להורים ישראלים באמת קשה יותר

יום רביעי, 7:30, העיר הירשהולם בדנמרק. בני זוג באמצע שנות ה־30 לחייהם בדיוק הורידו את הילדים במסגרות ועכשיו הם ממשיכים יחד אל היעד הבא: קופנהגן, שבה שניהם עובדים. זו דרך של כ־25 ק"מ, בערך כמו המרחק בין כפר סבא למרכז תל אביב. ב־8:00 הם כבר אומרים "בוקר טוב" במשרד, ב־8:10 אם הפקקים גרועים במיוחד. קצת לפני 16:00 שניהם אורזים את התיק ואת עצמם ונוסעים הביתה. הם מגיעים ב־16:30. ב־17:00 יאספו את הילדים.

במילים אחרות, הם הספיקו לפזר את הילדים, לנסוע לעבודה, לעבוד את מספר השעות הממוצע למשרה מלאה בדנמרק – 7 שעות ו־44 דקות – ולחזור הביתה חצי שעה לפני שהגנים והצהרונים נסגרים.

בינתיים בישראל, ליתר דיוק בכפר סבא, מתחיל יומם של הורים באמצע שנות ה־30 לחייהם. המסגרות של הילדים נפתחות ב־7:30. אם הן קרובות מאוד לבית וההורים מחלקים ביניהם את הפיזור, הם אולי יצליחו לצאת לכיוון העבודה בתל אביב ב־7:45 ולהגיע אליה ב־8:40, אלא אם הדרך פקוקה במיוחד, ואז הם ייכנסו בשערי המשרד רק ב־9:00. זה קורה לא מעט. אם הם עובדים את מספר השעות הממוצע למשרה מלאה בישראל – 8 שעות ו־53 דקות – היום שלהם יסתיים ב־17:30, בין חצי שעה לשעה אחרי שהגנים והצהרונים נסגרים. הם לא יגיעו הביתה לפני 18:30.  

במילים אחרות, גם אם ההורים מכפר סבא הצליחו לצאת בבוקר בדיוק בזמן ולפזר את הילדים במהירות שיא, תרחיש שבו שניהם מפזרים את הילדים במסגרות, עובדים במשרה מלאה וחוזרים לאסוף את הילדים בזמן לא ממשי. הם צריכים למצוא פתרון אחר.

אפשרות ראשונה: משמרות. לא מפזרים יחד את הילדים, לא נוסעים יחד לעבודה ולא נמצאים יחד אחר הצהריים. אחד ההורים יֵצא מהבית מוקדם בבוקר, לפני שהגנים נפתחים. כך האמא הכפר סבאית שלנו – זאת מן הסתם תהיה האישה, כי זה מה שהולך בישראל – תוכל להיות בעבודה כבר ב־7:30 (אם זה בכלל אפשרי במקום שהיא עובדת בו). אבל גם אז היא לא תספיק לעבוד יום שלם, כי עליה לצאת ב־15:00 או 15:30 כדי לאסוף את הילדים מהמסגרות. במקרה המקובל פחות, שבו בני הזוג רוצים ומצליחים לחלק בצורה שוויונית את עבודת הטיפול בילדים, כל אחד מהם יצטרך לעבוד שעות רבות יותר בימים שבהם הוא לא צריך לאסוף את הילדים או להשלים שעות בלילה, אחרי שהקטנים הולכים לישון.

אפשרות שנייה: קבלת עזרה. האפשרות הזאת תשולב בדרך כלל עם האפשרות הראשונה: יום או יומיים בשבוע בני הזוג האלה יישארו במקום העבודה גם בשעות אחר הצהריים ואדם שלישי יאסוף את הילדים וישהה איתם. למזלם של ההורים מכפר סבא, יש סבתא שמוכנה לעזור, אבל אם פה ושם צריך להחליף אותה, זה כרוך בהוצאות גבוהות על בייביסיטר, והם לא תמיד יכולים להרשות לעצמם.   

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אפשרות שלישית: לא עובדים בשתי משרות מלאות. באפשרות הזאת, כמו באפשרות הראשונה, האישה תוותר על שעות עבודה כדי לרבע את המעגל הבלתי־אפשרי של להיות הורים עובדים בישראל (נכון לשנת 2021, כ־115 אלף נשים בישראל עבדו במשרה חלקית לצורך טיפול בילדים או במשק הבית, לעומת כ־5,000 גברים). זה לא רק ויתור על שעות – משרות חלקיות הן כמעט תמיד איכותיות פחות, מתגמלות פחות ומספקות פחות הזדמנויות קידום מאשר משרות מלאות. גם הגבר יוותר, אבל באופן אחר: הוא יצטרך לעבוד במשרה תובענית יותר כדי לפצות על אובדן הפרנסה החלקי מצד בת הזוג, וכתוצאה מכך יצטמצם אפילו יותר הזמן שיבלה הוא עם משפחתו.

ויש עוד כל מיני פתרונות: לעבוד מהבית אם אפשר כדי לחסוך את הפקקים, למצוא מראש משרות שדורשות שעות עבודה מעטות יותר, לשלוח את הילדים לחברים כשהמסגרות נסגרות, לעבוד מהאוטו, לעבוד בסוף השבוע, לעבוד בחופשה המשפחתית. אלה פתרונות שאינם זמינים בהכרח לזוג שלנו. הם בוודאי לא זמינים לכל העובדים והעובדות במשק, כנראה גם לא לרובם. אבל לא זאת הפואנטה שלנו. הפואנטה היא שלא משנה באילו פתרונות יבחר הזוג מכפר סבא, הוא ישלם מחיר שהמשפחה מהירשהולם לא נדרשת לשלם כדי ששני ההורים יוכלו גם לעבוד במשרה איכותית ומתגמלת וגם להיות הורים פעילים ומעורבים.

וזה לא רק סיפור אישי של זוג אחד מכפר סבא. זה סיפור חברתי. המחירים שהזוג הזה משלם – הזמן עם הילדים, איכות הזוגיות, הלחץ, העבודה בלילות, הוויתורים התעסוקתיים מצד האימהות והוויתורים המשפחתיים מצד האבות – הם לא מחירים אישיים, אלא חברתיים. הם משפיעים על אי־השוויון ועל יחסי הכוח בין נשים לגברים במשק, על רמות הלחץ ועל ממדי האלימות בחברה, על החינוך ועל הזמן ההורי שמקבלים הילדים שלנו, על הפנאי של ישראלים לעסוק באמנות, בפוליטיקה, בהתנדבות – בכל דבר שאינו המירוץ המתיש בין הבית לעבודה, בין הגן למשרד לאיסופים להשכבות ולקריסה בערב על הספה.  

גם המציאות של הזוג מהירשהולם אינה אישית בלבד, ולא תיארנו אותה כדי להתבוסס במחשבות עד כמה קשים החיים בישראל או להגיד שהלוואי שהיינו דנמרק. ההשוואה בין שתי המשפחות האלה, שהחיים שלהן אמורים להיות דומים, מאפשרת לנו לשאול מה דנמרק עושה אחרת. מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה וממדינות נוספות שהחיים בהן קלים יותר? מדינות שבהן ההורים עובדים קצת פחות שעות, מבלים קצת פחות זמן על הכביש, מקבלים קצת יותר חופשות וזמן להיות עם הילדים, משלמים קצת פחות על חינוך, מתקשים קצת פחות לסגור את החודש? ואיך סוגרים את הפער הגדול שנוצר מכל ה"קצת" הזה, בין איכות החיים של המשפחה הישראלית לזו של המשפחה הדנית, הגרמנית, ההולנדית או הצרפתית?

בשביל להבין את הפער, צריך להסביר מהי "מדיניות משפחה".

שמרנית או שוויונית

"מדיניות משפחה" הוא סל השירותים, ההטבות וההסדרים המדינתיים שמיועדים למשפחות או משפיעים עליהן באופן מיוחד. מדיניות המשפחה הנהוגה במדינות שונות משפיעה לא רק על איכות החיים של בני המשפחה כפרטים, אלא גם על אופייה ועל רווחתה של המשפחה כיחידה שלמה. כך, למשל, חינוך ציבורי לגיל הרך משפיע לא רק על איכות החינוך של הילדים, אלא גם על רווחת ההורים ועל חלוקת העבודה המגדרית במשק הבית ובשוק העבודה. ברוב המקרים, מדיניות המשפחה מבטאת את מודל המשפחה האידיאלי במדינה מסוימת, ואם היא אפקטיבית, היא משמרת ומעצימה את המודל הזה.

באופן גס, מדיניות משפחה מתחלקת לשני סוגים: שמרנית ושוויונית. מדיניות שמרנית מעודדת מודל משפחתי שבו האב הוא המפרנס העיקרי והאם היא המטפלת העיקרית בילדים ובמשק הבית. מדיניות שוויונית שואפת להעניק לשני ההורים הזדמנות שווה להתפרנס בכבוד ולהתקדם בשוק העבודה ובמקביל להיות הורים פעילים ומעורבים.

צעדי מדיניות התומכים במודל השמרני כוללים, בין השאר, קצבאות ילדים, הסתמכות על טיפול של האם בילדים בגיל צעיר לצד שירותי חינוך וטיפול חלקיים בלבד מעל גיל שלוש וכן הטבות למשפחות בעלות מפרנס אחד. המודל השוויוני כולל, בדרך כלל, חלק מהשירותים ה"שמרניים" (למשל, חופשת לידה לאימהות) לצד זכויות כמו חינוך וטיפול ציבוריים מתום חופשת הלידה, חופשת לידה משולמת גם לאבות, שירותי חינוך מלאים מעל גיל שלוש, הסדרים המאפשרים שילוב בין עבודה במשרה מלאה לגידול משפחה ואמצעים שמטרתם להגן על מקומם של הורים עובדים בשוק העבודה.

ככל שההשקעה הממשלתית במדיניות נדיבה יותר, כך היא אפקטיבית יותר בהשגת המטרה, בין שהיא שמרנית ובין שהיא שוויונית. בפולין, למשל, המדיניות שמרנית ונדיבה: אימהות זכאיות לחופשת לידה של שנה בתשלום אך אבות זכאים רק לשבועיים בתשלום. בבריטניה המדיניות שמרנית ומצומצמת: אימהות יולדות זכאיות לחופשת של שישה שבועות בתשלום ואבות כלל לא זכאים לחופשת לידה. באיסלנד המדיניות שוויונית ונדיבה: כל אחד מההורים זכאי לשישה חודשי חופשת לידה בתשלום. בארצות הברית, ברמה הפדרלית, המדיניות שוויונית ומצומצמת: כל הורה זכאי לחופשת לידה של 12 שבועות ללא תשלום.

בישראל, רק אימהות זכאיות לחופשת לידה משולמת – ול־15 שבועות בלבד (לעומת ממוצע של 34.5 שבועות במדינות המערביות). הפרט הזה מעיד על הכלל. מדיניות המשפחה הישראלית שמרנית ומצומצמת. שמרנית, משום שהיא כוללת שעות עבודה ארוכות, קצבאות ילדים וזכויות הניתנות לאימהות בלבד וכן משום שהיא נעדרת מסגרות ציבוריות לגיל הרך – כולם מאפיינים המצביעים על הסתמכות על אימהות בשלבים הראשונים של גידול הילדים. מצומצמת, משום שגם את ההטבות והשירותים שהיא מציעה, המדינה נותנת במינון קטן ולא נוקטת צעדים משמעותיים שמגנים על זכויותיהם של הורים בשוק העבודה. בכך היא מאפשרת לשוק לגבות קנס תעסוקתי משמעותי מאימהות ולמנוע מאבות לקחת חלק פעיל בעבודות הבית והטיפול.

דנמרק, לעומת זאת, מתאפיינת במדיניות משפחה שוויונית ונדיבה. גם אימהות וגם אבות זכאים לחופשת לידה באורך שנה ועם תשעה שבועות שמיועדים באופן בלעדי לאבות; הילדים נכנסים למסגרת ציבורית עם תום חופשת הלידה; ושוק העבודה – כפי שכבר ראינו – מותאם להורים עובדים. אלה לא רק שעות העבודה הקצרות מהממוצע, זאת גם ההשקעה הגבוהה מאוד בחינוך לגיל הרך – כמעט פי שניים מהממוצע במדינות האחרות (ופי 4.5 מבישראל), הרבה ימי חופש להורים, סיוע כלכלי נדיב למשפחות ועוד.

כדי שנוכל ללמוד מדנמרק וממדינות בעלות גישה דומה, ובמטרה ליצור כלי שיקדם מדיניות משפחה נדיבה ושוויונית בישראל, בנינו את המדד למדיניות משפחה.

בעקבות הזמן המשותף האבוד

המדד למדיניות משפחה מבוסס על השוואה בין 33 מדינות מערביות, החברות בארגון ה־OECD, ומסתמך על מאגרי נתונים רשמיים של מדינות וארגונים בינלאומיים. הוא בוחן את טיב מדיניות המשפחה בכל מדינה, דרך שלושה תחומים מרכזיים המעצבים את איכות החיים של משפחות: זמן משותף; חינוך וטיפול; ורווחה כלכלית. כל אחדה מהתחומים מכיל כמה רכיבים שמבטאים, או משקפים, את המדיניות.

הסיפור שבו פתחנו, על שני הזוגות, שייך בעיקר לתחום הראשון, זמן משותף. התחום הזה מורכב ממספר שעות העבודה, מזמן הנסיעה הממוצע בדרך אל מקום העבודה וממנו, וממספר ימי החופשה המשותפים של הורים וילדים. באמצעות כל אלה ניסינו לאמוד את פרק הזמן שמשפחה יכולה לבלות ביחד – כלומר שאינו מוקדש לעבודה, לפעילות יומיומית של מטלות בית, להסעות לחוגים או לתור לרופאה. זמן משפחתי אמיתי – כמו שהות של שני ההורים עם הילדים בגינת משחקים אחר הצהריים או פעילות שנצברות בה חוויות מעצבות כגון חופשה משותפת.

בחרנו להדגיש פה את תחום הזמן המשותף משתי סיבות. ראשית, מכיוון שזה התחום שבו ישראל, שאינה מצטיינת באף אחד מתחומי המדד, גרועה במיוחד: היא מדורגת במקום האחרון. על סקאלה של 10–1, ישראל מקבלת ציון של 1.6, לעומת ציון ממוצע של 5.2. הציון הגבוה ביותר הוא של איסלנד, 7.8. כלומר, הפער בין ישראל לבין מדינות אחרות קל להמחשה. יתרה מכך, הפער הזה מצביע על הניגוד בין הנורמות והתפיסות המקובלות בישראל לבין המדיניות שאמורה, לכאורה, לבטא אותן. החברה הישראלית, כמעט על כל גווניה, מקדשת את המשפחתיוּת ואוחזת באידיאל של הורות – ושל אימהוּת בפרט – נוכחת ופעילה. מיקומה של ישראל בתחתית מדד הזמן המשותף חושף את הסתירה בין האידיאל לבין המציאות – סתירה שהיא מקור הכאב והתסכול העיקרי של רבים מההורים הישראלים.  

הסיבה השנייה להתמקדות בתחום הזה היא שפרספקטיבת הזמן המשותף נעדרת מהשיח הפוליטי והציבורי בישראל, וכתוצאה מכך – גם משיח המדיניות. אמנם התקשורת מתייחסת לא מעט לבעיית הפקקים, לשעות העבודה הארוכות ולפער בין ימי החופש של ההורים לימי החופש של הילדים, אך הדגש הוא תמיד על המחיר הכלכלי והמשקי שהסוגיות האלה גובות. אף פעם לא מתייחסים למחיר המשפחתי שלהן. איגוד שלושת הרכיבים האלה תחת הכותרת של "זמן משותף" מבהיר שלצד הפגיעה הכלכלית, נוצרת פגיעה עמוקה גם באיכות החיים וגם בערכים שהכי חשובים לנו.

חשבו, למשל, על הדלקת נרות משפחתית בחנוכה. המנהג היהודי שמספק זמן איכות משותף, נהפך לאתגר. ההורים מחויבים לעבוד ונאלצים למצוא פתרון לחמישה ימי חול מתוך חופשה בת שבוע של הילדים מבית הספר. הם יכולים להשתמש במכסה הנמוכה ממילא של ימי חופשה שנתית בתשלום, להיעזר בסבים וסבתות או, אם מקום העבודה מאפשר, להיות עם הילדים במהלך היום ולעבוד בלילה ובסוף השבוע. זה אומר שאחד מההורים יצטרך להיעדר מהעבודה, או לחילופין ממשק הבית, כדי לעמוד בכלל המחויבויות שלו. כך או אחרת, השאיפה הפשוטה לכנס את המשפחה להדלקת נרות יומית במשך שבוע דורשת מאמץ בלתי רגיל.

חנוכה זה רק טיפה בים – הורים בישראל צריכים להתמודד עם 60 ימים בשנה שבהם הם עובדים ואילו הילדים בחופשה. הורים בדנמרק מתמודדים רק עם 28 ימים כאלה, והממוצע הבינלאומי בקרב מדינות המדד הוא 48 ימים. נהוג לחשוב שבגלל השפע של חגי ישראל, אזרחים עובדים נהנים ממספר גדול יותר של ימי שבתון מאשר מקביליהם בעולם. זאת טעות. בישראל יש תשעה ימי שבתון בשנה לעומת ממוצע בינלאומי של 10.5 ימים. זאת גם תולדה של ריבוי ימי החופשה של התלמידים בארץ, שגבוה במקצת מהממוצע הבינלאומי (72 ימים לעומת ממוצע של 67.5), ובעיקר של מכסת החופשה השנתית המינימלית לעובדים: 12 ימים לעומת סטנדרט של לפחות 20 ימים בשנה.

זה לא נגמר בכך. כפי שמראה המדד, הורים ישראלים עובדים בפועל שעות רבות יותר (כזכור, יום העבודה הממוצע של הורה במשרה מלאה הוא כמעט תשע שעות – כשעה יותר מהממוצע היומי במדד) ומעבירים בדרכים זמן ממושך בהרבה מהממוצע (31 דקות בממוצע לכל כיוון ו־20 אחוז יותר מהממוצע ביתר מדינות המדד).

כל הנתונים שפירטנו מסתכמים בעובדה פשוטה ומתסכלת: משפחה ישראלית מבלה יחד זמן מועט ביותר.

משקל קל או כבד

בעיית הזמן המשותף אינה מנותקת מהתחומים האחרים שהמדד מתייחס אליהם. כך, למשל, אי אפשר להפריד בין העובדה שאנחנו עובדים יותר מדי שעות לבין תחום הרווחה הכלכלית, שם תופסת ישראל את המקום ה־26 (מתוך 33, כזכור). במצב שבו כמעט אחד מכל חמישה ישראלים מעיד שהוא מתקשה לסגור את החודש והסיוע הכלכלי שהמדינה נותנת למשפחות הוא בערך חצי מהממוצע במדינות האחרות במדד – גם מי שרוצה לעבוד פחות, לא תמיד יכול.

ואת תחום הרווחה הכלכלית לא ניתן להפריד מהתחום השלישי במדד: החינוך והטיפול. ככל שהמדינה משקיעה פחות בתחום זה – והמדד מראה שישראל משקיעה בו פחות (מקום ה־28) – ההורים צריכים להשקיע יותר. מי מאיתנו יכול לעבוד מעט יותר ולבלות זמן רב יותר עם המשפחה? מי מאיתנו יכול לסגור את החודש וליהנות מרווחה כלכלית, כשבנוסף ליוקר המחיה הכללי ולשכר שנשחק צריך לשלם 4,000 שקל בחודש על מעון יום ומאות ואלפי שקלים על שיעורים פרטיים?

למרות הבחירה להדגיש במאמר הזה את תחום הזמן המשותף, המדד שהרכבנו מעניק, כנקודת מוצא, משקל שווה לכל רכיב. זו נקודת מוצא בעייתית, משום שברור שבמציאות לא כל הרכיבים שווים בחשיבותם. מנגד, כל קביעה אחרת של משקל בהכרח תהיה סובייקטיבית – מי יכול לקבוע שחופשת לידה לאימהות חשובה יותר מימי חופשה במהלך השנה? איך ניתן להחליט באופן אובייקטיבי ששעות עבודה שבועיות חשובות יותר מההוצאה על חינוך? כדי לפתור את בעיית הסובייקטיביות, בגרסתו הממוחשבת של המדד אנחנו מאפשרים למשתמשים להגדיר בעצמם את המשקל של כל רכיב. כך, כל משתמש יכול לקבוע מה חשוב יותר ומה פחות על פי סדר העדיפויות האישי, ומקומה של ישראל במדד זז בהתאם.

המשתמש או המשתמשת אינם צריכים להיות אנשי מקצוע. המדד בנוי כך שגם האמא והאבא מכפר סבא ירגישו נוח לסייר בו, להתעכב על נתונים ולשחק במשקל של רכיב כזה או אחר בהתאם למורכבוּת האישית של חייהם.

להורים יש כוח

ביחד ולחוד, התחומים השונים במדד מציירים את תמונת היומיום של משפחות ישראליות. ההשוואה למדינות אחרות מעודדת אותנו לדמיין תמונה אחרת. בתמונה הזאת, יום העבודה מתחיל בבוקר ונגמר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. יום הלימודים במסגרות הציבוריות, שמתחילות כבר בגיל הרך, נפתח חצי שעה לפני יום העבודה ומסתיים חצי שעה אחריו. לפעמים כלולים בו גם חוגים ופעילויות העשרה. בתמונה הזאת, גם גברים וגם נשים יכולים לעבוד במשרה מלאה ומתגמלת ובו בזמן להיות הורים מעורבים ופעילים, וילדים מקבלים חינוך איכותי בלי קשר למעמד הכלכלי של הוריהם, לגודל המשפחה או לאופייה.

התמונה הזאת, שניבטת אלינו מחייהן של משפחות במדינות אחרות, לא חייבת להישאר בגדר חלום. המטרה העיקרית ביצירת המדד למדיניות משפחה היא להצביע על צעדי המדיניות שיאפשרו לנו להגשים מדיניות מיטיבה יותר. המחקר שלנו לא רק מצביע על הבעיות והקשיים שמשפחות ישראליות מתמודדות איתם, אלא גם מבהיר שזאת לא גזירת גורל. הסיבה למיקום הנמוך של ישראל במדד ולמיקום הגבוה של דנמרק היא לא ש"אין מה לעשות, כאן זה לא סקנדינביה". הסיבה היא שדנמרק מקדמת פתרונות מדיניות שנועדו לסייע למשפחות, וישראל לא.

אז דווקא יש מה לעשות. פתרונות לדוגמה: מתן חופשת לידה ארוכה יותר, לרבות תקופה ייעודית גם לאבות; קיומה של תחבורה ציבורית איכותית ונגישה שמפחיתה את הזמן בכבישים; קביעת שבוע עבודה קצר יותר, שמרחיב את מסגרת הזמן לפנאי; התאמה טובה יותר בין ימי החופש של ההורים לאלה של הילדים; הקמת מסגרות חינוך איכותיות לגיל הרך. את כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים אפשר וצריך לקדם גם פה.

כשממשלות רוצות לפעול הן יכולות – והן רוצות לפעול כשהציבור מאותת להן שכדאי להן. זה נכון גם לגבי ישראל. ב־2015, בעקבות מחאת העגלות והמלצות ועדת טרכטנברג, הורחב חוק חינוך חובה וגיל הכניסה לגן ציבורי ירד מ־5 ל־3. ואכן, הרכיב היחיד במדד שבו ישראל קרובה לממוצע הוא הפער בין סוף חופשת הלידה לגיל הכניסה למסגרות חינוך ציבוריות.

בישראל יש יותר משלושה מיליון הורים לילדים עד גיל 18. אם מישהו חושב שרק אצלו כל כך קשה ועמוס או שהורים סביבו סתם מתלוננים, המדד מבהיר באופן חד־משמעי שזה לא המצב: הבעיה אמיתית להכאיב ונרחבת מאוד. ההשוואה בין ישראל לבין מדינות אחרות מזמינה אותנו להשתמש בכוח הגדול שבידינו כדי לדרוש שינוי. גם אם נצליח רק באופן חלקי, איכות החיים של המשפחה מכפר סבא – של המשפחה של כל אחד מאיתנו – אמנם לא תשתווה לזו של המשפחה מהירשהולם, אבל תשתפר לאין שיעור.

על יערה מן

מנהלת מחלקת מחקר בקרן ברל כצנלסון.

על עופר שכנר

עופר שכנר הוא חוקר בקרן ברל כצנלסון.