Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
ד"ר אילת מעוז. צילום מסך
"כשמדברים על ארגוני פשיעה, אנחנו חושבים על ילדים עם נשק, ה'חיילים'. אבל זו רחוקה מלהיות התמונה המלאה" – המשפט הזה הוא כנראה לב האבחנה של ד"ר אילת מעוז, אנתרופולוגית מבית הספר לקרימינולוגיה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. מעוז חוקרת בשנים האחרונות את ארגוני הפשיעה בחברה הערבית, ולמעשה את המערכת המאפיוזית המלאה המקיפה אותם, שחלק מרכיביה הם אלמנטים לגיטימיים.
חודש ינואר 2026 רשם שיא כואב נוסף במציאות המדממת בחברה הערבית: 27 נרצחים ב־31 ימים, קצב רציחות גבוה יותר מאשר ב־2025, שבה נרצחו 252 איש. בחברה שאיבדה את האמון במדינה, במשטרה, בענישה, במפלגות הפוליטיות ובמבנה החמולתי המסורתי, אלימות קשה הופכת יותר ויותר לפתרון עבור מגוון רחב של סכסוכים – בין בני משפחה שמתעמתים על רכוש או על קרקע, בין שכנים וכמובן על רקע עסקי.
בתוך האלימות בחברה הערבית, בולט התפקיד של ארגוני הפשע הגדולים. לפי הערכות שונות הם אחראים באופן ישיר לכ־30 אחוז ממקרי הרצח. בנוסף הם כמובן תורמים תרומה מכרעת לערעור המוחלט של תחושת הביטחון בחברה הערבית, ולכך שרבים מתחמשים בנשק בלתי חוקי ומשתמשים בו בקלות רבה מדי. אולם הארגונים הללו הם, כמאמר הקלישאה, לא מה שחשבנו. לפחות לא היהודים שבינינו.
בשיחה מרתקת, עתירה בדוגמאות מהחיים האמיתיים – בין עראבה לנצרת, בין ראמה לוואדי עארה – מבהירה מעוז עד כמה רחבה המערכת שמקיפה את ארגוני האלימות ונהנית מהם. "בתחום הזה יש הרבה כסף, והמערכת הזאת כוללת גם אנשים שפועלים בעולם הלגיטימי – בכל הסקטורים: יזמים, רואי חשבון, עורכי דין – והיא לא מוגבלת לחברה הערבית. זו מערכת שלמה של אנשים שעובדים קרוב עם המדינה, יודעים איך להתקמבן מולה, להשיג את המשאבים ממנה, ולהלבין אותם".
קשה להאמין, אבל חברות המגובות בארגוני הפשיעה, מציעות אפילו תוכניות לימודים לבתי הספר. "כחלק ממגמת הביזור וההפרטה, משרד החינוך מציע לבתי ספר לקבוע בעצמם חלק מהתכנים שנלמדים בהם", אומרת מעוז. "יש בכך היגיון, אבל כמו בכל תחום אחר, קל מאוד לארגונים להקים חברות קש ולהציע פעילויות חינוך שבסוף הופכות לרישום פיקטיבי של שעות עבודה, כשהכסף הולך לכיסם. ההשלכות מבעיתות: גורמים שונים מחכים למורות ולמנהלות בית הספר מחוץ למוסד או מחוץ בית, ומאיימים עליהן שיקנו רק קורסים מסוימים".
מאפיה בורגנית
מה מסביר את הזינוק העצום לאחרונה באלימות בחברה הערבית? מעוז הגיעה לחקור את מערך הפשע בחברה הערבית אחרי שחקרה את השיטור בג'מייקה. "חזרתי לארץ והרגשתי שבאתי מהעתיד, שראיתי איך הדברים נגרמים ולאן הם הולכים", היא אומרת. "הדבר הכי חשוב להבין בלימודי מאפיה, זה שבמקום שבו נוצר שוק קפיטליסטי עם רכוש פרטי, אבל אין אכיפה, אין מדינה, אין רגולציה ואכיפת חוזים – מופיעה מאפיה".
וזה, בגדול, מה שקרה ביישובים הערביים. מעוז קושרת בין שגשוג המאפיה לשיפור הכלכלי בחברה הערבית, בעיקר ב־15 השנים האחרונות. "אנחנו רואים מסחר, שווקים ויזמות שבאים מלמטה, כתוצאה מגלובליזציה ומהזדמנויות חדשות שנפתחות עם הליברליזציה של המשק הישראלי. זה קשור גם לסגירת השווקים שמעבר לקו הירוק בפני אזרחים ישראלים. יש יותר עסקים ופעילות כלכלית, חנויות וקניונים – אבל הם לא מוגנים על ידי המדינה. אז מי יגן על הרכוש?".
את השילוב הזה מעוז מכנה "מאפיה בורגנית", שמשתלבת בכלכלה הנורמטיבית, שאינה עוסקת (רק) במוצרים בלתי חוקיים כמו סמים או סחר בבני אדם, ושמיישמת מעין משילות באזורים שבשליטתה – כשהיא במגע רצוף ומורכב עם המדינה.
"בהקשר הישראלי ניתן להגדיר את היחסים כסימביוזה עוינת. במובן מסוים, המדינה תלויה ברשתות העברייניות האלה – שבעצם מספקות 'שירותי משילות' במקומות שהמדינה לא מעוניינת או לא מסוגלת לבצע", אומרת מעוז, ומבססת זאת על דוגמאות שבהן המדינה העניקה שליטה וכוח לגורמים מפוקפקים, וקיבלה בתמורה שקט או מידע. חלק מאותם ארגונים פעלו גם בשיתוף פעולה עם גופי הביטחון.
"מהצד השני, הארגונים כמובן תלויים במדינה, הם תלויים בהעלמת העין שלה, בשיתוף פעולה בשתיקה, בחסויות חסויות פורמליות ולא פורמליות – אבל הם כמובן גם מערערים על המדינה, ובהקשר לישראל הם גם מהווים סוג של איום ביטחוני שיכול כל הזמן להתממש". דווקא בגלל שהם ארגונים כה אופורטוניסטיים, אומרת מעוז, "היום הם משהו אחד ומחר הם יכולים להיות משהו אחר לחלוטין".
איך לייצר הרתעה
אז מה עושים מול המערך ההרסני הזה? מעוז מזהירה מפני המגמה שמקדם עתה הימין הקיצוני בכנסת, ושזכתה לגיבוי מראש השב"כ הנכנס דוד זיני: להגדיר את ארגוני הפשיעה כארגוני טרור ולטפל בהם בכלים של השב"כ, כלומר חקירות חודרניות, מעצרים מינהליים, מניעת התייעצות של עצורים עם עורכי דין, ועוד.
"כשאנחנו בודקים בעולם מה קורה כשמנסים לדכא ארגוני פשיעה בכוח, כמו שעשו במקסיקו, התוצאה בדרך כלל הפוכה: האלימות צומחת", היא מסבירה. "הניסיון לחסל ארגונים מסוימים, יוצר מלחמות פנימיות קשות בתוך העולם העברייני, וכאשר המלחמה מלווה באלימות של כוחות מדינה נגד אזרחים – האמון במדינה רק יורד; היכולת של אזרחים לפנות למשטרה יורדת; וההישענות על ארגוני הפשיעה וההיטמעות שלהם בחברה, רק עולים. את כל הדברים הללו ניתן לראות באמריקה הלטינית".
במקום זאת מציעה מעוז לצאת לתוכנית מורכבת, שתפרק את המערכת הזאת חלק חלק: "החוק הפלילי נועד להרתיע את האדם הנורמטיבי. במערך הפשיעה מעורבים אנשים נורמטיביים רבים, או על גבול הנורמטיבי – אנשי עסקים, פוליטיקאים, עסקנים, עורכי דין, רואי חשבון. יש להפעיל את המשפט הפלילי כלפיהם, כי להם יש מה להפסיד. שם יש לנו סיכוי יותר גדול לייצר הרתעה, בזמן שאת החיילים עצמם, לארגוני הפשיעה הכי קל להחליף".
אולם זה לא מספיק. מעוז מדברת על כך שהמדינה בולמת את צמיחתה של הנהגה פוליטית מתוך מעמד הביניים הערבי, משום שהיא אינה מעוניינת לשנות את יחסי הכוחות בישראל או להעניק להם הישגים פוליטיים. "למה הציבור הערבי פונה לארגוני פשיעה? בגלל שהמדינה לא מאפשרת למוסדות המייצגים של הציבור הערבי להגן על הציבור שלהם. זה לא סיפור שמנותק מההקשר הפוליטי הרחב יותר, זה בדיוק מה שנמצא בלב של הפשיעה", היא אומרת.
השיחה עם מעוז מבהירה עד כמה חשובה ההתייצבות של הציבור היהודי לצד הציבור הערבי, כפי שהיה בשתי ההפגנות האחרונות, ובמיוחד בזאת שנערכה בתל אביב. "ההפגנות הן התעוררות מדהימה. נשבר פה מחסום פחד כפול ואולי משולש", היא מסבירה. "גם מחסום הפחד מפני יציאה לרחוב ולהפגין אחרי המלחמה הנוראה הזאת, גם מחסום הפחד מארגוני הפשיעה, וגם אולי מחסום ההשתקה – שאני חושבת שהרבה יהודים לא מודעים כמה השבר מול האוכלוסייה היהודית, אפילו הליברלית, הוא אדיר. אז ההחלטה הזאת, 'אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו, ואנחנו נאבקים על העתיד שלנו, כי אין לנו בעצם ברירה אחרת', היא דבר מדהים.
"עכשיו השאלה, האם הציבור היהודי, ייענה לקריאה של האוכלוסייה הערבית שאומרת, 'לא הקשבתם לנו, לא שיתפתם אותנו, אנחנו לא חלק ממערכת קבלת ההחלטות שלכם – אבל אנחנו עדיין קוראים לכם להצטרף אלינו, כי אנחנו עדיין מאמינים שאם נפעל ביחד, אולי אנחנו גם נוכל לנצח'".
