Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
אנחנו חברים טובים מאז חטיבת הביניים. המשכנו יחד לתיכון, לצבא ולטיול שאחרי. למדנו באוניברסיטה, נישאנו לבנות הזוג שלנו והקמנו משפחות. ואז היגרנו מישראל בהפרש קצר – הוא לקליפורניה, אני לטקסס. אבל בעוד שאני חזרתי לקיבוץ שלי בישראל כפי שתכננתי מלכתחילה שאעשה, הוא נשאר שם כפי שהוא תכנן מלכתחילה.
ביקרתי אותו באביב האחרון, אחרי עוד כנס אקדמי מייגע בחוף המערבי של ארצות הברית, והבנתי למה אין לו כוונה לחזור: הוא גר בעיירה שלווה עם מזג אוויר נהדר וחופים נעימים. הילדים שלו מקבלים חינוך מצוין. סכנה קיומית, טרור בלתי פוסק וטילים איראניים הם אינם חלק משגרת חייו. אין גם כיבוש, כפייה דתית, כהניזם ופקקים בלתי נסבלים. בסופי שבוע אפשר לטייל בטבע יפהפה ונקי מבלי להיות מוקפים בהמוני בני אדם. זה לא שהחיים שם מושלמים, רחוק מכך – יוקר מחיה מאמיר, מערכת בריאות מקולקלת, מגפת אופיואידים וקפה גרוע הם רק חלק מהבעיות; אבל אלה חיים הרבה יותר נוחים, שלווים ורגועים מאלה שלנו, בישראל.
הביקור הזה עורר בי זיכרונות מהתקופה שבה גם החיים שלי נראו כך (טוב, אולי חוץ ממזג האוויר – בכל זאת טקסס והקיץ האכזרי שלה). לא יכולתי שלא לתהות מה היה קורה אילו היינו נשארים שם. לא מעט ידידים ישראלים מאותה תקופה אכן נשארו – אנשי ונשות חינוך, מדע, אמנות והייטק שהחליטו, מסיבותיהם, להשתקע באמריקה. כמעט כולם, אגב, סיפרו לי בזמנו שהם מתכוונים מתישהו בעתיד לחזור לישראל, אבל מאז הם כנראה החליטו לוותר על התענוג. לאור המצב במדינה, אי אפשר להאשים אותם וקשה לא לקנא בהם.
ההגירה מישראל אינה תופעה חדשה, אבל לאחרונה היא תופסת תאוצה על רקע ההפיכה המשטרית, מלחמת "חרבות ברזל" והמשבר הכלכלי המתהווה. סביר להניח שגם אתן ואתם מכירים אנשים כאלה: בת הדוד ההייטקיסטית שיצאה לרילוקיישן בקנדה; השכן הפיזיקאי שהתקבל לפוסט־דוקטורט בפרינסטון; רופאת המשפחה שקיבלה הצעת עבודה מבית חולים באוסטרליה; החברים שהוציאו דרכון אירופי וקנו כרטיס טיסה בכיוון אחד לברלין או לאתונה.
התקשורת עוסקת בכך ללא הרף. כמעט מדי יום מתפרסמות כתבות על ישראלים שנואשו מהמצב ועברו לחו"ל או כאלה ששוקלים לעבור לשם. ביניהם נמצאים מדענים ומדעניות בכירים ומעוטרים שנוטשים את האוניברסיטות בישראל, ורופאות ורופאים שחסרונם כבר מורגש היטב במערכת הבריאות. מאז השקת הרפורמה המשפטית של ממשלת נתניהו השישית ב־2023, יש גם זינוק בשיח על הגירה, ברשתות החברתיות. התחושה הכללית היא שישראל מתרוקנת במהירות מטובי בניה ובנותיה. אבל האם זה באמת אמור להדאיג אותנו? התשובה הקצרה היא "בהחלט כן". הנה התשובה הארוכה מעט יותר.
כשאליטות עוזבות מדינה
את המונח "בריחת מוחות" (brain drain) טבע עיתון בריטי בשנות ה־60 של המאה שעברה, על מנת לתאר מדענים בריטים שהיגרו לארצות הברית. עם השנים החלו להשתמש בו באופן כללי יותר, כדי לסמן הגירת בעלי "כישורים גבוהים" למדינה אחרת, שהיא בדרך כלל עשירה ומפותחת יותר ממדינת המוצא. ההגדרה של "כישורים" היא סובייקטיבית: מבחינת האליטות השולטות במדינה, בעלי הכישורים ה"רצויים" הם בדרך כלל מי שבזכות הכשרתם האקדמית מסוגלים לתרום לכלכלתה במישרין (באמצעות עבודתם) או בעקיפין (דרך המסים שהם משלמים). לכן, כשפוליטיקאים מדברים על "בריחת מוחות", הם אינם מודאגים מהעזיבה של נהג המונית, מאלפת הכלבים, השרברב או הגננת הטובים במדינה, ואפילו לא מאובדן של משוררות וסופרים. במרבית המקרים הכוונה היא להגירת נשות ואנשי אקדמיה מהמדעים המדויקים או ממגזרי תעשייה טכנולוגיים מתקדמים.
השיח על בריחת המוחות, כמו גם הביטוי עצמו, הם שיפוטיים. ההנחה הניצבת בבסיסם היא שהגירת אנשים בעלי "כישורים גבוהים" פוגעת במדינה ולכן עליה לבלום אותה. ואולם, מחקרים שונים מראים שהגירה מן הסוג הזה יכולה דווקא לתרום למדינת המוצא. מהגרים כאלה עשויים, למשל, לתמוך כלכלית בקרובי משפחה במולדת; לפעול פוליטית למענה; לשפר את הדימוי שלה בעולם; וכמובן לשוב אליה בעתיד ולהביא עמם את הרכוש, הידע והקשרים שהם צברו במדינת ההגירה.
עם זאת, לבריחת מוחות עלולה להיות גם השפעה שלילית – בעיקר כאשר שיעור העזיבה עולה על עשרה עד 20 אחוזים מבעלי הכישורים הגבוהים. מדובר באנשים שהוכשרו למקצוע שלהם במערכת ההשכלה הגבוהה של מדינת המוצא, במימון חלקי או מלא של כספי ציבור. אבל במקום "להחזיר את החוב" למדינה ולאפשר לה ליהנות מהכישורים (ומהכסף) שהם השיגו בעזרתה, הם עושים זאת במדינה אחרת, שהיא במקרים רבים מפותחת יותר ממדינת המוצא, וכך מגדילים את הפערים בין המדינות. בנוסף, קיימת סכנה של אובדן עובדים איכותיים במיוחד בתחומים מסוימים. אם, למשל, הרופאים הניגרים הטובים ביותר עובדים בבריטניה, תושבי ניגריה בהכרח יקבלו טיפול פחות איכותי. לבסוף, מכיוון שאנשים שמחליטים להגר נוטים להחזיק בעמדות פוליטיות ליברליות יותר מאשר אלה שאינם מהגרים, עזיבה שלהם עלולה להביא לפגיעה בדמוקרטיה במדינת המוצא.
מה גורם דווקא לאנשים כאלה לעזוב? להגירה (וגם לחזרה למדינת המוצא) יש מניעים רבים שמשתלבים זה בזה. לשיקולים כלכליים ומקצועיים – הרצון להרוויח שכר גבוה יותר, למצוא עבודה במקצוע שאותו למדת ולשפר את איכות החיים – יש תפקיד חשוב בהחלטה להגר, אבל לא תמיד אלה הסיבות היחידות. גם לגורמים פוליטיים וחברתיים, כמו קיטוב חברתי, נסיגה דמוקרטית, שחיתות וחשש מרדיפה על ידי השלטונות, עשויה להיות השפעה משמעותית. לא תמיד ניתן להבדיל בין הגורמים השונים או לקבוע מה הוביל למה. פגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק, למשל, עשויה לפגוע בהזדמנויות העסקיות, ביציבות המחירים, באיכות השירותים לאזרח ובחדשנות, וכך להביא להאטה כלכלית ולבריחת מוחות.
חשוב להדגיש שאותם עוזבים ועוזבות "בעלי כישורים" אינם אשמים בהתפרקות המדינה, אלא להפך. בניגוד למה שנהוג לעתים לחשוב, בריחת מוחות היא סימפטום של מדינה כושלת, שאין לה מה להציע לאזרחיה המוכשרים, ולא סיבת הכישלון (אם כי הכשלים האלה אכן עשויים להחריף ככל שההגירה גוברת, במעין היזון חוזר). ניהול כלכלי גרוע, שחיתות, קיטוב חברתי, אפליה, הדרת נשים, העדפת מקורבים, ביזת הקופה הציבורית ופגיעה בשלטון החוק גורמים להגירה ומעכבים חזרת מהגרים. וכשזה קורה, גם מדינות מצליחות ועשירות עלולות להתפרק במהירות ולאבד את האליטות שלהן בקצב מסחרר. ונצואלה היא דוגמה טובה לכך: מדינה עשירה בנפט שעד שנות ה־80 התאפיינה בצמיחה מהירה, אבל סדרת משברים כלכליים ועלייתה של ממשלת שמאל דיקטטורית בשנות ה־90 גרמו לעזיבה של מדענים, רופאים, עובדי תעשיית הנפט וכוח אדם מיומן נוסף, בשיעורים גדולים, מה שהוביל להרס של המגזרים האלה והאיץ את קריסת המדינה.
לעומת בריחת המוחות, שהשפעותיה על מדינת המוצא עשויות להיות כאמור מעורבות, יש במחקר הסכמה על התועלת של "השבת המוחות", כלומר חזרתם של מהגרים ומהגרות בעלי השכלה וכישורים למדינת המוצא. תושבים חוזרים כאלה מביאים למולדת את ההשכלה והכישורים שהיו להם כשעזבו, בתוספת הידע, המיומנויות, הרכוש וההון החברתי והתרבותי שרכשו במדינת ההגירה. מדינות רבות משקיעות לפיכך משאבים גדולים בניסיון לשכנע מהגרות ומהגרים מהסוג "הנכון" לחזור אליהן באמצעות פנייה לרגשות הפטריוטיים שלהם ובעיקר דרך תמריצים חומריים ומקצועיים נדיבים. למשל, סבסוד כרטיסי הטיסה חזרה, מתן פטור ממסים שונים, מלגות ומענקי מחקר, עזרה במציאת עבודה לחוזרים ולבני זוגם ומסגרות חינוך לילדיהם, ואפילו הקלה של הליך ההתאזרחות בשביל בני זוג וילדים זרים.
בריחת המוחות מישראל
השיח הישראלי על בריחת המוחות תמיד התאפיין בפאניקה מסוימת. הגאוגרף ניר כהן מאוניברסיטת בר אילן, שחוקר את ההגירה מהמדינה כבר שנים רבות, הראה במאמריו השונים שעזיבת ישראלים בעלי כישורים גבוהים הדאיגה כבר את ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון, שהורה למשרד החוץ בשנת 1955 לפעול על מנת לשכנעם לחזור. במובנים רבים, המאמצים האלה נמשכים מאז ועד ימינו.
ומה בנוגע למי שאינם נחשבים כבעלי כישורים גבוהים? נבחרי ציבור אמנם נוהגים לשלם מס שפתיים לרעיון קיבוץ הגלויות ומצהירים שישראל פועלת להחזרת כל המהגרים – שר המדע והטכנולוגיה עזר ויצמן, למשל, אמר בדיון בכנסת בשנת 1990 ש"מדינת ישראל צריכה להיות מודאגת גם לגבי אלה שיש להם פחות מוח, שיורדים מן הארץ" – אבל בפועל, אין למדינה תקציבים או כוח אדם למבצעי השבה המוניים כאלה, ולכן היא לא פועלת בקדחתנות על מנת להחזיר את נהג המונית ממיאמי או את סוכנת הנדל"ן מלוס אנג'לס. אמנם כל התושבים החוזרים זכאים לסל זכויות נדיב למדי ממשרד הקליטה, אולם קבוצות מסוימות – מדענים (בעיקר במדעים המדויקים), הייטקיסטים, יזמים, אנשי עסקים ואפילו אמנים ואתלטים מצטיינים – נהנות מתוכניות השמה, מענקים ותמריצים אחרים המיועדים רק להן, נוסף על התגמול הכללי. חלק מההטבות ניתנות בכפוף להחלטת ועדה שקובעת את ה"ערך" של אותם תושבים חוזרים. כנהוג בעידן הנאו־ליברלי, ה"ערך" הזה בדרך כלל קשור במישרין לתרומה שהם צפויים להשיא לכלכלת המדינה.
בשביל להבין מה ההיקף של בריחת המוחות צריך לברר תחילה כמה ישראלים בכלל חיים בחו"ל ומה שיעור בעלי השכלה הגבוהה והכישורים ה"רצויים" מתוכם. הבעיה היא שקשה להשיג נתונים כאלה. מדינות יכולות לדעת באופן יחסית מדויק מי האזרחים שיוצאים מהן, אבל הרבה יותר בעייתי להשיג עליהם מידע לאחר שהם עזבו את גבולותיהן. קשה גם לקבוע מי בכלל נחשב מהגר – כיצד, למשל, מבדילים בין מהגרים שמתכננים להשתקע במדינה אחרת לבין אלה שלקחו פסק זמן לשנה, שנתיים, חמש? האם ילדים שנולדו למהגרים נחשבים כחלק מהאוכלוסייה הזאת? ואיך יודעים כמה מהגרים מתו בניכר? בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מנסה לאמוד את מספר הישראלים בחו"ל בהסתמך על נתוני משטרת הגבולות ומעריכה שמאז קום המדינה ועד שנת 2021 עזבו את ישראל כ־750 אלף איש ואישה. בניכוי אלה שסביר להניח שנפטרו לאחר הגירתם (בהתבסס על שיעורי התמותה בתוך ישראל), ההערכה היא שבשנת 2021 חיו מעבר לים סביב 600 אלף ישראלים, בנוסף לילדיהם שנולדו שם. נתונים מדויקים יותר, כאמור, אין בנמצא.
כמה מאותם מהגרים נכללים אפוא תחת ההגדרה של "בריחת מוחות"? במקרה של ישראל, מדובר ברוב העוזבים. לפי נתוני ה־OECD (שנאספו בשנת 2015), 52.5 אחוזים מהמהגרים מישראל למדינות OECD היו בעלי השכלה גבוהה. זאת לעומת רק 25.6 אחוז מהמהגרים מיוון, 13.7 אחוז מהפורטוגלים או 13.1 אחוז מהטורקים. כלומר, בניגוד למדינות שבהן רוב העוזבים הם "מהגרי צווארון כחול" שיוצאים לחפש את מזלם בחו"ל ובדרך כלל מועסקים במשרות עם שכר נמוך ובענפים כמו בניין, ניקיון או נהיגה, רוב הישראלים שעוזבים הם דווקא "מהגרי צווארון לבן" משכילים, שעובדים במקצועות מכניסים יותר, גם אם אלה לא תמיד המקצועות שאותם המדינה מעוניינת להחזיר.
הנתון הזה, כשלעצמו, לא צריך להדאיג. יש מדינות רבות שמייצאות לחו"ל בעיקר בעלי השכלה גבוהה – אוסטרליה, הפיליפינים, יפן ואיראן הן דוגמאות בולטות. הסיבה לכך פשוטה: במקצועות מסוימים, מערכת ההשכלה הגבוהה מכשירה יותר אנשים ממה ששוק העבודה מסוגל לקלוט. זה, לדוגמה, מצבם של בעלי תואר שלישי בתחומי מדעי הרוח והחברה שלא נחשבים "פרקטיים" ושיש בהם מעט מאוד משרות מכניסות. אם היה לי שקל על כל פעם שבה נשאלתי מה עושים עם הדוקטורט שלי, כבר מזמן הייתי פותר את הבעיה של מה עושים עם הדוקטורט שלי. מכל מקום, בשל ההיצע הזעיר של תקנים אקדמיים בישראל, רבים מאיתנו שמעוניינים להמשיך לעבוד במקצוע יוצאים לחפש את מזלם במדינות אחרות. אבל למרות שאנחנו משוכנעים שאין בעולם דבר החשוב יותר מהמחקר שלנו, האמת העצובה היא שעזיבה המונית שלנו לא צפויה למוטט את המשק הישראלי. אם נתעלם לרגע מהתרומה האינטלקטואלית, התרבותית והערכית של חוקרות וחוקרים במדעי הרוח והחברה ונתמקד במדדים כלכליים ומקצועיים בלבד, ניווכח שהגירה שלהם לטובת משרה באוניברסיטה זרה תועיל לשני הצדדים.
הבעיה האמיתית מתעוררת, כאמור, כאשר אלה שעוזבים עוסקים בתחומים כן "פרקטיים" שהם קריטיים לכלכלה, לביטחון או לבריאות הציבור. למרבה הצער, זהו מאפיין בולט של ההגירה מישראל: שיעורי העזיבה של בעלי מקצועות שהמדינה מחשיבה כ"רצויים" גבוהים יותר מאלה של בעלי מקצועות נחשקים פחות. בשנה שעברה פרסמה הלמ"ס נתונים על בעלי תארים אקדמיים בישראל ששהו בחו"ל לפחות שלוש שנים. מהנתונים עולה שבעלי תואר שני במדעים מדויקים או הנדסה עזבו את ישראל פי 2.2 יותר ממקביליהם ממדעי הרוח והחברה, ובתואר השלישי מספרם כבר גדול פי 3.2. זאת ועוד, כ־21 אחוז מבעלי הדוקטורט במדעי המחשב וכמעט רבע מהדוקטורים למתמטיקה עזבו את ישראל – וזה עוד לפני שסופרים את אלה שלמדו בחו"ל ולא חזרו לארץ לאחר סיום הלימודים.
למה זאת בעיה? הכלכלן דן בן־דוד מאוניברסיטת תל אביב חוקר את בריחת המוחות מישראל שנים רבות, והמסקנות שלו אינן מעודדות. מחקר שלו משנת 2019 מצא שפרגמנט זעיר משוק העבודה – פחות מ־130 אלף גברים ונשים – הוא שמחזיק את הכלכלה, את האקדמיה ואת מערכת הבריאות שלנו "קרוב לפסגת העולם המפותח". בעלי ההכנסה הגבוהה גם נושאים במרבית נטל המס – שני העשירונים העליונים שילמו מעל 90 אחוזים מכלל תשלומי מס ההכנסה בשנת 2017. לכן, אפילו הגירה של כמה רבבות בודדות של ישראלים בעלי השכלה גבוהה, הכנסה גבוהה וכישורים מבוקשים עלולה להיות הרסנית. הדבר תקף במיוחד לענף ההייטק, המנוע הכלכלי של ישראל שאחראי לכ־40 אחוז מהייצוא שלה, למרות שפחות משלושה אחוזים מכלל השכירים במשק עובדים בו, נכון לנתונים של בן־דוד מ־2017.
גם המדינה מבינה (או לפחות הבינה, עד לאחרונה) את הסכנה הגדולה הגלומה בבריחת מוחות מהסוג הזה. לכן ניסיונותיהן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות להשיב לארץ מהגרות ומהגרים בעלי כישורים גבוהים, באמצעות תגמולים שונים, התמקדו בעיקר באנשי ונשות הייטק. במסגרת הניסיונות הללו, אישרה ממשלת נתניהו הרביעית בשנת 2017 את התוכנית הלאומית להגדלת כוח אדם מיומן לתעשיית ההייטק, שהחליפה את התוכנית הלאומית להשבת אקדמאים באשר הם. הממשלה קבעה כי המדיניות החדשה היא "לקדם תוכניות להבאת עובדים מיומנים מחו"ל, המתאימים לעבודה במשרות עתירות ידע בתעשיית ההייטק בישראל" – בעיקר תושבים חוזרים או זכאֵי חוק השבות.
עד כה, הישגי התוכניות האלה היו עלובים למדי, וישראל מפסידה בתחרות על כישרונות למדינות שיכולות להציע להם שכר ורמת חיים גבוהים יותר והזדמנויות מקצועיות מפתות. זו דינמיקה רגילה של דפוסי הגירה ולא היינו אמורים להתרגש ממנה יתר על המידה. אלא שאז הגיעה ההפיכה המשטרית.
מה עשתה ההפיכה המשטרית
כל עוד המצב הפוליטי, הכלכלי והביטחוני בישראל היה סביר, נראה היה שהמדינה מצליחה להתמודד עם הגירתם של בעלי כישורים גבוהים. גם אם כמה מוחות מבריקים עברו למדינה אחרת, עדיין היו לנו מספיק מוחות מבריקים כדי לשמור על היתרון התחרותי של ישראל. אלא שמאז ינואר 2023, המצב הזה הולך ומשתנה. תחת ממשלת נתניהו השישית, ישראל נמצאת בשפל חסר תקדים מבחינה ביטחונית, פוליטית וחברתית ומתמודדת עם משבר כלכלי הולך ומחמיר. כל אלה מובילים לבריחת מוחות מואצת.
ובמספרים: אם בעשור האחרון, לפי נתוני הלמ"ס, עזבו את הארץ כ־40 אלף ישראלים בממוצע בשנה, בשנת 2023 היגרו ממנה כ־60 אלף איש ואישה. מחקר שערך הכלכלן מיקי פלד בקרן ברל כצנלסון מצייר תמונה דומה: פלד מצא שבתקופת ממשלת בנט–לפיד היו כ־48 אלף ישראלים ששהו בחו"ל מעל שנתיים מבלי שוויתרו על תושבותם (מה שמאפשר לעקוב אחר מספרם, באמצעות הרישום שלהם בביטוח הלאומי). ברבעון השני של שנת 2024 המספר הזה גדל לכ־60 אלף. אלה עדיין מספרים קטנים יחסית, וייתכן שבחלק מהמקרים, שמירת התושבות אף מעידה על כוונה לחזור. אבל מכיוון שאוכלוסיית ישראל אינה גדולה, ובהתחשב בייצוג־היתר של בעלי מקצועות "אסטרטגיים" בקרב המהגרים מישראל, מגמת העלייה הזאת מדאיגה. מאוד.
האם הישראלים והישראליות עוזבים בגלל הפגיעה בדמוקרטיה, הכלכלה המקרטעת או המצב הביטחוני המידרדר? כאמור, קשה להצביע על גורם אחד ויחיד שגורם לאנשים להגר; במרבית המקרים, מדובר בהצטלבות של כמה סיבות – כלכליות, מקצועיות, תרבותיות, דמוגרפיות, פוליטיות, ביטחוניות ועוד. יתר על כן, בישראל של ימינו כמעט בלתי אפשרי להפריד בין גורמים פוליטיים לכלכליים. ההפיכה המשטרית הובילה לירידה בדירוג האשראי של ישראל, לבריחת הון מהמדינה ולפגיעה בהשקעות בהייטק. כלומר, ייתכן בהחלט שישראלים וישראליות בעלי "כישורים גבוהים" שאדישים לגורלם של שלטון החוק ומערכת המשפט, עוזבים את המדינה כי קשה להם יותר למצוא עבודה, לקנות דירה או לסגור את החודש; אולם סביר להניח שלפחות חלקם לא היו מהגרים אם ההפיכה לא היתה פוגעת כל כך בכלכלה.
ומה עם הגירה בעקבות המשבר הביטחוני (שבעצמו קשור, כמובן, להפיכה המשטרית)? סקרים ומחקרים שונים מראים כי למלחמה ולאובדן הביטחון האישי בהחלט יש השפעה על הגירה מישראל מאז ה־7 באוקטובר 2023. אבל נראה שלפחות בקרב הקבוצה שבנדון, היא קטנה יותר מאשר ההשפעה שגרמה הרפורמה המשפטית. לדוגמה, סקרים של האקדמיה הצעירה שנערכו בקרב הסגל האקדמי הבכיר בישראל לפני המלחמה וגם אחריה מצביעים על עלייה בכוונה להגר, הן כתוצאה מההפיכה והן כתוצאה מהמלחמה, אולם תרומת המלחמה לנכונות להגר קטנה בהרבה מזאת של ההפיכה: בסקר שנערך לאחר שפרצה המלחמה, סיכויי העזיבה שעליהם דיווחו החוקרות והחוקרים שנסקרו עלו מ־2.93 ל־3.30 מתוך 10. לעומת זאת, בסקר שנערך לאחר שהממשלה הכריזה על הרפורמה המשפטית, הסיכויים עלו באופן חד בהרבה, מ־0.91 ל-3.39.
כאן ראוי להוסיף סייג: הראיות בדבר השפעת ההפיכה המשטרית על בריחת המוחות אינן חותכות. הן מתבססות על נתוני הלמ"ס, שכאמור, נשענים במידה רבה על אומדנים והערכות; על מחקרים שבודקים כוונה להגר ולא הגירה בפועל, כמו זה של האקדמיה הצעירה; וכן על סקרים שנערכו בקרב מספר קטן יחסית של מהגרים וחוזרים. ועם זאת, עוד ועוד עדויות כאלה מצטברות ולא כדאי להתעלם מהן. ביניהן אפשר למצוא עצומה של כ־500 חוקרות, חוקרים, רופאות ורופאים ישראלים בחו"ל שהביעו דאגה מההפיכה המשטרית וחשש לחזור לישראל בגללה; נייר עמדה של אגף הכלכלנית הראשית במשרד האוצר שמתריע מפני סכנת השפעה שלילית "חמורה ומתמשכת" של הרפורמה על כלכלת ישראל, לרבות הגירה משמעותית של עובדי מגזר ההייטק; או מכתב פתוח של 128 כלכלנים ישראלים שמזהירים כי השילוב בין מדיניות הממשלה, המצב הביטחוני והגידול באוכלוסייה החרדית יביאו לבריחת מוחות מוגברת. כפי שנכתב שם, "ללא שינוי בתוואי הקיים, תהליכים אלה מסכנים את קיום המדינה… הראשונים לעזוב יהיו אלה שלהם הזדמנויות בחו"ל: רופאים ורופאות, מהנדסים ומהנדסות, עובדי ועובדות הייטק, ומדענים ומדעניות. האוכלוסייה שתישאר בישראל תהיה פחות משכילה ופחות יצרנית, וכך יגבר הנטל על האוכלוסייה היצרנית שנשארה – מה שיעודד הגירה נוספת מישראל".
לאן הולכים מכאן?
לכל הגירה יש דינמיקה משלה, שמוכתבת על ידי גורמים רבים. הראשונים להגר הם בדרך כלל אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם ולא ישלמו מחיר כבד מדי על העזיבה. מסיבה זו, הרבה מכרים בני גילי שאיתם שוחחתי הביעו ייאוש מהמצב אבל אינם שוקלים הגירה ברצינות. הם פשוט יותר מדי "מושקעים" כאן – יש להם משכנתא או זכויות בקיבוץ, קביעוּת במערכת החינוך או משכורות הייטק מפנקות, ילדים שמחוברים לישראל והורים שלא רוצים להישאר לבד. חלקם אף מתמודדים עם בעיות בריאות או מקבלים קצבאות נכות. אחרים חושבים שהם מבוגרים מדי ללמוד שפה חדשה ולהסתגל לתרבות זרה. וחוץ מזה, למרות המלחמה, הנסיגה הדמוקרטית והמשבר הכלכלי, החיים שלהם עדיין די נוחים – מסעדות, חופשות בחו"ל, חוגים לילדים וארוחות שישי אצל ההורים. וזה עוד לפני שהזכרנו את העניין הפעוט ההוא שנקרא ציונות ואת הערך שחֵלקנו מייחסים לחיים במדינה יהודית עם שפה ותרבות עברית. נכון לעכשיו, הם מעדיפים אפוא לא לחשוב על המצב ולחכות שהסערה תחלוף.
אפילו אני, שכבר היגרתי בעבר, מתקשה לדמיין את עצמי מתנתק שוב מהקהילה, מרשתות התמיכה ומתחושת השייכות שיש לי בארץ ומתחיל מאפס במקום זר. לכן אני מוכן לספוג הרבה לפני שאתחיל לשקול זאת ברצינות – אולי כמו הצפרדע האומללה ההיא בסיר המים הרותחים.
לעומת זאת, מעמיתות ועמיתים צעירים יותר אני שומע ללא הרף על הגירה: הם מוציאים דרכונים זרים ודנים בסיכויי הקבלה שלהם ללימודים מתקדמים בחו"ל. גם ברשתות החברתיות אני נתקל כמעט מדי יום בעוד מישהי שהתייאשה מהכיוון שאליו הולכת המדינה והחליטה לעזוב. אלה שכבר עזבו, מייחצנים את החיים החדשים והמאושרים שלהם בקדחתנות (ועם קורטוב שכנוע עצמי, אני חושד). השיח הרווח בקהילות המקוונות האלה הוא שהגירה היא לא שאלה של "אם" אלא של "מתי". במחקר קוראים לזה "תרבות של הגירה" – קהילות שבהן הגירה לחו"ל נתפסת כדרך המרכזית, ואולי היחידה, להתקדמות והגשמה עצמית ואפילו כטקס מעבר הכרחי. בקהילות כאלה יש לחץ חברתי חזק להגר, ואלה שלא מהגרים נחשבים מפסידנים או פראיירים.
המודל השכיח של תרבות הגירה מדבר על מדינות מתפתחות ועל הגירה מסיבות כלכליות – ככל שההגירה גוברת, המקומיים נחשפים יותר להזדמנויות ולרמת החיים הגבוהה במדינות עשירות יותר, מתקנאים בחבריהם ומנסים להגר בעצמם. אמנם בשיח ההגירה הישראלי הנוכחי המניעים המוצהרים להגירה בדרך כלל אינם כלכליים, אבל גם כאן המטרה העיקרית היא, בפשטות, חיים טובים יותר במקום שפוי שבו בטוח יותר לגדל ילדים. וככל שאנחנו נחשפים יותר לחוויות של מי שכן היגרו, כך גובר הרצון שלנו בחיים "נורמליים" כמו אלה שלהם.
כך, מאז ינואר 2023, בכל פעם שאני מדבר בטלפון עם החבר מקליפורניה, הטיעון שלי בעד הישארות נחלש עוד קצת. בשיחה האחרונה בינינו הוא סיפר לי על טיול קמפינג עם הבן שלו ועל חופשה משפחתית בהרי הרוקי; אני סיפרתי לו על הקייטנה של הבנות שלי שהתבטלה בגלל איום הטילים ועל נטישת התוכנית לחופשה משפחתית בחו"ל כי אין טיסות ואין מצב רוח. הייאוש הזה מהתנאים במקום המגורים, לצד החשיפה הגוברת למידע על תנאי החיים והזדמנויות העבודה במקומות אחרים (והידיעה שכבר קיימת שם קהילה של בני ובנות ארץ המוצא, שיכולים לסייע בקליטה, התאקלמות ומציאת עבודה), יוצרים בסופו של דבר תרבות של הגירה ומגבירים את ההגירה עצמה.
נכון לעכשיו, תרבות ההגירה הזאת מתפשטת בקצב מואץ בקרב קבוצה ספציפית בחברה הישראלית. אמנם מדבר בקבוצת מיעוט – יהודים, חילונים, בעלי השכלה גבוהה ונטיות פוליטיות ליברליות – אבל כזאת שמיוצגת באופן לא פרופורציונלי בהשכלה הגבוהה, במערכת הבריאות, בתעשיית ההייטק וביחידות מילואים חשובות. אלה אנשים שיש להם בדרך כלל אפשרות להגר (גם אם אין להם דרכון זר) ומדינות רבות היו שמחות לקלוט אותם. עזיבה שלהם בקנה מידה נרחב תחליש את המדינה ותהפוך את הנטל על אלה שנשארו לבלתי נסבל, מה שעלול להאיץ עוד יותר את ההגירה. בשלב זה ההגירה אולי תהיה פחות מתוכננת ויותר חפוזה – "לפני שהשערים נסגרים" או מחשש לרדיפה והתנכלות מצד השלטונות, בדומה לגל העוזבים את רוסיה לאחר פרוץ המלחמה עם אוקראינה ב־2022. הגירה כזאת כבר תכלול לא רק אנשים שכבר ממתינה להם משרה בחו"ל בתחום שבו הם עוסקים, אלא גם רבים שיעדיפו לצאת מכאן בהקדם האפשרי ורק אז יחפשו עבודה, ובלית ברירה יסכימו לעבוד גם בשכר נמוך ולא במקצוע שאליו הוכשרו. במצב כזה, גם רבים מתומכי הממשלה וההפיכה צפויים להגר מכאן. אידאולוגיה בצד, אנשים כאלה פשוט יעדיפו לא לחיות במקום עני ומסוכן אם תהיה להם אפשרות אחרת. ללמדכם שאין מדובר בעניין "שמאלני".
מי שייפגעו הכי קשה מהגירה כזאת יהיו אלה שאין להם היכולת להגר ויישארו מאחור, כלומר השכבות המוחלשות בחברה – חרדים, בדואים, עניים, קשישים או אנשים עם מוגבלויות. מבין אלה שכן מסוגלים להגר עלול להישאר כאן רק קומץ אידיאליסטים בעלי "כישורים גבוהים" שימשיכו להילחם על קיום המדינה – חלקם מתוך תפיסת עולם ליברלית ואופטימיות חסרת תקנה; אחרים בשם אידאולוגיה משיחית ושאיפה לגאולת הארץ.
יהיו, כמובן, גם מי שירוויחו מהמציאות החדשה. אפילו במדינות הכי שבורות, כושלות, עניות, מושחתות ואלימות יש אליטות מקורבות לשלטון שחיות בעושר ורווחה על חשבון הציבור, מפקידות את כספן בחשבונות בנק זרים, שולחות את הילדים להתחנך במוסדות יוקרתיים מעבר לים וטסות לחו"ל לטיפולים רפואיים או סתם להתרעננות. גם זו, בתורה, סיבה עבור הציבור הליברלי שוחר הטוב להגר.
יכול להיות שבריחת המוחות ההמונית וההתרסקות שתבוא בעקבותיה קרובות מכפי שנדמה לנו. כפי שכתבו 128 הכלכלנים, "תהיה זו טעות קשה לחשוב כי נותר זמן רב לקידום השינויים הנדרשים להתמודדות עם הסכנה לקריסה לאומית. קריסות אינן מתרחשות כאשר המצב 'הידרדר לחלוטין' אלא קודם לכן, כאשר שיעור גדול מספיק של פרטים צופים כי לא ניתן למנוע את ההידרדרות. מרגע שהאוכלוסייה הנושאת בנטל תסיק שמדינת ישראל עלתה על מסלול שאינו הפיך, הקריסה הלאומית בוא תבוא. תחילה בצורה הדרגתית ואז בפתאומיות ובאופן בלתי הפיך".
ואולם, כמו שראינו, כדי לעצור את הקריסה הזאת הממשלה לא צריכה למנוע הגירה או לעודד חזרה של מהגרים באמצעות תמריצים חומריים ושיח פטריוטי, אלא לטפל בבעיות החמורות שגורמות לאוכלוסיות חזקות להגר – בראש וראשונה לבטל את ההפיכה המשטרית, לשקם את שלטון החוק והמינהל התקין, להגביר את השוויון בנטל העבודה והביטחון ולחדול מהרדיפה וההסתה כלפי אותן אוכלוסיות חזקות. אני מאמין שעדיין אפשר לעשות את זה, וכך להאט את בריחת המוחות ולהציל את המדינה. אבל לא הייתי מחכה עם זה יותר מדי.
על ד"ר יונתן גרוסמן
חוקר הגירה ותפוצות. עמית פוסט־דוקטורט במכון יעקב רובינסון להיסטוריה של זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות ומלמד במחלקה ליחסים בינלאומיים ובחוג ללימודי ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית באוניברסיטה העברית בירושלים.
