונים".  

בשורה התחתונה, הפיצ'רים הללו משרתים כולם את הניסיון למגר את אי הוודאות בתהליך החיזור וההיכרות – כאילו שזה אפשרי, או בכלל רצוי. ההימנעות מהכאב שבאי־הוודאות, האינהרנטי בכל תקשורת עם הזולת, מוליכה את הרווק היישר לכאב הוודאי שבבדידות. "יש ארעיות מסוימת באהבה", אמר לי ערן הנשוי אחרי שגללנו יחד. "באותה מידה שהתחתנתי עם טלי, יכולתי למצוא את עצמי עם מישהי אחרת". ערן צודק – אהבה היא לא התאמה בין סיר למכסה, אינה ודאית, ותמהיל דינמי של מסתורין וביטחון הוא מה שמלכתחילה מפיח בה רוח חיים. 

או מדבר או שוק בשר

האפליקציות אינן מחלקות את האכזבה באופן שווה: הן מייצרות חוויות שונות מאוד לגברים ולנשים. גברים סטרייטים רבים שאיתם דיברתי חשים שהם צועדים במדבר וירטואלי – על כל עשרות החלקות ימינה מגיע מאץ׳ אחד בודד. התחושה היא שהאפליקציה מעניקה להם חשיפה נמוכה כתמריץ לרכישת מנוי יקר. ב־okcupid, למשל, תמורת כ־200 ש"ח לחודש (או פחות, למנויים ממושכים יותר) אפשר לקבל Boost להעלאת הנראות הזמנית של הפרופיל, לראות ממי קיבלת לייק, ועוד שלל פיצ'רים. 

העובדה שאתה מתומרץ לשלם יכולה להגביר את התחושה שאתה לא "גבר מספיק" כדי להצליח בעצמך. מנגד, אם שילמת ואתה לא מתוגמל לשביעות רצונך, התסכול – יש לשער – גובר מעריכית. באופן כללי החוויה של גברים סטרייטים באפליקציה היא של דחייה מתמשכת. לפי סקר מכון פיו האמריקאי מ־2022, 64 אחוז מהם חשים חוסר ביטחון בשל מיעוט ההודעות שהם מקבלים. 

מנגד, נשים שאיתן דיברתי, מרגישות יותר מחופצנות מאשר מחוזרות – זה קורה משום שהאפליקציות מדגישות מראה חיצוני מעל לכול. בנוסף, לפי מכון פיו, 54 אחוז מהנשים מרגישות מוצפות (Overwhelmed) ממספר ההודעות שהן מקבלות, לעומת 25 אחוז מהגברים. על חוויית שוק הבשר הזאת נוספת שכבה של חוסר מוגנוּת. לפי מכון פיו, 66 אחוז מהמשתמשות בגילי 18-50 חוו הטרדה מסוג כלשהו. "אני מסתכלת על פרופיל", אומרת לי חברה בשם גלי, "ולפני הכל אני צריכה להבין האם הוא אנס פוטנציאלי או לא". ואיך היה היום שלכם? 

מצד שני, נשים אחרות ששוחחתי איתן, מציינות שהשימוש בפלטפורמה יכול להעניק חוויית שליטה וביטחון הודות לאפשרות לסנן מחזרים לא רצויים כבר בשלב הגלילה וההתכתבות. אך גם מנגנון הסינון לא מפיג את החרדה הַמּוּבֶנֶת מפגישה ראשונה, לבדך, עם גבר זר – חרדה שפוחתת משמעותית בהכרויות אורגניות במסגרת לימודים, עבודה, או מעגלים משותפים. 

כל מגדר אפוא סובל לפי דרכו, ולקהילת הלהט"ב סבל ייחודי משלה, אבל אפילו אם אחרי מסכת הייסורים מגיע מאץ' שבאמת מוצא חן – אלה גם אלה יצטרכו לצלוח את שלב השיחה הראשונה. 

לכל השדים והרוחות

אני מסתכל על הפרופיל של שיר, מאץ' טרי. פסיכולוגית בהתמחות, גרה במרכז, מתולתלת להפליא, תמונותיה קורנות מרוח שטות. בתשובה לשאלה "דבר שלא הייתי עושה שוב", היא ענתה: "להרוג את לילי וג'יימס פוטר". החיבה שלנו להארי פוטר, חנונים שאנחנו, הולידה פינג פונג הודעות קוליות נדיר באפליקציות, שבמסגרתו שִכתבנו פחות או יותר את כל סדרת הספרים, כשאנחנו במרכזה, מנצחים את הרעים ומתאהבים. ועם זאת, אחרי יומיים של התקשקשות כיפית, שיר נעלמה. לא נאמר משהו יוצא דופן בשיחה ולא היה רמז מטרים. היא פשוט הפסיקה לענות. מהר מאוד טאטאתי את האכזבה ועודדתי את עצמי בכך שהיעלמות פתאומית כזו מתרחשת רק באפליקציות. אבל למה בעצם?

הפילוסוף היהודי מרטין בובר מתאר בטקסט קצר את הקושי שבמפגש הבין־אנושי. במפגש בין ראובן ושמעון (התרגום העברי של שמות הדמויות בספריו) לא נמצאים רק הם עצמם, אלא שלוש "רוחות רפאים" מרחפות מעל כל אחד מהם. הראשונה – שמעון כפי שהוא רוצה להיראות בעיני ראובן (דימוי שבהכרח אינו חופף לכול מה ששמעון באמת). השנייה – שמעון כפי שהוא באמת נראה בעיני ראובן (שוב, דימוי שאינו זהה לשמעון באמת). השלישית – שמעון כפי שהוא נראה בעיני עצמו. גם לשמעון שלוש רוחות, תמונת מראה לרוחות של ראובן. כך, בדרכם של שני אנשים להיכרות אמיתית ואינטימית, עומדים לא פחות משישה דימויים. 

אם בובר היה חי היום, הייתי מציע לו, במקרה שבו ראובן ושמעון מכירים בטינדר או בגריינדר, להכפיל את מספר הרוחות. ראשית, לצד איך ששמעון רוצה להראות בעיני ראובן, יש את איך שהוא רוצה שהפרופיל שלו ייראה בעיני ראובן – והדימויים הללו אינם בהכרח זהים. ראובן יכול, למשל, לרצות ששמעון יחשוב שהוא מעוניין בקשרים מזדמנים בלבד, אך לא יציין זאת בפרופיל מחשש שהמסר ייתפס כזול או לא רציני. שנית, לצד איך ששמעון נראה באמת בעיני ראובן, ישנה השאלה איך הפרופיל של שמעון נראה באמת בעיני ראובן. הפער בין שמעון האמיתי לשמעון הווירטואלי עלול לתסכל מאוד את ראובן (ולהפך). שלישית, לצד איך ששמעון נראה בעיני עצמו, ישנה השאלה איך שהפרופיל שלו נראה בעיני עצמו. גם היחס בין אדם למותגו, כפי שראינו, מורכב ומתסכל. בסך הכול – לא פחות מ־12 דימויים מעוותים את השיח בין ראובן ושמעון. 

מסוחררים ממבוך המראות הזה? מתקשים לעקוב? זו פחות או יותר ההרגשה בעת הגלילה באפליקציות. מה הפלא אפוא שפעולת ה־Ghosting (היעלמות לעד משיחה בלי שום התראה) הפכה בהן נפוצה כל כך. יותר מדי רוחות רפאים חוצצות בין שני המחזרים, עד שבריחה היא האופציה השפויה. אבל גם אם שורדים את השיחה המקדימה, צריך לצלוח את הדייט.

הדייט

"איך שהוא יורד מהאופניים, אני כבר יודע שהוא לא מה שחשבתי שהוא", אומר לי איתן, "זה לא מה שהזמנתי", הוא מוסיף בהומור עצמי, "זה לא נראה ככה באתר". הדילוג מהיכרות וירטואלית לפיזית כמעט תמיד מלווה באכזבה, או לכל הפחות בכיווץ קל בלב. זה קורה בשל הנטייה הטבעית להשלים תמונה ורודה של הפרטנר הפוטנציאלי על סמך הפרטים החלקיים שהאפליקציות מספקות – גם אם לא נעשה שום ניסיון לנפח את הפרופיל. האכזבה הזו בלתי נמנעת משום שהיא טבועה בפורמט. נכון, אפשר להתאכזב גם משידוך בבליינד דייט דרך חברים, אך החוויה השוקית־צרכנית באפליקציה מעצימה את האכזבה. 

האפליקציות מביאות, אם כן, רווקות ורווקים לדייט בנקודת פתיחה גרועה מלכתחילה, שממנה צריך בהדרגה לבנות אמון בסיסי במקביל לחיזור. במצב כזה, קשה לצלוח דייט ראשון ולהגיע לשני. האפליקציות עצמן אינן אשמות בלעדיות בכישלון המפגש, אבל הן מרוויחות ממנו רווקים הכמהים עוד יותר לקשר. למעשה, גם אם הדייט הולך לא רע, האפליקציות ממשיכות לרדוף את המשתמשים גם במהלכו.

בפרק הפתיחה של הדרמה "קורדרוי", שיצרה הדס בן ארויה, הגיבורה בגילום דר זוזובסקי מתכתבת עם המאץ' הבא ממש בעודה מבלה בשלישייה סוערת עם גבר אחר (דני רופ שמו). גם אם זה ביטוי קיצוני של היעדר מחויבות, עצם הידיעה שכמו שלךָ ולמי שמולך מחכה שפע פיקטיבי בכיס, מאיימת על המחויבות הכי בסיסית. האם מי שמולי ממקבל? האם הוא נפגש איתי בהיעדר אופציה טובה יותר? הרטט הפיזי והמטאפורי בכיס מכל נוטיפיקציה על מאץ' או לייק הופך את השאלות האלה, הקיימות ממילא, לנוכחות ממש בזמן המפגש. הן תלויות מעליו כמו ענן רעיל. ערן מספר לי שהדייטים הראשונים שלו עם טלי, לימים אשתו, מעט קרטעו. "ממה שאתה מספר", הוא אומר, "עולה שבעידן האפליקציות הקשר איתה היה מת לפני שנולד". אין לי אלא לאשר. 

לפעמים מצליחים לנכוח, ולהתחייב, ולאט לאט נובט קשר יפה. האפליקציות ירדפו את הזוג הצעיר בפושים על מבצעים והטבות זמניות, גם אם אינם גוללים באופן פעיל, ויוסיפו איום אחרון – משום שמתישהו צריך אקטיבית למחוק אותן. וגם אחרי שמוחקים אותן, אתה ממשיך לחוש מעין גירוד פנטום בכיס, על כל האופציות שאבדו ושאפשר אולי יהיה להשיב בלחיצת כפתור. נותרת גם החרדה מלחזור אליהן במקרה שהקשר לא ימשיך. וכאשר חוזרים אליהן – חרבו דרבו. "אם לא בילית באפליקציה הרבה זמן ונאלצת לחזור, אז פתאום יפנקו אותך בנראוּת מוגברת ותקבל מלא לייקים כדי שתחזור למשחק", מסביר איתן.

הרתיעה מחזרה לאפליקציות שונה מהפחד ה"רגיל" מרווקוּת. זו חרדה משובה של מערכת היחסים הרעילה איתן. הן חיבלו עמוקות ביחס שלנו להיכרות, חיזור, אהבה, ואפילו פרידה. ומעל לכול אלה מרחף פשע גדול ובלתי נסלח. 

הפשע הבלתי נסלח

גם את נגה פגשתי דרך האפליקציה. היו לה עיניים חומות יפות וטובות ונוכחות נעימה. במהלך הדייט הראשון והאחרון שלנו, בבר יין בדרום העיר, היא נשענה לפתע לאחור ואמרה לי ברגע של גילוי לב: "אתה יודע, אני דווקא לא חושבת שנעשיתי עד כדי כך פחות יפה עם השנים". "מה פתאום, את ממש יפה", אמרתי לה, והתכוונתי לזה. "שמע, אבל לא מתחילים איתי יותר במציאות, זה כבר לא קורה". 

הבעיה אינה בנגה. בעשור שבו האפליקציות השתלטו על עולם החיזור, ההיכרות האורגנית במרחב הפיזי כמעט שנכחדה. לא רק בשל עליית האפליקציות; הסמארטפונים, אוזניות מבטלות רעש ועוד גורמים חברתיים וכלכליים רבים כנראה תרמו במישרין ובעקיפין לחיסול התקשורת במרחב הפיזי. אבל לאפליקציות תרומה ייחודית. הן הפכו את פעולת החיזור הווירטואלית לממכרת, דופמינית, נטולת חיכוך, מאמץ או סיכון (זִכרו, שוב, את הגלילה בעת הישיבה על האסלה). במקביל, התנוונה היכולת להכיר בעולם הפיזי – פעולה שדורשת מיומנות, יש בה סיכון והתגמול עליה איטי ולא מובטח. 

הניוון הזה יצר תלות. ניווט מערכות יחסים הפך דומה לניווט בכביש. כפי שמחקרים מצאו מתאם בין שימוש ממושך ב־GPS לירידה בתפקודֵי הזיכרון המרחבי התלויים בהיפוקמפוס (האזור במוח שאחראי לניווט), עד כדי כך שנדמה שאי אפשר יותר לנווט בלי ווייז – כך גם עם טינדר. הפך בלתי אפשרי כמעט לעשות את זה בעצמנו. 

כתוצאה מכך נמנעת מאיתנו מיומנות החיזור – ליזום פנים מול פנים, לקרוא רמזים ודקויות בהבעה, להתנסח בצורה מכבדת ומזמינה, ולהעמיד את הדימוי העצמי שלנו תחת אפשרות לא נעימה אך מעצימה של דחייה מפורשת. "אם מישהו נדלק עליי ברחוב", אומר לי איתן, "הוא לא ייגש אליי, הוא קודם יבדוק אם אני בגריינדר". הסוכנות שלנו הופקעה לאלגוריתם שאינו חפץ בטובתנו, ועכשיו התחושה היא שאין לאן לברוח. מי שרוצה לגשת או שיגשו אליו במציאות מרגיש שזה לא מקובל, ולעתים אף מטריד – גם כשהכוונות טובות.

זה הפשע הבלתי נסלח – סירוס ועיקור מנטלי של גברים ונשים למטרות רווח. בשורה התחתונה, בניגוד לסיפור השחוק על השוק החופשי, מה שיש כאן זו הפעולה הקלאסית שהקפיטליזם עושה להיבטים רבים כל כך בחיים המודרניים – לוקח צורך חברתי אמיתי, הופך אותו למוצר ובכך משנה באופן מהותי הן את הצורך והן את המענה עליו. השוק מרדד בני אדם לקונים ולמוכרים, דוחק אלטרנטיבות לא־שוקיות למענה על הצורך, יוצר תלות, והופך למתווך העיקרי והכוחני של הצורך החברתי. 

חייבת להיות דרך החוצה

לפני שדנים באלטרנטיבות, מן הראוי לציין לצד הנזק גם את התועלת שבאפליקציות. עבור אנשים מסוימים הממשק יוצר חוויה בטוחה ונעימה, והם לא שותפים לביקורת הכללית. במבחן התוצאה, גם אם קשה להשוות את סיכויי ההצלחה לערוצי היכרות אחרים, העובדה היא שזוגות רבים ומוצלחים סביבי ובכלל הכירו דרכן. הן שימושיות באופן מיוחד עבור להט"ב המתגוררים בסביבה שמרנית או אף הומופובית, ומקלות על רווקי פרק ב' להכיר זה את זו באמצעות חריגה מהמעגלים החברתיים שהתבססו לאורך השנים עם האקס. כמובן – אין כל פסול בשימוש בהן, והמאמר הזה לא מבקר לרגע את המשתמשים עצמם. קשה למצוא אהבה גם בלי קשר אליהן. לכן, כל מה שיכול לעזור הרי הוא מבורך.

עם זאת, בשנים האחרונות ענקיות הדייטינג מראות סימנים של חולשה. המניה של קבוצת מאץ' צנחה מאזורי ה־150 דולר בשיא לשפל של 30־40 דולר בשלוש השנים האחרונות. מניית באמבל איבדה מאז הנפקתה כ־95 אחוז מערכה. לפי הדוחות השנתיים של מאץ', בסיס המשתמשים המשלמים של החברה ירד בכ־13 אחוז מכ־15.6 מיליון ב־2023 לכ־13.5 מיליון ב־2026. המצוקה מתבטאת גם בפיטורים. ב־2025, באמבל שלחה הביתה 30 אחוז מהעובדים וקבוצת מאץ' פיטרה 13 אחוז. נראה אם כן שמשקיעים לא מאמינים במוצר, ביקורת המשתמשים חריפה, והעסק כולו במצב רע. 

החברות הגדולות מנסות להמציא את הגלגל מחדש ומשיקות פיצ'רים כמו מאץ' לדאבל דייט, מפגשים קבוצתיים, היכרויות אפלטוניות, ושידוכי AI מושמצים. לפחות כעת, כל אלה נראים כמו ניסיונות החייאה שספק אם יועילו. נוצר אפוא מצב מרתק שבו המענה שהקפיטליזם מתיימר לספק לצורך חברתי, פשוט לא עובד, ואף מעורר מרד רבתי. מובילים אותו צעירי דור ה־Z, שתרים אחר שלל אלטרנטיבות: החל מהיכרות דרך משחקי מחשב מרובי־משתתפים ועד לאפליקציות היוצרות קהילות סביב תחביבים משותפים. 

בד בבד, הולכות ונפוצות יוזמות עסקיות ולא עסקיות להיכרות IRL – In Real Life, כאילו מדובר באיזה קונספט חדשני. חברת AMATA האמריקאית למשל קובעת מיקום, תוכן ושעה לדייט באמצעות AI – בלי מגע יד אדם, בלי סווייפ, בלי שיחה מקדימה. מיזם Hooked הישראלי מספק מענה יצירתי, פשוט ואנושי יותר – בכניסה לאירוע כמו חתונה או מסיבה, סורקים ברקוד, מקימים במהירות פרופיל מינימליסטי עם תמונה ושם, ומגלים מי הרווקות והרווקים במרחב. מאץ' נוצר רק אם שני משתמשים עשו לייק זה לזו, כך שאם עשית לייק ולא קיבלת חזרה, הצד השני לא ידע ולא תיווצר מבוכה במרחב הפיזי. בסוף האירוע הפרופילים והצ'אטים נמחקים לתמיד. המיזם זוכה לפופולריות ועשרות אירועים ברחבי העולם הפעילו אותו. במהלך מבצע שאגת הארי, ברקודים של Hooked הופיעו לא מעט בכניסה למקלטים ברחבי תל אביב. 

גם אם אנשים ממשיכים להשתמש באפליקציות, ניכר שהצורך במפגש אנושי מבעבע מכל כיוון. כישלונן המהדהד מחזיר אותנו לשאלה בסיסית – אולי הסחרה של צרכים אנושיים למטרות רווח באמצעות טכנולוגיה אינה פתרון מוצלח כל כך? בחזונה העדכני, מנכ"לית באמבל שואפת שהפלטפורמה תתווך את החיים החברתיים בכלל – לא רק קשרים רומנטיים, אלא מציאת ה־BFF, וכינון מפגשים חברתיים כגון מועדוני קריאה או פילאטיס. אבל למה לעזאזל אנחנו צריכים אותה? ולמה לסמוך עליה לאור החוויה עד כה?

להפך בדיוק. אנחנו צריכים ללמוד איך לשים במרכז החיים החברתיים יותר מפגשים פיזיים, לא מתווכים. ויתרה מכך, כדי להחזיר את האהבה, צריך להחזיר קודם את הרווקות: את היכולת לגשת ולגשש, לטעות ולתקן, לקבל "לא" ולהמשיך בחיינו, או להכיר זה את זו באיטיות תוך מנה בלתי נמנעת של מבוכות בדרך. אין שום אלגוריתם שיחסוך אותן. הם כמעט הרגו את הרווקות והאהבה, אבל אפשר עדיין לקחת אותן בחזרה.

על עופר שכנר

חוקר בקרן ברל כצנלסון.